בבית משפט השלום בירושלים נדונה תביעתו של יהודה אוחיון (להלן: "יהודה"), אשר יוצג על ידי עו"ד איתן לבני, כנגד סהר ציון חברה לביטוח בע"מ (להלן: "סהר ציון"), אשר יוצגה על ידי עו"ד יקיר קול.

פסק הדין ניתן באוגוסט 2008, מפי כבוד השופטת שירלי רנר, ודן בנושא מרמה בתביעות לקבלת דמי ביטוח, בהתאם לסעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 (להלן: "החוק").

במועדים הרלוונטיים לתביעה, היה יהודה מבוטח אצל "סהר ציון", בביטוח מקיף למשאית שבבעלותו (להלן: "המשאית"), ושנגנבה מחצר ביתו.

יהודה טען, כי בשעת הגניבה פעלו ברכבו כל אמצעי ההגנה הדרושים. מאידך טענה "סהר ציון", כי עובר לגניבה השאיר יהודה את המפתחות בתוך המשאית, וכן כי מסר עובדות כוזבות, אשר בעטיין יש לדחות את התביעה בשל כוונת מרמה.

"סהר ציון" טענה בסיכומיה, כי יהודה הזמין מפתח שלישי נוסף למשאית, וכן כי מסר מידע כוזב אודות המפתח השני שהיה ברשותו – זה שנטען להיות מקור לשכפול. יודגש, כי המפתח השני מעולם לא נמסר ל"סהר ציון" במסגרת מסירת מפתחות למבטחת, כמקובל, לאחר דיווח על מקרה גניבה.

"סהר ציון" הסתמכה, בסיכומיה, בין היתר, על פסק הדין בע"א 9625/06 (מחוזי י-ם) הפניקס נ’ סימה מלכה, בו נדחתה תביעה לתגמולי ביטוח בשל מסירת עובדות כוזבות לחברת הביטוח, ואף ללא שהיה בהן כדי להשפיע על הכיסוי הביטוחי.

בית המשפט קבע, כי ממכלול הנתונים עולות שתי מסקנות חלופיות – או שכלל לא נגנבה המשאית (קרי, מדובר בביום מקרה הביטוח), או שהמשאית נגנבה, אך המפתחות נשארו בתוכה (סט המפתחות השני), ואמצעי המיגון לא הופעלו.

לדברי בית המשפט, הנסיבות נוטות דווקא לעבר האפשרות לפיה הגניבה אכן ארעה, אולם המפתחות נשארו במשאית.

הטענה, לפיה יהודה שיכפל את מפתחות המשאית רק לאחר שהודיע על גניבתה, לא התקבלה, הואיל ולדברי בית המשפט יהודה ידע שיהיה עליו למסור את שני הסטים של המפתחות, מיד לאחר הדיווח ל"סהר ציון". בית המשפט ציין, כי אם רצה יהודה לביים את מקרה הביטוח, היה דואג לשכפל את המפתח השני בשלב מוקדם יותר.

לפיכך נפסק, כי אירוע הגניבה אכן התרחש, אך באותו זמן לא פעלו אמצעי המיגון – בין משום שלאחר נטרול תקין של אמצעי המיגון חיבלו בהם, ובין משום שבטרם הגניבה לא הופעלו ולא חלף פרק הזמן הדרוש לדריכה עצמית.

בית המשפט ציין את 3 היסודות הנדרשים להוכחת מרמה לפי סעיף 25 לחוק, כפי שנפסקו בעניין סימה מלכה הנ"ל: מסירת עובדות כוזבות; מודעות לכך שנמסרו עובדות כאמור; כוונה לקבל כספים על סמך העובדות שנמסרו.

לצד סעיף 25 הנ"ל, מונחת סנקציה כבדה, הפוטרת את המבטח מחובותיו לפי הפוליסה, אם המבוטח מסר מידע כוזב בעניין מהותי לכיסוי הביטוחי. בנסיבות דנן, נדרש בית המשפט רק ליסוד השלישי, בעניין הכוונה.

לדברי בית המשפט, בהשארת סט המפתחות השני במשאית, ממילא היה כדי לגרום להפחתה משמעותית של תגמולי הביטוח לפי הפוליסה, ועל כן, בנסיבות העניין, הוכח שליהודה הייתה כוונה לקבל כספים שלא היו מגיעים לו כדין.

כאמור, בית המשפט דחה את התביעה, וקבע שבמקרה זה חל סעיף 25 לחוק.

מאת עו"ד ג’ון גבע.


עודכן ב: 13/04/2009