סימן ה' בפרק י' בחוק העונשין מגדיר שורה של עבירות מין. עבירות אלו נתפסות כחמורות במיוחד בעיני בית המשפט והציבור, בשל הפגיעה הנפשית והגופנית הקשה בקורבן. כאשר הקורבן הינו קטין, העבירה מקבלת משנה חומרה (וזאת משום שהפגיעה באוכלוסיה זו עלולה להיות קשה ביותר). לפיכך, בתי המשפט נוטים להחמיר עם נאשמים אשר הורשעו בביצוע עבירות מין בקטינים. דוגמא לכך ניתן לראות בפסק הדין דנא.
יש לכם שאלה?
במקרה זה, נגזר דינו של נאשם שהורשע בעבירות של ניסיון אונס וחטיפה לשם חבלה או עבירת מין, ביצוע מעשה מגונה והסתייעות ברכב לעבירת מין. כתב האישום כלל ארבעה אישומים שונים בגין אותן עבירות. מכתב האישום הראשון עלה כי במועד האירוע, הנאשם, בהיותו חייל צה"ל ששירת כנהג, הגיע ברכב צבאי ומדים למקום המצאה של המתלוננת, אשר שאלה אודות יעד נסיעתו. המתלוננת עלתה לרכבו של הנאשם, והוא החל בנסיעה לכיוון היעד. לאחר מספר דקות, הוא סטה מהכביש לשביל עפר צדדי. הנאשם אמר למתלוננת שעליו להתפנות ויצא מהרכב. אז, הוא נכנס למושב האחורי בו ישבה המתלוננת, לקח ממנה את מכשיר הסלולר שהיה בידה והפשיטה ממכנסיה ותחתוניה. המתלוננת התנגדה למעשי הנאשם וזעקה לעזרה, עם זאת, הנאשם לא הפסיק וניסה להחדיר את איבר מינו בכוח לגופה. לאחר שהמתלוננת המשיכה להתנגד, לשרוט ולבעוט בנאשם, הוא הניח לה והיא נמלטה לכביש הראשי.
בכתבי האישום האחרים פורטו מקרים דומים: הנאשם אסף טרמפיסטית בעודו נוהג ברכב צבאי ולבוש במדים. הטרמפיסטית שאלה אותו ליעדו ומספר דקות לאחר תחילת הנסיעה, סטה הנאשם מהדרך ויצא מהרכב. לאחר זמן מה, הנאשם נכנס לרכב והתקרב למתלוננת, גהר מעליה, ניסה לנשקה וביצע מעשים מגונים. בכל אחד מהאישומים, המתלוננת התנגדה למעשי הנאשם, צעקה, בעטה ושרטה אותו ולאחר זמן מה, הוא חדל. אז, נמלטה המתלוננת מהמקום.
הנאשם הורשע בעבירות שפורטו לעיל במסגרת עסקת טיעון ובעניינו הוגשו שני תסקירי מבחן. מתסקירים אלו עלה כי הנאשם לקח אחריות למעשים אותם ביצע, חש בושה ואשמה, אך נטה להנמיך בחומרת מעשיו. לדעת קצין שירות המבחן, הנאשם התקשה לרסן את דחפיו, חש עצבנות ומשכך, עלה חשש מפני הישנות העבירות בעתיד. לכן, הומלץ לשלב את הנאשם בטיפול.
טיעוני הצדדים לעונש
המאשימה ביקשה להשית על הנאשם מאסר בפועל למשך תקופה ארוכה בנוסף למאסר על תנאי, פיצוי לכל אחת מהמתלוננות וקנס. הודגש כי מעשיו של הנאשם לימדו על כך שלא היה מדובר במקרה חד פעמי אלא בדפוס התנהגות קבוע וחמור. המאשימה התייחסה לתסקיר שירות המבחן וטענה כי התייחסות הנאשם לקורבנות לימדה על כך שהוא לא הפנים את חומרת מעשיו ולא הצטער עליהם באופן מלא. בנוסף, הודגשה מסוכנתו של הנאשם לציבור, עקב החשש מפני הישנות העבירות. לבסוף, בית המשפט התבקש להשית גזר דין אשר ישקף את החומרה והמסוכנות שבמעשי הנאשם, מעבר לגמול אותו נדרש האחרון לשלם בגין האירועים.
מנגד, הנאשם טען שהעבירות בוצעו על רקע מצוקה נפשית, עצבנות ולחצים נפשיים בהם הוא היה שרוי. הוא הדגיש כי במהלך האירועים, לאחר שהמתלוננות התנגדו למעשיו, הוא הפסיק. בנוסף, נטען שבעבירות לא היה קיים אלמנט של תכנון מאחר והיה מדובר בטרמפיסטיות. הנאשם ביקש לזקוף לזכותו את הודאתו במשטרה, הבעת החרטה ואת נסיבותיו האישיות הקשות. לדידו, היה על בית המשפט להתמקד בפן השיקומי ולא ההרתעתי בעת מתן גזר הדין מאחר ולאור גילו הצעיר, היה קיים סיכוי שיחזור למוטב.
דיון והחלטה - חומרתן הרבה של עבירות המין, קל וחומר כאשר הקורבן קטין
בפתח דבריו, השופט הדגיש את חומרת העבירות שבוצעו ואת תפיסתן בראי העין הציבורית ובבתי המשפט. השופט ציין שבתי המשפט הטילו על מבצעי עבירות מין עונשים כבדים, כ"גמול" על מעשיהם וכביטוי על הוקעתם החברתית. לא זו אף זו, במקרה דנן, חלק מהעבירות בוצעו בקטינות. ההלכה המשפטית קבעה שעל השופטים לשמש כמגני אוכלוסיית הקטינים מפני אלו שרוצים לנצל את תמימותם, כבודם וגופם.
במקרים בהם עבירות המין בוצעו בקטינים, בתי המשפט נטו לייחס משקל גבוה לשיקולי הגמול וההרתעה על פני שיקולים אישיים. שכן, כאמור, השיקול המרכזי היה טובת הקטין והגנתו. במקרה זה, השופט ציין שאחת מהמתלוננות הייתה קטינה בת 12, אחת בת 17 ושתיים בנות 16. נפסק כי מטרת הנאשם במעשיו הייתה לספק את יצרו המיני תוך ניצול מעמדו כחייל צה"ל ולבושו הצבאי. לדעת השופט, העובדה שהנאשם היה לבוש במדים גרמה למתלוננות לבטוח בו ולהיכנס לרכב והנזק הנפשי שנותר להן היה רב.
בנוסף, נקבע כי שיטת הביצוע של העבירות הייתה זהה ולכן נדחתה טענת הסנגור בדבר היעדר אלמנט התכנון. כנגד שיקולי אלו, ציין השופט את הודאתו המיידית של הנאשם והחיסכון בזמן שיפוטי ובהעדת המתלוננות. בסופו של דבר, לאחר שנערך איזון בין שיקולי החומרא והקולא, הושתו על הנאשם 10 שנות מאסר בפועל לצד מאסר על תנאי של 36 חודשים. בנוסף, השופט חייב את הנאשם לשלם לאחת מהמתלוננות פיצוי בסך 15,000 ₪ וליתר נקבע פיצוי בסך 5,000 ₪. עם זאת, בשל נסיבותיו האישיות של הנאשם ותקופת המאסר הממושכת שהוטלה עליו, נמנע השופט מהשתת קנס.
