עבירת הרצח, הקבועה בסעיף 300 לחוק העונשין, היא ככל הנראה העבירה הפלילית החמורה ביותר המצויה בספר החוקים הישראלי. כאשר אדם מורשע ברצח, מוטלת על השופט חובה חוקית לגזור עליו עונש מאסר עולם. אזרח המורשע ברצח נושא באות קלון מהחמורים ביותר אשר בנמצא. עובדות אלו לצד עקרונות יסוד של הדין הפלילי, מחייבים נקיטת משנה זהירות טרם הרשעת אדם בעבירת הרצח.
יש לכם שאלה?
להלן פרשה שנדונה בבית המשפט המחוזי בחיפה, מפסק הדין היה ניתן ללמוד על האופן בו ניתח בית המשפט את סעיף 300 לחוק העונשין. הנאשם, גבר באמצע שנות הארבעים לחייו, המתגורר בצפון הארץ, נחשד כי - בסיועם של אחרים - רצח אדם אחר איתו היה מסוכסך על רקע של חוב כספי.
מעיון בכתב האישום ניתן ללמוד כי הנאשם, על פי החשד, טמן מלכודת לקורבן בגן ציבורי, כאשר מטרתו של הייתה לגרום לקורבן חבלה חמורה, בכדי שהאחרון ימחל על חוב אותו חב לו הנאשם. נטען כי כאשר הקורבן הגיע לזירת האירוע, התפתחה קטטה בינו לבין הנאשם ובמהלכה דקר הנאשם את המנוח 9 דקירות בכוונה להמיתו. כמו כן, על פי כתב האישום, חבריו של הנאשם הפליאו בקורבן את מכותיהם תוך כדי שימוש באלות. בנוגע למעשים אלו הוגש כתב אישום כנגד הנאשם בגין ביצוע עבירת רצח בכוונת תחילה.
טענות הצדדים
המדינה טענה כי הנאשם דקר את הקורבן 9 דקירות ובכך גרם למותו. עוד נטען כי ההחלטה להמית התגבשה במוחו של הנאשם במהלך הקטטה ביניהם, לאחר שטמן למנוח מלכודת והתכוון לפגוע בו. הוסיפה המדינה וגרסה כי הנאשם הוא שיזם את התקרית, ולאחריה נמלט מן המקום ושיקר בחקירותיו במשטרה. הנאשם כפר בהאשמות נגדו.
לשיטתו, פעולתו הייתה הגנה עצמית, לאחר שהותקף בדי הקורבן. לגרסתו של הנאשם, הוא נאלץ לדקור את הקורבן מאחר והאחרון סיכן את חייו. יתרה מכך, לטענתו של הנאשם, הקורבן נפגע מדקירות אשר דקרוהו אנשים נוספים, ולא הייתה אפשרות להוכיח האם הדקירות שדקר הנאשם הם אלו אשר גרמו למותו של הקורבן.
דיו והכרעה - הרשעה בעבירת הרצח (סעיף 300 לחוק העונשין)
ראשית, בית המשפט דחה את טענתו של הנאשם להגנה עצמית. נקבע כי הקורבן לא היה זה אשר בהתנהגותו הפסולה הביא לתקיפה, ולכן דין טענת ההגנה העצמית להדחות. כמו כן, בית המשפט בחן את נסיבות המקרה וטענות הצדדים ופסק כי יש להרשיע את הנאשם בעבירת רצח בכוונת תחילה. נקבע כי הנאשם הוא שיזם את האירוע, בו תכנן לפגוע במנוח. בית המשפט פסק כי הנאשם הוא היחיד שדקר את המנוח, וכתוצאה מדקירות אלו נפטר האחרון.
לאחר שנקבע כי מבחינה עובדתית הנאשם הוא זה אשר הביא למותו של הנאשם, בית המשפט פנה לבחון האם הנאשם רצה במותו של הקורבן (היסוד הנפשי). בהתאם למבחנים שהותוו בפסיקה לאורך השנים, בית המשפט קבע כי הנאשם החליט להמית את הקורבן, כאשר החלטה זו נולדה במוחו של הנאשם לכל המאוחר במהלך הקטטה בינו לבין הנפגע. את הבאת הסכין ושליפתו, ראה בית המשפט כעונים על קריטריון ההכנה הדרוש לצורך השלמת היסוד הנפשי בעבירה. בית המשפט הוסיף, למען הסר ספק, כי לא בוצע בנאשם קינטור מצדו של הקורבן.
בית המשפט קבע כי הנאשם לא הצליח לעורר את הספק הסביר שהיה דרוש לו בכדי לחמוק מהרשעה ברצח. צוין כי משנדחתה טענה ההגנה העצמית, כל שנותר בידי הנאשם היא טענה שלא הוכחה כי אדם נוסף דקר את הקורבן. כפי שצוין לעיל, בית המשפט הכריע כי הנאשם אשם בעבירת הרצח. לכן, בהתאם לקבוע בחוק, גזר בית המשפט על הנאשם עונש של מאסר עולם.
