קרנית היא הקרן לפיצויי נפגעי תאונות דרכים שהוקמה מכוח חוק הפיצויים. מטרתה לפצות את הנפגעים בתאונת הדרכים, בהיעדר קיומה של חברת ביטוח שתפצה אותם. עם זאת, קרנית לא נועדה על מנת להעניק פיצוי לאדם אשר נמצא אחראי לכך שלא היה לרכב ביטוח תקף בעת קרות התאונה. לאחר תשלום הפיצוי, באפשרותה של קרנית לדרוש שיפוי מבעל כלי הרכב או מי שהתיר את השימוש בו ללא ביטוח תקף. דוגמא לתביעה מסוג זה ניתן לראות בפסק הדין דנא.
יש לכם שאלה?
במקרה זה, קרנית הגישה לבית המשפט תביעה לשיפוי. התביעה הוגשה מכוח סעיף 9 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975. על פי כתב התביעה, הנפגע בתאונת הדרכים ניזוק במהלך שיעור נהיגה על קטנוע. השיעור נערך ביום 19.06.02. כלי הרכב היה בבעלות הנתבע, מורה לנהיגה, שהעביר לנפגע את השיעור. הקטנוע בוטח בביטוח חובה שנתי שהיה בתוקף מיום 01.07.01 ועד 30.06.02.
חברת הביטוח טענה כי ביום התאונה, הביטוח לא היה בתוקף. זאת משום שביום 17.02.02, יומיים לפני קרות התאונה, הנתבע ביקש להפסיק את הביטוח ולהחילו על קטנוע אחר בבעלותו. לאור זאת, קרנית הכירה בחבותה לפצות את הנפגע. אולם, הנתבע הודה בכך שהוא ביקש להעביר את הביטוח לקטנוע אחר. לטענתו, טרם אירעה התאונה, הוא פנה בשנית לסוכן הביטוח וביקש לחזור ולבטח את הקטנוע שהיה מעורב בתאונה.
הנפגע הוסיף כי סוכן הביטוח נענה לבקשתו ואישר בפניו את ביצוע הפעולה. קרי, לטענת הנתבע, הקטנוע היה מבוטח בביטוח תקף בעת קרות התאונה. לכן, לדעת הנתבע, הכרתה של קרנית בחבותה לפצות את הנפגע עלתה לכדי התנדבות ובטרם התבררה שאלת תוקף הכיסוי הביטוחי עד תום. על מנת לחזק את דבריו, הנתבע הציג בפני בית המשפט את תעודת הביטוח שהוצאה לקטנוע.
דיון והכרעה - הקטנוע אשר היה מעורב בתאונה לא היה מבוטח בביטוח חובה
בפתח דבריה, השופטת הבהירה כי התוקף הביטוחי של הקטנוע פקע לאחר שהנתבע ביקש להוציא תעודת החלפה. לאור העובדה שהנתבע לא הציג תעודת החלפה נוספת, אלא את תעודת הביטוח המקורית, השופטת קבעה כי התובעת הוכיחה את טענתה. קרי, את העובדה שהקטנוע שהיה מעורב בתאונה לא היה מבוטח בביטוח חובה בעת האירוע. על כן, נטל השכנוע עבר לכתפי הנתבע, אשר נדרש להוכיח כי ביצע החלפה נוספת טרם התאונה. השופטת קבעה כי הנתבע לא עמד בנטל הוכחה זה. לטענתה, עדותו של האחרון לא העלתה גרסה סדירה וקוהרנטית ביחס להשתלשלות העניינים ובעדותו התגלו סתירות שלא היה ניתן ליישבן. שכן, הוא לא ציין במפורש עם מי הוא דיבר על מנת לבצע את ההחלפה השנייה ואף בעניין מועדי ביצוע ההחלפות התגלו סתירות.
יתרה מזאת, הרושם אותו קיבלה השופטת מדברי הנתבע היה של חוסר סדר באשר לניהול החלפות פוליסת הביטוח על כלי הרכב, שהתבצעו כדבר שבשגרה. השופטת אף ציינה שהתנהלות הנתבע עלתה לכדי התרשלות. אולם, היא קבעה כי הדבר לא נעשה בזדון.
בסופו של דבר, נקבע כי הנתבע לא הוכיח את ביצוע ההחלפה השנייה בפוליסת הביטוח. לכן, נקבע שהקטנוע שהיה מעורב בתאונה לא היה מבוטח בביטוח חובה. משכך, נקבע כי החלטתה של התובעת להכיר בחבותה כלפי הנפגע הייתה כדין. בנסיבות אלו, קמה לתובעת זכות לחזור את הנתבע, כבעל כלי הרכב והמחזיק בו, אשר התיר את השימוש בו ללא ביטוח בתוקף. כלומר, השופטת קיבלה את התביעה וחייבה את הנתבע בתשלום 105,871 ₪ לתובעת, כשווי הפיצוי אותו שילמה האחרונה לנפגע.
