חוק יחסי ממון, שנחקק בשנת 1973, קובע שכאשר נישואי בני הזוג פוקעים עקב גירושים או מוות, קמה לבן הזוג זכות לחלקו ברכוש המשותף, שנצבר במשך השנים. כלומר, במקרה של גירושין, כל הנכסים המשותפים שצברו בני הזוג במהלך חיי הנישואין, יחולקו באופן שווה. לדוגמא, מחצית מזכויות הבעלות על הדירה ירשמו על שם הגבר ומחצית על שם האישה. הלכה למעשה, לא מעט מאבקים משפטיים מתנהלים על אופן חלוקת הרכוש ולעיתים אחד מהצדדים טוען כי הנכס לא נרכש במשותף ולכן, יש להחריגו מאיזון המשאבים. דוגמא לכך ניתן לראות בפסק הדין דנא.
יש לכם שאלה?
במקרה דנן, הוגשה לבית המשפט בקשה לקבלת פסק דין הצהרתי לפיו התובע זכאי להירשם כבעל מחצית מזכויות הדירה נשוא התביעה. על פי כתב התביעה, התובע והנתבעת הכירו זו את זה בשנת 1980 וכעבור שנה נולדה להם בת משותפת. בשנת 1986, הם נישאו כדת משה וישראל. בשל עיסוקו של התובע, שהיה איש עסקים, הוא נהג להיעדר מהארץ לתקופות ארוכות.
על פי הנטען, החל משנת 1991 הוא לא ביקר בארץ, ושב רק בשנת 1996. במהלך כל אותה תקופה, התגוררה הנתבעת עם בתם בדירה שהייתה בבעלותה, וכאשר התובע היה מגיע לביקור, הוא שהה עימם. עם שובו לארץ בשנת 1996, התובע היה במצב בריאותי קשה ואושפז בבית החולים למספר חודשים. בבית החולים הוא עבר ניתוח לכריתת שתי רגליו והפך למרותק לכיסא גלגלים.
לאחר מכן, הוא הציע לנתבעת לרכוש דירה למגורים משותפים שתתאים לצרכיו כנכה. הנתבעת הסכימה, ובאוגוסט 1996 נחתם זיכרון דברים לרכישת דירה. את דירתה הקודמת, הנתבעת מכרה תמורת 143,000 דולר. אולם, לאחר שהשניים חתמו על הסכם לרכישת הדירה החדשה, פרץ ביניהם סכסוך והקשר נותק. הלכה למעשה, התובע כלל לא התגורר בדירה החדשה.
טיעוני הצדדים
התובע טען כי הוא היה זכאי להירשם כבעלים של מחצית מזכויות הבעלות בדירה מכוח חוק יחסי ממון בין בני זוג, חזקת השיתוף ועקב מימון רכישתה. מנגד, הנתבעת טענה כי היא מימנה את רכישת הדירה לבדה ובפועל, לא היה בינה לבין התובע כל שיתוף. על מנת לחזק טענה זו, היא הציגה כראיה את תביעת הגירושין והמזונות שהגישה במועדים שונים לבית הדין. אולם, תביעת הגירושין לא התקבלה, וגם תביעת התובע בעניין זה נדחתה. כלומר, הנישואין טרם פקעו. לכן, הנתבעת טענה כי דרישת האחרון לסעדים מכוח חוק יחסי ממון שחל במקרה זה, הייתה מוקדמת.
דיון והחלטה
בפתח הדיון, השופט הבהירה כי המשטר הרכושי שחל על הצדדים היה איזון משאבים מכוח חוק יחסי ממון, ולא חזקת השיתוף כפי שנטען על ידי התובע. שכן, השניים נישאו לאחר שנת 1974, מועד החלת החוק. על סמך עדויות הצדדים, השופטת קבעה כי התובע לא הוכיח את טענתו בדבר כוונת שיתוף לגבי הדירה ונכסי בני הזוג בכלל. זאת משום שגם לפני הנישואין וגם אחריהם, הצדדים לא ניהלו משק בית משותף או חשבון משותף, והתובע הרבה לשהות בחו"ל עקב עיסוקיו, כאשר בשלב מסוים ביקוריו בארץ פסקו כליל.
יתרה מזאת, גם זיכרון הדברים שנחתם טרם רכישת הדירה, נחתם על ידי הנתבעת והמוכרים בלבד, בנוכחות התובע. דהיינו, התובע כלל לא היה מעורב ברכישת הדירה בפועל ואף לא התגורר בה. לכן, השופטת קבעה כי מערכת היחסים בין הצדדים הוותה הוכחה להיעדר כוונת שיתוף בנכסים ובדירה. בנוסף, נקבע כי התובע לא הצליח להוכיח את גרסתו כי מימן חלק מרכישת הדירה. זאת משום שהוא לא הציג ראיות מהימנות שהעידו על כך. בסופו של דבר, השופטת דחתה את התביעה.
