ישנם מקרים רבים בהם עובדים נפגעים במהלך עבודתם וכתוצאה מכך, מאבדים את כושר השתכרותם. כלומר, אינם מסוגלים לשוב ולעסוק בעבודה בה עבדו ולפיכך, חלה פגיעה בהכנסתם. במקרים אלו, ניתן לפנות למוסד לביטוח לאומי על מנת שיכיר באירוע כתאונת עבודה וישלם תגמולים. בחלק מהמקרים, הפגיעה בכושר העבודה יכולה להיגרם כתוצאה מתאונת דרכים בה העובד היה מעורב במסגרת עבודתו. אז, התאונה תחשב הן כתאונת עבודה והן כתאונת דרכים. דוגמא לכך ניתן לראות במקרה דנן.
יש לך שאלה?
התובע במקרה שלפנינו עבד כדפס במשך 30 שנים בחברה אשר הייתה בבעלותו, ונפגע בתאונת קטנוע. התובע ציין כי התאונה שינתה את חייו מכיוון שלאחריה היה עליו לשכור את שירותיו של אדם נוסף, מאחר שנפגע בידו, ולא היה יכול לבצע את כל הפעולות שביצע קודם לכן. בנוסף, התובע ציין כי לקוחות רבים של החברה עזבו מכיוון שלא היו מרוצים, ולכן הכנסות החברה נפגעו. התובע הפנה בתצהירו לעדותו של בעל חברה אשר הפסיק את ההתקשרות עם חברת הדפוס של הראשון מכיוון שלדבריו, איכות העבודה ירדה והחברה לא הצליחה לעמוד בלוח הזמנים שנקבע. לאור נתונים אלו, התובע ביקש מבית המשפט לראות בו כמי שאיבד את כושרו לעבוד כדפס.
חוות דעת המומחים
בית המשפט מינה אורטופד ורופא שיניים מומחה בתחום פה ולסת, בכדי שיעריכו את הנזקים שנגרמו לתובע בעקבות התאונה. רופא השיניים קבע כי לתובע נותרה נכות צמיתה בגובה 0.75% בגין אובדן שלוש שיניים, וכי הייתה קיימת אפשרות לשיקום. האורתופד ציין שכתוצאה מהתאונה, התובע סבל מכאבים בשורש כף היד, מחולשה בידו ומזרמים בשתיים מאצבעותיו. בעקבות נתונים אלו, האורתופד קבע את נכויותיו של התובע:
א. 100% אי כושר תפקוד (מיום התאונה ועד כ-7 חודשים אחריה)
ב. 30% אי כושר תפקוד חלקי למשך חודשים (7-9 חודשים לאחר התאונה)
ג. 10% נכות לצמיתות (מ-9 חודשים לאחר התאונה)
ד. 2.5% נכות לצמיתות בעקבות פגיעה תחושתית בכף היד, שאינה מוטורית.
קביעת אחוזי הנכות של התובע
בא כוח התובע טען שהפגיעה ביד גרמה להגבלות תנועתיות משמעותיות ולכן הנכות הרפואית לצמיתות הייתה צריכה להיקבע בשיעור גבוה יותר ולהגיע עד כדי 30%. מנגד, חברת הביטוח הנתבעת הדגישה ששיעור הנכות לא היה צריך לעלות על זה שנקבע על ידי מומחה בית המשפט. בית המשפט קיבל את חוות דעתו של המומחה לעניין שיעור הנכות האורתופדית, והיה עליו לקבוע את שיעור נכותו התפקודית של התובע.
הנתבעת טענה כי נכותו התפקודית של התובע הייתה נמוכה מהנכות הרפואית שנקבעה לו. זאת מכיוון שלטענתה, התובע לא הוכיח צורך בעבודתו בתפקודן המלא של שתי ידיו. הנתבעת הוסיפה וטענה כי העדים שהובאו על ידי התובע היו עובדים בחברה שהייתה בבעלותו, ולכן למעשה, לא היו יכולים לשמש עדים.
בית המשפט קבע כי נכותו התפקודית של התובע עלתה על נכותו הרפואית, ומצבו לאחר התאונה לא אפשר לו לבצע את העבודה כפי שביצע אותה בעבר. אולם, צוין כי התובע לא איבד לחלוטין את כושר העבודה שלו. זאת לאור העובדה שהחברה המשיכה לתפקד ושמצבה הכלכלי היה דומה לזה שהיה לפני התאונה. לפיכך, בית המשפט קבע כי נכותו התפקודית של התובע עמדה על 20%. בית המשפט הסתמך על פסיקות קודמות בהן צוין כי כאשר אדם שהינו בעלים של חברה נפגע, יש לאמוד את הפסדיו לפי הפסדי החברה שבבעלותו, ולא לפי שכרו. לכן, נקבע כי הפסדי השכר של התובע בעבר ובעתיד יכלו לבוא לידי ביטוי במסגרת שיעור הנכות התפקודית שנקבעה לו.
פיצויים בגין ראשי נזק נוספים
בנוגע לעזרת הזולת בעבר ולעתיד, התובע ציין כי משך תקופה ארוכה הוא היה מרותק לבית ונזקק לעזרת בית משפחתו, וכי הוא ואשתו נאלצו להעסיק עוזרת בית לשם ביצוע מטלות הבית. אולם, בית המשפט קבע כי לא הובאו הוכחות לעניין זה ולכן לא נפסקו פיצויים. בנוגע להוצאות הרפואיות בעבר ולעתיד, בית המשפט קבע כי בעקבות טיפולי השיניים שהיה על התובע לעבוד, הוא היה זכאי לסכום גלובאלי מעבר לזכאותו לתשלום בגין עלות הטיפולים הרפואיים על ידי המוסד לביטוח לאומי. כמו כן, בית המשפט פסק לתובע פיצויים בגין הוצאות נסיעה וכאב וסבל. לבסוף, בית המשפט קבע כי יש לנכות את תקבולי המוסד לביטוח לאומי אשר כללו דמי פגיעה מלאים לתקופה מסוימת, תשלום בגין נכות זמנית וכן גמלת נכות לצמיתות.
