במשפט הפלילי, נדרשת רמת וודאות גבוהה על מנת להרשיע נאשם. הדרישה היא להוכחה מעבר לכל ספק סביר ולכן, מקום בו ההגנה מצליחה לעורר ספק באשר לאשמת הנאשם בביצוע המעשים שיוחסו לו, בית המשפט ימנע מהרשעה. דוגמא לכך ניתן לראות בפסק הדין דנא.
במקרה זה, הוכרע דינו של נאשם שנחשד בביצוע עבירת רצח בכוונה תחילה. על פי הנטען בכתב האישום, הנאשם ואשתו המנוחה נישאו זה לזו בשנת 1999. בשנת 2005, הם התגרשו וחתמו על הסכם יחסי ממון וגירושין לפיו בנם המשותף נותר בחזקת המנוחה, תוך קביעת הסדרי ראיה.
על פי הנטען בכתב האישום, במהלך ינואר 2006 הנאשם הגיע לדירת בנו והמנוחה, אך לא נענה לנקישות בדלת. כעבור זמן מה, המנוחה ניגשה לפתוח לו והם החלו להתווכח. במהלך הויכוח, הנאשם החליט להמית את המנוחה. לשם כך, הוא נטל סכין ודקר אותה בגבה ובפניה ולחץ עם אצבעותיו על צווארה ופניה, עד שהתמוטטה ומתה. לפי קביעת הפתולוג, מות המנוחה נגרם עקב חנק מהלחץ על הצוואר והפנים, בשילוב עם איבוד דם מהפצע. על כן, נטען שהנאשם גרם בכוונה תחילה למותה.
בית משפט קמא זיכה את הנאשם מחמת הספק וקבע ששעת המוות שנקבעה על ידי הפתולוג לא התיישבה עם גרסת האחרון בהודעותיו במשטרה. עוד נפסק שחוקרי המשטרה התעלמו מפרטים נוספים שהתגלו בחקירה ויצרו מצג לפיו הנאשם היה הרוצח הבלעדי. התביעה ערערה על החלטה זו. בית המשפט העליון קיבל את הערעור והורה על קיום דיון חוזר בעקבות טעות שנפלה בהכרעת הדין, בעניין בקביעת שעת המוות.
דעת המיעוט
לאחר קריאת חומר הראיות וסקירת הודאתו של הנאשם במשטרה, שופט המיעוט פסק שיש להרשיע את הנאשם. הוא קבע שבחקירת המשטרה לא נפלו מחדלים חמורים והאפשרות שהיה אדם אחר אשר רצח את המנוחה נחקרה ונשללה. כמו כן, השופט הדגיש שהנאשם הודה שהיה בדירת המנוחה ובביצוע המעשים ועל פי ההלכה המשפטית, הודאה זו הייתה קבילה.
בנוסף, להודאתו של הנאשם היה חיזוק חיצוני שבא לביטוי בתיאורים באשר לדרך גרימת המוות, מערכת היחסים שנוהלה בעבר עם המנוחה, הסכסוכים הרבים לאחר הגירושין, איומי עבר שנשמעו על ידי הנאשם כלפי המנוחה ועוד. באשר לשעת המוות, לאחר שנערכה חקירה מחודשת בנושא, נמצא שנוכחותו של הנאשם בדירת המנוחה הייתה בשעות בהן נגרם מותה. על כן, הבסיס לזיכוי הנאשם כפי שנקבע על ידי בית משפט קמא נשלל. קרי, השופט קבע שהיה ראוי להרשיע את הנאשם ברצח.
דעת הרוב
לאחר עיון מחודש בראיות ובטיעוני הצדדים, שופטות הרוב החליטו לזכות את הנאשם מחמת הספק. הודגש שגם אם נפלה טעות באשר לקביעת שעת המוות המשוערת של המנוחה, לא היה בכך בכדי לשנות את ההחלטה. שכן, גם אם הימצאות הנאשם בבית המנוחה הייתה בשעות בהן נגרם מותה, לא היה בכך כדי להוכיח את אשמתו. זאת לאור הקביעה שחלקים נוספים בעדותו של הנאשם לא עלו בקנה אחד עם הממצאים העובדתיים בחקירה, אשר לא הייתה שלמה ולא היה בה בכדי להרשיעו.
כמו כן, על פי הודאתו של הנאשם, הוא לא התכוון לגרום למותה של המנוחה ולכן לא היה ניתן להרשיעו בעבירת הרצח, אלא בהריגה. אולם, המאשימה לא ביקשה להרשיע את הנאשם בעבירה זו. לאור האמור לעיל, הוחלט שאשמתו של הנאשם לא הוכחה ברמת הוודאות הנדרשת ולכן הוא שוב זוכה מחמת הספק.
(1).jpg)
