חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- 1975, נועד להבטיח פיצוי לכל נפגע בתאונת דרכים. החוק הביא לשינוי משמעותי בדיני הפיצויים, וזאת מכיוון שטרם השינוי בחוק, עניין זה חסה תחת דיני הנזיקין. לאחר כניסתו של החוק לתוקף, הוטלה אחריות מוחלטת על כל נהג המעורב בתאונה. כפועל יוצא מכך, הוטלה חובה על הביטוח בגין נזק שעלול להיגרם לנהג בתאונה עצמית.
יש לכם שאלה?
התובע במקרה שלפנינו טען כי הוא נפגע בתאונת דרכים. לטענתו, ביום האירוע הוא שמע רעשים ממנוע האוטובוס בו עבד, ולכן פתח את מכסה המנוע. התובע תיאר כי הוא הבחין שרצועת המנוע היא שהרעישה בזמן הנסיעה ושלח את ידו אל פנים המנוע. לדבריו, ידו נתפסה ברצועת המנוע ואגודלו השמאלי נשבר. בעקבות אירוע זה, התובע הגיש תביעה כנגד חברת הביטוח. בטופס חדר המיון, לא צוין כי התובע נפגע בתאונת דרכים. למעשה, נכתב בטופס השחרור מבית החולים כי התובע נפגע בתאונת עבודה תוך טיפול שוטף באוטובוס. יש לציין כי גם בטופס שהתובע הגיש לביטוח הלאומי, הוא ציין כי נפגע בעת טיפול שוטף באוטובוס בו עבד.
בית המשפט ציין כי פרטים שנטענו על ידי התובע בכתב התביעה, למשל - בנוגע למקום האירוע ובנוגע למקום העצירה, לא היו זהים לפרטים שצוינו בתצהירו. התובע טען כי לא היה בכך כדי לדחות את תביעתו. לדבריו, בית המשפט היה צריך להתייחס לפרטים אלו כאל עובדות רקע בלבד, ולכן לא היה בהן כדי לגרוע ממהימנות גרסתו. חברת הביטוח טענה כי התובע לא עמד בנטל שהוטל עליו להוכיח את נסיבות האירוע, וכי עדותו הייתה רצופה סתירות מהותיות. לכן, נטען על ידה כי אין לבסס על עדות התובע כל ממצא עובדתי.
עמדת הפסיקה והספרות בנוגע לנושא המדובר
השאלה שעמדה בפני בית המשפט הייתה האם מדובר בתאונת דרכים. לשם מתן מענה על שאלה זו, היה על בית המשפט לבחון את מקום האירוע, את סיבת העצירה בשולי הדרך ואת נסיבות העצירה. בית המשפט פנה אפוא להגדרה הבסיסית של המונח "תאונת דרכים" בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- 1975. בכדי לפרש את ההגדרה בחוק, בית המשפט נעזר במאמריהם של שני שופטים שהתייחסו לעניין זה. לפי מאמרו של השופט ריבלין, כוונת המחוקק הייתה לגרום לכך שהסעיף בחוק המתייחס לתאונת דרכים שנגרמת עקב תיקון הרכב, יחול על מקרים שעניינם תיקוני פתע או טיפולים בלתי צפויים, שצצו במהלך הנסיעה, והיו הכרחיים להמשכה.
גם השופט אנגלרד טען במאמרו כי מבחן הפסיקה צריך להישען על מניעת או הקטנת הסיכון התעבורתי, המתעורר בדרך במהלך נסיעה ודרוש לצורך המשכה המיידי. יש לציין כי בית המשפט הביא בפסק דין זה גם דוגמאות פסיקתיות שהוכיחו כי גישתם של שני המלומדים לא התקבלה בפסיקה. בדוגמאות אלו, בית המשפט שם את הדגש על כך שבין הנסיעה לפני התיקון, לבין המשך הנסיעה לאחר התיקון, יהיו רצף והמשכיות. לכן, הפסיקה קבעה כי אורך ההפסקה בנסיעה ומקום התיקון אינם נתונים שניתן להגדיר ולסווג מראש. בית המשפט ציין כי המסקנה שהתבקשה מהמקרים שנדונו בבית המשפט, הייתה שמבחני המקום והזמן בחוק, ניתנים להרחבה.
מן הכלל אל הפרט
בית המשפט בחן את המקרה שלפנינו וקבע כי מקום התיקון לא היה מקום חניית הקבע של האוטובוס בסוף יום, אלא אחת מתחנות העצירה שלו. בית המשפט התייחס לאלמנט הזמן, וציין כי ברור שהאירוע לא קרה בסוף יום העבודה, אלא במהלך ההמתנה להמשך הנסיעה, אולם יש תהיות בנוגע לעדויות התובע לעניין זה. בית המשפט הוסיף וקבע כי הטיפול בבעיה שהתעוררה באוטובוס נועד לבחון בעיה תחבורתית שהתעוררה במהלך הנסיעה, ולכן לא היה מדובר במעשה יוצא דופן, אלא במעשה שהפסיקה כבר הכירה בו כתיקון דרך. לאור כל זאת, בית המשפט החליט להכיר באירוע ככזה המהווה תאונת דרכים לפי החוק.
בכדי לקבוע מה גודל הפיצויים שהגיעו לתובע, בית המשפט מינה מומחה רפואי. לאור עדות המומחה, בית המשפט קבע כי פגיעת התובע לא נטרלה את יכולת תפקודו כנהג אוטובוס. בנוגע להפסד השתכרות, בית המשפט הכיר באי כושר השתכרות מוחלט של התובע למשך שישה חודשים. באשר לתקופה שלאחר חזרתו של התובע לעבודה, בית המשפט ציין כי במשך חודשיים התובע לא היה יכול לעבוד באופן מלא, כפי שטען, ולכן נפסקו לו פיצויים בגובה ההפרש בין הכנסתו לפני התאונה, לבין הכנסתו בתקופה זו. בית המשפט דחה את תביעת התובע לפיצויים עקב הפסד השתכרות בעתיד ואת הפיצויים בגין עזרת הזולת וההוצאות הרפואיות. באשר לפיצויים בגין כאב וסבל, בית המשפט פסק לפיצויים לפי 10% נכות ויומיים אשפוז, אשר מהם ניכה את גיל התובע.
