סכסוך בין אם לבתה לעניין כספים שהועברו מחשבון האם לחשבון הבת.
השאלה שנבחנה האם הכספים שלה הועברו למשמורת הבת ולהשאת רווחים כטענת האם או שמא הועברו במתנה לבת כטענתה.

לאור העובדה כי בפני בית המשפט הונחו עדויות הצדדים בלבד נדרש בית המשפט לבחון על מי מוטל נטל ההוכחה והאם הרים בפועל את הנטל.

בית המשפט קבע כי הנטל להוכיח כי מדובר במתנה ולא בהלוואה רובץ על הנתבעת. בית המשפט סייג את החזקה ולפיה העברת כספים "בין קרובים" משמעה מתנה אך זאת רק ביחסים בהם המעביר מחוייב לדאוג לרווחתו הכלכלית של הנעבר, עובדה שלא הוכחה במקרה זה.

במקרה דנן הנתבעת עבדה והשתכרה היטב ולא נטען כי מערכת היחסים הטילה חובה על התובעת לדאוג לרווחת הנתבעת.כמו כן לא הוכח כי הנתבעת נזקקה לכספים לצורך ספיציפי.בית המשפט לא הכיר בהרגשה סוביקטיבית של הנתבעת ל"פיצוי" בגין עוגמת נפש והזנחה בילדות כחובה אוביקטיבית שהיתה מוטלת על האם-התובעת. לאור מסקנה זו קבע בית המשפט כי חזר כלל ההוכחה הרגיל בהענקת מתנות כי הטוען למתנה עליו נטל ההוכחה.

בית המשפט קבע כי עדות הנתבעת שזורה סתירות ובכל אופן הנתבעת לא הרימה את נטל ההוכחה כי הכספים ניתנו לה במתנה. בית המשפט ביכר את עדות התובעת ולפיו לא היה גמירות דעת להענקת מתנה וקבע כי הכספים הועברו למשמורת ועל הנתבעת להשיב לתובעת את מלוא הסכום בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום העברה.