כאשר אדם נפגע בתאונת דרכים נגרמים לו נזקים שונים. הנזקים הללו ניתנים לחלוקה לשתי קבוצות מרכזיות: נזקים ממוניים ונזקים שאינם ממוניים. בקבוצת הנזקים הממוניים נכללים נזקים כגון אובדן כושר השתכרות, הוצאות טיפול וכדומה. בניגוד לכך, נזק שאינו ממוני עוסק בכאב ובסבל שנגרמו לנפגע התאונה. נזק שאינו ממוני, מעצם הגדרתו, הוא נזק אמורפי, סובייקטיבי ובלתי ניתן להמרה מדויקת למונחים כספיים.
יש לכם שאלה?
בתקנה 2(א) לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים לנזק שאינו נזק ממון) נקבעה נוסחה המאפשרת לכמת מקרים מסוימים של "כאב וסבל" למונחים כספיים. באותה התקנה נקבע כי בעבור כל יום אשפוז יהיה זכאי הנפגע ל-2 אלפיות מ"הסכום המקסימאלי" או אלפית מן "הסכום המקסימאלי" בעבור כל אחוז של נכות אשר נגרמה לו לצמיתות.
מטבע הדברים, אין בכוחן של תקנות אלו לתפוס בגדרן את כל המקרים הפוטנציאליים. אי לכך, בתקנה 2(ב) נקבע כי כאב וסבל שנגרמו בשל סיבות אחרות, יזכו את הנפגע לכל היותר ב-10% מן "הסכום המקסימאלי".
תיאור המקרה
להלן מקרה שנדון בבית משפט השלום בת"א. במסגרת דיון זה, בית המשפט בחן את פרשנותה של תקנה 2(ב). מדובר היה בשני תובעים אשר נפגעו בתאונת דרכים קלה יחסית ונגרמו להם חבלות שלא סווגו כחמורות. מומחה רפואי אשר מונה על ידי בית משפט מצא כי כל אחד משני התובעים סבל מפגיעות אשר גרמו לו לנכויות זמניות למספר חודשים. עיקר המחלוקת בין התובעים לבין הנתבעת (חברת ביטוח) נסב סביב שיעור הפיצויים בראש הנזק של "כאב וסבל".
טענות הצדדים
התובעים טענו כי בהתאם לתקנה 2(ב) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות הדרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), הסכום אותו הם היו זכאים לקבל עמד על 10,000 לירות (כמובן בהתאם למדד באותה העת). הסיבה לכך, לשיטתם, הייתה לשון התקנה אשר אפשרה פסיקת סכום זה.
מנגד, הנתבעת גרסה כי מעיון בלשון התקנה ניתן היה ללמוד כי 10,000 לירות היו הסכום המקסימאלי אותו ניתן לפסוק. לשיטתה של הנתבעת, הפגיעות שנגרמו לתובעים לא הצדיקו את פסיקת סכום הפיצוי המקסימאלי, מאחר ופגיעותיהם לא היו חמורות או בלתי שגרתיות.
דיון והכרעה – אין חובה לפצות בסכום הגבוה ביותר אותו תקנה 2(ב) מאפשרת
בית המשפט בחן את לשונה של תקנה 2(ב), ציטט פסיקות קודמות שניתנו בעניין, וקבע כי הסכום שנקבע בתקנה היווה סכום מקסימאלי, אך לא סכום חובה. הודגש כי יש לבחון כל מקרה לגופו, ובהתאם לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה ייקבע גובה הפיצוי. בנוסף, נקבע כי פרשנותה הנכונה של תקנה 2(ב) מלמדת כי רק במקרים חריגים ראוי יהיה לפסוק את סכום הפיצוי המקסימאלי.
בית המשפט מצא את ההסדר הקבוע בתקנה 2(ב) כחריג להסדר המצוי בתקנה 2(א). לכן, נקבע כי בדומה לכלל החריגים לדין המהותי, גם לחריג זה נכון היה ליתן פרשנות מצמצמת. לסיכום, בית המשפט קבע כי נזקם של הנתבעים לא הצדיק את פסיקת הפיצוי המקסימאלי מאחר ופגיעתם לא הייתה חריגה או חמורה באופייה. בהתאם לכך, נפסק כי כל אחד מהתובעים היה זכאי לפיצויים בגין "כאב וסבל" בסך 7200 שקלים.
