בבית משפט השלום בתל אביב נדונה תביעתם של גיל לובן ואח' (להלן: "התובעים"), שיוצגו על ידי עו"ד שירית אורון-ויסבורד, כנגד הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ, ג'י.פי.אס החברה לאתגר וספורט בע"מ, הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ ואח' (להלן: "הפניקס", "החברה" ו"הכשרת הישוב", בהתאמה), שיוצגו על ידי עוה"ד ניסן גיצה ויצחק מנדה.
 
בינואר 2009 ניתן פסק דין חלקי, מפי השופט ד"ר אחיקם סטולר, בשאלה אם מדובר בתביעה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, או על פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "החוק" ו"הפקודה", בהתאמה).
התובעים הרימו במהלך עבודתם בחברה קיר טיפוס (להלן: "הקיר") באמצעות רכב שבוטח ב"הפניקס" (להלן: "הרכב").
 
הרמת הקיר בוצעה על ידי קשירתו לוו הגרירה ברכב, דרך נקודת משען, תוך שהרכב נסע לאחור, והתובעים תמכו בו. במהלך הפעולה נפל הקיר על התובעים, והם נפגעו פגיעות גוף שונות (להלן: "התאונה").
 
התובעים טענו, כי התאונה מהווה "תאונת דרכים", כמשמעותה בחוק, ועל כן "הפניקס" חייבת בפיצוייהם. לחלופין טענו, כי מדובר ברשלנות החברה, אשר בוטחה בביטוח מעבידים ב"הכשרת הישוב", ועל כן חייבות החברה ו"הכשרת היישוב" לפצותם מכוח הפקודה ועל פי פוליסת הביטוח שהוצאה לחברה.
 
לטענת "הפניקס", התאונה אינה מהווה "תאונת דרכים", שכן לא נעשה "שימוש" ברכב "למטרות תחבורה", ואף לא מדובר ב"ניצול הכוח המיכני של הרכב". מאידך טענו החברה ו"הכשרת הישוב", כי עסקינן בתאונת דרכים, אשר לפי סעיף 8 לחוק (עיקרון ייחוד העילה), אין לתובעים עילת תביעה כנגדן.
 
על פי הגדרת החוק, על מנת שתאונה תיחשב כ"תאונת דרכים", עליה להיגרם במסגרת הסיכונים התעבורתיים הנוצרים בשל "שימוש ברכב מנועי" ("מתחם הסיכון התעבורתי"). משמע, השימוש שנעשה ברכב, שבגינו ארעה התאונה, צריך להיות "למטרות תחבורה" ("ההגדרה הבסיסית").
 
לדברי בית המשפט, בעקבות תיקון מס' 8 לחוק, משנת 1992, נפסק בע"א 4469/95 דראושה נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, שבבחינת המונח "שימוש ברכב מנועי", יש לכלול גם מצבים שאינם מנויים במפורש בהגדרת המונח "תאונת דרכים" בסעיף 1 לחוק, כך ש"כל שימוש ברכב הגורם נזק גוף והנופל לגדריו של סיכון תעבורתי זה הוא 'למטרות תחבורה'" (להלן: "פרשת דראושה").
 
כן אוזכר פסק הדין ברע"א 8061/95 עוזר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, לפיו מסגרת השימושים שייכללו בהגדרת המונח "תאונת דרכים", ייבחנו בהתאם ל"מתחם הסיכון התעבורתי", המונח בבסיס ה"הגדרה הבסיסית" בסעיף 1.
בענייננו ציין בית המשפט, כי התאונה נגרמה במהלך גרירת הקיר על ידי הרכב, מתוך כוונה להשתמש בכושר נסיעתו של הרכב לצורך "הפעלת כוח שיגרום לתזוזת הקיר והנפתו", כך שהגרירה (השימוש שעשו הנהג והתובעים ברכב) נעשתה "למטרות תחבורה", ובתוך "מתחם הסיכון התעבורתי".
 
בהתאם להלכת דראושה, לפיה השימוש ברכב נבחן על פי המבחן התעבורתי, נפסק שיש להתייחס לאופייה האובייקטיבי של פעולת ההרמה, שנעשתה בעזרת הרכב.
 
לדברי בית המשפט, במסגרת השתלשלות האירועים, השימוש עצמו שנעשה ברכב אכן יצר סיכון תעבורתי לכל המשתמשים בו, ולתובעים בפרט, ואין צורך לבחון את כוונתם המקורית.
 
לפיכך פסק בית המשפט, כי התאונה נכללת בהגדרה הבסיסית שבסעיף 1 לחוק, כ"תאונת דרכים", המשך התביעה יתברר במסגרת החוק, והתביעה כנגד החברה ו"הכשרת הישוב" מכוח הפקודה תידחה.
 
 

עודכן ב: 13/04/2009