ראשי > פסקי דין וחדשות > משפט פלילי > הרשעת אב שאנס את בתו הקטינה במשך שנים

הרשעת אב שאנס את בתו הקטינה במשך שנים

מאת: lawguide

053-9428445 חייג

07/05/2009

צפיות: 28010

התלונה הוגשה כאשר המתלוננת היתה כבת 26 שנים, שנים רבות לאחר מעשה ההתעללות המיני האחרון שבוצע בה. הנאשם הינו אביה של המתלוננת .

בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב - יפו *תפ"ח 1027/05*
בפני:									כב' השופטת ב. אופיר-– סג"נ כב' השופטת מרים כב' השופט ישעיהו
המאשימה:									מדינת ישראל
									נ ג ד
הנאשם:									פלוני
טענו:									למאשימה - עו"ד דליה לנאשם - עו"ד גדעון
הכרעת - דין
*תוכן-העניינים*
*השופטת מרים סוקולוב*
																			עמ'
		*איסור פרסום*															...........................		4
א.		*העובדות המפורטות בכתב האישום בתמצית הן כדלקמן*																....................	4
		הקדמה												...................................................					5

ב.		ראיות התביעה												...................................................					6
				עדת התביעה- המתלוננת ע'.										...................................................					6
				חיזוקים לגרסת המתלוננת										...................................................					60
							עדת התביעה ר. – אחות המתלוננת							...................................................					61
							עדת התביעה כ. - אחות המתלוננת							...................................................					73
							עדת התביעה ברכה מ.							...................................................					86
							עדת התביעה אורית (אורה) ר.							...................................................					91
							עד התביעה שמעון נחמני							...................................................					100
							עד התביעה מרדכי כהן אור							...................................................					104
							עדת התביעה חתמי קאסם							...................................................					115
							עדת התביעה רס"ב מירי אבסלנדר							...................................................					116
				מצב נפשי										...................................................					117

ג.		*המומחים*													..........................................				119
						הקדמה									..........................................				119
	*ג.1*							*המומחים מטעם התביעה*							..........................................				119
										אנה אשד					..........................................				119
										פרופ' רחל לוי שיף					..........................................				140
										ויקי בן חמו גלוש סקנדריון					..........................................				151
										נאוה גוטמן					..........................................				165
										ד"ר גבריאלה בייטלר					..........................................				170
										ד"ר יונתן סבר					..........................................				173
										ד"ר ריקי פינצ'י דותן			.........................................................						204
	*ג.2*							*המומחים מטעם ההגנה*					.........................................................						216
									פתח דבר				.........................................................						216
											ד"ר אורלי קמפף- שרף		.........................................................						217
											ד"ר ברכה גאוני		.........................................................						229

ד.			*ראיות ההגנה*																254
							עדות הנאשם							...................................................					255
							עדת ההגנה רותי- אשת הנאשם							...................................................					294
							עד ההגנה ג. - אחי המתלוננת							...................................................					304
							עד ההגנה חיים ינון לוי							...................................................					310
							עדת ההגנה ויולט מחלי							...................................................					312
							עדת ההגנה שרה ס'							...................................................					319
							עדת ההגנה ציונה ס'							...................................................					324
							עד ההגנה יגאל אביעד									......................................			325
							עדת ההגנה שושנה ח'					............................................................							330
							עד ההגנה יוסף באולי					............................................................							331
							עדת ההגנה אודליה ח'					............................................................							332

ה.			*טענת ההתיישנות וטענות נוספות*									............................................................							333
					לסיכום .................................................................................................														336

		*השופטת ב. אופיר-תום, אב"ד-סג"נ .........................................................*																	336
		*השופט ישעיהו שנלר ....................................................................*																	342

איסור פרסום

תיק זה עניינו, על פי הנטען בכתב האישום, בעבירות מין אותן ביצע הנאשם במתלוננת-בתו. על מנת להגן על ענייניה של המתלוננת, ניתן צו איסור פרסום שמה וכל פרט אחר שעלול להביא לזיהויה, לרבות שמו של הנאשם ושמות יתר בני המשפחה. בכפוף לאמור, אנו מתירים פרסום הכרעת דין זו.

השופטת מרים סוקולוב

הנאשם מואשם בכתב האישום המתוקן באינוס, עבירה לפי סעיף 345 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (כנוסחו לפני 31.3.88, שלוש עבירות, ביחס לתקופה שבין אוגוסט 1987 לבין סוף מאי 1988).

א. העובדות המפורטות בכתב האישום המתוקן בתמצית הן כדלקמן:

1. הנאשם הינו אביה של המתלוננת ע', ילידת 1978 (להלן:" ע' ").

בזמנים הרלוונטיים לכתב האישום, התגורר הנאשם עם בני משפחתו, ברחוב בית יוסף 6 בבני ברק (להלן: "הבית").

על פי עובדות כתב האישום, ביצע הנאשם במתלוננת את המעשים הבאים:

כשהייתה בת 4 לערך ועד הגיעה לגיל 6 לערך, בשתי הזדמנויות לפחות, לקח הנאשם את המתלוננת למקלחת, קילח אותה ותוך כדי קילוחה הורה לה לגעת ולשחק באיבר מינו, נגע באיבר מינה ושפשף אותו. כמו-כן, הכניס הנאשם את איבר מינו לפיה של המתלוננת באומרו לה: "בואי תלקקי את הסוכריה..." (עמ' 77 לפרוטוקול).

לעיתים, כך לפי האמור בכתב האישום, לאחר המקלחת, נהג הנאשם להושיב את המתלוננת על מכונת הכביסה, שהייתה במרפסת ליד חדר המקלחת, והורה לה לשחק באיבר מינו, שעה שהוא ליטף אותה בכל גופה.

במועדים אחרים, עת הייתה המתלוננת כבת 6 שנים ועד הגיעה לגיל 8 לערך, במספר פעמים לא ידוע, נהג הנאשם לקחת את המתלוננת לסלון, להושיבה על ברכיו שעה שצפה בסרטי פורנוגרפיה, ותוך כדי הצפייה נתן לה ללטף את איבר מינו וליטף את גופה או אונן לנגד עיניה. לעיתים, תוך כדי צפייה בסרטי הפורנוגרפיה או לאחריהם, הכניס הנאשם את איבר מינו לפיה של המתלוננת עד שהגיע לסיפוקו.

בתקופה שבין חודש אוגוסט 1987 ועד לסוף מאי 1988 לערך, בשתי הזדמנויות לפחות, עת

הייתה המתלוננת ע' כבת 9 לערך, נכנס הנאשם לחדרה של המתלוננת בשעות הלילה והרים מעליה את השמיכה. בהמשך, הרים הנאשם את כותונת הלילה שלבשה המתלוננת, נשכב מעליה בכל כובד משקלו ובכך מנע ממנה לזוז, חסם את פיה בידו, שפשף את איבר מינו באיבר מינה, והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה.

בשנת 1988 לערך, בהזדמנות אחת לפחות, במועד שאינו ידוע, שעה שהמתלוננת חזרה מבית הספר כשהיא לבושה בתלבושת בית הספר, לקח אותה הנאשם לחדר השינה שלו, השכיבה על מיטתו, הרים את חצאיתה, הפשיל את תחתוניה, ושפשף את איבר מינו באיבר מינה, כשהוא שוכב מעליה. בהמשך, החדיר הנאשם את איבר מינו לאיבר מינה של המתלוננת.

הקדמה

2. העדות המרכזית בפרשה זו היא עדותה של המתלוננת ע' שהגישה תלונה במשטרה ב-28.12.04 וספרה על המעשים המיניים שביצע בה אביה בילדותה.

התלונה הוגשה כאשר המתלוננת היתה כבת 26 שנים, שנים רבות לאחר מעשה ההתעללות המיני האחרון שבוצע בה. לעדותה של המתלוננת הובאו ראיות לחיזוק:

עדויות אחיותיה כ' ור', דודותיה ברכה ואורית, שמעון אותו פגשה באקראי כאשר שירתה בשירות לאומי ומוטי אותו פגשה ביוזמת אימה לאחר שהשכיר להוריה את המבנה ששימש את מפעלם.

לעדים אלה ספרה המתלוננת בדרך זו או אחרת על מעשי ההתעללות שחוותה בילדותה, ורובם, לרבות השוטרת חתמי קאסם שגבתה את הודעתה במשטרה (נ/14) היו עדים למצבה הנפשי והפיזי הקשה וספרו על התסמינים מהם סבלה.

מטעם ההגנה העידו הנאשם, שכפר מכל וכל בדברי המתלוננת וטען כי לא היו דברים מעולם, אשתו, אחי המתלוננת ג', הרב חיים ינון לוי, ויולט מחלי, אחותו של הנאשם שרה ס', גיסתו ציונה ס', חמתו שושנה ח', יגאל אביעד, יוסף באולי ואודליה.

מרבית העדים ספרו על היות המשפחה משפחה נורמטיבית ומאושרת.

השאלה המרכזית השנויה במחלוקת בין הצדדים, אם כי לא היחידה, הינה השאלה האם זכרונותיה של המתלוננת הינם זכרונות אמיתיים שהודחקו כנטען בעקבות הטראומה הממושכת ממנה סבלה בילדותה ונשכחו מזכרונה במשך שנים עד שחזרו לתודעתה, או שמא מדובר בזכרונות מדומים שהושתלו במוחה בזדון או בשגגה על ידי המומחים שטיפלו בה.

שאלות נוספות שהועמדו לדיון הן, האם בדתה המתלוננת את האירועים המיניים הללו על מנת להעליל על הנאשם עלילת שקר לצורך השגת רווח כספי או מסיבות אחרות.

בענין זה העידו מומחים מטעם התביעה, חלקם טיפלו במתלוננת במהלך השנים וחלקם בדקו אותה ונתנו חוות דעת בעניינה, ושתי מומחיות מטעם ההגנה. כאשר מומחי התביעה סברו כי מדובר בזכרונות אמיתיים שחזרו לתודעת המתלוננת לאחר שקרס מנגנון הדיסוציאסציה ומומחיות ההגנה גרסו כי מדובר בזכרונות מדומים ומושתלים.

ב. ראיות התביעה

עדת התביעה- המתלוננת ע'.

3. המתלוננת ע', כבת 27 במועד מתן עדותה, הינה רווקה, ועובדת כמזכירה בחברה. לע' שתי אחיות, כ' ור', ואח. האירועים נשוא כתב האישום החלו עת הייתה ע' כבת 4 ונמשכו עד הגיעה לגיל 10 לערך. בתקופה זו התגוררה משפחתה בדירה בבני ברק.

לאחר סיום עדותה הוזמנה ע' לבית המשפט לבקשת הסנגור פעמיים נוספות, ב-15.01.06 וב-18.04.07 על מנת להשלים עדותה בנושאים מסוימים שעלו במהלך הדיונים.

האירועים במקלחת

4. לדברי המתלוננת, הזיכרון הראשון שלה באשר למעשים נשוא כתב האישום הינו לאחר שמלאו לה 4 שנים לערך, אז הייתה עדיין בגן ובאותה תקופה, כך סיפרה, "אבא שלי היה, התקלח איתי, הוא היה משחק איתי במקלחת". בהמשך פירטה כי אביה היה נוהג להכניס אותה למקלחת, להתקלח איתה בעירום, ואז, "היה נותן לי לשחק באיבר המין שלו, גם ביד וגם בפה" (עמ' 76 לפרוטוקול).

עוד הוסיפה, כי אביה נהג ללטף את איבר מינו תוך שהוא "נוגע באיבר מין שלי, משפשף אותו". לדבריה, "כל זה היה תוך כדי שירה, שריקות, צחוק, הוא היה אומר לי, בואי תלקקי את הסוכריה של...את הסוכריה של אבא.כן." (עמ' 77 לפרוטוקול).

לדבריה, היו פעמים בהן הנאשם:

"...היה מוציא אותי למרפסת ובמרפסת של המקלחת היתה מכונת כביסה והוא היה מושיב אותי על מכונת הכביסה כשאנחנו שנינו ערומים... והיה נוגע בי בכל הגוף... הוא היה נותן לי ללטף אותו... באיבר המין שלו" (עמ' 77 לפרוטוקול).

ע' הסבירה כי היא מסוגלת לייחס את המעשים שתיארה לגיל 4, גיל צעיר מאוד, כיון שנחקק היטב בזיכרונה אירוע במסגרתו, עת הייתה כבת 6, אימה לקחה אותה לספר "והורידה לי את כל השיער והפכה אותי להיות בן". לפני כן, הייתה "עם קוקיות, עם תלתלים, עם שיער ארוך". לדבריה, אירוע זה נחקק היטב בזיכרונה מפני שכאשר הייתה בכיתה א', "כולם צחקו עליי שאני בן ואני מכוערת ואני מגעילה" (עמ' 78 לפרוטוקול).

"המקלחות" לדבריה, המשיכו גם כשהייתה בגילאים 5 – 6. בלשונה:

"אני זוכרת את זה בגלל שזו היתה תקופה שפשוט אבא שלי היה קושר את אחי ללול כשהוא היה בן שנתיים וחצי בערך.. כדי שלא ייצא מהלול כל הזמן " (עמוד 83 לפרוטוקול).

את תדירות המקלחות תיארה המתלוננת כ"משהו שהוא מתמשך". לדבריה, "לא יכולה להגיד לך אם זה היה כל יום או כל יומיים... אבל אני יודעת שזה היה משהו שהוא פשוט היה מתמשך" (עמ' 83 לפרוטוקול).

צפייה בסרטים פורנוגראפיים

5. לפי דברי העדה, כשהיתה כבת 6 ו-7 נהג אביה לחזור לביתם בבני ברק כשהוא מדיף ריח חריף של אלכוהול, הושיב אותה על הכורסא לצידו, וצפה בסרטים פורנוגראפיים בנוכחותה. במקרים אלה, נהג לבקש ממנה שתיגע באיבר מינו ולעיתים אף הכניס את איבר מינו לפיה. ע' תארה לא רק את הריח שנדף מהנאשם אלא גם את רעש פתיחת חגורת מכנסיו:

"כשהייתי בת 6 ו-7 אבא שלי היה חוזר, לא יודעת אם שיכור, אבל היה עם ריח של אלכוהול מאוד חריף, והוא היה מוציא אותי בלילה מהמיטה, שם אותי לידו בסלון, מפעיל את הוידיאו...הוא היה רואה איתי סרטים כחולים".

בהמשך הוסיפה:

"אני זוכרת את הרעש של החגורה, איך הוא היה פותח את החגורה, הוא היה פותח את החגורה, מוציא את איבר המין שלו, לפעמים הוא היה נותן לי, הוא היה מושיב אותי לידו ולפעמים הייתי יושבת על הברכיים שלו... על הכורסה בסלון מול הטלוויזיה. הוא היה נותן לי לגעת באיבר המין שלו, והיה מכניס לי אותו לפה" (עמ' 85 לפרוטוקול).

והוסיפה:

"לפעמים הייתי יושבת לידו תוך כדי שהוא מאונן ומגיע לסיפוקו, ולפעמים הוא היה גומר לי בפה...אחרי שהוא היה גומר והיה מכבה את הטלוויזיה, הולך לחדר השינה שלו ואני לחדר שינה שלי" (עמ' 85- 88 לפרוטוקול).

המתלוננת הסבירה בהמשך, כי אימה "אף פעם לא היתה נמצאת. היא אף פעם לא היתה קיימת בכלל" (עמ' 88 לפרוטוקול).

לדבריה, בילדותה חדר השינה שלה היה משותף לה ולאחותה הגדולה כ':

"אני ישנתי בחדר עם אחותי הגדולה, מיטה מול מיטה, הוא היה בחדר האמצעי של הבית, הוא גבל בין חדר השינה שלהם, באמצע הפרידו השירותים והמקלחת, והחדר שינה שלי ושל אחותי" (עמ' 88 לפרוטוקול).

באותה תקופה, כך המשיכה, טרם נולדה אחותה הקטנה ר' ואחיה הקטן ישן בלול בחדר של ההורים כשהוא קשור. בהמשך, כשגדל, "העבירו אותו לחדר השלישי. היו שלושה חדרי שינה בבית" (עמ' 88 לפרוטוקול).

אירוע האונס הראשון ומעשי האונס הנוספים

6. הפעם הראשונה בה אנס אותה אביה היתה במיטתה כאשר הייתה כבת 8:

"זה הפעם הראשונה שהוא אנס אותי במיטה שלי...היה נכנס באמצע הלילה... הוא היה מרים לי את השמיכה... הייתי בכותונת... הוא היה מרים לי את הכותונת, בהתחלה הוא הוריד את התחתונים, והיה מוציא את איבר המין שלו, עם כל הכובד שלו הוא היה עליי, הוא רכן מעליי, הוא שם את היד שלו על הפה שלי...ושפשף את איבר המין שלו והחדיר אותו פנימה" (עמ' 89 לפרוטוקול).

האירועים הללו היו לדבריה, "משהו מתמשך.. וזה היה משהו כואב, וזה היה משהו מגעיל" (עמ' 90 לפרוטוקול). כאשר הייתה כבת 9:

"היתה תקופה שהייתי ישנה גם בלי תחתונים...כל התחתונים שלי היו קרועות במקומות האסטרטגיים...אני זוכרת שיום אחד נסעתי באוטובוס לבית ספר. וישבתי בצורה שראו לי את התחתונים וכולם צחקו עלי. אני מסתובבת עם תחתונים קרועות..אני זוכרת שהוא הכאיב לי. הוא כל כך הכאיב לי" (עמ' 90 לפרוטוקול).

לדבריה:

"אני זוכרת שהפעם האחרונה, למיטב זכרוני, אני לא יודעת. היתה כשחזרתי מבית הספר. הייתי בתלבושת האחידה של בית ספר...הייתי בכיתה ד'. בת 10 זה היה בתקופה שאמא שלי היתה בהיריון עם אחותי הקטנה..." (עמ' 90 לפרוטוקול).

7. את השכלתה התיכונית רכשה באולפנא, שם נהגה ללבוש תלבושת אחידה שכללה חצאית קפלים כחולה כהה וחולצה מכופתרת בצבע כתום. לדבריה, באחת הפעמים בהן חזרה מבית הספר, ובעודה לבושה בתלבושת אחידה זו, לקח אותה הנאשם לחדר השינה שלו:

"...הושיב אותי על המיטה..וכל כך פחדתי, אני כל כך פחדתי. לא היה לי את הכוח אפילו להתנגד לו...והוא הרים לי את החצאית, הוריד לי את התחתונים, פתח את החגורה של המכנס, הוציא את איבר המין שלו, שפשף אותו באיבר מין שלי והחדיר אותו פנימה. הפעם הוא גמר בחוץ, לעומת שאר הפעמים שהוא היה גומר לי על הבטן. כשהייתי בכותונת...כשהוא אנס אותי בחדר שינה שלי. כשהייתי עם הכותונת. וכשהוא היה גומר, אז הוא היה גומר על הבטן שלי. כשהוא היה בא עם מגבת ומנגב לי את הבטן. מסדר לי את הכותונת, מכסה אותי והולך. מתנהגים כאילו כלום לא קרה, הכל בסדר. זה לא קיים, זה לא נברא. זה לא היה. חוזרים לשגרה" (עמ' 91-92 לפרוטוקול).

המתלוננת תארה את הרגשתה לאחר סיום האקט המיני וציינה כי לאחר שהנאשם בא על סיפוקו:

"הוא היה נכנס להתקלח, אני הייתי נשארת לסדר את עצמי ואחרי שהוא היה יוצא אני נכנסת להתקלח במים רותחים, משפשפת, משפשפת, להוציא ממני את הלכלוך... את כל הגוף. את כל הנגיעות שלו. הכל. הכל. הרגשתי כל כך טמאה, הרגשתי מחוללת" (עמ' 97 לפרוטוקול).

לשאלה, האם סיפרה לאדם כלשהו במהלך השנים אודות מעשים מיניים שביצע בה אביה-הנאשם בילדותה, השיבה בשלילה, למרות שהיו לה תחושות קשות במשך כל השנים. לדבריה:

"...המקרים האלה לא היו בתודעה אצלי בכלל, כלומר היו לי תחושות מאוד קשות שלא ידעתי למה לשייך אותן, היו תחושות של גועל כל השנים האלו, עוד לפני התקיפה בטבריה, היו לי תחושות של, הייתי הולכת ברחוב נגיד, והייתי רואה אבא וילדה, בני עדות המזרח, הייתי מתחלחלת. אבא וילדה קטנה לידו. הייתי יושבת במסעדות, הייתי רואה אבא וילדה קטנה לידו. ותמיד הרגשתי צורך לשמור על הילדה הקטנה הזאת. ובאירועים משפחתיים כשהיו ריקודי סלואו וכאלה, כל כך פחדתי שרק לא יעיז רק לבקש ממני, בואי תרקדי. זה פחד לאורך כל השנים האלו, המון פחד..." (עמ' 106 לפרוטוקול).

לדבריה זכור לה כי בתור ילדה נהגה להתפלל ולבקש שהמעשים יפסקו, אולם כאשר המעשים לא נפסקו, המתלוננת הפסיקה להתפלל (עמ' 97-98 לפרוטוקול).

8. את השגרה בבית תארה המתלוננת כשגרת חיים ב"בית לא קל" (עמ' 92 לפרוטוקול). לדבריה, "היו קללות בבית. בבית כל הזמן היו צעקות וגידופים"(עמ' 92 לפרוטוקול). אביה, כך סיפרה, נהג להכותה כמו גם את אחיה. משנתבקשה העדה לספר היכן היתה אימה באירועים אלו, הבהירה כי אינה זוכרת אותה כלל. בגיל מבוגר יותר, הוסיפה, בעת שאביה "המשיך לקלל ולהתנהג בצורה כל כך בוטה ומגעילה היא אף פעם לא אמרה כלום, היא אף פעם לא יצאה להגנתי, אף פעם לא עמדה לצידי. אף פעם לא תפקדה בתור אמא. אף פעם לא היתה לי אמא" (עמ' 92 לפרוטוקול).

אימה, כך סיפרה, אהבה את אביה-בעלה אך בה בעת פחדה ממנו. לדבריה, אימה הייתה תלויה לחלוטין באביה גם מבחינה כלכלית (עמ' 92 לפרוטוקול).

ע' סיפרה כי אימה נהגה להתסיס את הנאשם נגדה, והוא "היה מתעצבן והיה מכה אותי" (עמ' 93 לפרוטוקול). וכן:

"אם הייתי עושה משהו שלא היה בסדר אז ישר היא היתה רצה אליו. היתה באה להתלונן, הבת שלך עשתה ככה, אני זוכרת שהיו מקרים נגיד שאם הייתי באה אליה להגיד לה משהו היא היתה אומרת לכי, לכי לאבא שלך הוא יטפל בך" (עמ' 95 לפרוטוקול).

9. על ילדותה סיפרה ע' כי היא הייתה "ילדה טובה" (עמ' 95 לפרוטוקול) אשר אף פעם לא המרתה את פיו של אביה, עשתה ככל יכולתה כדי לרצות את כולם, כדי שיהיה שקט בבית:

"זה הגיע לרמות מטורפות לפני שהוא היה מגיע הביתה הייתי מסדרת את הסלון, אפילו את הכריות שיהיו בזווית כדי שלא יהיו לו טענות, שלא יהיו לו סיבות לצעוק, שלא יהיו לו סיבות להשתולל" (עמוד 95 לפרוטוקול).

לדברי ע' על אף התנהגותו של אביה כלפיה וכלפי שאר ילדיו, הוא היה זה שדאג להם כשחלו:

"...הוא היה יותר איכפת לו מאיתנו הילדים, יותר מאשר אמא שלי... אם היינו חולים הוא היחיד שהיה רץ איתנו ודואג לנו" (עמ' 96 לפרוטוקול).

בהמשך עדותה סיפרה, כי עד לסיום לימודיה היסודיים הייתה תלמידה מצטיינת אולם כשעברה לאולפנא באלקנה:

"אז נהיה יותר קשה. כלומר לא רק שלא היה אף פרגון מהבית, גם לא היה אף פרגון בבית ספר. את מבינה? כי אני הייתי התימנייה ואני סבלתי מגזענות מאוד קשה. וכתוצאה מזה היתה לי ירידה בלימודים. אני לא אגיד לך, לא הייתי תלמידה גרועה, היה לי ממוצע 8...סיימתי בגרות" (עמ' 97 לפרוטוקול).

לשאלה, האם האשימה את הוריה בכך, שסבלה מגזענות, השיבה, "מה זה קשור בכלל? עצם היות תימנייה, זה נכון בגלל ההורים שלי אבל מה יש לי להאשים אותם בזה?" (עמ' 249 לפרוטוקול).

המתלוננת סיפרה כי הפעם האחרונה שאביה ביצע בה מעשה מיני, הייתה לפני שהמשפחה עברה לגור באריאל, בעת שמלאו לה 10.

בגיל 16 ברחה מהבית עקב קושי לחיות בו. לדבריה, הנאשם:

"...היה מקלל אותי, אמר לי שאני מתנהגת כמו איזה כלבה מיוחמת. קורא לי זונה, ואמא שלי יושבת בסלון ולא אומרת כלום. פשוט לא הזיז לה. זה שיושב עם הכיפה שמה..." (עמ' 107 לפרוטוקול).

לדבריה, ברחה למושב בשם "ינון" בדרום הארץ, שם גרה סבתה של החברה עימה ברחה, ואולם כיוון שהוריה התקשרו לסבתה של חברתה וביקשו ממנה שלא תלין אותה בביתה, נאלצה להתגורר ברחוב:

"...קרוב לחודשיים הייתי ברחובות. ישנה מאחורי בתים. ישנה על ספסלים, גונבת אוכל אפילו מסופרמרקט" (עמוד 108 לפרוטוקול).

בלית כל ברירה אחרת, נאלצה ע' לדבריה, להתקשר לדודתה אורית, אחות אימה, ונסעה להתארח בביתה במהלך השבת. ע' סיפרה לדודתה כי היא מפחדת לחזור הביתה, כיוון שהיא מפחדת שאביה יכה אותה. בעקבות דבריה אלה, התקשרה דודתה לאימה בצאת השבת "ואמרה לה תשמעי, הילדה מפחדת לחזור הביתה, תגידי לבעלך שירסן את עצמו" (עמוד 108 לפרוטוקול).

בשנתיים שלאחר מכן המשיכה ע', לדבריה, להתגורר בבית הוריה, עד לתחילת השירות הלאומי.

אירוע ניסיון האונס במהלך השירות הלאומי ומצבה הנפשי של ע' לאחריו

10. לדברי ע', כשמלאו לה 11 לערך, עברה המשפחה מבני ברק לאריאל. לאחר מכן, כשהייתה בת 17 לערך, עברו להתגורר בכפר סבא שם גרו, במהלך השנים, בשלוש דירות שונות. המתלוננת לא התגוררה בדירה השלישית בכפר סבא, שכן משפחתה עברה להתגורר בה רק לאחר שמלאו לה 23 שנים, והיא עזבה את בית הוריה. בתקופת התיכון התגוררה לדבריה בבית הוריה, ואת השירות הלאומי שלה עשתה במד"א בטבריה במשך כשנה וארבעה חודשים.

המתלוננת סיפרה כי במהלך השנה הראשונה לשירות, עברה ניסיון אונס על ידי מכר של אביה שהעביר קורס נהגי אמבולנס.

לדבריה, מכר זה של אביה, יגאל אביעד, החל להתקרב אליה במהלך הקורס במד"א:

"...אמר לי בואי איתי לפה, בואי סעי איתי לשם, יש לי קורס פה, יש לי קורס, בקיצור, אני הייתה לי תחושה מאוד לא טובה לגביו..." (עמוד 101 לפרוטוקול).

לפיכך, התחמקה ממנו בתירוצים שונים. ביום שלפני הבחינה הסופית, התקשר אליה אביעד והזמין אותה אליו לדירה בה שהה. תחילה ניסתה להתחמק ממפגש עימו בתואנה כי היא רוצה ללמוד למבחן שהתקיים למחרת, אך משהציע לה אביעד לסייע לה בלמידה לבחינה הרגישה "...שהצמידו אותי לקיר ואין לי ברירה" (עמ' 102 לפרוטוקול).

לדבריה, הלכה לאביעד "בפחד כל כך גדול. אני ידעתי שמשהו הולך לקרות אבל הייתי כאילו מובלת, אני לא יכלתי לעשות כלום" (עמ' 102 לפרוטוקול). משהגיעה לדירתו "הדברים היו על הכיסאות" (עמ' 102 לפרוטוקול) כך שבהיעדר אפשרות אחרת, היא הצטנפה בפינת המיטה, והציעה מייד כי יתקשרו לאביה, מתוך מחשבה כי אם בכוונתו של אביעד להרע לה, ייתכן ששיחה עם אביה תגרום לו שלא לעשות כן.

לדבריה, השיחה עם אביה הייתה קצרה, ולאחריה, החל אביעד לספר לה אודות משלחת הצלה ברואנדה שבה השתתף כחובש ובמקביל, ירד לרכבו להביא שקופיות מהרכב המתעדות את השתתפותו במשלחת. בשלב זה, הרגישה כי היא:

"...משותקת במיטה ועל המיטה יושבת ולא יכלתי, כלומר לא יכלתי לזוז ואז הוא עלה למעלה, הוא נעל את הדלת, והוא התקין את המקרן שקופיות" (עמוד 103 לפרוטוקול).

אביעד החל להריץ את התמונות על גבי המקרן, תוך שהוא נותן הסברים לכל תמונה שהוצגה. בשלב מסוים הציג תמונה של אישה רואנדית חשופת חזה בעלת שד אחד הגדול ממשנהו, ואמר לה:

"...את רואה? כאן היה לה גידול. ונגע בחזה שלי. אני קפאתי על מקומי... ותוך כדי שהוא ממשיך להעביר את השקופיות הוא מלטף אותי, ואני אמרתי לו מה אתה עושה?... אז הוא אומר לי, את יודעת? את מזכירה לי את הבת שלי. ואמרתי לו תשמע, אני חייבת ללכת, אתה יודע, מחר יש לנו בחינה... ואז הוא אמר לי אל תדאגי, אצלי כבר קיבלת 100..."

ובהמשך אביעד דחף את המתלוננת לעבר המיטה:

"הוא הדף אותי בשכיבה, אמרתי לו, מה אתה עושה אז הוא אמר לי, את יודעת בדיוק מה אני רוצה, תסתמי, את כבר לא ילדה קטנה. ובאותו שלב פשוט אני הרגשתי שאני משותקת, הרגשתי שאני מתנתקת בכלל מהגוף שלי" (עמוד 104 לפרוטוקול).

לדבריה, אביעד לא הצליח לאנוס אותה כיון שבשלב מסוים הדפה אותו בחוזקה מעליה, אולם הוא הצליח להוריד ממנה את תחתוניה, ועל כן, לאחר שהדפה אותו, נאלצה ללבוש את תחתוניה ומכנסיה ורק לאחר מכן הלכה:

"...לכיוון הדלת, נאבקתי איתה בגלל שהוא נעל אותה, הסתכלתי, אמר לי מה את רוצה? לא עשיתי לך שום דבר, ישב והתחיל לצחוק על המיטה...הצלחתי להסתדר עם הדלת. פתחתי אותה ויצאתי משם" (עמ' 104 לפרוטוקול).

האירוע דנן התרחש כאמור, בתחילת השירות הלאומי שלה, אולם היא לא סיפרה לאיש על שאירע שכן החליטה "...שאני שמה את הדברים בצד ואני לא מתעסקת איתם בכלל" (עמ' 105 לפרוטוקול). למחרת האירוע, ביום הבחינה, ראתה אותו, אולם החליטה להתנהג כאילו לא קרה כלום בכדי "שאנשים לא יתחילו לשאול שאלות" (עמ' 105 לפרוטוקול) ושנה תפקדה "בצל של זה" (עמ' 105 לפרוטוקול).

לאחר ניסיון האונס, שחוותה עם חברו של אביה, ולאחר שגמלה החלטה בליבה להניח לדברים ולא להתלונן, המשיכה ע' בשירות הלאומי, ואף הצליחה להצטיין בכל אשר עשתה במהלך אותה שנה.

במהלך שנה זו, מיעטה לבקר בבית הוריה, לרבות בחגים. בסיום השנה, החליטה להמשיך לשרת שנה נוספת בכדי לא לחזור הביתה. במקביל מצבה הנפשי החל להדרדר:

"...ואז התחילה לי ירידה משמעותית במצב רוח...הפכתי להיות מכורה למשלשלים...הרגשתי שיש לי צורך להתנקות...ואז התחלתי לצרוך משלשלים ואם היה רשום במרשם לקחת 3 משלשלים כדורים, הייתי לוקחת 6 ו-7".

ובהמשך:

"לכדורים הללו לא צריך מרשם...זה היה כדורי לקסדין. רקסטיב..לא היה צורך במרשם לכדורים האלה" (עמ' 112-113 לפרוטוקול).

בעקבות צריכת הכדורים המשלשלים, החלה המתלוננת לרדת במשקל, סבלה מנדודי שינה ונהגה לעבוד "כל היום סביב השעון" (עמ' 113 לפרוטוקול). בלשונה:

"...לא אכלתי כלום. הייתי שותה מיצים ומסטיקים... כי רציתי להרגיש נקייה, רציתי להרגיש ריקה" (עמוד 113 לפרוטוקול).

ממד"א דיווחו על מצבה לשירות הלאומי, והללו ביקשו מע' לחזור לביתה על מנת לטפל בעצמה ורק לאחר מכן לשוב לשירות. לדבריה, משהבינה כי האחראים בשירות הלאומי שולחים אותה לביתה, הרגישה:

"...שכל העולם חרב עליי. חשבתי שזהו. זה הסוף... הרגשתי אני פשוט מתפוצצת, שאני חייבת לספר למישהו..את המקרה שקרה לי בטבריה, את המקרה של הניסיון אונס, ואת כל התחושות שיש לי לגבי אבא שלי" (עמ' 114-115 לפרוטוקול).

11. בעקבות האמור, כתבה ע' מכתב לשמעון, איתו התיידדה במסגרת העבודה במד"א. במכתב זה, ת/3, סיפרה לשמעון על עזיבתה את השירות, על נסיון האונס של יגאל אביעד ובין היתר, גם על מפגש שהיה לה עם אדם אותו כינתה "הקורא בעיניים" אליו הגיעה בעקבות חברתה אודליה ועל הרגשתה בעקבות מפגש זה;

"...איזה אדם שהיה באותו זמן באיזה כנס במלון נהר הירדן, האדם הזה ניחן בכישרון של קריאה בעיניים. כלומר קריאה בעניים ובכתב יד.... ואני באותה תקופה הייתי במצב נפשי קצת ירוד ומעבר לזה גם היתה סקרנות... והלכתי לאותו בן אדם. הלכתי עם אודליה היא חיכתה בחוץ...בוא נגיד שזה פעם ראשונה שהעלו את הנושא של ה, שמישהו ידע על הנושא של הפגיעה בטבריה. ופשוט אמר לי שחבר של אבא שלי פגע בי ואז הוא אמר לי משהו כמו, את יודעת? אבל זה לא הפעם הראשונה שלך. נכון? ...תנסי להיזכר בילדות שלך. ישבתי שמה, ואני אומרת לעצמי, כאילו, אני באמת לא זוכרת כלום מהילדות שלי ואז הוא אמר לי, ואז הוא התחיל לגדף את אבא שלי, וקרא לו משהו כמו חלאת המין האנושי,... ויצאתי משם. ירדתי למטה למזח, ליד הים, ישבתי ופשוט התחלתי לבכות. לבכות. אמרתי לעצמי דבר ראשון אני לא זוכרת כלום מהילדות שלי אז איך אפשר להגיד דבר כזה בכלל? דבר שני זה התחבר לי עם הרבה תחושות שעלו לפני כן. עוד לפני בכלל מה שקרה לי בטבריה, האירוע, ניסיון אונס הזה" (עמ' 116-117 לפרוטוקול).

בנוסף, מהמכתב-ת/3 עלתה בבירור התייחסות גם לתקיפה מינית מצד הנאשם, ובלשונה של המתלוננת, כשתארה את תחושותיה והתמונות שעלו בזכרונה:

"...כשהיתי חוזרת הביתה תמיד חשבתי על זה כשהיתי רואה את אבא שלי מחבק אותי או מנשק אותי אחרי ששבועים לא ראה אותי ההיתי נרטעת וכל כך הרבה מחשבות היו עוברות לי בראש שזה תיסכל אותי ועד היום אני אומרת לעצמי אולי זה לא נכון אולי זה בכלל לא אבא שלי שעשה את כל זה...אבל מצד שני למה כל התמונות והסיוטים האלו פתאום באו אלי. ואיפה אמא שלי בכל הסיפור הזה...אולי זה בכלל לא קרה וזה סתם היה סיפור שהפסיכולוג הזה המציא אבל יש הרבה דברים שמעידים שכן היה" [(ההדגשה אינה במקור-מ.ס.) (עמ' 6 למכתב- ת/3)].

ובהמשך:

"הנה אבא שלי כרגע התקשר...אמרתי לו שאני אחזור בצהרים אבל אני לא רוצה אני רואה אותו וכואב לי פשוט צביטה בלב "לא יכול להיות אבא שלך יעשה לך דבר כזה" הרי אני בשר מבשרו אני לא מבינה את הקטע הזה ואני לא חושבת שהיי פעם אני אבין" (עמ' 7 למכתב- ת/3).

12. כאשר התבקשה להתייחס למכתב דנן הסבירה כי במכתב זה לא פירטה כל שקרה לה במהלך ניסיון האונס על ידי יגאל אביעד שכן פחדה כי שמעון יכריח אותה לפנות למשטרה.

המתלוננת אישרה כי פרטים מסוימים שכתבה במכתב-ת/3 אודות התנהגותה לאחר האירוע, לא היו נכונים. בהקשר זה, כתבה כי שכבה כל יום המחרת בבית, בעוד שלא כך היה הדבר שכן השתתפה בבחינה של הקורס.

לשאלה, מדוע פירטה במכתב את התמונות והסיוטים שלה ובצידם הציבה סימני שאלה ותהתה בדבר האחיזה של תמונות אלה במציאות, הסבירה כי היה לה קשה להאמין שהנאשם ביצע בה את המעשים הללו "כי בסך הכל רציתי שיהיה לי אבא... ומצד שני היו לי את כל התחושות האלה וזה כל כך התנגש לי עם מה שכל כך רציתי וכל מה שאני מרגישה" (עמ' 148 לפרוטוקול).

המתלוננת הסבירה כי תחושות קשות שחשה בעבר כלפי הנאשם החלו להציף אותה:

"...התחושות של הגועל ממנו. התחושות של מה שסיפרתי לך על הסלואו, שהוא לא יתקרב אלי, שהוא לא ייגע, גם כן, כאילו עם האבא והילדה במסעדות, ברחוב וכל זה, כלומר לא ידעתי אף פעם לא ידעתי למה לשייך את זה בכלל. והייתי כל כך מבולבלת" (עמוד 117 לפרוטוקול).

באותם רגעים, כך סיפרה, לא נזכרה עדיין בפרטי המעשים עצמם, ולמעשה החלה להיזכר באירועים הטראומטיים שחוותה רק כאשר שבה לבית הוריה, עת מלאו לה 22 לערך, וחשה תחושות מאוד קשות והיתה במצב נפשי קשה:

"כשחזרתי הביתה הייתי במצב מאוד קשה. הייתי באנורקסיה קשה. הייתי, לא יצאתי החוצה, כל היום ניקיתי, טיפלתי באחותי הקטנה... כבר לא משלשלים. אני פשוט לא אוכלת" (עמוד 118 לפרוטוקול).

בתחילה נלקחה לבית החולים "שניידר", לצורך טיפול בבעית האנורקסיה ממנה סבלה. שם היו לה שני מפגשים ולאחריהם הבינה שאינה מתאימה לטיפול שם. בארבע השנים שלאחר מכן, נשארה בבית:

"...לא מתפקדת, לא עובדת, לא לומדת, ניתקתי קשר עם כל העולם החיצון, חברות שלי" (עמוד 118 לפרוטוקול).

בתקופה האמורה, התגוררו בבית לדבריה, שני הוריה וארבעת הילדים. לדבריה, אימה כלל לא התייחסה אליה על אף ששבה הביתה לאחר תקופה ממושכת שלא חייתה עם משפחתה. גם הקשר עם אחיה לא היה טוב, עקב הקנאה שהם רחשו לה. לדבריה, מאז ומעולם אחיה קינאו בה משום שזכתה ליחס מועדף מאביה, שבא לידי ביטוי מן הבחינה הכלכלית, כך ש"אפילו היתה לי גישה חופשית לארנק שלו. דבר שאפילו לאמא שלי לא היה" (עמ' 119 לפרוטוקול).

מצד אחד, הרגישה לדבריה, לאורך השנים, מאוד מאוימת על ידי אביה אולם "מצד שני אני רציתי אבא ואולי זו הייתה הדרך שלו לפצות אותי על כל מה שהוא עשה לי" (עמ' 120 לפרוטוקול).

ע' המשיכה וסיפרה כי לאחר שמסרה לשמעון, חברה לעבודה, את המכתב שכתבה-ת/3, החליט שמעון שעליו לספר להוריה של ע' אודות ניסיון האונס שעברה על אף שביקשה ממנו שלא יספר לאיש על שאירע לה.

לדבריה, היא לא נכחה בזמן ששמעון סיפר להוריה על האירוע. רק לאחר כשלושה חודשים גילתה שסיפר להם כיוון שלא יכול היה לשאת את העובדה שהוריה היו כה אדישים למצבה הבריאותי המתדרדר.

בתקופה שלאחר ביקורה בבית החולים שניידר, המתלוננת המשיכה להתגורר בבית הוריה, לדבריה:

"...והמצב הנפשי שלי הידרדר עוד יותר, והתחילו לי סיוטים בלילות..אני ישנה רק עם דלתות פתוחות, אני ישנה רק עם פוך, גם אם יש 40 מעלות בחוץ. אני מרגישה ככה יותר מוגנת" (עמ' 123-124 לפרוטוקול).

בהתייחסה לסיוטי הלילה שחוותה טענה המתלוננת שאלו החלו כשחזרה הביתה מטבריה, "לא זכור לי בטבריה שהיו לי סיוטים, נקודה" (עמ' 284 לפרוטוקול).

לדבריה, משראתה חברת המשפחה, הגב' ויולט, שמצבה אינו טוב, המליצה לה ללכת לרב. בתחילה התנגדה, אולם לאחר מכן התרצתה, והשתיים נטלו את מזוזת חדרה של המתלוננת, ונסעו לפגישה עם הרב. בפגישה זו, אמר לה הרב כי:

"...הוא רואה דרך המזוזה שעברתי שתי פגיעות בחיים..הוא שאל אותי מה אני עושה עוד בבית. ואז הוא אמר לי שאני צריכה להימלט על נפשי ולהציל אותה..." (עמוד 126-127 לפרוטוקול).

לשאלות בית המשפט אישרה המתלוננת כי לא אמרה לרב מילה וחצי מילה על ניסיון האונס או על אביה. לשאלה איך ידע הרב אודות מקרים אלו טענה: "אני לא יודעת אם הוא ידע או לא ידע, הוא אמר דברים שהיו נכונים, נקודה" (עמ' 293 לפרוטוקול).

לשאלה אם היא מאמינה בכך, ענתה: "אני לא יודעת, אני שמעתי מה היה לו להגיד. נקודה... עובדה שהוא צדק, הוא אמר דברים נכונים..." בהמשך טענה, "אני לא יכולה להגיד לך שאני מאמינה בזה... אני לא יודעת אם הוא שרלטן" (עמ' 293 לפרוטוקול).

לדבריה, בדרכן חזרה, ניסתה ויולט לדובב אותה ולשאול אותה על מה דיבר עמה הרב:

"אמרתי לה שעברתי התעללות מינית בילדות. לא אמרתי לה על ידי מי, באותה תקופה לא הייתה לי את הוודאות שאכן מדובר באבא שלי...היו לי סיוטים, אבל בסיוטים האלה לא היו לי הפנים של התוקף...ראיתי גוף שמוחץ אותי, ראיתי גוף שאונס אותי, אבל לא היה לי פרצוף של התוקף" (עמוד 127 לפרוטוקול).

13. המתלוננת שללה האפשרות לפיה, סיפרה לויולט כי יום אחד בטבריה, הזמין אותה בחור כלשהו ממד"א לראות תמונות בחדרו, נעל את החדר וזרק אותה על המיטה, והיא, קיבלה הלם ונזכרה בעוד מקרה שחוותה, שבו דודה נהג להגיע אליה לביתה בילדותה כשהוריה לא היו בבית ופגע בה מינית. לדבריה:"מעולם לא אמרתי דבר כזה" (עמ' 294 לפרוטוקול).

כמו כן שללה המתלוננת האפשרות כי סיפרה ליולט שהלכה להיפנוזה שבאמצעותה היא ידעה שמדובר באביה, ומשאמרה לה כי היא לא מאמינה בזה ניתקה עימה המתלוננת קשר, ובלשונה:

"איזה שטויות. טוב, נו... לא היה ולא נברא, אני לא יודעת מאיפה היא מביאה בכלל את הדברים האלה" (עמ' 295 לפרוטוקול).

המתלוננת סיפרה כי היו לה תחושות קשות בקשר לאביה ורגשות אשם עקב כך, עוד בטרם נפגשה עם הרב:

"אבל כל עוד לא היה לי זיכרונות אז לא היה לי וודאות. וכל עוד לא היה לי את הזיכרונות אז הרגשתי גם מאוד רע איך אני מעיזה לעשות דבר כזה לאבא שלי. איך אני מעיזה לחשוב דברים כאלה על אבא שלי" (עמ' 128 לפרוטוקול).

14. הפעם הראשונה שבה החלה לחשוב לדבריה, כי מי שתקף אותה הנו אביה הייתה כאשר חזרה הביתה מהשירות הלאומי: "...שכשחזרתי הביתה זה התגבש לי" (עמ' 128 לפרוטוקול). המפגש עם הרב הסביר לה, לדבריה, הרבה דברים שהרגישה כלפיו. "הרבה דברים שהיו ברקע ולא ידעתי למה. זהו" (עמ' 128 לפרוטוקול).

לדברי המתלוננת, לא ידוע לה אם הוריה חשדו כי היא מאשימה את אביה במעשים מיניים שביצע בה : "אני לא יודעת. לא. אני בכל אופן לא אמרתי להם שום דבר, אוקי?" (עמ' 297 לפרוטוקול). המתלוננת אישרה שלא סיפרה דבר לאף אחד ממשפחתה לרבות אח, אחיות, דודים ודודות. לדבריה, עקב מצבה, נשלחה על ידי הוריה, "לזאת של ויולט ואחר כך לאנה אשד" (עמ' 297 לפרוטוקול). לשאלה אם הוריה שילמו על הטיפול אישרה כי אכן שילמו. ויולט הפנתה אותה לעובדת סוציאלית וע' טופלה אצלה במשך כארבעה חודשים כשהייתה בת 21, אולם משראתה שמצבה נותר כשהיה, הפסיקה את הטיפול.

בהמשך, לאחר כשנה, הלכה לטיפול אצל הפסיכולוגית אנה אשד, אליה הגיעה באמצעות כ' אחותה הגדולה שהייתה מטופלת אצל פסיכולוגית אחרת שהמליצה עליה. אצלה טופלה משך כ-8 חודשים שבמסגרתם כך לדבריה "התחילו לעלות לי התמונות לראש גם כן, הזיכרונות..." (עמ' 129 לפרוטוקול).

לפני שהפנתה אותה לפסיכולוגית שאלה אותה כ' אחותה על הסיבות למצבה הקשה. והיא ענתה לה באופן כללי:

"שאני חושבת שנפגעתי בילדות, אבל לא פיתחתי את הנושא הזה יותר מדי איתה, כי א' הקשר בינינו לא היה כזה קשר מוצלח ומעבר לזה שלא רציתי גם לפגוע בה. כלומר היה לי קשה גם לדבר על דברים כל עוד אין לי וודאות לגבי דברים. כלומר כל עוד זה היה דבר שהוא כביכול מופרך" (עמ' 129 לפרוטוקול).

לדברי המתלוננת, אחותה גרה בשלב הזה בבית וכנראה שהתחילה ללמוד באוניברסיטה בירושלים.

15. בטיפול אצל אנה אשד, כך הסבירה, דיברו על הפרעות האכילה שלה, על הסיוטים, על התחושות, והזיכרונות, "וככל שהתגבשו יותר דברים אצלי ויותר חלחלו פנימה אז היחס שלי לבית היה יחס מאוד עוין. כלומר הייתי מאוד עוינת כלפי ההורים שלי" (עמ' 130 לפרוטוקול).

בשלב מסוים, סיפרה, כשראו הוריה כי היא עוינת כלפיהם "החליטו לסגור לי את הברזים" (עמ' 130 לפרוטוקול). לדבריה, הייתה צריכה להתחנן שיממנו לה את הטיפולים. "מפעמיים בשבוע שהייתי, אז למה לא תלכי פעם בשבוע", אמר לה אביה, "ומפעם בשבוע למה לא פעם בחודש ולמה לא ללכת בכלל" (עמ' 130 לפרוטוקול).

בשלב זה, הרגישה, לפי עדותה, שאין טעם שתמשיך בטיפול, שכן הוריה כבר לא תמכו בה כלכלית:

"כבר לא הייתי יותר מועדפת. כלומר ברגע שאני חושבת שהם הרגישו שדברים מתחילים לצאת החוצה אז כבר כסף זה לא משהו שהוא חופשי" (עמ' 130 לפרוטוקול).

בתגובה לאפשרות כי הפסיקה את הטיפול אצל אנה אשד מכיוון שלא הייתה בטוחה שזיכרונותיה אכן משקפים מציאות, טענה המתלוננת כי "זו לא האמת" (עמ' 303 לפרוטוקול).

בהמשך נשאלה האם, כפי שהעידה אנה אשד, הציעה לאנה אשד לקצר את הטיפול הפסיכולוגי באמצעות היפנוזה. על כך השיבה כי "היפנוזה עלה לא פעם ולא פעמיים, בהחלט... ביקשתי לעבור היפנוזה, כן" (עמ' 691 לפרוטוקול). בסופו של יום, המתלוננת לא עברה היפנוזה לדבריה "כי פחדתי" (עמ' 691 לפרוטוקול). וכן:

"אכן דיברתי עם אנה אשד בנושא, אבל זה לא יצא לפועל כי פחדתי מההשלכות של זה, לא הייתי מוכנה עדיין להתמודד עם זה...כי לא הייתי מוכנה להתמודד נפשית עם השלכות, עם התוצאות" (עמ' 692 לפרוטוקול).

בהיפנוזה, רצתה לדבריה להשיג "וודאות מוחלטת"(עמ' 692 לפרוטוקול). לשאלה, האם חשבה כי עברה פעם היפנוזה מבלי שתדע השיבה המתלוננת בשלילה.

בתקופה שטופלה אצל אנה אשד, כך העידה, לא הייתה לה וודאות עדיין מי ביצע בה את המעשים המיניים, שכן ובלשונה: "זה תהליכים, מר היכל" (עמ' 717 לפרוטוקול). אולם, אישרה לשאלת הסנגור, שהייתה לה וודאות שההורים שלה התעללו בה נפשית וכן, "תמיד היה לי את החשד כלפי האבא" (עמ' 717 לפרוטוקול).

המתלוננת אישרה כי סברה שהוריה הפסיקו לממן את טיפוליה אצל אנה אשד מפני שחששו כי האמת תתגלה:

"אחרת לא הייתי מוצאת אף תירוץ אחר למה. הבת שלכם עם רגל וחצי כבר בקבר, אנורקסית, משקל 45 קילו, במצב זוועתי, את מבינה? והם סוגרים לה את הברזים של הטיפול הפסיכולוגי, בגלל זה, כן" (עמ' 723 לפרוטוקול).

בתום הטיפול אצל אנה אשד כבר הייתה כבת 22-23 ולא חשבה לעזוב את הבית ללא כל מסגרת כמו זו שהייתה לה בשירות הלאומי. על כן, נשארה בבית הוריה: "נשארתי חיה אבל לא בחיים. לא, לא פשוט לא היה טעם לכלום" (עמ' 131 לפרוטוקול). באותה תקופה עמד משקלה על כ-45 ק"ג, אולם, חל שיפור דווקא בעניין האכילה "בגלל שהתחלתי לאכול גבינות ודייסות ומרקים, כל הדברים הרכים, הטהורים" (עמ' 131 לפרוטוקול).

16. לקראת גיל 23, נוצר מחסור בפועלים במפעל של הוריה והיא החלה לעזור במפעל, וכך הכירה את מוטי – מרדכי אור כהן. מוטי היה ידיד המשפחה אשר השכיר להוריה את המבנה ששימש את המפעל שלהם.

באחד הימים, הציע לה מוטי לדבריה, לבוא איתו למסעדה סינית. בהמשך הסתבר לה, שאימה שלחה אותו "כדי לגשש מה קורה איתי" (עמ' 133 לפרוטוקול). אז, סיפרה לו הכל, על ניסיון האונס בטבריה ו"על זה שאבא שלי אנס אותי" (עמ' 133 לפרוטוקול).

לדבריה, בשלב זה הזיכרונות הציפו אותה ועל כן סיפרה את הדברים כעובדות. בהמשך תיארה סיטואציה במפעל ,שבמסגרתה צפו ועלו בה זיכרונות על מעשים מיניים שביצע בה הנאשם:

"ישבתי ליד איזה מכונה שדופקת, כלומר היא שוטחת, דופקת, דופקת, ואז אני לא יכולה להסביר לך מה זה פלאש, זה פלאש, זה פשוט פלאש שהיה לי בראש והתחלתי עם בחילות וסחרחורות והרגליים משתתקות, ועם תחושות מאוד קשות".

בתמונה שצפה ועלתה בראשה ראתה לדבריה "את האיבר מין שלו בתוך הפה שלי" (עמ' 349 לפרוטוקול).

לשאלה אם כתבה למוטי על האירועים, טענה, "אני כתבתי כמה דברים, אני לא זוכרת מה כתבתי אבל כתבתי כמה דברים" (עמ' 306 לפרוטוקול). בתגובה לטענת הסנגור לפיה סיפרה למוטי על אירועים שאירעו לה עד גיל 7, טענה כי "יכול להיות שסיפרתי לו אירועים עד גיל שבע" (עמ' 306 לפרוטוקול). המתלוננת לא זכרה אם מוטי לקח אותה לפסיכיאטר או לא. לדבריה, לא ידעה על סכומי כסף שנתן אביה לטענתו למוטי כדי שייקח אותה לפסיכיאטר. וכי מוטי לא לקח אותה לרופא.

המתלוננת שללה לחלוטין את הטענה לפיה מוטי הסית אותה נגד הוריה: "הוא לא הסית אותי" (עמ' 308 לפרוטוקול). מוטי, כך ספרה, היה זה שעזר לה לעזוב את הבית. באותה תקופה, הגיעה כמעט למצב של טירוף.

מוטי שיתף את דודתה ברכה, אחות אביה, במה שסיפרה לו ע', וברכה קיבלה את ע' לביתה, שם התגוררה במשך כשלושה חודשים. לאחר מכן, עברה להתגורר אצל דודתה אורית, אחות אימה.

המתלוננת ציינה, שמרגע שעזבה את הבית התחילה לאכול, לתפקד ולעבוד. היה זה בתקופה שבה גרה אצל אורית, שאז ניתקה את הקשר עם הבית באופן מוחלט.

היום, לדברי המתלוננת היא עובדת, ומתגוררת במושב צופית, בגפה, בדירה שכורה, ובמשך 4 שנים מיום שעזבה את ביתה לא ראתה את הוריה.

לשאלה, אודות עימות שנערך בינה ובין אביה בתחנת המשטרה, אישרה המתלוננת כי קלטת העימות משקפת נכונה את שהתרחש בעימות (דו"ח העימות ת/20).

משיצאה מבית ההורים, סיפרה, עבדה כשנתיים במקום עבודה מסודר, במהלכן טופלה אצל פסיכולוגית בשם פרופ' לוי שיף רחל, זו שטיפלה גם באחותה כ'. אצל רחל, טופלה משך כחצי שנה, בטיפול שהתמקד בהשלכות האונס שעברה ובקשייה ליצור קשר עם בני המין השני. לדבריה, הטיפול לא עזר, וכארבעה- חמישה חודשים לאחר הפסקתו, חלה שוב הרעה במצבה ובתפקודה. בתקופה זו, גרה אצל דודתה אורית, שאז, כלשונה: "הפסקתי את העבודה, שוב חזרתי למצב של ארבע קירות, לא מתפקדת, לא יוצאת, לא עושה כלום" (עמ' 141 לפרוטוקול).

17. המתלוננת אישרה כי נזכרה באירועים הבאים כשהייתה אצל דודתה אורית: את האירוע בו ביקש ממנה אביה ללקק את אבר מינו בכנותו אותו "סוכרייה"; את האירועים במסגרתם ראה איתה אביה סרטים כחולים; את האירוע בו אביה נכנס לחדרה הפשיל כותנתה ואנס אותה. בהמשך הסבירה המתלוננת:

"אני בפרק זמן שהייתי אצל אורית דברים התחילו לי לעלות, כן, אצל אורית. אני לא אגיד לך שאיך נחתתי אצלה הכל היה, נכון, אבל זה היה משהו שהיה הדרגתי" (עמ' 326 לפרוטוקול).

בהתייחסה לאירועים המיניים טענה כי "בחלקם היו כבר ובחלקם המשיכו לעלות" (עמ' 326 לפרוטוקול) לדבריה, עניין המקלחות והסרטים כבר היו אצלה בזיכרון כשהגיעה לדודתה אורית.

בשלב מסוים, סיפרה:

"התחילו שוב הפרעות האכילה, שוב חוסר תזונה עד היום. זהו... ואז התחלתי למעשה טיפול במרכז לנפגעות תקיפה מינית" (עמ' 141 לפרוטוקול).

18. למרכז לנפגעות תקיפה מינית, לקחה אותה לדבריה, בת דודתה, בתה של אורית, כשהייתה בת 25. מאז היא מטופלת אצל ויקי סקנדריון– עובדת סוציאלית קלינית – ורק במהלך הטיפול אצלה יכלה לראשונה "להיכנס לפרטים, לחפור על הנושא הזה, לקבל את הנושא הזה, להשלים איתו" (עמ' 142 לפרוטוקול). הפגישות עימה נערכו ברעננה, במרכז עצמו. בפגישתן הראשונה זכרה כבר את אירועי המקלחת והסרטים הכחולים וסיפרה לה אודותם, כמו גם על אביה ועל ניסיון האונס שחוותה בטבריה. את הטיפול, סיפרה המתלוננת, היא מימנה מחסכונותיה.

לדברי המתלוננת תהליך הטיפול אצל ויקי היה כזה שבמסגרתו היא דיברה וויקי בעיקר הקשיבה, שאלה שאלות מידי פעם, וכך התבצע תהליך ההזכרות והשבת הזכרונות לתודעה. המתלוננת לא זכרה אם סיפרה לויקי אודות "הקורא בעיניים", ומיד תיקנה ואמרה "לא סיפרתי כי הרגשתי שזה לא רלבנטי לספר לה, אוקי? זה הכל" (עמ' 333 לפרוטוקול).

המתלוננת אישרה שהנאשם היה מגיע לפורקנו על גופה ושללה כי סיפרה לויקי על יחסים אנאליים (עמ' 335 לפרוטוקול).

19. במקביל לטיפולה אצל ויקי, סיפרה המתלוננת, הופנתה על ידי המרכז לפסיכיאטרית בשם ד"ר פמינג לשם קבלת טיפול תרופתי שיעזור לה לתפקד והפסיכיאטרית נתנה לה תרופה אנטי דכאונית בשם "רסיטל". בשלב מסוים, כך לדבריה, הגדילה לה הפסיכיאטרית את מינון הכדורים שכן:

"הייתי נכנסת לחרדות מטורפות, הייתי, הרגליים היו משתתקות לי, כולי מפרכסת ורועדת, קוצר נשימה, ובאיזשהו שלב הגעתי לשלוותה" (עמ' 143 לפרוטוקול).

על הגעתה לבית החולים שלוותה, סיפרה המתלוננת כי היה זה ביום בו התחתן בן דודה. היא, כך הסבירה, לא היתה בחתונתו כמו שלא היתה בשאר אירועי המשפחה. בבוקר, סיפרה, קמה במצב לא טוב ונסעה להרצליה, הסתובבה על חוף הים מבלי לאכול, ובערב, שבה לבית דודתה והתמוטטה. דודתה, ביקשה להבין מה קורה איתה אולם המתלוננת לא יכלה לתקשר איתה, לדבריה:

"נשכבתי שמה על המיטה, לא הייתי מסוגלת לתקשר, היא הלכה מהר, הביאה לי כוס מים, אמרה לי קומי, אמרתי לה אני לא מסוגלת לקום, לא היה לי כוחות לקום אפילו, היא הרימה אותי, שתיתי, היא חשבה שאולי התייבשתי, דודה שלי, בת דודה שלי הכניסה אותי למקלחת, ואיך שהרגשתי את המים על הגוף שלי, הרגשתי כאילו אונסים אותי. פשוט הרגשתי שאונסים אותי. יצאתי מהמקלחת, נשכבתי על המיטה של בת דודה שלי, התקפלתי כולי ואני בוכה, בוכה, בוכה וכואב לי. דודה שלי שואלת אותי מה קרה, איך אני יכולה לעזור לך? תגידי לי איך אני יכולה לעזור לך. ואני אומרת לה תעשי שהוא יפסיק. הוא מכאיב לי. הוא מכאיב לי...." (עמ' 145 לפרוטוקול).

20. לדבריה, נטלה כדור הרגעה, ובמשך שלושה ימים סבלה. בלשונה: "כל השבת הייתי בהתפתלויות, בכאבים, בתחושה שאונסים אותי ושזה לא נגמר" (עמ' 145 לפרוטוקול). ביום ראשון, התקשרה לדודתה שהייתה בעבודה וביקשה ממנה להצילה, וזו, התקשרה לד"ר פנינג שהורתה לה לקחתה מיד לשלוותה.

לדבריה, לא אושפזה בבית החולים שלוותה, אלא ביקרה שם שלוש פעמים ונפגשה עם פסיכולוגית קלינית ופסיכיאטרית שנתנו לה כדור אנטי חרדתי. הפעם האחרונה שביקרה שם הייתה לפני כחצי שנה. לדבריה, היום היא לוקחת את כדורי ההרגעה כשהיא "במצבים קריטיים" (עמ' 146 לפרוטוקול).

המתלוננת המשיכה וסיפרה שיש לה קושי רב עם מקלחות. לדבריה, היא מתקלחת עם דלתות פתוחות. בתקופה שגרה אצל דודתה הייתה מתקלחת עם דודתה או עם בת דודתה. גם כיום, כשהיא גרה לבד, סיפרה, היא מתקלחת עם דלתות פתוחות "ולפעמים אני מתקלחת כשהמצב שלי, אני מתקלחת עם חולצה על עצמי, לצערי זה גם כן לא בתדירות כזאת גדולה" (עמ' 147 לפרוטוקול).

21. לדברי ע', אחותה כ', התחתנה לפני שנתיים ואז ניתקה את הקשר עם הוריה. בתקופה שהן התגוררו יחדיו בבית, היחסים בינה ובין אחותה לא היו טובים, אולם הקשר התחזק לאחר עזיבתה את הבית. אחותה, כאמור, טופלה אצל הפסיכולוגית רחל שיף והיא הפנתה אותה אליה. לדברי המתלוננת, עוד לפני שהגיעה אליה, ידעה הגב' שיף על מצבה מפי אחותה כ'. עם אחותה כ', לא היו לה שיחות נפש, אולם, לאחר שהתחתנה רצתה אחותה לחדש עימה הקשרים ואז "הבהרתי לה את הנקודה שאם היא עדיין לא הבינה או אם היא עדיין לא הפנימה אז שתתחיל להבין שאבא שלה למעשה אנס אותי" (עמ' 150לפרוטוקול).

לדבריה, לאחותה היה קשה לשמוע על כך והיא התחילה לבכות. אז, החליטה כ' ליצור קשר עם אחיהן הצעיר, וסיפרה לו על מעשי הנאשם. האח הלך ודיבר עם הוריה, ואז "אבא שלי החליט חד משמעית שאין לילדה מה לחפש יותר בבית, היא מנושלת מהירושה, ושהוא לא רוצה לראות אותה יותר בבית. אמא שלי כמובן שלא התנגדה..." (עמ' 150 לפרוטוקול).

לדברי ע', היא סיפרה לאחותה כ' "שהוא היה אונס אותי בחדר שינה" (עמ' 153 לפרוטוקול), ואחותה כ' אמרה לה שהיא לא זוכרת אותה בתקופת הילדות רק את אחיה הצעיר.

22. בהתיחסה אל התביעה האזרחית שהגישה כנגד הוריה, הסבירה המתלוננת כי לאחר שאביה השתחרר מהמעצר באבו כביר נודע לה שהוריה מתכוונים למכור את הבית. מאחר וחששה שהוריה יבריחו את נכסי המשפחה, והדאגה לאחותה הקטנה, היא החליטה להגיש התביעה נגדם:

"תבעתי תביעה אזרחית, אם אני לא טועה זה 6 מיליון, אני לא, לא ממש, תבעתי אותו ותבעתי את האימא שלי" (עמ' 155 לפרוטוקול).

לדבריה, כנגד אימה הגישה את תביעת הנזיקין מפני שהייתה שותפה לפשע, שתקה ולא עשתה דבר לעזור לה, ואילו כנגד אביה הגישה את התביעה מפני שהפך אותה "לנכה לכל החיים" (עמ' 155 לפרוטוקול) (כתב התביעה האזרחית - ת/4).

בהמשך התייחסה המתלוננת לענין הגעתה ללשכת הרווחה עם אחותה הקטנה ר'. לדבריה, בית הספר בו למדה ר' פנה ללשכת הרווחה מפני שר' שהייתה במצב נפשי לא טוב עם נטיות אובדניות. לדבריה, התלוותה לאחותה ר' לפגישה בלשכת הרווחה לאחר שר' חוותה שני אירועים, ביניהם תקיפה מינית על ידי חמישה נערים ערבים בכפר סבא. הוריה, ציינה ע', לא טרחו להגיע ולראות מה קורה עם הבת שלהם.

כאשר הייתה בלשכת הרווחה עם ר' היא שטחה בפני העובדת הסוציאלית, מכורח הנסיבות, גם את סיפורה שלה. המתלוננת המשיכה וסיפרה כי אותו זמן:

"ר' היתה בחדר והיא שמעה את הדברים וציינתי גם לעובדת הסוציאלית שאני זוכרת שכשר' הייתה בת 4 אז הוא היה לוקח אותה לחדר שינה שלו, נועל את הדלת ומתקלח איתה" (עמ' 158 לפרוטוקול).

באותה תקופה, המשפחה התגוררה באריאל. לדבריה, לאחר שלושה ימים, היא שוחחה עם ר' שסיפרה לה שהיא שוחחה עם המחנכת ועם יועצת בית הספר "ושהיא זוכרת תמונה של שניהם ערומים" (עמ' 159 לפרוטוקול).

23. המתלוננת חזרה לדוכן העדים פעם נוספת ביום 18.04.07, והפעם נחקרה אודות בדיקתה על ידי ד"ר סבר. לדבריה, במהלך הבדיקה נכחו בחדר "... ד"ר סבר, היתה עוד איזה עובדת סוציאלית, עוד בחור שהוא פסיכיאטר במקצועו, נראה לי זה מנהל המחלקה או משהו והיה שם, בקיצור, זה היה צוות של 4 אנשים" (עמ' 1411 לפרוטוקול). עם ד"ר סבר שוחחה באותה בדיקה ובהזדמנות נוספת כעבור חודש, לפני שנתן חוות דעתו.

הפגישה עם הארבעה נמשכה, לדבריה, כשלושת רבעי השעה. המתלוננת אישרה כי סיפרה בפגישה דנן בין היתר כי אביה הורחק מהבית בגלל חשד לפגיעה באחותה. לדבריה אמרה זאת "על בסיס העובדות" (עמ' 1413 לפרוטוקול).

לשאלות הסנגור המתלוננת אמרה כי מעולם לא הוכתה לאחר שקיבלה ציון לא טוב בבית הספר, וכי לא זכור לה שאמרה זאת אי פעם לד"ר סבר:" לא זכור לי שאמרתי דבר כזה" (עמ' 1416 לפרוטוקול).

לדבריה, יציאותיה לבילוי עם חיים ודודו ידידיה עליהם סיפרה, ארעו לאחר שסיימה את עדותה בבית המשפט, "אחרי, בוודאי שאחרי" (עמ' 1420 לפרוטוקול).

המתלוננת התבקשה להתייחס לדברים שאמרה במהלך עדותה הראשונה, לפיהם יש לה קושי להסתכל לאנשים בעיניים. לדבריה, נכון הדבר "שקשה לי להסתכל, בזמנו היה מאוד קשה לי להסתכל על אנשים בעיניים. היום אני נמצאת בשלב אחר בחיים" (עמ' 1420 לפרוטוקול). המתלוננת הסבירה כי בעבר היה לה קושי להסתכל על "אנשים, בעיקר אנשים שהייתי מרגישה שאני מאוימת, גברים בעיקר, אבל היום אני נמצאת בשלב אחר בחיים" (עמ' 1420 לפרוטוקול).

הערכת עדותה של המתלוננת

24. אקדים ואומר כבר עתה כי מהטעמים שיפורטו בהמשך, דברי המתלוננת מהימנים עליי ואני מאמצת אותם במלואם.

המתלוננת העידה בבית המשפט על השתלשלות הארועים נשוא הדיון בפירוט רב ובכנות, לא הגזימה ולא הפריזה בתיאור המעשים המיניים והשתדלה למסור תיאור מדויק של העובדות ככל שזכרה, לרבות רגשותיה בעת שהנאשם ביצע בה את המעשים המיניים. תיאור המעשים לצד הרגשות הם שהעניקו לעדותה את האותנטיות והאמינות. רק מי שחווה את המעשים המיניים הנטענים על בשרו יכול לתאר את התחושות, הקולות, הריחות ופרטים שוליים נוספים שנחרטו בזכרון. כגון: תחושות של כובד וכאב:"...עם כל הכובד שלו הוא היה עליי...אני זוכרת שהוא הכאיב לי. הוא כל כך הכאיב לי" (עמ' 90-89 לפרוטוקול); תחושות של ריח: "אני הרחתי אותו שיכור...היום אני לא יכולה להתקרב בכלל לריח של אלכוהול, זה עושה לי רע" (עמ' 345, 84 לפרוטוקול); תיאור קולות :

"אני זוכרת את הרעש של החגורה, איך הוא היה פותח את החגורה...מוציא את איבר המין שלו..." (עמ' 85 לפרוטוקול).

תחושות של גועל: "משהו חם בפה...משהו חם ומגעיל שנמרח לי על הפנים" (עמ' 342 לפרוטוקול) ותיאורים של פלאשבקים מלווים בהרגשה פיזית קשה בבחילות וסחרחורות:

"...זה פשוט פלאש שהיה לי בראש והתחלתי עם בחילות וסחרחורות והרגליים משתתקות ועם תחושות מאוד קשות" (עמ' 349 לפרוטוקול).

עוד תיארה המתלוננת בעדותה את הרגשת הטומאה שחשה לאחר המעשים המיניים:

"...אני הייתי נשארת לסדר את עצמי ואחרי שהוא היה יוצא אני נכנסת להתקלח במים רותחים, משפשפת, משפשפת, להוציא ממני את כל הלכלוך...את כל הנגיעות שלו...הרגשתי כל כך טמאה, הרגשתי מחוללת" (עמ' 97 לפרוטוקול).

כן תיארה את הרגשת העלבון שחשה כאשר בני כיתתה צחקו ולגלגו עליה, למראה תחתוניה הקרועים:

"אני זוכרת שיום אחד נסעתי באוטובוס לבית ספר.וישבתי בצורה שראו לי את התחתונים וכולם צחקו עליי. אני מסתובבת עם תחתונים קרועות" (עמ' 90 לפרוטוקול).

ולמראה שיערה הקצוץ בתספורת של בן:

"כי הייתי בבית ספר בכיתה א' וכולם צחקו עליי. שאני בן ואני מכוערת ואני מגעילה" (עמ' 78 לפרוטוקול).

לדבריה, אימה ספרה את שיערה ונהגה בה משל היתה מאהבתו של הנאשם:

"כשהייתי בת 6 היא הפכה אותי לבן...כל השנים התנהגה כאילו הייתי מאהבת של אבא שלי" (נ/7 וכן עמ' 188 לפרוטוקול).

המתלוננת סיפרה כיצד נהגה כילדה קטנה ותמימה לשאת תפילה מדי ערב בתקווה שהמעשים המיניים יפסקו, אולם המעשים הללו לא נפסקו למרות תפילותיה:

"אני זוכרת את זה בתור ילדה קטנה, יושבת על המיטה ומתפללת לאלוהים, אני אומרת תפילת שמע על המיטה כי ככה לימדו אותי שאלוהים יעשה שזה ייגמר ואולי זה יהיה טוב, אולי אם אני אתפלל לאלוהים זה יהיה בסדר. אלוהים לא שמעתי והוא בא לילה ועוד לילה ועוד לילה. הפסקתי כבר להתפלל אליו. ולא שמע אותי. הוא לא שמע אותי" (עמ' 98-97 לפרוטוקול).

25. כאמור, התרשמתי כי המתלוננת השתדלה לדייק בדבריה, לא הגזימה בתיאוריה ולא העצימה המעשים. כאשר לא זכרה פרטים מסוימים ציינה זאת. המתלוננת סיפרה בכאב ובעקביות במספר הזדמנויות שונות כיצד גזרה אימה את שיערה, בתקופה הקשה שבה ארעו המעשים המיניים.

כאשר עומתה עם דבריה של ויקי סקנדריון בהודעתה במשטרה לפיהם, היא סיפרה לה כי אביה החדיר את איבר מינו לפי הטבעת שלה, המתלוננת כפרה בכך וטענה, שאביה מעולם לא החדיר את איבר מינו לפי הטבעת שלה וכי לא זכור לה שסיפרה זאת לויקי סקנדריון (בהמשך סקנדריון בעדותה אכן הודתה כי טעתה בפרט זה).

זאת ועוד, המתלוננת אף סיפרה על צדדים חיוביים באופיו של הנאשם לדבריה, אביה היה זה שדאג לצרכי הילדים ודאג לקחת אותם לרופא ולא אימה (ראה על יחסה האמביוולנטי של המתלוננת כלפי הנאשם גם בעדותה של אנה אשד בעמ' 135-134 להכרעת הדין).

לאחר סיום עדותה בבית המשפט, זומנה המתלוננת למתן עדות על ידי ב"כ הנאשם פעמיים נוספות, ביום 15.01.06 וביום 18.04.07, בעקבות עדותם של הגב' אנה אשד וד"ר סבר, ולמרות שנחקרה בחקירות נגדיות ארוכות ומתישות גרסתה הבסיסית לא נסתרה ודבריה בהודעותיה במשטרה ובבית המשפט יצרו תשתית עובדתית איתנה, קוהרנטית וברורה. הסתירות לכאורה שמצא הסנגור בעדות המתלוננת והתמיהות שהעלה, עליהן נעמוד בהמשך, אינן פוגמות ב"גרעין האמת" שבעדותה, ואין בהם כדי לכרסם במהימנותה.

יתירה מזאת, נקבע לא אחת בפסיקה כי עקב "מאפייניהם וצרכיהם המיוחדים" של נפגעי עבירות מין, לא כל סתירה שנתגלתה בעדותם תיזקף לחובתם. נפסק:

"נפגעים אלו סובלים פעמים רבות מטראומות נפשיות מכבידות השולחות גרורותיהן גם על הודעותיהם במשטרה ועל עדויותיהם בבית המשפט. המלומדת ג'ודית הרמן מצביעה בספרה "טראומה והחלמה" על "העימות בין הרצון להכחיש מעשים נוראיים ובין הרצון להכריז עליהם בקול רם" (עמ' 13 (1994)). כתוצאה מעימות זה קורה פעמים רבות שקורבנות עבירות מין מספרים את סיפורם באופן מקוטע וסותר המשרת את שני הצדדים לדיאלקטיקה, ויוצר בלבול אצל השומע מהצד (ראו: מירב דדיה ועידו דרויאן "הקורבן בהליך המשפטי" הסוד ושברו 498 (צביה זליגמן וזהבה סולומון עורכות,2000) ...".

[ע"פ 6643/05 מד"י נ' פלוני. תק-על 2007 (3), 16].

הדברים מקבלים משנה תוקף בנסיבות המקרה שלפנינו, כאשר במועד קרות הארועים המיניים קורבן העבירה- המתלוננת היתה ילדה רכה בשנים, הגם שבמועד מתן עדותה בבית המשפט היתה בגירה. בענין זה נפסק :

"גם כאשר המתלונן איננו ילד עוד בעת מתן עדותו, ישנה עדיין חשיבות לעובדה כי עבר את החוויה הטראומתית כאשר היה בגיל רך. הספרות מתארת תופעה שבה גם נשים בוגרות המשחזרות חוויות מיניות טראומטיות שאירעו בילדותן, עוברות תהליך מטלטל וקשה שבו מתרחש מעבר בין זמנים ובין גילאים שונים, ושבמסגרתו נעה הנפגעת בין האישה הבוגרת שהיא היום לבין הילדה הקטנה שהייתה בעת הפגיעה"

(דדיה ודרויאן הנ"ל, בעמ' 501-500)(ע"פ 6643/05 הנ"ל, עמ' 23).

26. כפי שמלמד ניסיון החיים וכפי שנקבע בפסיקה, קורבנות של עבירות מין אינם ממהרים להתלונן ונוטים לנצור את הסוד בליבם. שונה הדבר במקרה שלפנינו, שכן המתלוננת אף לא הייתה יכולה להתלונן על המעשים המיניים הללו לפני שהחל תהליך ההיזכרות. וכדבריה בחקירתה הנגדית, הארועים המיניים שביצע בה אביה, כגון: האונס בחדר ההורים, האונס בחדרה והאונס במקלחת, היו אירועים שנעלמו לגמרי מזיכרונה וצצו רק בשלב מאוחר יותר. (עמ' 247 לפרוטוקול).

זאת ועוד לדבריה, "האירועים הרגילים של יומיום גם לא נמצאים אצלי בזיכרון" (עמ' 247 לפרוטוקול). "לא קיימים" (עמ' 248 לפרוטוקול). חלקם אף לא חזר לזכרונה, והזכרונות שחזרו לזכרונה הם האירועים הטראומתיים (עמ' 248 לפרוטוקול).

יפים לענין זה דבריה של כב' השופטת ארבל:

"שכחה או הדחקה של טראומות מן הסוג הזה הן דבר שכיח...סביר והגיוני בעיני שהמתלוננת לא תוכל לנקוב בכל האירועים שהתרחשו על פרטיהם ותצליח לשמר בזיכרונה את פרטיהם של אירועים בודדים בלבד, שהיה בהם ייחוד. יתרה מכך, דווקא הימנעותה של המתלוננת מלנקוב בעלמא באירועים שאינה זוכרת, הגם שהיא זוכרת באופן כללי, והמאמץ שעשתה במהלך העדות להיזכר בפרטים מדויקים יותר ובסימני זיהוי של האירועים, מעניקים, לטעמי, תוקף ואמינות לדבריה, ומבססים את הדברים שכן זכרה"

(ע"פ 6643/05, פיסקה 18).

כאשר צפו הזכרונות בתודעתה החלה התמודדות מייסרת ומייגעת שלוותה בתגובות פוסט טראומתיות קשות, ורק לאחר טיפולים נפשיים ממושכים קרס מנגנון הדיסוציאציה והחל תהליך ההזכרות הכואב והממושך. על נושא זה נעמוד בהרחבה בפרק הדן בעדויות מומחי התביעה.

27. כאמור בעקבות ההתעללות המינית הממושכת בילדותה, המתלוננת פעלה במהלך כל שנות ילדותה ובחרותה מתוך דיסוציאציה-ניתוק, על מנת לשרוד ולהמשיך לתפקד, תופעה שהיא אופיינית לקורבנות של עבירות מין , בעיקר קטינים; במיוחד כאשר הפוגע הוא בן משפחה קרוב:

"דיסוציאציה- מגוון רחב של הגנות נפשיות עוזרות לקורבן לחסום את דרכה של חווית ההתעללות אל התודעה והזיכרון. יתר על כן, לצורך ההכחשה עומדות לרשותו מגוון תגובות דיסוציאטיביות. דיסוציאציה הינה נתק בתפקודים האינטגרטיביים הנורמליים של הרגשות, התחושות, ההתנהגויות, הזיכרונות והזהות. לדיסוציאציה יש ערך הסתגלותי, שכן היא מאפשרת תפקוד "תקין" במשך שנות ההתעללות. הקורבן מתקשה להטמיע את אירוע ההתעללות עם אמונתו בעולם בטוח, צודק והוגן, במיוחד כאשר ההתעללות מופעלת מצד בן משפחה שאמור להוות עבורו דמות ידידותית ומגינה. יש לו צורך קיומי להשכיח את החוויות הטראומטיות, והדבר מעכב את יכולתו לגלות את סוד ההתעללות".

פרופ' אלי זומר והגב' שרונה שוורצברג "חשיפת הסוד: גורמים מעודדים ומעכבים את גילוי הסוד הפגיעה בקרב קורבנות התעללות מינית בילדות", מתוך: "הסוד ושברו סוגיות בגילוי עריות", 88 (עורכות: צביה זליגמן וזהבה סולומון, אוניברסיטת ת"א, 2004).

בענין זה ראה גם דבריו של ד"ר רולנד סאמיט במאמרו "תסמונת ההסתגלות של ילדים להתעללות מינית" (מתוך תקיפת ילדים על רקע מיני (משרד החינוך והתרבות, בעריכת ש' קריגר, ר' אש, תשמ"ח, עמ' 68):

"במסגרת יחסי התלות אין ההטרדה המינית עבור הילדה אירוע חד-פעמי...(למבוגר-מ.ס.) יש נטייה לפתח דפוס כפייתי וממכר הנמשך עד שהילדה משיגה את עצמאותה או עד שהעניין מתגלה...אם הילדה לא ביקשה או זכתה בהתערבות והגנה מידיים אין עוד אפשרויות אחרות להפסקת ההתעללות. הברירה היחידה שנותרה לה היא ללמוד לקבל את המצב ולהישרד".

[מאמר זה אף צוטט בפסק דינו של כב' השופט חשין בדנ"פ 6008/93, מד"י נ' פלוני, פ"ד מ"ח (5), 845].

28. ההדחקה, הדיסוציאציה והתגובות הנפשיות והפיזיולוגיות הקשות מהן סבלה המתלוננת, כשמנגנון הדיסוציאציה- הניתוק, החל לקרוס והזכרונות הטראומתיים החלו לצוף בתודעתה מהווים חיזוק לעדותה של המתלוננת. שכן כפי שהסבירו המומחים מטעם התביעה, שהעידו בבית המשפט בעניינה, ואשר חלקם אף טיפלו במתלוננת בזמן אמת, רק כאשר ילד עובר התעללות מינית ממושכת בילדותו, על ידי דמות קרובה-הורה, מתרחשות התופעות הפסיכולוגיות הללו:

"מידת הנזק הפסיכולוגי הנגרם כתוצאה מהתעללות מינית בילדים, כמו גם העיכוב בגילוי הסוד, עלולים להיות מושפעים מגילו של הקורבן בעת שהחלה ההתעללות, סוג המגע המיני...ומידת הקירבה המשפחתית שבין הקורבן והמתעלל...נמצא קשר חזק בין רמת האמנזיה של הניצול לבין גיל תחילת ההתעללות ומידת התמשכותה".

(פרופ' אלי זומר והגב' שרונה שוורצברג, עמ' 92).

ראה בענין זה גם עדותם של פרופ' שיף בעמ' 147 להכרעת הדין, ויקי סקנדריון (עמ' 163-162 להכרעת הדין) וד"ר סבר (עמ' 185 להכרעת הדין).

דבריה של המתלוננת נתמכים גם בראיות אובייקטיביות חיצוניות ומצב נפשי ופיזי קשה, אשר לפי עדויות המומחים שטיפלו בה ו/או בדקו אותה, מצביעים על תסמינים פוסט טראומתיים מובהקים, האופייניים לנפגעות גילוי עריות ממושך בילדותן.

יוער כי גם לעדי תביעה נוספים ואף לחלק מעדי ההגנה, לרבות הנאשם, זכרונות זהים לאלה של המתלוננת, לגבי התרחשויות שונות עליהם סיפרה המתלוננת, כגון: קשירת אחיה ג', כשהיה בן כשנתיים וחצי ללול וגזירת שיערה לפני כניסתה לבית הספר. אם כי הפרשנויות לאירועים הללו לעיתים שונות.

29. בסיכומי ההגנה נטען כי זכרונותיה של המתלוננת הינם בגדר זכרונות מדומים או מסולפים וישנו קושי ממשי, גם על דעת המומחים, לאבחן "האם היא מאמינה כי אביה פגע בה או האם היא משקרת מא' עד ת'" (עמ' 109 לסיכומי ההגנה). לפיכך, לדברי הסניגור, אין די בקביעת בית המשפט כי הוא מאמין לגרסת המתלוננת, אלא יש לקבוע מעבר לכל ספק סביר כי אכן זכרונותיה משקפים ארועים אמיתיים.

יש להקדים ולומר כי הטענות בנוגע לזכרונות המתלוננת האם אמיתיים הם או מדומים- וכל יתר הטענות לענין מצבה הנפשי ותהליך ההיזכרות שלווה בסיפטומים פוסט טראומתיים קשים ידונו בהמשך בפרק שעוסק בעדויות המומחים.

בטיעוניה סומכת ההגנה ידיה על עדויות שתי מומחיות ההגנה, שקבעו שזכרונותיה של המתלוננת מדומים. כפי שפורט בהרחבה בפרק הדן בהערכת חוות הדעת דנן, מסקנה זו אינה מבוססת כלל וכלל, שכן הן לא בדקו את המתלוננת ואף לא פגשו בה. זאת ועוד, לעיונן של מומחיות ההגנה הוצג חומר עובדתי חסר, שנעדרו ממנו עדויות רלוונטיות רבות, לרבות עדויות המתלוננת וכן הרשומות הרפואיות בעניינה. עמדה זו של מומחיות ההגנה עומדת בסתירה למסקנתם של כל מומחי התביעה הללו, שטיפלו במתלוננת במשך תקופות ארוכות (אנה אשד, פרופ' שיף וויקי סקנדריון) ללא קשר להליך משפטי כזה או אחר, וכן לעדותם של ד"ר סבר וד"ר דותן שבדקו את המתלוננת יחד עם חבריהם לצוות עובר לכתיבת חוות דעתם-ת/22 וקבעו, באופן חד משמעי, שזכרונותיה של המתלוננת הינם זכרונות אמיתיים, שבעקבות קריסת מנגנון הדיסוציאציה, לאחר טיפולים פסיכולוגיים ממושכים עברו מהתת-מודע שבמוחה לתודעתה. כאמור, המתלוננת סבלה תחילה מסיוטים ומפלאשבקים כאשר בעקבות ההתקדמות בטיפולים הפסיכולוגיים, הזכרונות צפו ועלו והמתלוננת הצליחה להזכר בחלק הארי של מעשי ההתעללות המיניים שביצע בה הנאשם. על התהליך הטיפולי ההדרגתי והכואב הזה העידו כל מומחי התביעה, כפי שיפורט בהמשך.

יתירה מזאת, בחוות הדעת-ת/22 ובעדותו קבע ד"ר סבר בצורה חד משמעית, כי במקרה דנן אין מדובר בזכרונות מדומים (עמ' 195-190 להכרעת הדין) וזו היתה גם מסקנתם של כל יתר מומחי התביעה.

התמיהות בנוגע לתפקודה התקין של המתלוננת

30. בבית המשפט הציג ב"כ הנאשם תיעוד, שלדבריו יש בו כדי לשפוך אור על מהלך חייה של המתלוננת, כך בלשונו, מגיל 4 ועד סמוך ליציאתה מבית הנאשם לשירות לאומי. כמו כן, יש בתיעוד זה, לטענתו, כדי להפריך את גרסת המתלוננת מאחר והוא מצביע על כך שלאורך כל שנות ילדותה ובחרותה תפקדה המתלוננת באופן תקין, ואיש לא הבחין בסימני מצוקה כלשהם בהתנהגותה.

ראשית, הציג הסנגור מכתב-נ/48 שנכתב על ידי גב' בלומה הרטמן שהיתה הגננת של המתלוננת מגיל 4 ועד גיל 6. במכתב טענה הגב' הרטמן, כי המתלוננת זכורה לה כילדה שמחה ומאושרת ולא נראה "שסבלה משום בעיה משפחתית..." (נ/48). מדברי הגב' הרטמן הסיק ב"כ הנאשם, כי אם היה ממש בדברי המתלוננת היא היתה מבחינה בכך. גם עדי ההגנה ויולט מחלי, יוסף באולי ושרה ס' העידו, כי הכירו את המתלוננת בילדותה וכי היתה ילדה שמחה וחייכנית.

כמו כן טען הסניגור שבגיל הילדות, במועד קרות הארועים למתלוננת לא היתה "תודעת פחד מהאב או איזו תבונה לשמור סוד" (עמ' 110 לסיכומי ההגנה).

כאמור לעיל, מהספרות המקצועית הענפה שעוסקת בנושא ההתעללות המינית עולה, שככל שהפגיעה בקורבן מתבצעת בגיל מוקדם יותר ועל ידי אדם קרוב יותר, כך מנגנון הניתוק אצל אותם קורבנות הינו חזק ועוצמתי יותר. אותם ילדים ממשיכים לתפקד בחייהם בצורה "נורמטיבית", הולכים בתלם ובדרך כלל התנהגותם הנורמטיבית אינה מעוררת את חשדם של הסובבים.

לדברי המלומדת ד"ר ג'ודית הרמן בענין זה:

"שלוש צורות ההסתגלות העיקריות- פיתוח הגנות דיסוציאטיביות, פיתוח זהות מקוטעת וויסות פתולוגי של מצבים רגשיים - מאפשרות לילד לשרוד בסביבת התעללות כרונית. יתר - על –כן, הן מאפשרות לו בדרך-כלל לשמור על מראית עין של נורמליות, שחשיבותה למשפחה המתעללת רבה כל-כך. סימפטומים של מצוקה מוסתרים היטב, ומצבי תודעה אחרים, טעויות זכרון וסימפטומים דיסוציאטיביים אחרים נשארים סמויים. הזהות השלילית ההרסנית מוסווית בדרך-כלל ב"עצמי מזויף" הולך בתלם. רק לעיתים רחוקות נחקרים הסימפטומים הפסיכוסומטיים עד שורשם ומתגלה ההרס העצמי הנעשה במסתרים...רובם מצליחים להסתיר את גודל קשייהם הפסיכולוגיים. רוב הילדים נפגעי ההתעללות מגיעים אל גיל הבגרות וסודותיהם שלמים עמם" (מתוך "טראומה והחלמה", הוצאת עם עובד, ספריית אופקים, עמ' 138-137).

31. כפי שיפורט בהמשך, בחוות הדעת- ת/22 אובחנה המתלוננת על ידי ד"ר סבר וצוותו כסובלת מתסמונת PTSD מאוחרת "לאחר אמנזיה בת כעשר שנים" (עמ' 11 לחוות הדעת). מאחר והמתלוננת סבלה מדיסוציאציה ומאמנזיה במשך שנים, היא המשיכה לתפקד באופן נורמטיבי לאורך כל שנות ילדותה. הסובבים אותה לא הבחינו בהתנהגות חריגה, וסודותיה נשמרו במוחה בתת-מודע עד שצפו לתודעתה וגרמו לסימפטומים הפוסט טראומתיים.

באשר לטענת הסנגור לפיה, במועד קרות הארועים לא היתה למתלוננת "תודעה של פחד" מהנאשם, עקב גילה הצעיר, אני דוחה טענה זו מכל וכל. ניסיון החיים מלמד, שילדים חווים פחד מהוריהם או מאחרים, גם בגילאים צעירים יותר מגיל 4 שנים והכל בהתאם לנסיבות חייהם. במקרה שלפנינו, המתלוננת סיפרה על פחדיה מפני הנאשם ועל האלימות

שהפעיל כלפיה: "רק מבט ממנו היה משתק אותי" (עמ' 106 לפרוטוקול).

בהמשך:

"אני מאד פחדתי מאבא שלי ואני חוזרת לאורך כל השנים היה פחד מאבא. נקודה...מספיק מבט אחד של העיניים שלו שהיה שותל אותך, זה הכל" (עמ' 318 לפרוטוקול).

הנה כי כן, מדברי המתלוננת עלה כי במהלך כל השנים חשה פחד ואימה מהנאשם.

כאמור ב"כ הנאשם טען, שבגילה הצעיר לא היתה למתלוננת התבונה לשמור על הסוד. אולם ידוע מהפסיקה ומהספרות המקצועית בנושא, כי המוטיב של שמירת הסוד הנו אופייני ושכיח במקרים של התעללות מינית, בעיקר בקרב ילדים קטנים אשר נתונים לחסדי הבוגר הפוגע.

במאמרו "סינדרום ההסתגלות להתעללות מינית אצל ילדים" קובע ד"ר סאמיט, חמש קטגוריות לסינדרום, כשהראשונה בהן היא "שמירת הסוד". לדבריו:

"הבאת הילד למגע, להפחדה, להכתמה, לבידוד, לחוסר ישע ולהאשמה עצמית- כל אלה הם פרי המציאות המאוימת של ההתעללות המינית בילד: זו מתרחשת אך ורק כשהילד נמצא לבדו עם העבריין המבוגר, ואסור שלאחר יהיה חלק בה. למעשה, אף ילד אינו מוכן לאפשרות שיוטרד על-ידי מבוגר, שנתן בו אמון. אפשרות זו היא סוד שמור היטב אף בין מבוגרים...שמירת הסוד היא גם מקור לפחד וגם מבטיחה ביטחון "הכל יהיה בסדר אם לא תספרי" " (ד"ר רולנד סאמיט, עמ' 56)

במאמרה של דליה רוזנשטוק "הסוד בחוויית הפגיעה של ילדים" התייחסה הכותבת להיבט של שמירת הסוד במקרים של גילוי עריות:

"ד"ר תמר כהן בספרה "לחיות בצל הסוד" מציינת אף היא שתלותם של ילדים, הצורך לשמר את שלימות המשפחה, הפחד מפני נקמת הבוגר והחרדה שלא יאמינו להם או יאשימו אותם בפגיעה בחשוד ובהרס המשפחה, מונעים מהם לחשוף את הפגיעה ולבקש הגנה...חשיפת הסוד ... נתפשת על ידי הילד כהלשנה וכבגידה בהורה הפוגע ובמשפחה כולה, ועל בגידה נענשים. הילד מבין כי לא כדאי לספר, מפחד פן התוצאות יפגעו בו באופן ממשי, והוא מגיע למסקנה כי שמירה על הסוד היא שמירה על עצמו. קשר השתיקה חזק, כמעט מכל כיוון אפשרי" (מתוך: "מבעד לעדשה- חקירות ילדים נפגעי התעללות", בעריכת ד' הורוביץ, הוצאת צ'ריקובר 2004, עמ' 55).

32. מסמכים תיעודיים נוספים שהציג ב"כ הנאשם להוכחת טענותיו הינם תעודותיה של המתלוננת, מכיתה א' ועד כיתה ה'- נ/3 עד נ/6. המלמדות גם הן לדבריו, על תפקודה התקין. בהתאם לציוניה ולהערכות מוריה המתלוננת היתה: "ילדה יפה נבונה חרוצה ושקדנית נקייה ומסודרת" (עמ' 110 לסיכומי ההגנה) ולא ניתן למצוא "ולו רמז קל שבקלים לגבי המצוקות כביכול שבהם הייתה אמורה המתלוננת להיות באם היא כילדה קטנה הייתה נאנסת על ידי הנאשם" (עמ' 110 לסיכומי ההגנה).

עת עומתה המתלוננת עם הטענה הזו, השיבה:

"ת: אני לא יודעת אם הם (המעשים המיניים-מ.ס.)

הפריעו או לא הפריעו לחיי היום-יום...

עו"ד היכל: אמרתי שנראה לי מהתעודות האלה שהאירועים האלה שספרת לנו עליהם לא השפיעו על חיי היום-יום שלך באותה תקופה...

ת: אז אני אענה לך שלי זה לא נראה...ואני אגיד לך גם למה. כי אצלי בבית כשמשדרים לילד שהכל בסדר וששום דבר לא קורה אז באיזשהו מקום הוא מאמין ששום דבר לא קורה. מעבר לזה תמיד שיש לך את הפחד תמיד שכן יגלו מה קורה... בגלל זה אני אומרת לך עוד הפעם. בתור ילדה הייתי ילדה פרפקציוניסטית. אין דבר כזה. פרפקציוניסטית. מאוד. זה מה שהוא דאג להפוך אותי. למאוד פרפקציוניסטית...וחסר לי אם לא הייתי כזאתי ולא הייתי מצליחה בלימודים" (עמ' 172-170 לפרוטוקול).

לענין זה יפים דבריו של ד"ר סאמיט:

"קיים גם דפוס הסתגלות חלופי, שבו הנערה מצליחה להסתיר כל סימן לעימות. היא נראית בדרך-כלל, כמוצלחת, כבעלת הישגים וכמקובלת, המבקשת במיוחד למצוא חן בעיני המורים ובעיני בני גילה". (ד"ר רונלד סאמיט, עמ' 62).

כפי שיפורט בהמשך, כל מומחי התביעה דנו בהרחבה במנגנוני ההגנה שמפתח הקרבן, ביניהם, הנתק-הדיסוציאציה, המאפשרים לנפגעי התעללות מינית כמו: המתלוננת, לשרוד ולהמשיך לתפקד, לעיתים במשך שנים באורח חיים תקין לחלוטין לכאורה (ראה, מומחי התביעה: פרופ' שיף- עמ' 147-148, סקנדריון- עמ' 163-162 וד"ר סבר- עמ' 186-183 להכרעת הדין).

33. עוד טען הסנגור, כי גם מהרשומות הרפואיות מילדותה של המתלוננת (נ/36), נעדרים סימנים המעידים על מעשי אינוס, הגם שהמתלוננת ביקרה אצל רופאים באותו פרק זמן.

ד"ר סבר נחקר בחקירתו הנגדית גם לענין העדר סמנים פיזיולוגיים בגופה של המתלוננת והסביר כי בדרך כלל אין נזקים פיזיולוגיים, כתוצאה מהמעשים המיניים והסימנים הפיזיולוגיים יתגלו רק בבדיקה גיניקולוגית אם תערך כזו, בסמוך לבעילה (עמ' 195-194 להכרעת הדין).

באשר להעדר סימפטומים נפשיים בזמן אמת, כבר עמדנו על המוטיבים של שמירת הסוד

ובהמשך הדיסוציאציה והאמנזיה, שבעקבותיהם נשארו הקשיים הפסיכולוגיים סמויים במשך שנים.

בהמשך טען ב"כ הנאשם, שבתמונות המשפחתיות של המתלוננת ואחותה כ' הן נראות תמיד מחוייכות ומאושרות וכי "המשפחה תמיד מלוכדת" (עמ' 110 לסיכומי ההגנה).

עוד טען, כי גם מקלטת מסיבת הבר המצווה של ג' (נ/9) וגם מתמונות מסיבת יום הולדתו של הנאשם ניתן לראות, שמדובר במשפחה נורמטיבית ללא שמץ מצוקה, לשון הסנגור.

ניסיון החיים מלמד, שגם במצבים של התעללות מינית וגילוי עריות תקופות טובות יותר וטובות פחות מתחלפות אלה באלה, ובמהלך חיי היום יום לא תמיד הכל שלילי. לפיכך, יתכן ובמועד בו צולמו התמונות אכן המתלוננת ואחותה כ' היו מאושרות ושמחות, והדבר אינו סותר את דברי המתלוננת.

יתירה מזאת, מדברי המתלוננת אנו למדים, שגם לנאשם היו רגעים טובים לצד התנהגותו האלימה והקשה "...לפעמים גם היו לו את הרגעים הטובים שלו" (עמ' 200 לפרוטוקול). כמו כן אישרה כי שכשהיא ואחיה היו חולים הוא דאג לקחת אותם לרופא ולא האמא:

"מה שכן, הוא היה יותר אכפת לו מאיתנו הילדים, יותר מאשר אמא שלי...נגיד אם היינו חולים הוא היחיד שהיה רץ איתנו ודואג לנו" (עמ' 96 לפרוטוקול).

34. יתר על כן, עת נחקרה בחקירה נגדית כיצד מתיישבות תלונותיה כנגד הנאשם עם תמונותיה, הסבירה כי לא ניתן לקבוע על סמך תמונה את טיב היחסים בין אנשים (עמ' 199 לפרוטוקול), וכי חיבקה את הנאשם בתמונה "כי בכל זאת- ...זה אבא שלי...תמיד רציתי שיהיה לי אבא" (עמ' 199 לפרוטוקול).

לשאלה האם נהגה להתבונן בתמונות מעברה, השיבה:

"ממש לא. אני אף פעם לא אהבתי להסתכל על התמונות של הילדות שלי. אף פעם מעולם. תמיד זה עשה לי רע. עוד לפני המקרה בטבריה, עוד לפני כל, תמיד עשה לי רע. וזה אחד מהדברים שעשו לי רע. לראות את עצמי בתמונות בתור ילדה קטנה" [( ההדגשה אינה במקור-מ.ס.)(עמ' 193 לפרוטוקול)].

35. הטענה כי המשפחה היתה תמיד מלוכדת, נסתרה הן על ידי דברי המתלוננת, שטענה כי במועד הטיול המשפחתי יחסיה עם הנאשם לא היו טובים (עמ' 199 לפרוטוקול) והן על ידי דודתה אורית שטענה בניגוד לדברי הנאשם ואשתו כי בדרך כלל הורי המתלוננת נהגו לצאת לנופש ולטיולים ללא ילדיהם.

ויוער, הפסיכולוגית אנה אשד תארה בעדותה את יחסה האמביוולנטי של המתלוננת לנאשם וציינה כי באחת הפעמים, המתלוננת היתה היחידה מבני המשפחה שזכרה את יום הולדתו של הנאשם ואף אפתה לו עוגה (עמ' 135 להכרעת הדין). אולם, כאמור, אין ביחסה הדו-ערכי של המתלוננת כדי להשליך על טענותיה בנוגע למעשים המיניים שביצע בה הנאשם בילדותה.

בסיכומי ההגנה נטען כי גרסת המתלוננת בנוגע לאירועים שונים נסתרה על ידי מספר עדים. ראשית טען ב"כ הנאשם, שדברי המתלוננת באשר לתפקוד אימה ומשפחתה נסתרו; שנית טען, כי דבריה לענין אירוע ניסיון האונס בטבריה אינם קוהרנטיים וקיימות סתירות פנימיות בעדותה; בנוסף, טען כי קיימות סתירות, תמיהות וחוסר היגיון בגרסת המתלוננת, בנוגע לאירועים המיניים ולתהליך ההיזכרות.

אתייחס לטענות אלה להלן.

הטענות בנוגע לגרסת המתלוננת לגבי תפקוד האם והמשפחה

36. לטענת ב"כ הנאשם, כל עדי ההגנה, לרבות עדי התביעה "העידו על משפחה שהיא שונה בתכלית מהצורה שהמתלוננת ביקשה להציג לבית המשפט" (עמ' 111 לסיכומי ההגנה), וכי עדי ההגנה הציגו "תמונה חד משמעית של משפחה רגילה ללא כל יוצאים מהכלל" (עמ' 111 לסיכומי ההגנה). לטענת הסנגור, הובאו עדויות שונות לגבי תפקוד האם והמשפחה אשר יש בהן כדי להפריך את גרסת המתלוננת, אולם כפי שיפורט להלן גרסתה לא נסתרה.

לדברי הסנגור בסיכומיו, אחות המתלוננת כ' תיארה "בית רגיל...אמא מבשלת ועושה קניות...כ' עוזרת בעבודות הבית ולוקחת את ג' לגן. כאשר המשפחה עוברת לאריאל, ע' כבר עוזרת בבית וזה עבודת צוות" (עמ' 111 לסיכומי ההגנה), וסתרה בעדותה את דברי המתלוננת לפיהם אימן נעדרה רבות מהבית בילדותן ולא היה לה כל תפקיד בחייה.

קריאה מעמיקה של הפרוטוקול מגלה שכ' מתארת את תפקוד הבית ואימה קצת אחרת, מכפי שהוצג על ידי ההגנה, ויובהר. כ' העידה כי היא והמתלוננת ניהלו את משק הבית. לדבריה, היא תלתה את הכביסה (עמ' 471 לפרוטוקול), טיפלה באחיה הקטן ג', חיתלה אותו (עמ' 439 לפרוטוקול), לקחה אותו למעון, קמה בבוקר וקנתה לחמניות על מנת להכין כריכים לגן ולבית הספר (עמ' 371 לפרוטוקול) וכאשר עזבה את הבית, המתלוננת ניהלה את משק הבית. לדבריה:

"כב' הש' אופיר: מי ניהל את הבית? בית צריך לנהל, מי עשה את זה?

ת: בוא נגיד שאני, בבני-ברק רוב אני זו שניהלתי ובאריאל אח"כ זו היתה כבר עבודה צוותית, אני וע' ובשלב מסוים אני כבר עזבתי את הבית, ז"א מהשירות לאומי והלאה כבר בקושי הייתי בבית, ז"א הייתי, לא הייתי כזה וע' היא זו ש-, " (עמ' 381 לפרוטוקול).

גם פרופ' שיף ציינה בעדותה, שכ' סיפרה לה שנטל מטלות הבית הוטל על כתפיה.

בעדותה ציינה גם המתלוננת, שכבר מגיל 11 היא זוכרת את עצמה מבשלת, מנקה ומכבסת. (עמ' 96 לפרוטוקול).

הנאשם תאר אף הוא בית נורמטיבי, אשר האם נהגה לשלוח את ילדיה לבתי הספר ובאה לעבודה רק בין השעות 10.00 ל-12.00. אולם דבריו אלה נסתרו בעדותה של כ' שסיפרה כי אימה היתה ישנה והיא זו שלקחה את אחיה ג' לגן (עמ' 372 לפרוטוקול). דברי הנאשם נסתרו גם על ידי המתלוננת שסיפרה הן בעדותה בבית המשפט והן בהודעתה במשטרה, כי אימה "תמיד עבדה" (עמ' 93 לפרוטוקול), נעדרה מהבית ולא היתה מעורבת בגידול הילדים ובהגנה עליהם.

לדבריה: "היא אף פעם לא הייתה נמצאת. היא אף פעם לא קיימת בכלל" (עמ' 88 לפרוטוקול). וכן בהודעתה במשטרה: "היא אף פעם לא נמצאת, היא אף פעם לא קיימת" (עמ' 2 שורה 56 לנ/17).

עוד סיפרה המתלוננת בעדותה, כי אימה לא הגנה עליה ולא עמדה לצידה כאשר היה הנאשם מגדף אותה:

"אם אמא שומעת את בעלה...מקלל את הבת שלה כמו שהוא מקלל אותה, רץ אחריה...של הבית בניסיון לתפוס אותה והיא יושבת וכל מה שיש לעשות זה לשבת על הספה כמו בובה, אני מצטערת מאוד. אימא, אף פעם לא הייתה לי אימא שהגנה עליי. בחיים לא הייתה לי אימא שתפקדה כמו אימא" (עמ' 222 לפרוטוקול).

בחוות הדעת-ת/22 הסביר ד"ר סבר כי "אחד המנבאים" של גילוי עריות הוא היעדרות פיזית או פסיכולוגית של האם מהבית ומסביבת ילדיה (ראה עמ' 200-199 להכרעת הדין).

לדברי המתלוננת, יחסה של אימה כלפי אחיה ג' היה טוב יותר, אולם גם לגביו לא התערבה כשהנאשם פגע בו:

"...אני לא יכולה להגיד שהיא הייתה נהדרת.כן? עובדה שהיא נתנה לבעלה לקשור אותו למיטה ועובדה שהיא נתנה לבעלה לקלל אותו ולגדף אותו בלי יותר מדי להתערב..." (עמ' 181 לפרוטוקול).

כאמור, גם ברכה, אחותו של הנאשם, העידה על קשירתו של ג' ללול (עמ' 88 להכרעת הדין).

37. עוד טען הסנגור, כי הנאשם תאר את מערכת היחסים בינו לבין אשתו כמערכת "טובה ורגילה" (עמ' 111 לסיכומי ההגנה).

גם לדברי עדי ההגנה: מחלי, באולי ושרה ס', היחסים בין הנאשם לאשתו היו טובים והם רחשו כבוד הדדי זה לזו (ראה דברי הגב' מחלי בעמ' 1729 לפרוטוקול, דברי מר באולי בעמ' 1690 לפרוטוקול וכן דברי הגב' סרי בעמ' 1672 לפרוטוקול). גם האם העידה כי היחסים בינה לבין הנאשם היו "מצויינים" וכי הנאשם היה אב ל"מופת" (עמ' 1768 לפרוטוקול).

חרף האמור, לגרסת המתלוננת, שדבריה כאמור לעיל מהימנים עלי, אימה פחדה מהנאשם:

"היא אהבה אותו אבל היא גם פחדה ממנו מאוד...היא הגיעה למצב של תלות נוראית איתו, כלומר אם הוא לא היה נותן לה את ה-50 שקלים שלה, לא היה לה גרוש" (עמ' 92 לפרוטוקול).

38. אחיה של המתלוננת ג' תיאר את היחסים בין ההורים לבין הילדים כיחסים "מצויינים מאוד. כל מה שרצינו קיבלנו. התנהגות בסדר לחלוטין. יש לפעמים רגעים של מריבות, אבל זה לגיטימי בכל משפחה" (עמ' 1753 לפרוטוקול).

דברי ג' אינם מתיישבים לא עם דברי המתלוננת ותיאוריה את האוירה הקשה בבית, את הקללות והגידופים שספגו הילדים בילדותם ואת אלימותו של הנאשם, ולא עם דבריה של כ'.

בענין זה אני מעדיפה את דברי המתלוננת ואחותה כ', שסיפרה גם היא על האוירה הקשה ששררה בבית. כ' זכרה את עצמה מאזינה לפני השינה לשירה של גלי עטרי על "נפאל הרחוקה" ובוכה כי "היה לי רע, פשוט רע" (עמ' 377 לפרוטוקול). כ' גם העידה על "מכות קשות" שקיבלה מהנאשם (עמ' 377 לפרוטוקול). עוד סיפרה כי בערבי שישי נהגו לאכול ארוחת ערב מסורתית אולם לדבריה:

"האווירה הייתה טעונה. אני אחרי, לדוגמא, ארוחת ערב הייתי ישר עולה לחדר, לא הייתי מי יודע מה נשארת".

בהמשך אמרה כי תמיד היה " מתח באוויר... תמיד היתה איזושהי סיטואציה לא נעימה, או הוא היה רב עם ג', או ג' היה רב איתו..." (עמ' 476-475 לפרוטוקול).

גם כ' סיפרה כי כאשר ג' היה בן שנתיים וחצי נהגו הנאשם ואמו לקשור אותו ללול, כפי שהעידו המתלוננת ודודתה ברכה.

כאמור, בדומה לכ', המתלוננת תיארה אוירה קשה בבית, ולדבריה, הבית בו גדלה "לא היה בית קל" (עמ' 92 לפרוטוקול):

"היו קללות בבית...כל הזמן היו צעקות וגידופים-בינו לבינינו. הוא היה מכה אותנו" (עמ' 92 לפרוטוקול).

וכן:

"...שהוא היה בא עצבני מהעבודה אנחנו היינו מרגישים את נחת זרועו" (עמ' 219 לפרוטוקול).

בהמשך תיארה המתלוננת ארוע מסוים עליו העידה גם אחותה כ', כאשר המתלוננת היתה כבת 5 או 6 והיא ואחותה כ' שיחקו בדלי חול במרפסת. הדלי נפל על חלון השכנה, זו התלוננה בפני הנאשם, ובעקבות זאת, הנאשם הכה את שתיהן, מכות נמרצות (עמ' 93 לפרוטוקול).

לדברי המתלוננת:

"אני זוכרת אירוע ספציפי קשה שהוא היכה אותנו עד זוב דם...זה האירוע עם הבוץ...זה פעם אחת שאני זוכרת כי אנחנו פשוט הזלנו דם..." (עמ' 218 לפרוטוקול).

על הארוע דנן סיפרה כ':

"אני זוכרת אירוע מסוים ששיחקנו במרפסת...ונפל איזשהו עציץ על תריס של השכנה שבבית הצמוד עם בוץ ואני זוכרת שהיא עלתה והתלוננה שזרקנו...ואני זוכרת שאחרי שהיא הלכה קיבלנו מכות על זה, מכות רציניות..." (עמ' 377-376 לפרוטוקול)

עוד אמרה המתלוננת, שהיתה ילדה טובה, שדאגה שהכל יהא לשביעות רצונו של הנאשם ובלבד שלא תהא לו סיבה לכעוס:

"איזה ילדה הייתי. הייתי ילדה טובה, הייתי ילדה שאף פעם לא ממרה את פיו של אבא...זה הגיע אפילו לרמות מטורפות לפני שהוא היה מגיע הביתה הייתי מסדרת את הסלון, אפילו את הכריות שיהיו בזווית כדי שלא יהיו לו טענות, שלא יהיו לו סיבות לצעוק, שלא יהיו לו סיבות להשתולל" (עמ' 95 לפרוטוקול).

בנוגע לתיאור של סידור הכריות ולחששה של המתלוננת מהנאשם העידה גם הפסיכולוגית אנה אשד (עמ' 124 להכרעת הדין).

תמיהות וסתירות לכאורה בגרסת המתלוננת לגבי ארוע ניסיון האונס בטבריה

39. בסיכומי ההגנה נטען כי בהודעתה הראשונה של המתלוננת במשטרה מיום 28.12.04- נ/14 נמנעה המתלוננת מלספר על ארוע ניסיון האונס בטבריה, הגם "שהיא יודעת כי האירוע הוא מרכיב חשוב במצבה" (עמ' 117 לסיכומי ההגנה). לטענת הסנגור, דברי ד"ר בייטלר מלמדים על חשיבותו הרבה של הארוע, שכן בתעודת חדר מיון- ת/19, היא מייחסת את מצבה הנפשי של המתלוננת לארוע דנן.

אין ממש בטענת הסנגור בעניין זה. ד"ר בייטלר אמרה, וחזרה ואמרה בעדותה בבית המשפט באופן מפורש ושאינו משתמע לשתי פנים, כי היא אינה יודעת לאילו מהארועים המיניים, גילוי העריות או ניסיון האונס בטבריה, לייחס את מצבה הנפשי הקשה של המתלוננת (ראה עמ' 173-172 להכרעת הדין).

עוד טען הסנגור כי רק בהודעתה השלישית במשטרה- נ/16, ולאחר שהנאשם נחקר וסיפר לחוקרים על אירוע ניסיון האונס, חשפה המתלוננת את המקרה בפני החוקרת.

אכן המתלוננת לא סיפרה על אירוע ניסיון האונס בשתי הודעותיה הראשונות במשטרה, וכאשר סיפרה על כך בהודעתה השלישית ציינה במפורש כי איננה רוצה להגיש תלונה בעניין זה. כך שסביר להניח, שזו היתה גם הסיבה לכך שלא סיפרה על האירועים דנן בהודעותיה הראשונות במשטרה.

חשיבותו הרבה של ארוע ניסיון האונס למקרה שלפנינו היא בעצם היותו "טריגר" להליך ההיזכרות של המתלוננת. עובדה זו גם מסבירה את תגובת המתלוננת בעימות בינה לבין יגאל אביעד, כאשר אמרה שניסיון האונס "הרס לי את החיים" (עמ' 731 לפרוטוקול).

ארוע זה של ניסיון האונס היווה אותה נקודת מפנה, המוכרת גם מהספרות המקצועית בנושא וגם מעדויות מומחי התביעה. "זרז" שבעקבותיו התחיל תהליך ההיזכרות, כשהמתלוננת הפסיקה לתפקד כתמול שלשום, ונפתחה במילותיה של המתלוננת, "תיבת הפנדורה" של כל המעשים המיניים שביצע בה הנאשם בילדותה, מעשים שהדחיקה במשך שנים:

"נכון, יש לך ספק שהוא הרס לי את החיים?...שפתח לי כזאת תיבת פנדורה, יש לך ספק?...אני שאלתי אם יש לו ספק שהוא הרס לי את החיים עם התיבת פנדורה שהוא פתח לי, אולי אני באמת צריכה להגיד לו תודה " (עמ' 731 לפרוטוקול).

כפי שיפורט בהמשך, לדברי מומחי התביעה, המתלוננת בהליכתה לחדרו של יגאל פעלה מתוך דחף בלתי מודע לשחזר את הטראומה הראשונית ולא הייתה מסוגלת לעשות דבר בנדון מאחר ופעלה כאוטומט מתוך ניתוק רגשי (ראה עמ' 192-191, 134-133 להכרעת הדין).

40. כאמור, במהלך השנה שלאחר ניסיון האונס, ובמהלך תהליך ההיזכרות במעשי הנאשם בה, התפתחו והופיעו אצל המתלוננת, תגובות פיזיולוגיות ופסיכולוגיות קשות עליהן העידה בבית המשפט, ועל חלקן סיפרה במהלך השנים, לקרובים אליה; שמעון, כ', ברכה, אורית, מוטי, ולמטפלים שטיפלו בה; גב' אנה אשד, פרופ' שיף, גב' ויקי סקנדריון, גב' גוטמן, ד"ר בייטלר וכן לד"ר סבר, ד"ר דותן וחברי צוותם.

ויוער, הליך ההיזכרות מתייחס למעשים המיניים שבצע הנאשם במתלוננת, שכן במהלך כל השנים היו לה זכרונות מסוימים מהילדות כמו, גזירת שיערה וקשירת ג' ללול וכן תחושות קשות כלפי אביה שלא הבינה אותן ולא ידעה להסבירן.

לדבריה:

"כי מבחינתי המקרים האלה לא היו בתודעה אצלי בכלל, כלומר היו לי תחושות מאוד קשות שלא ידעתי למה לשייך אותן, היו תחושות של גועל כל השנים האלו, עוד לפני התקיפה בטבריה...הייתי הולכת ברחוב נגיד, והייתי רואה אבא וילדה, בני עדות המזרח, הייתי מתחלחלת. אבא וילדה קטנה לידו. הייתי יושבת במסעדות, הייתי רואה אבא וילדה קטנה לידו. ותמיד הרגשתי צורך לשמור על הילדה הקטנה הזאת. ובאירועים משפחתיים כשהיו ריקודי סלואו וכאלה, כל כך פחדתי שרק לא יעיז רק לבקש ממני, בואי תרקדי. זה פחד לאורך כל השנים האלו, המון פחד" [(ההדגשה אינה במקור-מ.ס.)(עמ' 106 לפרוטוקול)].

בהמשך סיפרה המתלוננת על תחושותיה לאחר מפגשה עם "הקורא בעיניים" ועל כך שדבריו התחברו לתחושותיה הקשות כלפי הנאשם:

"ת: ...ישבתי ופשוט התחלתי לבכות. לבכות. אמרתי לעצמי דבר ראשון אני לא זוכרת כלום מהילדות שלי אז איך אפשר להגיד דבר כזה בכלל? דבר שני זה התחבר לי עם הרבה תחושות שעלו לפני כן. עוד לפני בכלל מה שקרה לי בטבריה, האירוע, ניסיון אונס הזה....

ת: התחושות של הגועל ממנו. התחושות של מה שסיפרתי לך על הסלואו,שהוא לא יתקרב אליי, שהוא לא ייגע, גם כן, כאילו עם האבא והילדה במסעדות, ברחוב וכל זה, כלומר לא ידעתי אף פעם לא ידעתי למה לשייך את זה בכלל. והייתי כל כך מבולבלת" [(ההדגשה אינה במקור-מ.ס.)(עמ' 118-117 לפרוטוקול)].

41. בהמשך, טען ב"כ הנאשם כי דבריה של המתלוננת בעדותה בבית המשפט לגבי אופי היכרותה עם יגאל אביעד סותרים את דבריה בהודעתה במשטרה- נ/16. בהודעתה - נ/16 סיפרה המתלוננת:

"...עשיתי שירות לאומי...ובהתחלת השירות אבא שלי האדון סיפר לי שיש לו חבר שמעביר קורסים במד"א..." (שורות 7-6 לנ/16).

בעוד שבעדותה בבית המשפט אמרה:

"ש. אותו יגאל אביעד הוא ידיד של אבא שלך, נכון?

ת. כן.

ש. עכשיו, לפני שהתחיל הקורס את לא ידעת שידיד של אבא שלך בא להדריך בקורס במגן דוד בטבריה.

ת. לא" (עמ' 118 לסיכומי ההגנה).

עוד טען הסנגור, כי קיימות גרסאות נוספות לגבי אופי ההיכרות בין השניים "כאשר השוני בין הגרסאות מלמד כי המתלוננת מספרת לכל שומע גירסה מותאמת לאוזניו" (עמ' 118 לסיכומי ההגנה).

הגרסה הראשונה לטענת ב"כ הנאשם מפורטת במכתב- ת/3, שם סיפרה המתלוננת שהנאשם "כל הזמן שאל אותי למה אני לא נפגשת איתו שהוא לא אדם זר לנו הוא חבר משפחה" (עמ' 1 לת/3).

לטענתו, מדובר במכתב אותנטי שנכתב כשנה לאחר הארוע ובמצב דברים בו המתלוננת "עדיין לא הכינה רקע למסע הצלב שכנגד אביה" (עמ' 118 לסיכומי ההגנה).

בהמשך לטענת הסנגור ועל מנת "ליצור רקע ותירוץ מדוע בכל אופן היא הלכה אל יגאל יודעת המתלוננת לזרוק רפש על אביה" (עמ' 119 לסיכומי ההגנה), ולספר לשמעון כי הלכה להפגש עם יגאל בהמלצתו של אביה.

הגרסה השניה, כך לטענת הסנגור, מופיעה בעדותה של המתלוננת מיום 07.11.05, כאשר המתלוננת תארה "זיהוי מקרי לפי השם" (עמ' 120 לסיכומי ההגנה). המתלוננת תארה סיטואציה בה יגאל הקריא שמות, ולפי השם הוא הבין שהיא בתו של הנאשם, ובהמשך פנה אליה.

לטענת ב"כ הנאשם, דבריה של המתלוננת לפיהם כאשר היתה בביתו של יגאל אביעד התקשרה לנאשם, אולם לבקשתו של יגאל לא סיפרה לו שהיא נמצאת בדירתו, אינם מתיישבים עם דבריה לפיהם, הנאשם הרבה לשאול אותה מדוע אינה נפגשת עם יגאל אביעד. שכן לדבריו, סביר להניח כי אם אכן התקיימה אותה שיחת טלפון עם הנאשם, שתספר לו כי נפגשה עם יגאל.

כאמור, המתלוננת לדבריה לא סיפרה לנאשם בשיחתם הטלפונית על פגישתה עם יגאל בהתחשב בבקשתו של האחרון. יתירה מזאת, בעדותה סיפרה כי בקשתו זו של יגאל אף גרמה לה לחשוד בכוונותיו.

בנוסף, לטענת ההגנה קיימות סתירות בין דברי המתלוננת במכתבה-ת/3, לבין דבריה בהודעתה במשטרה-נ/17, לגבי מעשיה ואופן תפקודה לאחר ארוע ניסיון האונס.

במכתב ת/3 נאמר:

"...כל הדרך חזרה לדירה רצתי, נכנסתי כאילו שום דבר לא קרה כי לא רציתי שליאת תבחין במשהו נכנסתי לחדר והרגשתי כל כך מלוכלכת...לא יכולתי לסבול את עצמי נכנסתי למקלחת ושיפשפתי את עצמי עד שפצעתי את הידיים שלי" (עמ' 3-2 למכתב ת/3).

בעוד שבהודעתה במשטרה-נ/17 ספרה המתלוננת על אותו ארוע:

"ואיך שנכנסתי לחדר מדרגות כאילו כלום לא קרה, אני נכנסת לדירה אני יושבת עם חברות שלי וצוחקת רואה טלוויזיה והכל היה כרגיל" (עמ' 4 שו' 109 לנ/17).

42. כן נטען כי קיימת סתירה בדברי המתלוננת גם בנוגע להתנהגותה למחרת הארוע דנן. בהודעתה במשטרה-נ/17 סיפרה:

"...קמתי בבוקר למבחן ראיתי אותו אמרתי לו שלום והמשכתי כאילו כלום לא קרה" (עמ' 4 שו' 111-110 לנ/17).

לעומת דבריה במכתב לשמעון:

" כל הלילה לא ישנתי רק בכיתי ובכיתי ובבוקר אמרתי לליאת תרדו למד"א אני אבוא מאוחר יותר ושכבתי במיטה כמו איזה כלב...ויום למחרת אמרתי לעצמי קחי את עצמך בידיים זה לא פתרון לשכב כל היום ככה במיטה..." (עמ' 3 למכתב ת/3).

בחקירתה הנגדית עומתה העדה עם הסתירות לכאורה דנן בדבריה, והסבירה:

"ש. ...כשבאת הביתה במכתב שלך לשמעון את אומרת...שכל הלילה לא ישנת ובבוקר אמרת לליאת תרדו למד"א, אני אבוא אחר כך. נכון?

...

ת. ירדתי אחר כך...כי היה לי בחינה אחר כך...לא שכבתי.

ש. ...למעשה כשחזרת מיגאל לא רצית...שהבנות ירגישו...נכנסת למיטה ושום דבר לא קרה שלא ירגישו. זה נכון?

ת. נכנסתי להתקלח לפני כן...

ש. עכשיו במשטרה את אומרת...אחרי שחזרתי, נכנסתי, התקלחתי, שפשפתי את עצמי עד זוב דם. נכון?…

ת. לא" (עמ' 271-270 לפרוטוקול).

סבורתני כי אין מדובר בסתירות ובתמיהות משמעותיות, והסבריה של המתלוננת לאי הדיוקים הללו בדבריה, משכנעים ומניחים את הדעת (וראה, המצב המשפטי בעניין זה בעמ' 55-52 להכרעת הדין).

הטענות בנוגע לתמיהות וסתירות נוספות בדברי המתלוננת.

43. ב"כ הנאשם טען לסתירה בתיאורי המתלוננת בנוגע לאירועים המיניים במהלך הצפייה בסרטים הפורנוגראפיים. לדבריו, כשנשאלה המתלוננת בהודעתה במשטרה "כמה פעמים קרו המקרים בסלון מול הטלוויזיה" השיבה כי זכורה לה רק פעם אחת (עמ' 2 שו' 45-44 לנ/17) . אולם לטענת ההגנה:

"מהפעם האחת שהמתלוננת זוכרת, היא זוכרת מספר תצורות של סיפוק מיני ממש כמו ב-"קמא סוטרא" " (עמ' 134 לסיכומי ההגנה).

לדברי הסנגור אין הגיון בדברי המתלוננת לפיהם זכרה כי הנאשם נהג לאונן לידה, כי הושיב אותה עליו והגיע לפורקן בפיה וכן שנהג להכניס את איבר מינו לפיה, וכל זאת מצפייה משותפת אחת בסרטים פורנוגראפיים.

הן בהודעותיה במשטרה והן בעדותה בבית המשפט, הסבירה המתלוננת כי מדובר בארועים מתמשכים ולכן אין ביכולתה לזכור ולפרט את כולם. כידוע עדויות של מתלוננות בעבירות מין מתאפיינות בכך שהדברים מתערבבים אלה באלה. (ראה: ע"פ 9806/05 דנן).

בהודעתה במשטרה-נ/14 תיארה המתלוננת את מעשי הנאשם בסלון הבית כדלקמן:

"...היה לוקח אותי לידו בסלון והיינו רואים ביחד סרטים כחולים היה שם אותי על הברכיים שלו היה מלטף אותי בכל הגוף שלי. היה מסתיים הסרט אבל הוא היה מאונן לידי לפעמים והיו פעמים שפשוט היה גומר בפה שלי...לפעמים אחרי סיום הסרט ולפעמים תוך כדי...היה מכניס את האיבר מין שלו לפה שלי ואני מוצצת לו וגומר בפה שלי" (עמ' 1 שו' 18-11 לנ/14 ).

וכן בהודעתה במשטרה-נ/17 :

"...הוא היה מוציא אותי מהמיטה ולוקח אותי לסלון, הוא היה שם בוידאו סרטים כחולים, הוא היה מאונן על ידי. לפעמים הוא מושיב אותי עליו ונותן לי לשחק באיבר מין שלו...אחרי שהוא היה נותן לי לשחק באיבר המין שלו הוא היה מכניס אותו לפה שלי, הוא היה גומר לי בפה..." (עמ' 2 שו' 17-13 לנ/17).

בעדותה בבית המשפט ספרה המתלוננת על הארועים המיניים שבוצעו בה תוך כדי צפייה בסרטים פורנוגראפיים בהיותה בגיל 6 ו-7 שנים ומדובר בארועים מתמשכים ורבים (עמ' 84 לפרוטוקול).

עת נשאלה בחקירתה הנגדית לעניין הסתירה, השיבה: "זה פעם אחת שאני זוכרת מיני רבים" (עמ' 340 לפרוטוקול). עוד הפנה הסנגור את המתלוננת להודעתה מיום 08.02.05-

נ/18, שם החוקרת העירה את תשומת ליבה לשוני בתיאור האירועים שחוותה. בתגובה טענה המתלוננת:

"אני יכולה להגיד לך בוודאות שזה היה דבר מתמשך, ואני אגיד לך למה אני זוכרת פעמיים באופן ודאי, כי בפעם הראשונה שראינו סרטים כחולים הוא גמר על עצמו. בפעם השניה הוא גמר לי בתוך הפה. לגבי השינה שלנו אני יכולה להגיד לך שנכנסתי לחדר שינה, זה היה פעם אחת כי כבר הייתי עם תחתונים והוא דאג להוריד לי אותם, ובפעם השניה כבר ישנתי בלי תחתונים. אז אני יכולה להגיד לך פעמיים, כן. מה היה מעבר לזה אני כבר לא זוכרת" (עמ' 341 לפרוטוקול).

המתלוננת נשאלה על הסרטים בהם, לטענתה, צפתה עם הנאשם. על כך השיבה, כי מדובר בסרטים פורנוגראפיים "כי הוא אמר לי תעשי מה שהם עושים בטלוויזיה" (עמ' 342 לפרוטוקול). לדבריה, מעת היותה בת שש, היא זוכרת את אביה חוזר שיכור בשעות הלילה המאוחרות, מעיר אותה, וצופה איתה בסרטים אלו.

בהמשך, הטיח הסנגור במתלוננת, כי אין מדובר בזיכרון של ילדה בת שש שאינה מבינה את המשמעות של אקט ההגעה לפורקן מיני, אלא, בפרשנות למעשים שניתנה על ידה בגיל בוגר. על כך הגיבה המתלוננת:

"כשגומרים בפה, אלוהים אדירים, אני לא מאמינה שאני אומרת את זה, אני בתור ילדה זוכרת משהו חם בפה, אוקי? משהו חם, משהו חם ומגעיל שנמרח לי על הפנים, אוקי?" (עמ' 342 לפרוטוקול).

והסבירה כיצד נקלט הארוע דנן בזכרונה של ילדה בת שש, שאכן לא ידעה מה המשמעות של אקט ההגעה לפורקן מיני, אבל תארה המעשה ואת שחשה במהלכו.

בהמשך כשנשאלה מדוע רק עכשיו, בעדותה בבית המשפט ספרה על "המשהו חם בפה" שהרגישה בעת שאביה הגיע לפורקן בתוך פיה. הסבירה:

"למה אני צריכה להגיד דבר כזה? למה אני צריכה להגיד דבר כזה? בוא תסביר לי.... מה אני צריכה להגיד? גמר לי בפה, נקודה. מה אני צריכה להתחיל לפרש, באמת" (עמ' 343 לפרוטוקול).

44. כאמור, לטענת ב"כ הנאשם, תיאורי המתלוננת את הפגיעות המיניות אינם סבירים ברובם ובלתי נתפסים על הדעת, לשון הסנגור (עמ' 44 לסיכומי ההגנה), שכן עיון בתסריטי הדירה (נ/12 ונ-13) מלמד שלא קיימים קירות חוצצים בין הסלון לחדרי השינה, ולפיכך תיאורי המתלוננת את מעשי הנאשם כגון: קיום מעשי אוננות ומציצנות בסלון הבית כאשר המקום גלוי לעין כל ובכל רגע יכול להיכנס לסלון מי מבני הבית. ביצוע אונס כולל חדירה כואבת כאשר המתלוננת שוכבת בצד הפנימי של מיטה זוגית ובמיטה שוכבת גם אחותה הגדולה- כ' (בין הגילאים 12 עד 14 שנים), וכן ביצוע אונס על מכונת כביסה במרפסת פתוחה הנתונה לתצפית בשעות היום מכל מקום ברחוב, אינם הגיוניים (עמ' 134-133 לסיכומי ההגנה).

בחקירתה הנגדית סיפרה המתלוננת כי מעת היותה בת שש, זוכרת היא את אביה חוזר שיכור בשעות הלילה המאוחרות, מעיר אותה, וצופה איתה בסרטים פורנוגראפיים. לשאלת הסנגור כיצד הנאשם עשה כן מבלי לחשוש שאחד מבני הבית יתעורר משנתו. המתלוננת השיבה: "תשאל אותו, מה אתה שואל אותי?" (עמ' 345 לפרוטוקול). עוד תהה הסנגור, כיצד ייתכן שאביה של ע' לא חשש לבצע בה את מעשי האונס בעת שבאותו זמן ישנה בחדר אחותה כ'. המתלוננת השיבה: "זה עובדה, מה אתה רוצה שאני אגיד לך... זאת עובדה" (עמ' 348 לפרוטוקול).

בפסיקה התייחסו לטענה זו, ונעמוד על כך בהמשך.

45. עוד טען ב"כ הנאשם, כי בעדותה של המתלוננת מיום 15.01.06, היא נשאלה בנוגע לחלום האונס בבית הכנסת ואמרה:

"כי החלום הזה הוא היה חלום חוזר, כשראיתי את הפרצוף של האבא שלי מול העיניים שלי" (עמ' 702 לפרוטוקול).

לדבריה מדובר בחלום בלבד שחזר על עצמו עד שראתה את פניו של אביה. וזאת בניגוד לדבריה בעדותה מיום 20.11.05 לפיהם, לא הופיעה דמות בחלום דנן (עמ' 290 לפרוטוקול).

לטענת הסנגור: "אירוע זה מלמד אותנו כיצד הופכים חלומות לא מציאותיים אצל המתלוננת למציאות" (עמ' 128 לסיכומי ההגנה).

ואולם בחקירתה הנגדית הדגישה המתלוננת, כי הנאשם מעולם לא אנס אותה בבית הכנסת, היא מעולם לא טענה זאת, וכי המדובר בחלום בלבד:

"אבא שלי לא אנס אותי בבית כנסת, זה היה חלום. או.קי? אני לא אמרתי מעולם שאבא שלי אנס אותי בבית הכנסת. או.קי? זה היה חלום" (עמ' 706 לפרוטוקול).

בהמשך ישיר לדברים הוסיף וטען ב"כ הנאשם:

" אירוע זה מלמד אותנו כיצד הופכים חלומות לא מציאותיים אצל המתלוננת למציאות. כיצד היא מחפשת משמעויות לחלומות בסיוע אנה אשד...כאשר המטפלת מציעה למטופלת פתרונות ודרכים להשגתם היא יוצרת בכך סוגסטיה" (עמ' 128 לסיכומי ההגנה).

בעדותה שללה המתלוננת את האפשרות כי אנה אשד נתנה פרשנויות לחלומותיה, לדבריה, במהלך הטיפול אצלה היא שוחחה עמה על רגשותיה ותחושותיה ואנה אשד נהגה בעיקר להקשיב לדבריה:

"ש: ...ואז התחלתם בטיפול לבדוק האם באמת המחשבות שלך הן נכונות

ת: זה לא נכון...אתה לא יודע, כנראה שאף פעם לא היית אצל פסיכולוגית....

ש: אז תגידי לי מה היה. באת ואמרת לה אני חושבת שאבא שלי אנס אותי. אז מה היא עשתה?

ת: אנחנו דיברנו על תחושות שלי, דיברנו על רגשות שלי, אוקי?

ש: אבל מה היא אמרה לך?

ת: היא בתור פסיכולגית אמורה לשבת ולהקשיב לי. היא לא אומרת כלום" (עמ' 299 לפרוטוקול).

הסנגור עימת את המתלוננת עם הטענה, לפיה ישנם פסיכולוגים רבים שמייעצים למטופלים שלהם, השיבה המתלוננת: "זה לא היה המקרה שלי" (עמ' 300 לפרוטוקול).

כאשר נחקרה אנה אשד בחקירה נגדית, ועומתה אף היא עם הטענה לפיה נתנה פרשנויות לחלומותיה של המתלוננת, שללה אפשרות זו מכל וכל, והשיבה, שאינה יכולה לפרש את החלום שכן חשיבותו נעוצה רק במשמעותו עבור המתלוננת (ראה עמ' 604-603 לפרוטוקול וכן עמ' 128-127 להכרעת הדין). כמו כן אמרה: "עבודה על חלומות מאוד גמישה ורחבה ולא פירוש של זה אומר את זה, וזה אומר את זה" (עמ' 605 לפרוטוקול). בעדותה אישרה העדה את דברי המתלוננת ואמרה, שהיא כמטפלת נהגה לשאול את המתלוננת בהקשר לחלומות, ומה היא הרגישה לגביהם, אולם לדבריה, התמקדה ברגשות שעוררו החלומות אצל המתלוננת (ראה בהערכת עדותה, עמ' 128 להכרעת הדין).

ד"ר דותן הסבירה אף היא בעדותה מהי "עבודה על חלום" ומדוע אינה יוצרת סוגסטיה. לדבריה, באמצעות אסוציאציות שקשורות לחלום ניתן "לעבוד על חלום" ולקשר בינו לבין דמות מסוימת. בשים לב לכך, ש"עבודה על החלום" אינה יוצרת זכרון מדומה ואינה מובילה לסוגסטיה, אלא עוסקת בחיבור בין הריח, המבט, הטון של הקול וכו', כפי שעולים מהחלום לבין הדמות המוכרת (ראה עמ' 212 להכרעת הדין).

יתירה מזאת, כל מומחי התביעה הסבירו ונמקו בזה אחר זה מדוע דבריה של המתלוננת אינם נגועים בסוגסטיה או באוטוסוגסטיה (ראה דברי אנה אשד בעמ' 133-130 להכרעת הדין, ראה דברי ד"ר סבר עמ' 193-192 להכרעת הדין).

46. עוד נטען בסיכומי ההגנה, שסיפורה של המתלוננת כי ברחה מהבית כאשר היתה כבת 16 ולנה ברחוב בעקבות פניה של הוריה לסבתה של חברתה - שותפתה לבריחה, שלא תאפשר להן להתגורר בביתה שקרי, שכן ארוע כזה היה "יכול להחשב דרמתי שבני המשפחה יזכרהו" (עמ' 115 לסיכומי ההגנה). אולם, לדבריו, למרבה הפליאה לא אחותה של המתלוננת כ' ולא אחיה ג' נשאלו על כך בחקירתם.

הסנגור, יש לומר, לא דייק בדבריו. אכן בחקירה ראשית כ' לא נחקרה בנושא, אולם עת נשאלה בחקירתה הנגדית, לשאלות הסניגור אישרה את דבריה של המתלוננת בענין זה:

"ש: ...בתקופת אריאל את זוכרת את ע', ....אין דברים חריגים, היה מצב רוח טוב והכל טוב?

ת: לא. אני זוכרת שע' ברחה גם מהבית...אני זוכרת שהיתה תקופה שהיא ברחה מהבית...זה חלק מהענין שהיא כעסה עלי שלא דאגתי לה או לא, לא הראיתי איזשהו...לא סייעתי לה...

ש: ע' סיפרה לך על הבריחה הזאת? היא סיפרה לך איך היה?

ת: אני יודעת, ז"א לא רק היא סיפרה, היתה לה חברה גם שהיתה אחות של חברה מאוד טובה שלי ואני, ז"א הן ברחו בהתחלה ביחד ואח"כ אחת חזרה והיא לא ואני יודעת שהיא היתה ברחובות, האחות של החברה סיפרה לי וגם ע' סיפרה לי "(עמ' 447-446 לפרוטוקול).

יוער כי גם דודתה של המתלוננת הגב' ר., ספרה על הבריחה הנ"ל ודבריה מאששים את דברי המתלוננת אם כי לדבריה המדובר היה בהעדרות מהבית של כשבועים ולא חודשיים. לדעתי, מדובר באי התאמות בלתי משמעותיות בדברי העדים ואינני סבורה כי עובדה זו מצביעה על כך שהמתלוננת "מטבלת את העובדות בהרבה הגזמות ובדיות" כטענת הסניגור (עמ' 116 לסיכומי ההגנה).

47. בסיכומי ההגנה נטען עוד כי קיימת סתירה נוספת בין דברי עדי ההגנה לבין דברי המתלוננת, בנוגע להרגלי הנאשם לשתות שתייה חריפה. לדברי המתלוננת, כאשר ביצע בה את המעשים המיניים נדף מהנאשם ריח של אלכוהול, בעוד שעד ההגנה יוסף באולי העיד כי למרות שבילה אחת לשבוע בביתו של הנאשם, הם לא נהגו לשתות יחד משקאות משכרים (עמ' 1690 לפרוטוקול).

לא מצאתי כי יש בדבריו אלו של עד ההגנה כדי לסתור את טענת המתלוננת, שבעת ביצוע המעשים המיניים נדף מהנאשם ריח של אלכוהול. יתכן מאוד שהנאשם לא נהג לשתות משקאות חריפים בביתו בחברת העד באולי, כי אם במקומות אחרים.

לדברי פרופ' שיף גם כ' סיפרה לה כי הנאשם נהג לשתות אלכוהול ולהמר במשחקי קלפים (עמ' 1116 לפרוטוקול).

48. לטענת ב"כ הנאשם, קיימת סתירה בין דברי המתלוננת לבין דברי עדת ההגנה אודליה באשר לטענת המתלוננת לפיה אודליה הגיעה עמה לביקור אצל "הקורא בעיניים".

בעדותה בבית המשפט ספרה המתלוננת שאודליה הגיעה איתה לפגישה עם ה"קורא בעיניים", אך המתינה בחוץ (עמ' 275 לפרוטוקול). בעוד שאודליה סיפרה בעדותה כי אמרה למתלוננת שה"קורא בעיניים" מקבל אנשים במלון "נהר הירדן", מסרה לה את מספר החדר, והמתלוננת נגשה אליו בגפה. לדברי אודליה, היא לא הלכה אליו עם המתלוננת (עמ' 1706 לפרוטוקול).

אכן מדובר לכאורה בסתירה בין דברי השתיים, אולם הסתירה איננה בפרט מהותי כלל ועיקר. אודליה אישרה שהיא ספרה למתלוננת על "הקורא בעיניים" ומסרה לה את כתובתו ואין כל חשיבות לשאלה אם נלוותה אליה כטענת המתלוננת או שלא נלוותה אליה כטענת אודליה. המתלוננת אף לא עומתה משום מה עם דבריה על אודליה בעניין זה.

סתירות-מצב משפטי

49. לעניין הסתירות לכאורה שפורטו לעיל, בין גרסת המתלוננת בהודעותיה במשטרה לבין דבריה בת/3 או בעדותה בבית המשפט, הלכה פסוקה היא, כי אין בסתירות ואי דיוקי לשון, בדברי עד בעיקר בדברי מתלוננת בעבירות מין כדי לפגום באמינותם, ובלבד שהסתירות לא יכרסמו ב"גרעין האמת" של אותה העדות.

בע"פ 1258/03 קבע כב' השופט טירקל:

"מטיבו של המין האנושי, שאין בן-תמותה מכשיר דיוק אוטומטי --- לא ייפלא, איפוא, שסתירות ואי-דיוקי-לשון שכיחים הם לא רק בדברי עדים שונים, אלה בהשוואה לאלה, כי אם גם בדבריו של עד אחד גופו, בתשובותיו בחקירה הראשית ובחקירה הנגדית, ובהתחשב בדברים אשר בא-כוח הצד האחד או הצד האחר משתדלים לשים בפיו" (ע"פ 100/55 מאיר נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ט 1224 ,1218).

יתר על כן, דווקא 'זכרון מופלג' של פרטים, אחרי שחלף זמן רב מעת התרחשות האירועים ועד למתן העדות, עלול לפגום במהימנותו של עד (ע"פ 950/80 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(3) 561); ודברים אמורים במיוחד בעבירות מין, שבהן נאלצת המתלוננת לשחזר בדיעבד ועל פני תקופה ארוכה של הליכי חקירה ומשפט, חוויה טראומתית...".

(ע"פ 1258/03 פלוני נ' מד"י, פ"ד נח(6), 625 ,עמ' 636-637).

כמפורט לעיל, קיימות סתירות בלתי משמעותיות ואי דיוקים מסוימים בדברי המתלוננת. במהלך השנים ובעקבות הוראות חוק שנועדו להתמודד עם הקשיים המאפיינים עדים שהם נפגעי עבירות מין אמצו בתי המשפט את עדויותיהן של קורבנות עבירות מין גם כשנמצאו בהן סתירות, חוסר בהירות, תמיהות, חללים מסוימים, פרשיות סתומות וכד'. בעניין זה, נפסק:

"במרוצת השנים החל גם בית המשפט לגלות נכונות להכיר במאפייניהן המיוחדים של עדויות מפי נפגעי ונפגעות עבירות מין, ולא לזקוף לחובתם באופן אוטומטי סתירות או היעדר קוהרנטיות שנתגלו בעדויות (ראו: א' הרנון "עדות ילדים בעבירות מין- האם לא הגיעה השעה לעייו מחדש בהסדר הישראלי?" משפטים כד(1) 151 (1994)).

כך למשל בעניין נור הסבירה השופטת ט' שטרסברג כהן את ההחלטה לקבל כאמינה את עדות המתלוננת, חרף קיומם של "חללים מסוימים" או "פרשיות סתומות", כהגדרתה:

"הליך שחזור האירועים האלימים על ידי קורבן עבירת מין שחווה אותם מהווה כשלעצמו טראומה מחודשת המתבטאת בחיטוט בפרטי הפרטים של חוויה איומה, על אחת כמה וכמה כאשר החקירה היא תוקפנית (...) אין לצפות מאדם כי יזכור פרטי אירוע טראומתי כאילו תיעד אותו בזמן אמת, במיוחד כאשר מדובר בקורבן עבירת מין. לפיכך, השאלה איננה אם קיימים אי דיוקים ואי התאמות בפרטים, אלא אם המקשה כולה היא אמינה ואם הגרעין הקשה של האירועים והתמונה הכוללת המתקבלת מן העדות והחיזוקים לה מאפשרת מסקנה בדבר אשמת הנאשם מעבר לכל ספק (...)" (עמ' 233)".

(ע"פ 6643/05 הנ"ל, פיסקה 14).

לעניין זה ראה גם דבריה של כב' השופטת ברלינר בע"פ 9806/05:

"בתי משפט על כל ערכאותיהם הכירו זה מכבר בכך שלא ניתן לדרוש כי תלונה מסוג זה תהיה מסודרת כרונולוגית, מתועדת, בנויה לתלפיות כאשר בין האירועים השונים קיים רצף הגיוני שניתן לעקוב אחריו. עדויות של מתלוננות בעבירות מין מתאפיינות בכך שהדברים מתערבבים זה בזה, קיים חוסר בהירות בשאלה מה קדם למה, מה בדיוק נאמר בשלב זה או אחר על ידי מי מן הצדדים וכיוצא בכך".

ובהמשך דבריה :

"בפרשת בארי בע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' בארי, פ"ד מח(1) 302, בעמ' 317 ... הלך בית המשפט צעד נוסף ואמר כי עדות שיש בה פגמים במקרים מסוג זה היא הכלל, והחריג הוא עדות בנויה היטב בבחינת דבר דבור על אופניו:

"ניסיון החיים מלמד שנדירים המקרים שבהם אין בתום עדות, בייחוד עדות ארוכה, קטע זה או אחר של אי-דיוק, שכחה או אף הינתקות מתיאור האירועים לאשורם, בדרך כלל שלא מדעת, ולעתים אף מדעת - במיוחד מקום שהמדובר בעדות שנמסרה זמן רב לאחר האירוע עצמו."

" ... אם זהו הכלל כאשר מדובר באירוע אחד או אירועים בודדים עליהם מעידה מתלוננת בבית משפט - כאשר מדובר במעשים שבוצעו לאורך שנים ארוכות, הדברים הם בבחינת על אחת כמה וכמה...". [(ההדגשה אינה במקור-מ.ס.) (ע"פ 9806/05 - פלוני נ' מד"י. תק-על 2007(1), 109 ,עמ' 114].

(ראה גם דברי כב' השופטת ארבל בע"פ 6643/05 מדינת ישראל נ' פלוני, תק-עליון 2007(3) 16 פסקה 18).

50. במקרה שלפנינו המתלוננת העידה על מעשים שבוצעו בה לאורך מספר שנים, כשהייתה ילדה, מאז היותה בגיל 4 ועד גיל 10, כאשר המתלוננת העידה בבית המשפט שנים רבות לאחר תום האירועים ולכן לא ניתן לצפות ממנה, שתזכור את כל הארועים ברצף אחיד ולפרטי פרטים. חרף האמור, הדרישה כי העדות כמקשה אחת תהא אמינה מתקיימת במקרה שלפנינו, כנזכר לעיל.

באשר לטענות ב"כ הנאשם לפיהן תיאורי המתלוננת את הפגיעות המיניות שביצע בה הנאשם אינם סבירים ואף בלתי מתקבלים על הדעת (עמ' 44 לסיכומי ההגנה) וזאת בהתחשב בכך שלדברי המתלוננת מדובר במעשי אונס שבוצעו במתלוננת כשלצידה ישנה אחותה, על מכונת כביסה במרפסת פתוחה, מעשי אוננות בסלון הבית, צפייה בסרטים פורנוגראפיים בסלון וכד' (עמ' 133-134 לסיכומי ההגנה).

זאת ועוד, יוער כי לדברי המתלוננת, אחותה ישנה במיטה נפרדת מולה.

מניסיון החיים ומהפסיקה אנו למדים על אין ספור מקרים בהם בוצעו מעשי אינוס ומעשים מגונים במקומות חשופים וגלויים לעיניהם של בני המשפחה או אחרים ואף במקומות ציבוריים הומי אדם, וכי גם מעשים תמוהים אפשריים. לעניין זה, ראה דברי כב' השופטת ארבל בע"פ 6643/05 מדינת ישראל נ' פלוני:

"באשר לתהייה שהעלה בית המשפט ביחס לעובדה כי שאר בני המשפחה שהיו בחדר הסמוך בזמן שהמשיב ביצע במתלוננת את המעשים הנטענים, הרי שאף שהדבר מעורר תמיהה, אין בו, לדעתי, כדי להטיל ספק באמינות גרסת המתלוננת, באשר הוא מניח, לטעמי, הנחות לגבי המשיב שאינן הכרחיות. מקרים רבים אחרים מוכיחים כי גם מעשים תמוהים, אפשריים הם, ויש לבחון את הטענה שנעשו על-פי חומר הראיות ולא על פי הנחות בדבר מידת התחכום או התכנון במעשיהם של נאשמים" (ע"פ 6643/05, פיסקה 19).

הטענה בנוגע לתיאום עדויות התביעה

51. לטענת ב"כ הנאשם, המתלוננת תארה את גזירת שיערה בגיל 6 "כתרגיל" ששימש את אימה "במסגרת התחרות על ליבו של הנאשם" (עמ' 116 לסיכומי ההגנה). עוד טען, שאירוע חסר ערך זה, כך בלשונו, עלה גם מעדותה של דודתה ברכה בצורה דרמתית והמחיש לדבריו את העובדה שהיה תיאום עדויות בין המתלוננת, אחותה כ', דודתה ברכה והעו"ס ויקי סקנדריון "באופן שיש בו לשבש את כל המשפט" (עמ' 116 לסיכומי ההגנה).

לטענתו, גזירת שיערה "המקורזל" של המתלוננת היה הכרחי על מנת למגר את נגע הכינים ממנו סבלה, כפי שטענה אימה (עמ' 116 לסיכומי ההגנה).

לדברי המתלוננת, אימה גזרה את שיערה בהיותה כבת שש בתקופה שבה ביצע בה הנאשם את המעשים המיניים ולא בכדי, שכן לדבריה, אקט קיצוני זה מלמד כי היא ידעה על מעשי הנאשם. בלשונה:

"יש לי תחושת בטן הכי חזקה בעולם, כל ההתנהלות שלה כל השנים הללו...זו תחושת בטן בהסתמך על הדברים. כשהייתי בת 6 היא הפכה אותי לבן...כל השנים היא התנהגה כאילו הייתי מאהבת של אבא שלי" (עמ' 7 לפרוטוקול מהדיון האזרחי-נ/7).

עת נשאלה המתלוננת בחקירתה הנגדית לעניין גזירת שיערה, הבהירה באופן חד משמעי, שלאורך כל השנים זכרה ארוע זה ורגשות הבושה שחשה, וכן את קשירתו של אחיה ג' ללול. המתלוננת שללה את טענת הסנגור לפיה, אם לא סיפרה על כך לאנה אשד משמע שלא זכרה זאת:

"בהחלט שזכרתי את זה ואני גם לא יודעת אם לא אמרתי את זה, אבל יכול להיות שהיא (אנה אשד-מ.ס.) לא ציינה את זה" (עמ' 696 לפרוטוקול).

בהמשך דחתה המתלוננת מכל וכל, את הטענה כי מי שהזכיר לה את גזירת השיער ואת קשירת רגלו של ג' ללול הייתה דודתה ברכה. המתלוננת בגילוי לב וביושר אישרה כי שוחחה על כך עם ברכה, אולם הבהירה ששתיהן זכרו זאת, וכך גם בעלה של ברכה:

"ש: האם באותה שיחה עם ברכה, ברכה אמרה לך, אה אני גם זוכרת או שהיא נזכרה שאת הזכרת לה?

ת: היא אמרה לי שגם היא זוכרת. גם בעלה זכר...דברים כאלה אי אפשר לשכוח, מר היכל" (עמ' 699 לפרוטוקול).

כאמור גם ברכה, אחותו של הנאשם, העידה על תספורתה הקצוצה של המתלוננת "כמו בן" (עמ' 516 לפרוטוקול). לדבריה, מראה שיערה הקצוץ של המתלוננת וכן מראהו של התינוק ג' הקשור ברגלו ללול זעזעו אותה והיא ובעלה ניתקו הקשרים עם הנאשם ואשתו עקב כך:

"אני זוכרת אותה עם תלתלים יפים...לא הבנתי למה היא מסופרת כמו בן...כשראיתי אותה זה היה משהו אולי בת 5,6...כשהם היו בבני ברק...אז היינו עוד בקשרים...וזהו פה נגמר, באותו מוצאי שבת...בטח שאני זוכרת, כי זה נגמר כי זה התמונות האחרונות שאני זוכרת מאז... אני זוכרת אותה עם שיער קצוץ ולא, לא הבנתי למה היא מסופרת קצוץ, ואת האח שלה כשהוא קשור בלול, זה, אלה התמונות האחרונות שאני זוכרת מהתקופה הקשה...באותו מוצאי שבת" (עמ' 517 -516 לפרוטוקול).

גם כ' אחותה של המתלוננת סיפרה בעדותה על קשירת אחיה ג' ללול. לדבריה, המראה דנן היה תמיד בתודעתה, אולם כעת היא נמצאת בטיפול פסיכולוגי והדברים צפים ועולים. כ' אישרה כי אכן התקיימה שיחה בינה לבין המתלוננת בנושא, אולם כאמור ובלשונה "זה משהו בתודעה", היינו לא מדובר בזיכרון שלא היה קיים במוחה. לדבריה:

"ש: ועל הענין של אחיך ג' קשור בלול, על זה דיברת עם ע'?

ת: כן.

ש: זה, ז"א, מה שאני שואלת, הזיכרון של הענין הזה היה לך, גם צץ פתאום או היה קודם, מתי נזכרת בזה?

ת: גם לפני כמה חודשים, ז"א לפני כמה חודשים, ז"א זה משהו שב-, ז"א אני לא באה ומעלה את זה ואומרת, כן, אחי היה קשור, זה משהו שאני זוכרת אבל לא דיברתי, ז"א זה משהו שבתודעה וגם לפני איזה כמה, כמה שבועות, כמה חודשים, בתקופה האחרונה גם...זה משהו ש-, שוב, כמו עם העציץ שנפל, שדברים עולים, שוב, אני פתאום נזכרת במשהו, פתאום זה, כי אנחנו מתעסקים כל הזמן, כל הקטע הזה זה על הילדות למעשה, אני חיה את המציאות הזאת יום יום, לצערי הרב" (עמ' 419 לפרוטוקול).

דבריה של המתלוננת גם בעניין זה, מהימנים עלי לחלוטין, הם נתמכים גם בדבריהן של אחותה כ' ודודתה ברכה, אשר העידו בהגינות ויושר כי שוחחו על האירועים דנן, אולם הללו היו חרוטים בזכרון של כל אחת מהן. אשר על כן אני דוחה את הטענה בנוגע לתיאום עדויות מכל וכל.

זכרונות מדומים או עלילה?

52. נראה כי בתיק זה מבקשת ההגנה לתפוס את המקל משני קצותיו ולטעון טענות עובדתיות חלופיות הסותרות זו את זו. מחד, נטען כי זכרונותיה של המתלוננת הינם זכרונות מדומים, שהושתלו במוחה במהלך תהליך טיפולי ארוך וממושך על ידי המטפלים, כך שבסופו המתלוננת האמינה כי הארועים בהם נזכרה אכן התרחשו במציאות.

מאידך, מוצגת המתלוננת על ידי הסניגור כמניפולטיבית חסרת תקנה אשר העלילה הן על יגאל אביעד והן על אביה עלילות שווא, כאשר לכל עלילה מניע שונה.

לטענת ההגנה, המניע לעלילת השווא כנגד יגאל הנו חרטה ובושה שחשה המתלוננת מאחר והלכה לחדרו של יגאל, ועל מנת לתרץ את התנהגותה היא החליטה לרקום מזימה לפיה, הלכה לביתו של יגאל במטרה ללמוד למבחן, אך כשהדברים יצאו מכלל שליטה, היא העלילה עליו ניסיון אונס.

לטענת הסנגור, סיפור ניסיון האונס בטבריה איננו "זיכרון מוטעה" כי אם עלילת שקר ועובדה זו מלמדת, לדבריו על "אמינות המתלוננת" (עמ' 122-121 לסיכומי ההגנה).

בהמשך תאר ב"כ הנאשם את "מסע הציד" (עמ' 118 לסיכומי ההגנה) שנהלה המתלוננת לדבריו כנגד הנאשם. יתירה מזאת, לטענתו, המתלוננת טפלה האשמות שווא כנגד הנאשם ואף כנגד אשתו-אימה, הגזימה בתיאוריה והעצימה אותם והכל בשל מניע כספי, שבא לידי ביטוי בתביעה אזרחית שהגישה נגדם.

זאת ועוד, הסנגור אף ייחס בסיכומיו למתלוננת מניע נוסף, לדבריו המתלוננת העלילה עלילת שקר על הנאשם ואמה על מנת לסתור את טענתם כי היא חולת נפש (טענה שכפי שיפורט בהמשך, נסתרה על ידי כל מומחי התביעה וההגנה).

בחקירתה הנגדית הסבירה המתלוננת כי לא ביקשה להעניש את הוריה אלא למצות עימם את הדין, לדבריה:

"למצות את הדין זאת אומרת שייצא צדק. שלא ייצא מצב שהם ילכו ויספרו לכל העולם שאני חולת נפש מטורפת, שיש להם בת אנורקסית שהשתבש לה המוח והיום היא נמצאת בהזיות. את מבינה? והוא שיושב בכולל, ובן אדם שהולך לכל מיני שיעורי דת ורבנות וכל זה, הצדיק הגדול שנותן תרומות ונותן הכל, הוא בסדר. אבל אני? מה, מה אתם מדברים? היא חולת נפש. וזה מה שהיום מפורסם. אני החולת נפש של המשפחה. לא מתאים לי שיחשבו עלי שאני חולת נפש" (עמ' 191 לפרוטוקול).

ויוער, גם ד"ר סבר שלל בעדותו את האפשרות של הגשת תלונה למטרת רווח כספי (עמ' 191-190 להכרעת הדין) ,כמו גם העדה נאווה גוטמן שטענה, שאף אישה לא תתנדב לשבת בקבוצת תמיכה לנשים נפגעות תקיפה מינית בגלל הקושי הנפשי, אם לא חוותה פגיעה כזו בעצמה, גם לא במחיר של רווח אישי כלכלי (עמ' 169-168 להכרעת הדין).

בתפ"ח 1035/03 בו נדון מקרה דומה למקרה נשוא הדיון, התייחסה כב' השופטת רוטלוי להעלאת טענות עובדתיות סותרות על ידי ההגנה:

"התכנית המניפולטיבית, המיוחסת למתלוננת בסיכומי ב"כ הנאשם, לפיה הפעילה את כל בני משפחתה לצורך סחיטת הנאשם, איננה מתיישבת עם טענת הגנה אחרת, התופסת חלק נכבד מחקירות העדים ומסיכומי ב"כ הנאשם. הכוונה היא לטענה שמקור התלונה הוא בזכרון ש"הושתל" במוחה של המתלוננת וכי המתלוננת מאמינה באמת ובתמים כי הדברים נשוא התלונה אכן התרחשו במציאות. תוכנית מניפולטיבית איננה מתיישבת עם הליך לא מודע כמו הליך של "השתלת זכרון" וב"כ הנאשם איננה יכולה להסתמך על שתי טענות כה סותרות ואף לא לספק הסבר לכך".

[תפ"ח (תל-אביב-יפו) 1035/03 - מדינת ישראל נ' פלוני, תק-מח 2007(4), 5340, עמ' 5399].

חיזוקים לגרסת המתלוננת

חובת ההנמקה

53. סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות בטל את דרישת הסיוע לעדותה של קרבן עבירת מין וקבע במקומה חובת הנמקה:

"" לפי סעיף 54א(ב)...רשאי בית-המשפט לסמוך על עדות יחידה של מתלוננת, ובלבד שיפרט מה ראה לעשות כן. בית-המשפט פירט ונימק את מסקנותיו וסמך אותן על נסיבות אובייקטיביות וחיצוניות" " (י.קדמי, "על הראיות",חלק ראשון, מהדורה תשס"ד-2003, עמ' 187).

בע"פ 993/00 קבעה כב' השופטת שטרסברג-כהן כי יש בפריסה מורחבת של הראיות למלא אחר דרישת ההנמקה:

"בענייננו ביסס בית-משפט קמא, כאמור, את קביעותיו על עדות המתלוננת, שהייתה מהימנה עליו, ועל חיזוקים שמצא לעדותה. בית-המשפט התייחס בפסק-דינו...גם לחובת ההנמקה וקבע כי בדרך ההנמקה שנקט "בפריסה מורחבת של הראיות, תוך למידת החומר והסקת המסקנות ממנו, תוך ציון הנימוקים להכרעה, יש כדי למלא אחר חובת ההנמקה" (עמ' 83 להכרעת-הדין). למקרא פסק- הדין המקיף והמפורט סבורה אני כי בית-משפט קמא יצא ידי חובת ההנמקה"

[ע"פ 00 / 993 -אורי שלמה נור נ' מד"י נו (6) 205, עמוד 215-216].

עוד נפסק כי:

"...אפילו מתן אמון מלא בגרסת המתלוננת ימלא אחר דרישת ההנמקה (ראו למשל ע"פ 9902/04 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 16.07.07); ע"פ 288/88 גנדור נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(4), 45 וכן ראו גם ע"פ 9902/04 פלוני נ' מדינת ישראל, סעיף 19 לפסה"ד)".

[תפ"ח (תל-אביב-יפו) 1035/03, מדינת ישראל נ' פלוני, תק-מח 2007(4), 5340, עמ' 5379].

כן נקבע בתפ"ח 1035/03 הנ"ל, כי בנסיבות מיוחדות עקב חומרת העבירות והקושי שעוררו מועד מסירת העדות ונסיבותיה, יש לתור אחר תוספות ראייתיות, שיעניקו חיזוק לעדות ויענו בכך באופן מלא אחר דרישת ההנמקה.

ואולם אין באמור כדי לאיין את דרישת ההנמקה כפי שקבע המחוקק, וכדברי כב' השופטת רוטלוי:

"ודוק - לא בכל מקרה. אין הכוונה לאיין את כוונת המחוקק בדרישת ההנמקה על-ידי חזרה לדרישת חיזוק או סיוע במסווה של הנמקה ואין הכוונה לדרוש ראיות עצמאיות בנסיבות בהן קיים פעמים רבות קושי בהשגתן".

[תפ"ח (תל-אביב-יפו) 1035/03 – מד"י נ' פלוני הנ"ל].

בין כך ובין כך קיימות בענייננו עדויות אשר יש בהן כדי לחזק את גרסת המתלוננת ולאששה: עדותן של כ' ו-ר' אחיותיה של המתלוננת, עדותם של אורית ר.ח., ברכה מ., מרדכי כהן אור, שמעון נחמני וכן עדותם של מומחי התביעה והעדים האחרים לענין מצבה הנפשי הקשה של המתלוננת.

עדת התביעה ר. – אחות המתלוננת

54. העדה הינה אחותה הקטנה של המתלוננת, ילידת 29.5.88, מתגוררת עם אימה ואחיה בכפר סבא.

לעדה, שתי אחיות ואח. כ', בת 30 נשואה. ע', המתלוננת, בת 27 וג', בן 24.

לדבריה, היא זוכרת את עצמה מגיל 6 לערך, מכיתה א', כאשר גרו באריאל בבית בן ארבע קומות. חדרי השינה היו בקומה השלישית והרביעית. חדר השינה של ההורים – ובתוכו שירותים ואמבטיה - היה בקומה הרביעית.

לדברי העדה, המתלוננת לא גרה בבית ההורים ב-6 השנים האחרונות ואין היא יודעת היכן היא מתגוררת. כשעזבה את בית ההורים, כך סיפרה, גרה בכפר סבא אצל דודתה, אחות אביה, ברכה. את הסיבה בגינה עזבה המתלוננת את הבית לא ידעה. ייתכן, כך הסבירה:

"בגלל השירות הלאומי... היא נאנסה... בשירות הלאומי... כנראה היה לה קשה, היה לה קשה עם כל המצב, לא יודעת" (עמ' 21 לפרוטוקול).

לשאלה, אם היא יודעת לשם מה הוזמנה לבית המשפט, השיבה: "אני באתי לפה בשביל להוציא את אבא שלי הביתה, להחזיר אותו הביתה" (עמ' 22 לפרוטוקול).

כרגע, הסבירה, אביה נמצא ברמת גן אצל אחיו, לשם הועבר כדי להרחיקו ממנה: "כי חושבים שהוא פגע בי אולי, שהוא עשה לי משהו" (עמ' 23 לפרוטוקול).

לשאלות התובעת, סיפרה העדה כי היא זוכרת את חקירתה במשטרה אליה הגיעה בגפה. כאשר הוזמנה לחקירת המשטרה סיפרה זאת לכולם, לכל בני משפחתה. בהמשך אמרה כי רצתה ללכת לחקירה עם המתלוננת, אולם בסופו של דבר, לא הלכה עימה "כי היא אמרה לי שגם זה לא טוב, וגם אמא התקשרה אלי ואמרה לי שזה לא כדאי, אל תלכי איתה תסעי באוטובוס" (עמ' 60 לפרוטוקול). בהתייחסה לחקירת המשטרה הסבירה העדה, "פשוט מאוד אני סיפרתי שמגיל שלוש ארבע ככה, אבא היה מתקלח איתי, אבל אמרתי עוד משהו שהמשטרה לא ציינה את זה, לא אמרה את זה".

לדבריה החוקרת לא ציינה בהודעה שגבתה ממנה:

"שע' אמרה לי, ע' אמרה לי באחת מהשיחות, אמרה לי ככה, אני לא ידעתי, אני אמרתי להם, שאני לא יודעת אם זה קרה או כן קרה, אני אמרתי שרק ע' אמרה לי את זה, ולא אמרו לי את זה, וזהו זה".

לדברי העדה, ע', המתלוננת, סיפרה לה על הארוע דנן:

"אמרה לי את זה שאבא שלי היה מקלח אותי מגיל שלוש... הוא היה מתקלח איתי בעירום, נו, זהו, זה מה שהיא אמרה לי" (עמ' 26-27 לפרוטוקול).

את העובדה שהמשטרה לא ציינה כי המתלוננת היא שאמרה לה זאת, הסיקה העדה לדבריה ממעצרו של אביה. על המקלחות המשותפות עם אביה סיפרה לה המתלוננת לדבריה כחודש חודשיים לפני חקירת המשטרה. בהמשך תקנה את דבריה ואמרה:

"היא לא אמרה לי, היא אמרה בפוקס שמעתי את זה... אמרה את זה למישהי ממשרד הרווחה" (עמ' 27-28 לפרוטוקול).

לדברי העדה, למשרד הרווחה הגיעה עם אחותה ע' לאחר שזו פנתה לעובדת סוציאלית בכדי שיוציאוה מהבית, ועל מנת שתקבל עזרה. בלשונה: "התחילה לדאוג לי, דאגה לי, לא יודעת למה... פחדה שיקרה לי משהו" (עמ' 29 לפרוטוקול).

לדבריה, המתלוננת חשבה שיקרה לה, משהו בבית, למרות שהבית הנו מקום בטוח. "נו, אז היא חושבת ההפך" (עמ' 30 לפרוטוקול).

בשלב הזה, עומתה העדה עם דבריה במשטרה, ומהם אנו למדים כי היא סיפרה על אירועים שנחרטו בזכרונה, ולא על אירועים עליהם סיפרה לה המתלוננת. זאת ועוד, לדבריה: "היא (הכוונה למתלוננת-מ.ס.) לא אמרה לי להגיד את זה במשטרה, זה בא לי בראש ואני אמרתי את זה" (עמ' 32 לפרוטוקול).

55. לאחר שהעדה סתרה בדבריה בבית המשפט את דבריה בהודעתה במשטרה, הוכרזה כעדה עוינת, והודעתה במשטרה מיום 2.2.05 הוגשה לבית המשפט- ת/1 ,לפי סעיף 10א' לפקודת הראיות (עמ' 33 לפרוטוקול).

בהמשך נשאלה העדה, מתי החלה מעורבותן של היועצת והמחנכת במצבה. על כך השיבה כי מדובר במצב שנמשך כשלוש שנים. משעומתה עם דברים שמסרה במשטרה, לפיהם, הרגישה שנאה או טינה כלפי אביה, השיבה כי הדבר איננו נכון:

"אני לא אמרתי את הדברים האלה, אני לא אמרתי שאני שונאת את ההורים שלי, כי הם ההורים שלי, ולמה שאני אשנא אותם אה?" (עמ' 37 לפרוטוקול).

לדברי העדה, בעת חקירתה במשטרה "לא ידעתי מה שהוא עשה לע'" (עמ' 39 לפרוטוקול). לאור דבריה אלה, עומתה העדה עם העובדה שבחקירתה במשטרה סיפרה כי דיברה עם המתלוננת לפני החקירה דנן וכי בעקבות השיחה עימה החלה לדבריה לשנוא את אביה. על כך הגיבה:

"לא שיקרתי, פשוט הייתי לחוצה, לא הבנתי מה הם רושמים, לא הבנתי מה הייתה השאלה, טבעי שבן אדם נלחץ משום מה, זה טבעי" (עמ' 39 לפרוטוקול).

עוד עומתה עם דברים שמסרה במשטרה לפיהם לאחר מעצר אביה החלו הוריה להתייחס אליה יותר. העדה הכחישה שאמרה דברים אלו.

56. לשאלה, אם ידעה שמיום מעצרו של אביה אסור היה לה להיפגש עימו, ענתה בחיוב. למרות זאת אישרה כי נפגשה עם אביה ב-22 לחודש, ימים מספר לפני עדותה בבית המשפט. בהמשך טענה:

"זה אבא שלי, מותר לי לראות אותו, לא ראיתי אותו הרבה זמן, מה אסור לי לראות אותו?... אני רוצה לראות אותו, אבא שלי, מה אני לא יכולה לראות אותו?" (עמ' 43 לפרוטוקול).

העדה לא זכרה להיכן נסעה עם אביה באותה פגישה. לדבריה, "אני רוצה רציתי אני להיפגש איתו, רציתי לראות מה שלומו" (עמ' 44 לפרוטוקול). עוד הוסיפה, כי התקשרה אליו ממכשיר הפלאפון שלה כדי לפוגשו, וכי היתה זו הפעם היחידה שדיברה איתו. לשאלת התובעת, לא הסכימה העדה להציג את פלטי שיחות מכשיר הפלאפון שלה "כי זה חדירה לפרטיות" (עמ' 44 לפרוטוקול).

בחקירתה הנגדית של ב"כ המאשימה העדה טענה, כי ככלל כל שמסרה בהודעתה במשטרה איננו נכון, ונמסר מפיה תחת לחץ. לדבריה, אין זה נכון שבהודעתה במשטרה אמרה כי היא זוכרת שאביה התקלח עימה בילדותה בעירום (עמ' 47 לפרוטוקול).

גם בחקירה הנגדית של הסנגור סיפרה העדה כי במשטרה היתה לחוצה, והחקירה התנהלה כך שהיא נשאלה שאלות על ידי החוקרת גלית, שישבה מעברו של השולחן והקלידה על מחשב את תשובותיה, את שהקלידה גלית לא יכלה העדה לראות. לדברי העדה בסיום החקירה נתבקשה לחתום על הודעתה מבלי שקראה אותה, ומבלי שהוצע לה לקרוא אותה, והחוקרת גלית אף לא הקריאה בקול רם את הדברים אשר הקלידה.

לדבריה, אין היא יודעת מה נכתב בהודעתה במשטרה שכן כאמור זו לא הוקראה לה. עוד אישרה העדה כי כאשר טענה שבמשטרה כתבו דברים שלא נאמרו על ידה אמרה זאת על סמך הרגשתה: "זה היתה הרגשה, היתה לי הרגשה שלא רשמו את זה" (עמ' 61 לפרוטוקול).

העדה טענה כי הרגשה זו דחפה אותה לכתוב את מכתב הבקשה לשחרור אביה ממעצר-נ/1 והיא מסרה את המכתב לאימה על מנת "שתביא לעורך דין" (עמ' 62 לפרוטוקול).

לשאלות התובעת, טענה העדה כי היא לא נפגשה עימה בשבוע האחרון לצורך רענון עדותה מאחר ולמדה לבחינות סוף השנה ומסיבה זו, לדבריה, אף לא נפגשה עם התובעת גם כחודשיים לפני כן.

57. בחקירתה הנגדית אישרה העדה לסנגור קיומה של שיחה בינה לבין אחיה ג' בעת שאביה היה במעצר. לפיה, הם תכננו לחגוג את שחרור הנאשם ממעצר, ובנוסף, סיפרה לג' שהכחישה בחקירתה במשטרה את קיומן של מקלחות משותפות עם אביה (עמ' 49 שו' 16-15 לפרוטוקול).

הסנגור הגיש את קלטת השיחה דנן, שבין העדה לאחיה ג'-נ/2, כן הוגשו תמלילי השיחה דנן, ת/28 שנערך על ידי התביעה ונ/51 שנערך על ידי ג'.

לדברי העדה, היא שוחחה עם דודתה ציונה בסמוך למעצרו של הנאשם, ובאותה שיחה חזרה וסיפרה גם לציונה, כי הסיפור על המקלחות המשותפות שלה עם אביה, בא מפי המתלוננת במהלך פגישתן המשותפת עם העובדת הסוציאלית. כאשר נשאלה העדה מדוע לא אמרה דבר לעובדת סוציאלית על כך שאין אמת בדבריה של המתלוננת אודות המקלחות המשותפות שלה עם הנאשם. השיבה:

"אני אמרתי שפשוט מאוד אני לא יודעת מה היה..ופשוט מאוד אני לא מאמינה שזה מה שהיה בכלל" (עמ' 65 לפרוטוקול).

בנוסף טענה העדה כי באותה שיחה אמרה לציונה כי במשטרה כותבים מה שהם רוצים ולאו דווקא דברים שנאמרו מפיה.

לדברי העדה, בזמן אמת לא ידעה כי אחיה הקליט את שיחתם, עד לדיון הנוכחי לא ידעה כי הוקלטה והדבר הפתיע אותה עד למאד. כך גם בהתייחס להקלטת שיחתה עם דודתה. לדבריה, לא ידעה כי הוקלטה ו"רק עכשיו אני רואה" (עמ' 54 לפרוטוקול).

העדה זיהתה מיד את קולה של דודתה ציונה בעת השמעת קלטת השיחה שביניהן באולם בית המשפט, הסנגור הגיש קלטת השיחה דנן-נ/3, שהוקלטה על ידי ציונה ואימה של ר', כפי שיפורט בהמשך. לדברי העדה "זה לא בעיה לזהות את הדודה שלי, יש לה קול מיוחד" (עמ' 64 לפרוטוקול).

58. העדה סיפרה על מפגש שהתקיים בין המתלוננת לשמעון בנוכחותה. לשאלת ב"כ התביעה, האם שמעה שהמתלוננת אמרה לשמעון מה לספר במשטרה, השיבה:

"אני לא שמעתי מה היא אמרה או מה היא לא אמרה, ראיתי, ואני גם...הבנתי משפת, מהשפה של הפנים, של השפתיים הבנתי מה היא אומרת" (עמ' 65 לפרוטוקול).

לשאלת התובעת אם היא קוראת שפתיים, השיבה העדה:

" כן, לא קוראת שפתיים רואים את זה מה הבעיה, גם שמעתי קצת אבל לא שמעתי את כל השיחה" (עמ' 65 לפרוטוקול).

בהמשך עומתה העדה עם דבריה לסנגור לפיהם (בעמ' 58 לפרוטוקול) שמעה שהמתלוננת אמרה לשמעון מה לומר ומה לא לומר בחקירתו במשטרה. וענתה:

" לא שמעתי את זה, אני אמרתי שהיא רק אמרה, היא אמרה לו שסיפרה לו מה קורה, היא סיפרה לו ככה וככה" (עמ' 66 לפרוטוקול).

לשאלת התובעת פירטה שהמתלוננת סיפרה לשמעון "שאבא שלי, שהוא נמצא כרגע במעצר...זהו, היא דיברה עליו" (עמ' 66 לפרוטוקול).

כן נשאלה העדה, מדוע לא סיפרה מיד כי המתלוננת נפגשה עם אדם שהנו עד במשפט, והשיבה:

"אני אמורה לדעת שהוא עד במשפט, למה מה, אני אמורה לדעת? מאיפה אני אמורה לדעת שהוא עד במשפט? " (עמ' 66 לפרוטוקול).

59. העדה סיפרה על בחור ערבי שהיה חבר שלה במהלך השנה האחרונה, לפני שאביה נעצר. לדבריה:

"...פשוט פתאום ההורים גילו...שיש לי חבר ערבי וזה לא רק , כל הבעיות שלי לא התחילו רק איתו, גם פתאום העובדות סוציאליות נכנסו לי לחיים יותר מידי" (עמ' 55 לפרוטוקול).

עוד סיפרה העדה כי באותה תקופה "ערבי אחד בא התחיל להציק לי". היה זה אחרי שאביה נעצר "בכפר סבא ליד הקניון". אותו בחור, "נתן לי מכה רצינית באזור הבטן" (עמ' 56 לפרוטוקול). לדבריה, הגישה על כך תלונה במשטרה.

לשאלת התובעת השיבה העדה, כי הטיפולים הפסיכולוגיים שקיבלה בבית חולים "שלוותה" החלו לאחר המקרה עם הבחור הערבי שפגע בה, אולם בלי קשר לפגיעה זו. לדבריה, הטיפולים היו "לא בעקבות המקרה, מי בכלל חשב על זה?" (עמ' 67 לפרוטוקול).

העדה אישרה כי היא יודעת שהמתלוננת הגישה תביעת נזיקין נגד הנאשם בסך 6 מיליון ₪. אולם לדבריה, היא סבורה כי המתלוננת לא תצליח בתביעתה נגד הנאשם "לא יודעת, הרגשה שלי" (עמ' 70 לפרוטוקול). עוד אמרה, כי היא יודעת שהמתלוננת הגישה את התביעה האזרחית, לאחר שהחליטו הנאשם ואימה למכור את ביתם.

הערכת עדותה של ר.

60. מאופן מתן עדותה ניכר כי העדה העידה מתוך "אילוץ עצמי" כדברי התובעת (עמ' 104 לסיכומי המאשימה). דבריה בעדותה סתרו את דבריה בהודעתה במשטרה-ת/1 בפרטים מהותיים. לפיכך, הוכרזה העדה כעדה עויינת ובית משפט התבקש על ידי ב"כ המאשימה על פי סעיף 10א(א)(ג) לפקודת הראיות, להעדיף את דבריה באימרתה במשטרה-ת/1, על פני דבריה בבית המשפט. ב"כ הנאשם בקש לאמץ את עדות העדה בבית המשפט.

כבר עתה יאמר כי מהטעמים שיפורטו בהמשך אני מעדיפה את דברי העדה בהודעתה במשטרה-ת/1 על פני דבריה בעדותה בבית המשפט.

העדה הינה הצעירה מבין ילדי הנאשם, ובמועד מתן עדותה היתה כבת 17, התגוררה בבית הוריה, והיתה נתונה ללחצי אימה ואחיה ג', כפי שעולה מהמכתב-נ/1, שכתבה לשופט המעצרים ובו בקשה לשחרר את אביה. בלשונה:

"...היה משפט והשאירו את אבא שלי במעצר...מסתבר שאמרו לאמא שלי שאני אמרתי למשטרה שלפני 4 שנים אבא שלי התקלח איתי בערום...כל הבית היה בהלם אני הייתי בחדר שלי...שמעתי את אמא שלי ואחי צועקים ובוכים אז נבהלתי הלכתי אליהם והם צעקו עלי על מה שאמרתי...ואני פחדתי שאמא שלי תקבל התקף לב מרוב כל הבעיות" (עמ' 1 לנ/1).

בהמשך עדותה אישרה ר' כי פגשה את הנאשם מספר ימים עובר למתן עדותה, והודתה כי ידעה שמיום מעצרו של הנאשם אסור היה לה להפגש עמו (עמ' 43 לפרוטוקול).

לדברי העדה, מיום מעצרו של הנאשם זו היתה הפעם היחידה ששוחחו, אך היא סירבה לבקשת התובעת להציג פלט שיחות מכשיר הפלאפון שלה "כי זה חדירה לפרטיות" (עמ' 44 לפרוטוקול).

לטענת ב"כ המאשימה, קיים קשר ישיר בין המפגש האסור בין העדה לבין הנאשם, ימים ספורים טרם מתן עדותה, לבין חזרתה של העדה בעדותה בבית המשפט מדבריה בהודעתה במשטרה.

התרשמתי, כי אכן כטענת התביעה קיים קשר בין המפגש שנערך בין העדה לבין הנאשם, והלחץ שהופעל עליה על ידי בני משפחתה, לאופן מסירת עדותה בבית המשפט ולעובדה שחזרה בה מדבריה בהודעתה במשטרה. יתירה מזאת, בעדותה אישרה העדה בגילוי לב כי מטרת עדותה "להוציא את אבא שלי הביתה, להחזיר אותו הביתה" (עמ' 22 לפרוטוקול).

61. לענייננו בהמשך עדותה סיפרה העדה כי אמרה בהודעתה במשטרה:

"...שמגיל שלוש ארבע ככה, אבא היה מתקלח איתי, אבל אמרתי עוד משהו שהמשטרה לא ציינה את זה, לא אמרה את זה...שע' אמרה לי, ע' אמרה לי באחד מהשיחות, אמרה לי ככה, אני לא ידעתי, אני אמרתי להם, שאני לא יודעת אם זה קרה או כן קרה, אני אמרתי שרק ע' אמרה לי את זה...שאבא שלי היה מקלח אותי מגיל שלוש" [(ההדגשה אינה במקור-מ.ס.)(עמ' 26 לפרוטוקול)].

כאמור, לדברי העדה, הודעתה במשטרה לא הוקראה בפניה ודבריה לפיהם, המתלוננת אמרה לה, שהנאשם נהג לקלח אותה "לא נאמרו", כך בלשונה (עמ' 26 לפרוטוקול). לשאלת בית המשפט, כיצד הסיקה שזה לא "נאמר", השיבה: "אני יודעת בזה שלקחו את אבא שלי מהבית..." (עמ' 27 לפרוטוקול).

לאור האמור, הביעה ב"כ התביעה בסיכומיה תמיהה, מדוע פרט זה, שהנאשם היה נוהג לקלח את העדה, שהינו פרט רגיל ושגרתי, נתפס בעיני העדה כפרט "מפליל", והיעדרו מהודעתה גרם לדידה להרחקת הנאשם מביתו (עמ' 106 לסיכומי התביעה).

יוער, גם הנאשם בעדותו התעקש שמעולם לא קילח את בנותיו, לפיכך טענה ב"כ התביעה, שחריג שאדם טוען בתוקף שמעולם לא קילח את בנותיו "משל מדובר בסטייה רבתי" (עמ' 107 לסיכומי התביעה), וטעם לכך ניתן "למצוא בידיעתו של הנאשם שעובדה זו, התמימה ברגיל, יש בה כדי להפלילו" (עמ' 107 לסיכומי התביעה).

גם הסנגור טען בסיכומיו כי אין כל "פגם" שאב מקלח את בנותיו, אולם כפי שטענו הנאשם ועדי ההגנה: אשתו, בנו ג', ואחותו שרה ס', הנאשם לא קילח מעולם את בנותיו בשל אורח החיים המסורתי של בני העדה התימנית (עמ' 107 לסיכומי ההגנה).

וישאל השואל, האם לא יתכן שאי פעם מחמת חולי או מחמת העדרות, נבצר מרעיית הנאשם לקלח את ילדיה, והנאשם החליפה ולו פעם אחת?!

62. ב"כ התביעה טענה בסיכומיה, כי העדה סתרה את עצמה לענין הנסיבות בהן סיפרה לה המתלוננת לדבריה על ענין המקלחת. כך שבתחילה אמרה העדה כי "ע' אמרה לי באחד השיחות...ע' אמרה לי את זה..." (עמ' 26 לפרוטוקול), ובהמשך סיפרה "היא לא אמרה לי, היא אמרה בפוקוס שמעתי את זה...אמרה את זה למישהי ממשרד הרווחה" (עמ' 28-27 לפרוטוקול).

בעדותה סיפרה המתלוננת כי במהלך פגישתה עם העובדת הסוציאלית משרותי הרווחה היא ציינה בפניה, שזכור לה שהנאשם לקח את ר' כשהיתה בת 4 לחדר שינה שלו, נעל את הדלת והתקלח איתה. לדבריה, כעבור יומיים, שלושה ר' יצרה איתה קשר ואמרה לה, שהיא שוחחה עם יועצת בית הספר והמחנכת ושהיא "זוכרת תמונה של שניהם ערומים" (עמ' 159 לפרוטוקול).

כאשר נשאלה העדה מדוע לא אמרה דבר לעובדת הסוציאלית על כך שאין אמת בדבריה של המתלוננת אודות המקלחות המשותפות של העדה עם הנאשם. השיבה:

"אני אמרתי שפשוט מאוד אני לא יודעת מה היה. ...ופשוט מאוד אני גם לא מאמינה שזה מה שהיה בכלל" (עמ' 65 לפרוטוקול).

לאור דברי העדה, טען ב"כ הנאשם בסיכומיו כי סביר יותר, שהמתלוננת היא זו שסיפרה לעדה, שהנאשם לקח אותה לחדרו והתקלח עימה, ולא שהעדה זכרה זאת בעצמה, שכן העדה הן בהודעתה במשטרה (עמ' 1 שו' 19-14 לת/1) והן בבית המשפט העידה כי אינה זוכרת את ילדותה עד כיתה א'.

על אף דברי העדה כי אין לה זכרונות מילדותה, המשך עדותה מלמד כי היא זכרה פרטים אותנטיים גם בקשר לתקופה בה היתה בגן. כך יכלה העדה למסור תיאור מפורט של בית המשפחה באריאל, בתקופה בה היתה בגן, תיאור שאין מחלוקת כי הינו מדויק (עמ' 20-18 לפרוטוקול). לכן, טענתה כי אין באפשרותה לזכור פרטים מילדותה בתקופת הגן אינה מדויקת.

63. לדברי ב"כ הנאשם, העו"ס ויקי סקנדריון אמרה בעדותה כי המתלוננת סיפרה לה, שהיא זוכרת שהנאשם נהג לקחת את ר' ולנעול אחריו את הדלת והיא היתה חושבת "שהוא עושה לאחותה את מה שהוא עשה לה" (עמ' 968 לפרוטוקול). לפיכך לטענתו, עדות זאת מתיישבת יותר עם הטענה, שאכן המתלוננת היא זו שספרה לר' על הזכרון: "הנה ע' סיפרה זאת גם לויקי" (עמ' 105 לסיכומי ההגנה).

לא מצאתי כי יש ממש בטענת הסנגור. העובדה כי המתלוננת סיפרה לויקי על כך שאביה לקח את ר' לחדר האמבטיה ונעל אחריו את הדלת אין בה כדי לאיין את זכרונה של העדה, ולהצביע על כך שהעדה לא זכרה את הארוע דנן והמתלוננת היא זו שסיפרה לה על ענין המקלחת.

כפי שיפורט בהמשך זכרונותיה של העדה בענין זה הינם אותנטיים ושונים מזכרונותיה של המתלוננת.

כך או אחרת, בעדותה טענה העדה כאמור, כי המתלוננת היא זו שסיפרה לה על כך שאביה נהג להתקלח איתה, אולם היא לא זכרה עובדה זו, וזאת בניגוד לדבריה בהודעתה במשטרה-ת/1 לפיהם, היא סיפרה על אירוע מסוים שנחרט בזכרונה:

"אני זוכרת מקרה אחד. זה היה בערך בגיל ארבע או שלוש, אני זוכרת שהוא קילח אותי בחדר של ההורים, הוא היה ערום וגם אני הייתי ערומה וזה מה שאני זוכרת" (עמ' 1 שו' 22-21 לת/1).

לטענת ב"כ המאשימה, תיאור זכרון זה על ידי העדה הינו תיאור אותנטי, שכן העדה ידעה לתאר מקרה אחד מסוים. ואף תיארה אותו בגוף ראשון, לדבריה: "אני זוכרת מקרה אחד...אני זוכרת שהוא קילח אותי..." (עמ' 1 שו' 22-21 לת/1). העדה לא סיפרה על נוהג, כפי שסיפרה המתלוננת אלא על ארוע ספציפי.

אכן יש ממש בטענת ב"כ המאשימה לעניין הזכרון האותנטי של ארוע בודד אותו זכרה העדה, וזאת בניגוד לדברי המתלוננת, שזכרה את עניין המקלחת המשותפת כנוהג .

זאת ועוד, ניתן להבחין בין זכרונותיה של העדה בנוגע לאירוע דנן לבין זכרונה של המתלוננת, שכן, המתלוננת סיפרה כי הנאשם נהג לנעול את דלת המקלחת בעודו עם ר'. בעוד שר' השיבה, כאשר נשאלה, האם אכן נהג הנאשם לנעול את דלת האמבטיה כשהייתה מתקלחת איתו, שאיננה זוכרת (עמ' 3 שו' 68-67לת/3).

64. העובדה שאין חפיפה בין זכרונותיהן של המתלוננת ואחותה הקטנה מלמדת כי זכרון האחות אותנטי ושתיהן דוברות אמת ומתארות את הארוע דנן מחוויתן וזיכרונן. כל אחת מהן תארה את פרטי הארוע כפי שנחקקו בזכרונה והללו לא היו זהים.

יתירה מכך, ניתן להבחין בין עדותה של העדה לבין עדותה של המתלוננת לענין הזכרון האמור, שכן המתלוננת ציינה בעדותה כי היא זוכרת שהנאשם נהג לקחת את ר' לחדרו, לנעול את הדלת ולהתקלח איתה, אולם היא לא טענה מעולם כי הנאשם היה ערום.

עובדה זו שהעדה והנאשם היו עירומים באה מפיה של ר' בלבד. מאחר והדלת היתה סגורה ונעולה רק היא ידעה על כך ולא המתלוננת.

לטענת ב"כ הנאשם, כאשר שמעה העדה את המתלוננת מספרת שהנאשם היה מתקלח עם העדה, הרי שהקונוטציה היתה של עירום וטיעון זה מקבל חיזוק ממשי, כך בלשונו, לאור היוזמה שנקטה המתלוננת להוציא את העדה מהבית (עמ' 103 לסיכומי ההגנה).

אינני מקבלת טענה זו של הסנגור, שכן המתלוננת העידה במפורש, שהנאשם נהג לנעול את דלת האמבטיה אחריו ואחרי ר'. ברגע שנסגרה דלת המקלחת, לא יכלה המתלוננת לדעת אם הנאשם התפשט אף הוא, ולכן גם לא אמרה זאת.

לא זו אף זו, עת עומתה העדה עם דבריה בהודעתה במשטרה-ת/1, לפיהם היא סיפרה על אירוע שזכרה ולא על דברים שסיפרה לה המתלונננת, אישרה כי המתלוננת לא אמרה לה לספר על כך במשטרה:

"היא לא אמרה לי להגיד את זה במשטרה, זה בא לי בראש ואני אמרתי את זה" (עמ' 32 לפרוטוקול).

65. כאמור, קלטת השיחה בין ר' לבין אחיה ג'-נ/2 הוגשה לבית המשפט ולא היתה התנגדות לקבילותה. בנוסף הוגשו תמלילי השיחה, ת/28 שנערך על ידי התביעה ונ/51 שנערך על ידי ג'.

לטענת ב"כ המאשימה, מהאזנה לקלטת-נ/2 נשמע, כי חרף נסיונותיו של ג' להדריך את העדה ולומר לה כי ע' היא זו שסיפרה לה שהנאשם נהג להתקלח איתה, אמרה ר':

"תמיד היו לי זיכרונות...תמונות של ילדה קטנה מתקלחת עם אבא...עוד לפני שכל זה התחיל אפילו" (עמ' 3 שו' 21-20 לת/28).

ב"כ הנאשם טען בסיכומיו, כי התמליל-נ/51 שנערך על ידי ג' שהשתתף בשיחה הוא המדויק ביותר. לפיכך, לטענתו יש לקבל את האמור בנ/51 ולקבוע כי העדה אמרה:

"תמיד היו לה (הכוונה לע'-מ.ס.) זכרונות כאילו של ילדה קטנה מתקלחת עם אבא" (עמ' 3 שו'21-20 לנ/51).

אולם מהאזנה חוזרת ונישנת לקלטת-נ/2 שוכנעתי כי התמליל המדויק הוא ת/28, שבו אמרה ר' בשיחה דנן: "תמיד היו לי זכרונות...", כפי שצוין בת/28.

כמו כן, העדה ציינה, שהארוע דנן היה חרוט בזכרונה כדבריה "עוד לפני שכל זה התחיל" (עמ' 3 שו' 21-20 לת/28).

יתירה מזאת, מהשיחה דנן אני למדה כי העדה התייחסה לארוע ספציפי שעלה בזכרונה, שכן לדבריה כאשר נשאלה בחקירתה במשטרה, האם הנאשם התקלח איתה לפני 4 שנים, היא תיקנה עובדה זו ואמרה: "...אני אמרתי שזה היה בגיל 3,4, לא לפני 4" [(ההדגשה אינה במקור-מ.ס.)(עמ' 2 שו' 55-54 לנ/51, ראה גם באותו עמוד בת/28)].

דהיינו, מהשיחה המוקלטת נ/2 התרשמתי כי העדה זכרה היטב, שבגיל 3,4 אביה התקלח איתה, ולכן כאשר נאמר לה בטעות שהארוע דנן היה לפני 4 שנים היא כאמור, תיקנה את החוקרת וציינה שהארוע דנן התרחש כשהיתה בגיל 3,4 שנים.

אין ספק כי השיחה המוקלטת-נ/2 מהווה חיזוק לדברי העדה כפי שנרשמו בהודעתה במשטרה (ת/1) ועומדת בסתירה לדבריה בעדותה בבית המשפט.

66. לטענת הסנגור, בשיחה המוקלטת בין העדה לבין דודתה ציונה-נ/3, סיפרה ר' כי היא איננה זוכרת את הארוע דנן והמתלוננת היא זו שסיפרה לה עליו. בדיון בבית המשפט מיום 03.07.05, קבע בית המשפט כי הקלטת תתקבל כראיה בכפוף לכך שיוכחו כל כללי הקבילות של ההקלטה דנן (עמ' 59 לפרוטוקול).

לטענת ב"כ המאשימה, יש לקבוע כי הקלטת-נ/3 אינה קבילה, מהטעמים הבאים:

א. ציונה העידה כי מי שהניח את הקלטת במכשיר ההקלטה זו רותי-רעיית הנאשם, ולא היא (עמ' 1801 לפרוטוקול);

ב. ציונה לא הכירה את מכשיר ההקלטה ולא יכולה לומר דבר אודות תקינותו (עמ' 1801 לפרוטוקול);

ג. הקלטת נשמרה בבית הנאשם ולא בידיה של ציונה (עמ' 1801 לפרוטוקול);

ד. הנאשם ורעייתו השתמשו בקלטת, לאחר הקלטת השיחה, כך על פי דברי ציונה (עמ' 1801 לפרוטוקול).

קדמי בספרו "על הראיות", חלק שני, עמ' 1150-1140, מהדורת תשס"ד-2003, מונה את תנאי הקבילות הטכנית של סרט הקלטה כפי שנקבעו בפסיקה, בין יתר התנאים נדרש כי: מכשיר ההקלטה יהיה תקין ופועל כהלכה- תנאי זה לא הוכח, כאמור;

ההקלטה "נשמרה כדבעי ואין מקום לחשש של "שינוי" או "עיבוד" " (שם, עמ' 1143) - גם תנאי זה לא הוכח, כאמור, שכן לדברי ציונה הקלטת נשמרה בידי הנאשם ואף נעשה בה שימוש לאחר הקלטת השיחה ולכן קיים חשש ממשי לשינוי או לעיבוד ההקלטה. לאור האמור, נראה כי הקלטת אינה עומדת בתנאי הקבילות, ולכן אין לקבלה כראיה.

מעבר לנדרש וללא כל צורך, נייחד כמה מילים על תוכנה של הקלטת. ההקלטה היא באיכות גרועה ביותר וניתן לשמוע קטעי שיחה קטועים בלבד, ואולם, מקטעי הדברים הללו אנו למדים על הלחצים שהופעלו על העדה על ידי דודתה ציונה כאשר לעדה נרמז ואף יותר מכך, כי עליה לתקן את הודעתה במשטרה ולמסור הודעה נוספת. כמו כן, דרשו ממנה שוב ושוב הסברים למה שאמרה בהודעתה במשטרה –ת/1. עד אשר לקראת סוף השיחה אמרה ר' כי אכן ע' היא זו שסיפרה לה על ארוע המקלחת.

כאמור, גרסה זו סותרת את דבריה המפורשים בהודעתה במשטרה-ת/1, את דבריה הספונטניים בנ/2 וכן את עדותה של רס"ר גלית ויזל גובת האמרה (כפי שיפורט בהמשך). משום כך, שוכנעתי כי דבריה בנ/3 שנאמרו בעקבות הלחץ שהופעל עליה לשחרר את אביה ממעצרו ולעזור לו, אינם דברי אמת.

67. לעניין נסיבות מתן האימרה, העדה חתמה על הודעתה במשטרה-ת/1. דבריה בבית המשפט בנוגע לדברים שאמרה כביכול לרס"ר ויזל שגבתה את הודעתה סותרים לחלוטין את דבריה של רס"ר ויזל, שהעידה כי ההודעה נמסרה מרצונה הטוב והחופשי של העדה, וכי היא כתבה את הדברים מפיה, בדיוק כפי שנמסרו לה על ידה (עמ' 886 לפרוטוקול). לדבריה, "אם היא היתה אומרת לי שע' סיפרה לי, הייתי רושמת את זה" (עמ' 893 לפרוטוקול).

אני מאמצת את דבריה של רס"ר ויזל בנושא זה. מדובר בעדה ניטראלית לחלוטין שמילאה תפקידה כחוק ואשר לא היתה לה כל נגיעה אישית לפרשה.

68. התרשמתי מעדותה של ר' בבית המשפט כי היתה נתונה ללחצים כבדים מצד בני משפחתה שבקשו להניעה לשנות את דבריה בהודעתה במשטרה-ת/1. תחילה על מנת לעזור בשחרורו של אביה ממעצרו באמצעות מכתבה- נ/1, ובהמשך על מנת לתמוך בגרסתו בבית המשפט.

כאמור, בנ/1 תיארה העדה את הלחצים שהופעלו עליה על ידי בני משפחתה, לדבריה:

"...מסתבר שאמרו לאמא שלי שאני אמרתי למשטרה שלפני 4 שנים אבא שלי התקלח איתי בערום...כל הבית היה בהלם אני הייתי בחדר שלי...שמעתי את אמא שלי ואחי צועקים ובוכים אז נבהלתי הלכתי אליהם והם צעקו עלי על מה שאמרתי...ואני פחדתי שאמא שלי תקבל התקף לב מרוב כל הבעיות" (עמ' 1 לנ/1).

על הלחצים הללו אנו למדים גם מדברי ג' בנ/2 ומהעובדה שהדודה ציונה "טרחה" לשוחח עם ר' על הנושא ויחד עם אימה להקליט את שיחתן, לאחר שהשיחה שהוקלטה בנ/2 כנראה לא סיפקה אותן.

לאור כל האמור לעיל, שוכנעתי כי מתקיימות בענייננו דרישות סעיף 10א (א)(ג) לפקודת הראיות, נסיבות מתן האמרה הוכחו בעדותה של רס"ר ויזל, עדות המתלוננת, עדות רס"ר ויזל והשיחה המוקלטת-נ/2 מחזקות את אמרת החוץ של העדה.

כאמור, לאחר ששוכנעתי כי דברי העדה באמרתה במשטרה-ת/1 הם דברי אמת, אני מעדיפה אותם על פני דבריה בעדותה בבית המשפט.

עדת התביעה כ. - אחות המתלוננת

69. העדה, בתו הבכורה של הנאשם, ילידת 1974, נשואה ובחודש שמיני להריונה בעת מתן העדות. העדה הינה אחותה הבוגרת של המתלוננת ומבוגרת ממנה ב-4 שנים.

לדבריה, זוכרת את עצמה מגיל 8 לערך. אז גרו בבני-ברק בקומה שלישית ברחוב בית-יוסף. העדה ספרה כי נהגה לקחת את אחיה, הצעיר ממנה ב-7 שנים, מדי יום למעון. אולם ככלל העדה לא זכרה היכן הייתה המתלוננת באותם פרקי זמן:

"לא זוכרת, כאילו נעלם מבחינתי. ז"א אני לא זוכרת אותה הולכת איתי, אני לא זוכרת, אני לא יודעת, פשוט לא יודעת, אותה אני כאילו" (עמ' 372 לפרוטוקול).

העדה ספרה כי המשפחה התגוררה בבני-ברק עד שהיתה כבת 14. בדירה היו שלושה חדרים, חדר קיצוני שמאלי של ההורים, שירותים, בצמוד לזה שירותים ומקלחת עם מרפסת, חדר אמצעי, חדר ימני קיצוני, מטבח מצד ימין של החדר, סלון ומרפסת של הסלון. בחקירתה הנגדית, שללה העדה את הטענה כי מכונת הכביסה היתה במרפסת של המטבח. לדבריה, זכרה רק כי חבלי הכביסה פנו לכיוון בית-החרושת לייצור מרצפות. העדה אישרה כי ניתן לראות את מרפסת הדירה מהבנין הדרומי לה, אולם לא זכרה אם היו תריסים במרפסת. לדברי העדה, היא התגוררה בחדר הקיצוני הימני ובחדר האמצעי ואינה זוכרת אם היו עוד אנשים איתה בחדר: "איפה ישנו האחים שלך? אני לא יודעת. אני זוכרת רק את עצמי" (עמ' 374 לפרוטוקול).

בחקירתה הנגדית סיפרה העדה כי אינה זוכרת היכן לן כל אחד מאחיה, אולם הניחה שבשום שלב לא לנה עם אחיה ג' באותו חדר מכיוון שהוא בן. לדבריה, מיטתה היתה מסוג מיטה נפתחת שצמודה לקיר, ועל אף שהמתלוננת אמרה לה כי לנו בילדותן באותו חדר אינה זוכרת זאת:

"...אבל אני לא זוכרת, מן הסתם היא ישנה איתי, אבל אני לא זוכרת אותה, את הדמות שלה" (עמ' 437 לפרוטוקול) .

כאשר נשאלה על ידי התובעת הבהירה העדה, כי אינה זוכרת שום פרט לגבי המתלוננת ולא רק בהקשר להסדרי השינה:

"ש: את זוכרת את, את אמרת קודם שאת ע' את לא זוכרת בעצם, בכלל, לא רק בשינה, רק שיהיה ברור?

ת: כן ". (עמ' 374 לפרוטוקול).

בחקירתה הנגדית הבהירה העדה, כי הגם שעד גיל 14 למדה יחד עם המתלוננת בבית-ספר "משואות" איננה זוכרת כיצד הגיעה המתלוננת לבית-הספר והאם הן הגיעו יחד. לדבריה, המתלוננת נעדרת לחלוטין מזכרונות ילדותה וזאת בניגוד לזכרונותיה מכל יתר בני המשפחה.

העדה אישרה כי הוריה נהגו לקשור את אחיה ללול, ובלשונה:

"...אני זוכרת שהוא היה בלול, אני זוכרת שהוא היה אצל ההורים בלול, אני זוכרת אותו בסלון עם הלול. אני זוכרת גם שהוא היה קשור גם בלול, זה מה שאני זוכרת" (עמ' 374 לפרוטוקול).

העדה נשאלה אם זכורים לה אירועים נוספים מהבית בבני-ברק שלא ספרה עליהם בבית המשפט, אך סיפרה עליהם במשטרה, והשיבה כי זכורה לה אוירה לא נעימה בבית. לדבריה, זכור לה ארוע מסוים בו שיחקה עם המתלוננת וכתוצאה מהמשחק נפל עציץ ולכלך את תריסי השכנים. בעקבות תלונת השכנים הכה הנאשם אותה ואת המתלוננת:

"...ואני זוכרת שאחרי שהיא הלכה קיבלנו מכות על זה, מכות רציניות ואני זוכרת שהיינו בחדרים" (עמ' 377 לפרוטוקול).

בחקירתה הנגדית אישרה העדה כי שוחחה עם המתלוננת על אירועי שבירת העציץ וקשירת אחיהן ללול. לדבריה, היא נמצאת היום בטיפול ולכן הזכרונות עולים ומציפים אותה:

"...אני פתאום נזכרת במשהו, פתאום זה, כי אנחנו מתעסקים כל הזמן, כל הקטע הזה זה על הילדות למעשה, אני חיה את המציאות הזאת יום יום, לצערי הרב" (עמ' 419 לפרוטוקול).

70. בהמשך סיפרה כי היא זוכרת את עצמה בלילות, לפני השינה, יושבת בחדר עם ווקמן מאזינה לקלטת של גלי עטרי "נפאל הרחוקה" ובוכה כי "היה לי רע, פשוט רע" (עמ' 377 לפרוטוקול).

לשאלת התובעת, האם זכורים לה פרטים כשישנה בלילות בחדרה, השיבה, כי הנאשם נהג להיכנס לחדרה בלילה כשישנה בתואנה שהשמיכה נפלה וברצונו לכסותה (עמ' 378 לפרוטוקול).

כשהיתה העדה בת 14, כך סיפרה, עברה המשפחה להתגורר באריאל. לדבריה, מתקופה זו ואילך היא זוכרת טוב יותר, לרבות את נסיעותיה עם המתלוננת לאולפנה.

עוד אמרה כי כשהייתה בת 14 נולדה אחותה הצעירה, ר'. לדבריה, הטיפול בר' הוטל על המתלוננת, וכיום ר' נמצאת בפנימייה.

לשאלת התובעת ספרה העדה כי אימה נהגה לעבוד ביחד עם אביה ומטלות הבית הוטלו עליה ועל המתלוננת.

בהמשך תיארה העדה את ביתם באריאל. היו ארבעה מפלסים, היה את המרתף, היתה הקומה הראשונה שזה הסלון והמטבח, הקומה השניה שזה היו שני חדרי שינה, שירותים ומקלחת:

"אני ישנתי בחדר אחד ואחי ישן בחדר ליד ובקומה למעלה היה חדר אחד של ההורים, חדר אמצעי שע' ישנה שם והחדר הקיצוני מצד ימין, זה החדר של ר'" (עמ' 379 לפרוטוקול).

לשאלת התובעת הבהירה העדה כי בדרך-כלל נהגו הילדים להשתמש בשירותים בקומה האמצעית. שירותים נוספים היו בחדר ההורים.

71. העדה ספרה כי בניגוד לקשר בינה לבין אחיה, הקשר בינה לבין המתלוננת היה מרוחק. הריחוק נבע מכך שהמתלוננת היתה המועדפת בעיני הנאשם ואימה מבין הילדים:

"...וגם היה את הקטע שתמיד היה בינינו, שע' היא מספר אחד אז, ז"א היה 'נאמבר וואן', 'נמבר טו', כל אחד, אני וג' היינו צוחקים על זה ...לא, ז"א, ההורים, לא היתה איזושהי הפרדה, ז"א זה תמיד היה ככה שהיא מועדפת...אני הרגשתי הרבה, יותר אה, פחות תשומת לב, בוא נגיד מצד ההורים" (עמ' 382 לפרוטוקול).

לדברי העדה לא התקיימה שיחה בינה לבין המתלוננת בעניין העדפתה. "לא, אף פעם לא דברנו, לא ירדנו, זה כאילו אוירה כזו שהייתה בבית" (עמ' 383 לפרוטוקול) .

72. העדה אשרה כי מאז החלה לעשות שירות לאומי בירושלים שהתה פחות בבית וגם מעורבותה בחיי המשפחה פחתה. בהמשך הצטרפה גם המתלוננת לשירות לאומי, ובתום שירותה שבה להתגורר עם בני משפחתה, שהתגוררו באותה העת בכפר-סבא.

לדברי העדה באותה תקופה הפסיקה המתלוננת לאכול:

"אז זהו, אז היא רזתה, לא אכלה, בקושי אכלה... בקושי יצאה מהבית, לא, ממש איבדה טעם לחיות, בוא נגדיר את זה ככה" (עמ' 386 לפרוטוקול).

העדה התגוררה באותה תקופה אצל סבא וסבתא בבני-ברק.

בהמשך סיפרה כי היא, המתלוננת והוריהן נסעו לטיול בהולנד. כעבור מספר חודשים החליטה העדה לטוס להולנד בשנית ולקחת עימה את המתלוננת. לשאלת התובעת השיבה העדה כי החליטה לקחת את המתלוננת איתה:

"משום שראיתי אותה שהיא לא עושה כלום עם עצמה והיא בבית וממש לא יוצאת, לא חיה את החיים, לא עובדת, לא שום דבר ואבא של החבר שלי היה פסיכו-אנליסט, אז אמרתי בואי תסעי איתי, תסעי, תשני אוירה, תדברי איתו, אולי הוא יכול לעזור, אולי הוא יכול לתרום וזהו..." (עמ' 389-390 לפרוטוקול).

העדה אישרה כי בגיל 22 פנתה לד"ר רחל שיף לטיפול פסיכולוגי, ובעקבות כך הפנתה גם את המתלוננת לטיפול פסיכולוגי:

"כן, אני דיברתי, אני זוכרת שדיברתי עם רחל וסיפרתי לה על אחותי איך שהיא, כאילו שהיא לא, מתפקדת ושהיא על הפנים ופה ושם ואם יש מישהי שהיא יכולה להמליץ, ואז היא המליצה על אנה אשד והיא הלכה לאנה אשד" (עמ' 391 לפרוטוקול).

לדברי העדה, נהגה להסיע את המתלוננת בימי שישי לאנה אשד ולאסוף אותה בתום המפגש. במהלך התקופה בה נפגשה המתלוננת עם אנה אשד לא חל שיפור במצבה ובלשון העדה:

"עדיין היא לא, ז"א אין שום, אני לא יודעת אם לקרוא לזה שיתוף, עדיין, ז"א אותו מצב, לא אוכלת, לא מתפקדת, לא עובדת, לא חיה, פשוט מאד" (עמ' 391 לפרוטוקול) .

73. בחקירתה הנגדית סיפרה העדה כי עובר להמלצת פרופ' שיף פנתה המתלוננת באמצעות הגב' ויולט לטיפול פסיכולוגי, אולם המטפלת התגלתה כמתחזה. בהמשך הופנתה כאמור לאנה אשד, ולדבריה, המתלוננת מעולם לא חשפה בפניה את תוכן הטיפול.

עוד ספרה העדה כי היא ממנה את עלות הטיפול הפסיכולוגי שלה, בעוד שאת עלות הטיפול הפסיכולוגי במתלוננת ממן הנאשם. לשאלת הסנגור השיבה העדה כי היא ממנה את

טיפוליה ממשכורתה מאחר ובניגוד למתלוננת שלא עבדה ולא יצאה מהבית היא עבדה. לדבריה:

"היא לא חיה בכלל, היא בקושי יצאה מהבית. היא לא יצאה. היא לא אכלה. היא לא כלום. היא היתה ממש, היא פשוט לא חיה את החיים. היא לא יצאה... ניסיתי לעודד אותה, אבל אני ידעתי שיש לה בעיה נפשית, שמשהו מפריע לה והיא נכנסה לאיזושהי תגובה... שמנע ממנה מלצאת לחיות, לאו דווקא עבודה, אני מדברת איתך על סתם בילוי... היה צריך לשכנע אותה שאולי תצא קצת לנשום אוויר, היא פשוט לא חיה" (עמ' 478 לפרוטוקול).

74. העדה ספרה כי נסעה למשך חודש וחצי לטיול באזור המזרח. בזמן הזה עזבה המתלוננת את בית המשפחה ועברה להתגורר אצל דודתה ברכה. בהמשך הקשר בין השתיים נותק על רקע חזרתה של העדה להתגורר בבית וקשריה הטובים עם הנאשם ואימה לקראת חתונתה:

"לפני היינו בקשר טוב. אחרי זה שכבר באתי, ז"א כל הקטע של החתונה, לפני החתונה, כמה חודשים לפני החתונה היא לא יכלה להתמודד עם זה שאני בבית ואני בקשר בבית עם ההורים, נפשית היא לא יכלה לעמוד בזה והיא פשוט ניתקה קשר... שאני מצד אחד נפגשת איתה, מצד שני אני עם ההורים, היא לא יכלה לעמוד בזה נפשית" (עמ' 392 לפרוטוקול).

העדה הבהירה כי הבינה את התנהגות המתלוננת, שכן לדבריה, לאחר ששבה מטיולה בהודו לפני כ-4 שנים ספרה לה המתלוננת, בביתה של דודתה ברכה, כי עברה התעללות מינית מצד הנאשם:

"אבל לא, אני יכולתי להבין את זה, מספיק לי שהיא אמרה אני לא יכולה לעמוד, כאילו שאני, תראי, היא באה, היא עברה משהו מאד קשה והיא באה ואומרת דבר כל-כך קשה שהיא עברה ואני כאילו מתנהגת, כאילו כלום לא קרה, אני יכולה להבין... תראי, אני ידעתי. מה ז"א סיפרה? אני ידעתי שהיא מאשימה, מאשימה אותו במשהו כל-כך קשה" (עמ' 393 לפרוטוקול).

בהמשך:

"זהו, ואז כשחזרתי היא כבר היתה, אני לא זוכרת אם היא היתה כבר בטיפול אינטנסיבי, לא, אנה אשד היא לא הלכה כבר...אני יודעת שהיא ממש כבר התחילה להכיר בעניינים כשהיא היתה במרכז לנפגעות תקיפה מינית..." (עמ' 394 לפרוטוקול).

ועוד, לדברי העדה:

"חזרתי מהודו ואז אני זוכרת שהיא אמרה לי, שאלתי אותה למה קמת והלכת, אני זוכרת שהיא אמרה לי, זה או שהייתי קופצת מהחלון או שהייתי לוקחת את הרגליים והולכת, היא כבר לא יכלה יותר" (עמ' 395 לפרוטוקול).

לעניין ההתעללות המינית ספרה העדה:

"...היא נסעה אני חושבת לירושלים...ואני לא זוכרת שהיא באה, ז"א אף פעם לא דיברנו על הדברים, הכותרת תמיד היתה" (עמ' 396 לפרוטוקול).

לשאלת התובעת הבהירה העדה כי במונח "כותרת" התייחסה להתעללות המינית שעברה המתלוננת ובלשון העדה, "שהיא עברה את ההתעללות דרך אבא שלי כשהיא היתה ילדה. זו היתה הכותרת" (עמ' 396 לפרוטוקול). בהמשך הסבירה העדה כי מדובר בהתעללות מינית, ובלשונה, "התעללות מינית...נו, כן, למה אנחנו פה? " [(ההדגשה אינה במקור מ.ס.)(עמ' 396 לפרוטוקול)].

לדברי העדה, הדברים היו תמיד באוויר ובתודעה, כמו כן היו רמזים מצד המתלוננת (עמ' 402 לפרוטוקול).

העדה אישרה כי לפני שנה וחצי נפגשה עם המתלוננת אצל דודתה אורה בתיווכה של בת דודתה אפרת. המפגש בין העדה למתלוננת התקיים לאחר שזמן רב השתיים לא התראו. לדברי העדה, המתלוננת היתה רזה מכפי שזכרה אותה ובת דודתה אפרת נתנה לה רקע לשיחה עם המתלוננת. אפרת גם היתה זו שדחפה את המתלוננת לגשת למרכז לנפגעות תקיפה מינית.

75. בהמשך ספרה העדה כי המתלוננת אמרה לה שחלמה חלום שהועלה על ידה על הכתב. המתלוננת הקריאה לעדה את הכתוב, אולם לדבריה היא לא היתה מסוגלת לקרוא מעבר למשפט הראשון ולכן אמרה למתלוננת כי אינה רוצה לראות זאת יותר:

"...היא רשמה שם את החלום, היא רשמה שם שהוא באמבטיה, במרפסת, במכונת כביסה, אני לא יודעת מה, שהושיב אותה, לא יודעת מה, אני קראתי את המשפט הזה ואני אמרתי לה, תיקחי את זה ממני, אני לא רוצה לראות את זה" (עמ' 404 בפרוטוקול).

לדברי העדה, המתלוננת אמרה לה כי הכתוב מתייחס אל הנאשם. עם זאת, לא זכרה דבר מהכתוב כיוון שהפסיקה לקרוא את המכתב בראשיתו.

לאחר רענון זכרונה השיבה העדה "אני לא, אני לא זוכרת, אני לא רוצה, אני פשוט אני" (עמ' 405 לפרוטוקול). חרף האמור, לשאלת התובעת השיבה העדה, כי דבריה בהודעתה במשטרה נרשמו מפיה והם אמינים ונכונים "ברור שזה נכון, אני לא אגיד דברים שהם לא אמינים, זה ברור" (עמ' 408 לפרוטוקול).

העדה ספרה כי בעת שקראה בפניה המתלוננת מהמכתב היא רעדה כולה ונראה היה כאילו היא חיה את זה, כך בלשונה. בהמשך ספרה העדה כי היא זוכרת שהמתלוננת כתבה כי הנאשם הושיב אותה על מכונת הכביסה ו"שהוא נכנס, גמר, אני יודעת מה עשה" (עמ' 412 לפרוטוקול).

לדברי העדה מאז שהקריאה לה המתלוננת את מכתבה הן לא שוחחו על כך בשנית.

בחקירתה הנגדית סיפרה העדה כי המתלוננת תיארה בפניה חלום נוסף, לפיו היא נמצאת בביתן בבני-ברק והנאשם תקף חתול שהיה בדירה ורמס אותו. בנוסף סיפרה העדה, שגם הארוע על מכונת הכביסה מקורו בחלום שחלמה המתלוננת ושהועלה על ידה על הכתב. חרף האמור, הדברים היו מאד מוחשיים, לדברי העדה:

"מוחשיים, מוחשיים. הפעם היחידה שהיא סיפרה לי, וזה מה שגרם לי לזה, זה כשהיא העלתה על הכתב את מה שהיא חלמה...היא העלתה על הכתב וקראתי וזה היה ממש מפורט על הקטע עם מכונת הכביסה, זה הכל, הפסקתי לקרוא" (עמ' 457 לפרוטוקול).

כאמור בעקבות השיחה עם המתלוננת ניתקה העדה קשר עם הנאשם ואימה ולדבריה, לא ראתה את הנאשם למעלה משנה "לפני בערך שנה וחצי, שנה ושלושה חודשים..." (עמ' 369 לפרוטוקול). כמו כן סיפרה כי אין שום קשר בינה לבין אביה, לרבות באמצעות טלפון או מכתב. לדבריה, אין שום קשר גם בינה לבין אימה "בגלל כל ה-, כל המצב, כל הסיטואציה, כל מה שקורה עם אחותי" (עמ' 370 לפרוטוקול). עוד סיפרה העדה, כי הם לא נסו ליצור קשר או לברר את הסיבה לנתוק.

כאשר נשאלה העדה, בחקירה נגדית, האם דרשה מהנאשם ואימה כסף לחתונתה, השיבה בחיוב, אולם שללה קשר כלשהו בין ניתוק יחסיה עם הנאשם ואימה לבין נושא הכסף לחתונה:

"חד משמעית לא נכון. חד משמעית לא נכון. נראה לך שאני אנתק יחסים עם הורים על סמך 12,000 ₪? נראה לך שאני אסבול יסורי תופת ואני אומרת לך, זו מציאות יומיומית מאד מאד קשה, על סמך 12,000 ₪? חד משמעית לא נכון" (עמ' 455-454 לפרוטוקול).

לדברי העדה הקשר עם הנאשם ואימה נותק רק לאחר שדברה עם המתלוננת, כ-3 חודשים לאחר נישואיה:

"...ניתקתי את הקשר אחרי שדיברתי עם ע', ראיתי מה שהיה במכתב, הבנתי שהדברים לא סתם, לא סתם היא הגיעה למצב כזה וניתקתי את הקשר, כן" (עמ' 455 לפרוטוקול).

לדברי העדה, לא שוחחה על כך עם הנאשם או עם אימה מעולם אלא רק עם אחיה ג'. העדה ספרה כי נפגשה עם אחיה בבית-קפה ושטחה בפניו את הדברים שספרה לה המתלוננת. בחקירתה הנגדית אישרה העדה כי אחיה אמר לה שאינו מאמין לדברי המתלוננת וכי ברצונו לראות הוכחה. מאז לא היתה איתו בקשר, לדבריה.

76. בחקירתה הנגדית סיפרה העדה כי היא והמתלוננת בקשר טוב וכי הן נפגשו לאחר מתן עדותה בבית-המשפט. העדה שללה אפשרות לפיה המתלוננת ספרה לה על תוכן החקירה.

העדה אישרה כי המתלוננת אמרה לה שהן תתגברנה על הסיטואציה, אולם שללה אמירות או דרישות מצד המתלוננת שתסייע לה בעדותה:

"מה זה מסייעת לה? אני באה, אני אומרת את האמת...היא לא אמרה לי שאני מסייעת לה או עוזרת לה או באה" (עמ' 423 לפרוטוקול).

77. העדה סיפרה כי בתקופת לימודיה באוניברסיטה העברית בן זוגה היה בחור בשם שאול. באותה תקופה למשפחתו של שאול ארעה טרגדיה ואמו נרצחה בפיגוע. עקב הטרגדיה היוותה העדה משענת נפשית לשאול. משכך, כשעברה העדה התמוטטות נפשית הניחה בתחילה כי הלחץ הנפשי מצד שאול הוא הגורם להתמוטטות:

"חשבתי ש-, כן, חשבתי שיש אולי משהו בזה, כי זה משהו נפשי שאף פעם לא התמודדתי איתו וזה לא היה פשוט, אז חשבתי שאולי כן, אבל עוד לא התחלתי את הטיפול, עוד לא ידעתי" (עמ' 443 לפרוטוקול).

בהמשך עדותה הבהירה העדה כי הרקע לטיפול הפסיכולוגי שלה אינו נעוץ בטרגדיה שעברה משפחתו של שאול:

"ואחרי הטיפול, ואני זוכרת שהיא שאלה אותי על החיים שלי, אני זוכרת שעל שאול דברתי בשיא הרוגע וכשתיארתי לה את התחושות בבית הגבתי בצורה מאד, מאד אמוציונאלית ותוך כדי הבנתי שהדברים יושבים אצלי כל-כך" (עמ' 484 לפרוטוקול).

78. העדה אישרה שלאחר המעבר מבני-ברק לאריאל, הדינאמיקה המשפחתית היתה טובה יותר. חרף האמור, העדה ספרה כי במהלך התקופה האמורה המתלוננת ברחה מהבית:

"אני זוכרת שהיתה תקופה שהיא ברחה מהבית. אגב, זה משהו ש-, זה חלק מהענין שהיא כעסה עלי שלא דאגתי לה או לא, לא הראיתי איזשהו, לא יודעת אם איזשהו זה, פשוט לא" (עמ' 446 לפרוטוקול).

לשאלת הסנגור, השיבה העדה כי לא דברה עם המתלוננת עובר לעדותה בבית-המשפט על בריחתה מהבית. לדבריה, ידוע לה על הבריחה שכן המתלוננת ברחה יחד עם אחות של חברתה. בשלב מסוים במהלך הבריחה המתלוננת המשיכה לבדה והן דברו על כך רק בשיחה שהתקיימה ביניהן במקלחת, כשהמתלוננת חזרה הביתה בתום השירות הלאומי.

79. לדברי העדה, לא הובא לידיעתה עד למועד הדיון כי המתלוננת חשפה בפני דודתה ברכה את מהות תלונותיה כלפי הנאשם וכי בעקבות החשיפה התקיימה פגישה בין המתלוננת, לנאשם ולברכה. העדה לא זכרה מפגש שהתקיים בביתם בנוכחותה ובנוכחות הנאשם, אמא ואחיה, שבו ספר הנאשם את אשר הטיחה בו ברכה. בהמשך דבריה ספרה העדה כי היא זוכרת שהנאשם אמר שמאשימים אותו וזה היה אחרי ששבה מהודו ולאחר שיחתה עם המתלוננת בביתה של ברכה.

80. העדה ספרה כי היא זוכרת שהמתלוננת הלכה עם ויולט, ידידתם של הנאשם ואימה, לרב. לדבריה, המתלוננת ספרה לה כי הרב אמר שהנאשם פגע בה:

"אני זוכרת בעיקר את הרב ושהרב אמר, שהיא עברה משהו בילדות ומשהו יותר, יותר גרוע ממה שהבת של החברה הזו עברה. ואז היא אמרה מה כבר יכול להיות גרוע, כי היא עברה אונס קבוצתי. אז הוא אמר משהו הרבה יותר גרוע...שהוא אמר לה, שזה כאילו אבא. אני חושבת שזה נאמר אז, אני חושבת, כן, אני לא בטוחה" (עמ' 458 לפרוטוקול).

חרף דברי הרב, המתלוננת לא היתה בטוחה בנכונות הדברים שהתבהרו כשהמתלוננת הופנתה על-ידי בת דודתה אפרת למרכז לנפגעות תקיפה מינית. המפגש עם הרב קדם לדבריה, למועד "החלום", שהעלתה המתלוננת על הכתב.

העדה אשרה כי המתלוננת ספרה לה שהלכה ל"קורא בעיניים" אולם היא לא זכרה את מועד המפגש או את תוכנם של הדברים שנאמרו בו.

העדה אשרה בהמשך, כי המתלוננת ספרה לה על התקיפה המינית שעברה בטבריה, במהלך השירות הלאומי. לדבריה, למרות שלא דנה בפרטי התקיפה עם המתלוננת חזתה במצוקתה ובשלב זה, לדבריה, החלה המתלוננת לרזות.

81. לדברי העדה לא ראתה "סרט כחול" בביתם באריאל, אולם מצאה עיתון פורנוגרפי בחדרם של הנאשם ואימה בדירתם בבני-ברק, כשהיתה בגיל 10-9 (עמ' 470 לפרוטוקול).

לשאלת הסנגור השיבה העדה כי אינה זוכרת מי היה מכבס את הבגדים בבית, לרבות הבגדים התחתונים, אולם היא זכרה כי היא היתה תולה את הכביסה. לשאלת הסנגור, האם היו להם בבית בגדים קרועים, השיבה העדה,שכן, אולם בהמשך אמרה:

"אני לא יודע אם קרועים, אני לא זוכרת משהו קרוע, אולי גרביים, אבל הבגדים לא היו..." (עמ' 472 לפרוטוקול).

עוד נשאלה העדה, האם בחנה את בגדי אחיה בילדותם והשיבה, שאינה זוכרת את בגדיהם ואינה זוכרת את המתלוננת בכלל (עמ' 472 לפרוטוקול). בהמשך אישרה כי רק לאחרונה ספרה לה המתלוננת כי היא זוכרת בגדים תחתונים קרועים . בחקירתה החוזרת הבהירה העדה כי המתלוננת ספרה לה על כך לאחר נישואיה ולפני תחילת המשפט.

לדברי העדה, המתלוננת אמרה לה כי אם הנאשם לא יורשע היא לא תחיה עם זה. לשאלת הסנגור העדה הבהירה, כי היא אינה חוששת שהמתלוננת תפגע בעצמה, שכן היא לא תיתן לה.

הערכת עדותה של כ.

82. כ' מסרה את עדותה בלב כבד, אל מול אביה-הנאשם, וניכר היה בה כי המעמד של מתן העדות בנוכחות אביה גרם לה סבל והיה כה קשה עבורה עד שנקלעה למצוקה נפשית אמיתית, אשר הגיעה לשיאה, כאשר במשך דקות ארוכות, לא הייתה מסוגלת לומר את אשר סיפרה לה המתלוננת במכתב שכתבה ונתנה לה לקרוא.

לבסוף, בבכי, ביטאה העדה מפורשות את תחושותיה לגבי המעמד ואמרה:

" לא נעים, אני לא רוצה יותר מידי, כן, לא נעים לי, מה אני אגיד לך,

...

כן. כן. תסלחו לי, מה לעשות, זה מצב, זה נגד הטבע, מה אני אגיד לכם, זה פשוט מזעזע, ממש מזעזע מה שעובר פה. (העדה בוכה)" (עמ' 409 לפרוטוקול).

בניסיון להקל על העדה, הוצע לה על ידי התובעת לרשום את הדברים לבית המשפט, במקום לומר אותם, אך גם זאת לא יכלה לעשות בנוכחות הנאשם (עמ' 410 לפרוטוקול). לבסוף ולנוכח מצוקתה הרבה של העדה, החליט הנאשם מיוזמתו, לצאת מאולם בית המשפט לפרק זמן קצר, ועל מנת לאפשר לכ' להעיד בחופשיות על האמור במכתבה של ע'. אז סיפרה העדה כי:

"היה כתוב שם שבמרפסת במכונה, כשהוא הושיב אותה על מכונת הכביסה...שהוא (העדה בוכה) נכנס, גמר, אני יודעת מה עשה" (עמ' 412 לפרוטוקול).

כמו כן העידה, שהיא הבינה מע' לאחר המפגש עימה ובמהלך השנים לאחר מכן, שהמדובר היה בהתעללות מינית (עמ' 413 לפרוטוקול).

כאמור, העדה סיפרה שגם היא נמצאת בטיפול פסיכולוגי, ולדבריה יש לה קשיים בתחום המיני:

"יש לי כמצב, סיטואציה מסוימת שזה קורה אני נכנסת, אני לא יכולה להמשיך, אני מפסיקה עם זה, היתה לי בעיה גם עם כל הנושא שלה אקט עצמו, קשה, אני לא יכולה לדבר על זה" (עמ' 414 לפרוטוקול).

83. דברי העדה מהימנים עלי ואני מאמצת אותם במלואם. התרשמתי כי העדה התקשתה מאוד למסור עדותה, אולם הדברים שסיפרה מדויקים ונאמרו ללא כל כוונה להעצימם, על מנת לעזור בדרך זו למתלוננת. דברי העדה מחזקים ומאששים דברי המתלוננת כפי שיפורט בהמשך. כמו כן, דברי העדה שזורים בפרטים אותנטיים מחיי היום יום, כגון תיאור הווקמן עם האוזניות באמצעותו האזינה לקלטת השיר על "נפאל הרחוקה", שעה שבכתה לעת ערב בחדרה.

כמו ע' גם העדה סיפרה על האווירה הקשה והמתוחה בבית, ועל כך שנהגה בימי שישי מיד לאחר ארוחת הערב להסתלק לחדרה. כפי שיפורט בהמשך העדה זכרה מספר אירועים מילדותה עליהם העידה גם המתלוננת. כך זכרה את סיפור העציץ שנפל ואת המכות שהפליא בהן הנאשם עקב כך. עוד זכרה את קשירתו של אחיה ג' ללול כאשר היה תינוק, הגם שאישרה שדברה על כך עם המתלוננת. לדבריה הדבר היה תמיד בתודעתה:

"גם לפני כמה חודשים, ז"א לפני כמה חודשים...אני לא באה ומעלה את זה ואומרת, כן, אחי היה קשור, זה משהו שאני זוכרת אבל לא דיברתי, ז"א זה משהו שבתודעה וגם לפני איזה כמה, כמה שבועות, כמה חודשים, בתקופה האחרונה גם" [(ההדגשה אינה במקור-מ.ס.) (עמ' 419 לפרוטוקול)].

כאמור העדה הקפידה לדייק בדבריה וספרה גם היא כמו המתלוננת, כי לאחר מעבר המשפחה מבני-ברק לאריאל היה מצבם טוב יותר.

כ' אישרה את דברי המתלוננת, לפיהם, המתלוננת הייתה תמיד הילדה המועדפת בעיני הנאשם. (גם פרופ' שיף העידה שהן המתלוננת והן העדה סיפרו לה במועדים שונים כי המתלוננת הייתה הילדה המועדפת בבית, ראה עמ' 145 להכרעת הדין; ראה גם דברי אשד בעמ' 135 להכרעת הדין).

בעדותה אשרה כ' את דברי ע', כי היא והמתלוננת נהלו את משק הבית וחלוקת התפקידים ביניהן הייתה ברורה:

" בוא נגיד שאני, בבני-ברק רוב אני זו שניהלתי ובאריאל אח"כ זו היתה כבר עבודה צוותית, אני וע' ובשלב מסוים אני כבר עזבתי את הבית, ז"א מהשירות לאומי והלאה כבר בקושי הייתי בבית, ז"א הייתי, לא הייתי כזה וע' היא זו ש-," (עמ' 381 לפרוטוקול).

84. העדה ציינה כי דבריה של המתלוננת לפיהם הנאשם התעלל בה מינית לא הפתיעו אותה, שכן זה משהו שהיה ידוע, שהיה באוויר אולם הן לא דברו עליו:

"...זה משהו שהיה ידוע, ז"א זה משהו, זה לא משהו שהיה "האוט אוף דבלו", זה לא משהו שאני לא זה, אני לא זוכרת בדיוק איך זה נאמר..." (עמ' 397 לפרוטוקול).

וכן:

"אני לא יודעת, אני קשה לי, זה משהו שאני כבר את מבינה זה משהו שכבר זה באויר כל כך הרבה זמן אז קשה לי למקד בדיוק "איך בדיוק מה". (ש' 11, 12 וכן בש' 7, 8 עמ' 402 לפרוטוקול).

בחקירתה הנגדית ספרה העדה כי לא ראתה סרטים פורנוגראפיים בביתם בבני-ברק ובאריאל. אולם לדבריה, בילדותה בבית בבני-ברק, מצאה בחדר השינה של ההורים "ז'ורנל כחול" (עמ' 470 לפרוטוקול).

85. בדומה ליתר עדי התביעה ספרה גם כ' על מצבה הנפשי והגופני הקשה של המתלוננת לאחר חזרתה מהשירות הלאומי. העדה תארה מצב שהדרדר והחמיר, כאשר המתלוננת הפסיקה לאכול, לא עבדה, לא הייתה פעילה, לא יצאה מהבית ותפקדה רק סביב נושא אחזקת הבית.

בהמשך סיפרה בגילוי לב וביושר רב, כי הקשר בינה לבין המתלוננת קרוב, וכי הן נפגשו גם לאחר מתן עדות המתלוננת בבית המשפט. אולם לדבריה, לא על מנת לומר אחת לשנייה על מה וכיצד להעיד, אלא כדי לחזק אחת את השניה. ובלשונה:

"ההתמודדות הזו שלמעשה אין לנו הורים ואנחנו מתמודדות לא רק עם זה שאין לנו משפחה נורמלית, אלא עם כל ההשלכות ועם הסיטואציה המאוד מאוד קשה הזו ואנחנו מנסות לשמור על איזושהי משפחתיות, משהו, ולכן אנחנו נפגשות ולכן אנחנו ביחד עם ר' ולכן חשוב לנו לשמר את הקשר וזה משבר מאוד מאוד קשה וספק אם הוא אי פעם יעבור... " (עמ' 423-422 לפרוטוקול).

כאמור, אני מאמצת את דברי העדה במלואם וקובעת,שעל אף הקושי הרב במתן עדותה, כ' העידה רק על עובדות שזכרה, השתדלה לדייק בדבריה ולא הגזימה בתיאוריה.

בעדותה חיזקה העדה את גרסת המתלוננת בנושאים שונים, כגון: קשירת אחיהן ג' ללול בילדותו, האווירה הטעונה בביתן, האלימות בעקבות הארוע עם העציץ, היות המתלוננת הילדה המועדפת בבית כטענתה, מצבה הנפשי והפיזי הקשה של המתלוננת לאחר חזרתה מהשירות הלאומי, כמו גם הרמיזות על המעשים המיניים שהיו באוויר ובתודעתה, זמן רב לפני שהמתלוננת ספרה לעדה על כך (עמ' 402 ש' 11, 12 לפרוטוקול).

עדת התביעה ברכה מ.

86. העדה, הינה אחותו של הנאשם ודודתה של המתלוננת, לעדה 7 אחים והנאשם הנו אחיה הבכור.

לדברי העדה, המתלוננת התגוררה בביתה לפני כ-4 שנים, לאחר שלנה כשבוע אצל סבה וסבתה בירושלים. המתלוננת הגיעה לביתה בעקבות שיחתה של העדה עם בחור בשם מוטי, שהשכיר בזמנו מבנה לנאשם באלפי מנשה. לדבריה, נפגשו היא ובעלה עם מוטי, שסיפר להם כי המתלוננת עברה התעללות מינית על ידי אביה, וכי ברצונה להתגורר בביתם. לדבריה, מוטי התנה את המעבר בכך שלא תשאל דבר על ההתעללות שחוותה. כאשר הגיעה המתלוננת לביתה, היתה מאד רזה ולא ניתן היה לתקשר איתה:

"היא באה אלי, היא מאד רזה עם עיניים כל הזמן עצובות ובוכיות, כל הזמן, כל מילה ששואלים אותה היא בוכה, פשוט אי אפשר אפילו לתקשר איתה כי היא היתה נורא, נורא פגועה, הרבה לא שאלתי אותה...כמעט ולא יצאה מהחדר, רק מידי פעם הייתי נכנסת ע', קורה משהו...קצת להקל עליה את הכאב" (עמ' 509 לפרוטוקול).

בהמשך, ספרה העדה כי התקשרה לנאשם ובקשה ממנו שיגיע לביתה בגפו. בפגישה שאלה העדה את הנאשם, האם ידוע לו מה קרה עם המתלוננת בילדותה,ולדבריה, הנאשם השיב:

"לא, מה את מאשימה אותי במשהו?...מה את חושבת אני שומר עליה 24 שעות?" (עמ' 510 לפרוטוקול).

לדברי העדה, עובר לפגישתה עם הנאשם בעניין המתלוננת, כך המשיכה, יחסיהם היו טובים. אולם בזמן שהזמינה אותו לביתה, יחסיהם כבר עלו על שרטון, שכן במשך ארבעת הימים שקדמו לפגישה לא שוחחה עמו חרף העובדה, שהמתלוננת עזבה את בית הוריה והתגוררה בביתה. לשאלת בית המשפט הבהירה העדה כי כבר למן ההתחלה נקטה עמדה ונתקה קשר עם הנאשם, שכן לאור מצבה של המתלוננת סברה כי היא דוברת אמת:

"...כי נורא קשה היה לי לראות את ע' במצב שהיא נמצאת..." (עמ' 559 לפרוטוקול).

לדברי העדה, המתלוננת פחדה להיות בבית בזמן הפגישה ועל אף הבטחתה כי תשמור עליה, היא יצאה מהבית ולא נכחה בפגישה:

"היא לא רצתה שאני יזמין אותו בכלל, אבל אמרתי לה שאני מוכרחה לדבר איתו, היא פשוט לקחה את הרגליים ויצאה, היא אמרה שהיא פוחדת להיות בבית כשהוא נמצא, אמרתי לה אין לה מה לדאוג, אני אשמור עלייך פה, אין לך מה לדאוג בבית אצלי, היא לא רצתה, היא פשוט הלכה, היא לא רצתה" (עמ' 511 לפרוטוקול).

העדה סיפרה שמאז הפגישה בביתה הקשר בינה ובין הנאשם נותק. בהמשך, נותק גם הקשר בינה ובין יתר אחיה, עקב תביעה אזרחית שהגישה המתלוננת נגד הנאשם.

87. העדה ספרה כי יחסיה עם אחיה-הנאשם ידעו לאורך השנים עליות ומורדות, כאשר שנתיים עובר למגורי המתלוננת בביתה, יחסיהם היו טובים והקשר ביניהם חודש לאחר 20 שנות ריחוק. העדה סיפרה כי הסיבה לנתק היה יחסו של הנאשם לילדיו. לדבריה הנאשם נהג לקשור את בנו ללול והמתלוננת סופרה בתספורת קצרה של בן:

"בעלי ואני וגם אחותי היינו אצלם במוצאי שבת אחד וראינו את הבן שלהם בבית כשהוא קשור, הם קשרו אותו למיטה או ללול...אנחנו נורא הזדעזענו בעלי ואני...ואמרתי לבעלי: מה, מה הדברים האלה בכלל? איך עושים דבר כזה לילד?...ומאז אני פשוט, זה הפריע לי ואמרתי רגע, להתרחק מהם, לא, אני לא מתקרבת אליו, לא, זה הפריע לי נורא, לא, ואז התרחקנו ולא, הקשרים היו די רחוקים כאלה, לא קרובים, לא הדוקים" (עמ' 513 לפרוטוקול).

בהמשך ספרה בנוגע למתלוננת:

"...אני זוכרת אותה (הכוונה למתלוננת-מ.ס.) עם שיער קצוץ ולא, לא הבנתי למה היא מסופרת קצוץ, ואת האח שלה כשהוא קשור בלול, זה, אלא התמונות האחרונות שאני זוכרת מהתקופה הקשה... באותו מוצאי שבת" (עמ' 517 לפרוטוקול).

88. לשאלת הסנגור בחקירה נגדית, השיבה העדה כי לא שוחחה עם המתלוננת בעניין גזירת שיערה וכי הדברים נחרטו בזכרונה. העדה אשרה כי היא והמתלוננת שוחחו בעניין קשירת אחיה ללול, ויתכן שאחיותיה של המתלוננת, כ' ור', נכחו בשיחה. משעומתה העדה עם דבריה בהודעתה במשטרה, לפיהם המתלוננת היא זו שסיפרה לה שאימה גזרה את שיערה, השיבה העדה: "כן סליחה ראיתי אותה קצוצה" (עמ' 522 לפרוטוקול).

ובהמשך:

"כנראה שכן שוחחנו, שוחחנו על כל הארוע שהיה במוצאי שבת הספציפי, דיברנו על האירוע שהיה באותו מוצאי שבת" (עמ' 523 לפרוטוקול).

89. כאמור, לדברי העדה, בתקופה שקדמה לפגישה עם הנאשם בביתה יחסיהם היו טובים והיא אף נהגה לבקר בביתו. לדבריה, ראתה בביקוריה את המתלוננת כשהיא רזה וכחושה ונאמר לה כי המתלוננת אנורקטית. בהמשך, ספר לה הנאשם כי המתלוננת הותקפה מינית במהלך השירות הלאומי בטבריה:

"כל הזמן אמרו שהיא אנורקסית, ולא סיפרו לנו, אף אחד לא ידע שהיא הותקפה מינית בטבריה, רק אחרי תקופה ארוכה אז הוא אמר, הוא או רותי, הם אמרו לנו שהיא הותקפה מינית בטבריה. אז אמרנו: נו, אז מה עושים עם זה, מה עשיתם? עשיתם משהו? צריך לעשות משהו, זה לא, הילדה נגמרת ... " (עמ' 514 לפרוטוקול).

בחקירתה הנגדית אמרה העדה כי המתלוננת סיפרה לה על התקיפה המינית בטבריה. משעומתה העדה עם דברים שמסרה במשטרה, לפיהם, המתלוננת לא ספרה לה על תקיפה מינית שעברה, השיבה כי אינה זוכרת מתי ספרה לה המתלוננת, אולם היא זוכרת שסיפרה לה על כך.

90. המתלוננת התגוררה בבית העדה כחודשיים, ולאחר מכן עברה להתגורר בבית דודתה אורית, אחות אימה. באותה תקופה, כך לדברי העדה, לא ניתן היה לדבר עם המתלוננת שסבלה מהתפרצויות של בכי והסתגרויות בבית. לפיכך, הציעה לה טיפול פסיכולוגי.

לדברי העדה, לא ידעה שבאותה תקופה המתלוננת היתה בטיפול פסיכולוגי, אולם אישרה כי הנאשם ואשתו ספרו לה, עת דברו על התקיפה המינית בטבריה, שהם מממנים למתלוננת טיפול פסיכולוגי.

לדבריה, המתלוננת לא פרטה את אשר ארע לה, למעט דבריה כי אביה הרס את חייה:

"...היא רק אמרה לי כל הזמן שנהרסו לה החיים, שאבא שלה הרס לה את החיים...היא לא פירטה...היא לא רצתה לספר לי שום דבר..." (עמ' 510 לפרוטוקול).

לאחר רענון זכרונה ספרה העדה כי המתלוננת אמרה לה כי היא אינה זוכרת את אימה בילדותה. כמו כן ספרה העדה, כי המתלוננת לא אהבה להתקלח וכי כאשר התקלחה עשתה זאת רק בשעות הבוקר ולא בערבים:

"ע' לא היתה, לא היתה אוהבת להיכנס להתקלח הרבה פעמים, היא, הייתי צריכה להגיד לה ע', בבוקר רק היא היתה מתקלחת, בערבים היא לא היתה מתקלחת" (עמ' 517 לפרוטוקול).

לשאלת הסנגור השיבה העדה, כי המתלוננת לא ספרה לה על חלומותיה וכי לא ידוע לה על הסיוטים שפקדו אותה.

91. העדה סיפרה כי המתלוננת הגיעה לביתה מצוידת בשקיות ניילון בלבד ולא במזוודה. לשאלת הסנגור הסבירה כי המתלוננת שבה ולקחה בגדים מביתה כל אימת שחסר לה דבר מה ולא זכרה במדויק כמה פעמים. המתלוננת שבה הביתה לאחר שווידאה עם אחיותיה כי הבית ריק. בנוסף סיפרה העדה, כי במהלך מגורי המתלוננת בביתה, אחיה נהגו לבקרה והם היו בקשר טלפוני הדוק עימה. לשאלה, מדוע לא ספרה במשטרה כי המתלוננת נהגה לשוב לביתה על מנת לקחת בגדים, השיבה כי לא נשאלה על כך.

העדה אשרה כי היא והמתלוננת נפגשו לאחר תחילת המשפט, וכי ידוע לה מהמתלוננת שהיא העידה, אולם, המתלוננת לא ספרה לה על תוכן עדותה, שכן, מחשבתה היתה נתונה לאחותה ר':

"והיא, אתה יודע על מה כואב לה כל הזמן? על ר', זה הדבר שהיא כל הזמן טוחנת לי את המוח שכואב לה על ר' ור' ור' ור'...על המשפט שלה היא כמעט לא, היא לא רוצה לשתף אותי, היא מרגישה לא נעים שהיא משתפת אותי, היא לא רוצה לשתף אותי" (עמ' 541 לפרוטוקול).

בנוסף, הבהירה, כי לא נוח למתלוננת, שאחיה של העדה ניתקו עימה קשר כתוצאה מכך שהמתלוננת הגישה תביעה אזרחית כנגד הנאשם, ולכן, לדברי העדה, לא שיתפה אותה בהליך המשפטי:

"ע' מרגישה נורא...נורא לא טוב עם זה שאני, שאני עכשיו ביחסים גרועים עם כל האחים שלי, שאף אחד לא מדבר איתי, גם אלה שדיברו איתי לא מדברים איתי, היא כאילו בגללה המצב הזה קיים...אז היא לא משתפת אותי" (עמ' 542 לפרוטוקול).

העדה אשרה כי השתתפה באירוע בר המצווה של ג', בנו של הנאשם, וכי למעט אותו ארוע לא חגגו אף ארוע משפחתי יחד, והיא לא ראתה את המתלוננת מאז שהיתה בת 10 ועד גיל 18.

92. לשאלת הסנגור, השיבה העדה כי לא זכור לה שהנאשם נהג לקחת את ילדיו לטיולים. בהמשך, כאשר נשאלה כיצד יכלה לזכור אם לא היתה בקשר עם הנאשם כל אותן שנים, הסבירה, כי אכן אין ביכולתה לדעת. אז, עומתה העדה עם דבריה בהודעתה במשטרה שם מסרה:

"על המשפחה אני יכולה להגיד שהזוג כל הזמן היה כנראה ביחד והילדים היו מקום אחרון, הם היו יוצאים לטיול בלי הילדים" (עמ' 553 לפרוטוקול).

בהתיחסה לסתירה הבהירה העדה:

"אף פעם לא ראיתי אותם יוצאים עם הילדים, במשך התקופה גם אם יצאתי עם האחים האחרים, הם לא השתתפו לא בטיולים ולא ראיתי גם את הילדים שלהם... ובשנתיים האחרונות הם כל הזמן יצאו שניהם לבד ביחד בלי הילדים" (עמ' 553 לפרוטוקול).

בנוסף אמרה העדה,שכשילדיה היו קטנים נהגה לקחת אותם איתה בעוד שהנאשם ואשתו, שהקשר ביניהם לדבריה, היה מאוד הדוק היו מגיעים לבד. לדבריה, הדבר היה ידוע בקרב המשפחה:

"...ופעם אחת יצאתי לטייל עם גיסתי והילדים...היא אומרת לי אולי ניקח את הבת הקטנה שלהם לטייל היא לא, הם לא יוצאים איתה מסכנה..." (עמ' 556 לפרוטוקול).

בהמשך הבהירה העדה מדוע לדעתה ילדי הנאשם, לרבות המתלוננת, היו בסדר עדיפות נמוך, שכן בביקוריה בביתם לא ראתה את הילדים והם כמעט ולא היו בבית:

"...את הילדים שלו אני כמעט לא ראיתי בבית, ממש לא, הם לא היו הרבה בבית, זאת אומרת בסלון כשישבנו ביחד הם לא ישבנו איתנו אף פעם" (עמ' 561 לפרוטוקול).

הערכת עדותה של הגב' מ.

93. כאמור, העדה סיפרה על שראתה בבית הנאשם בבני-ברק, כאשר ע' הייתה בת 6-5. לדבריה ראתה את ע' מסופרת כמו בן, ואת אחיה ג' שהיה קשור ברגלו ללול. דבריה של העדה שהינה אחות הנאשם, משמשים חיזוק לגרסת המתלוננת, ומאששים את דבריה לעניין התנהלות הנאשם ואשתו כלפי ילדיהם. ודבריה סותרים את דברי הנאשם ואשתו בעניין זה.

בנוסף, העדה, כמו עדי התביעה האחרים, תיארה בבית המשפט, את מצבה הנפשי והפיזי הקשה של המתלוננת: רזון קיצוני, התפרצויות בכי, התנתקות מהסביבה והסתגרות בבית. דבריה של העדה מהימנים עלי ואני מאמצת אותם במלואם. התרשמתי כי העדה סיפרה בדייקנות וללא הגזמה את האמת לאמיתה, את אשר שמעה וראתה, וכי לא עשתה זאת מתוך כוונה להרע לנאשם, כי אם מתוך רצון לספר את האמת.

עדת התביעה אורית (אורה) ר.

94. העדה, דודתה של המתלוננת, אחות אימה. מתגוררת בעיר כפר-סבא ואם ל-3 ילדים.

לדבריה, המתלוננת הגיעה לביתה כ-5 שנים לפני מתן עדותה של העדה ולאחר שהתגוררה כשבוע אצל סבה וסבתה ואחר כך אצל דודתה ברכה, והתגוררה בביתה במשך 3 שנים.

לדברי העדה, המתלוננת הגיעה בעקבות שיחת טלפון בינה לבין בתה של העדה:

"...היה איזשהו שלב שלא היה לה לאן ללכת. היא הרימה טלפון ובתי ענתה לה...והיא אמרה לה שאין לה איפה להיות. אז הבת שלי אמרה לה את מוזמנת אלינו. וכך היא הגיעה אליי...בערב שאני מגיעה היא הייתה אצלי עם תיק, ככה, ציוד אישי, מה שנקרא. כמובן אני הגעתי ואני פוגשת אותה, בוכייה..." (עמ' 838 לפרוטוקול).

עוד סיפרה העדה, כי במהלך אותו שבוע בו הגיעה המתלוננת לביתה, היא צלצלה לאימה של המתלוננת ואמרה לה כי המתלוננת זקוקה לעזרה, האם השיבה, לדבריה:

"...שהיא תלך לאן שהיא רוצה, אין, אין מה לעשות. שהיא ממציאה דברים, ושהיא...זה דברים שלא היו, ושהיא לא רוצה אפילו לחשוב בעניין הזה..." (עמ' 857 לפרוטוקול).

לפיכך, לא הרחיבה יותר בדיבור, שכן האם פסלה הדברים על הסף.

95. העדה סיפרה כי המתלוננת הגיעה אליה במצב נפשי מאד קשה, שהתבטא בבכי ובהרעבה עצמית והיא היתה בתת משקל. עוד ספרה, כי בתחילה לא חשפה המתלוננת דבר, ואולם, בלשונה:

"אני ידעתי שנעשו דברים קשים. ידעתי שנעשו בה דברים קשים כשהיא הגיעה אליי אני כבר ידעתי פחות או יותר מה קורה. זאת אומרת דברים כאלה עוברים " (עמ' 840 לפרוטוקול).

העדה הבהירה, כי כאשר הגיעה המתלוננת לביתה היא כבר ידעה, על ההתעללות המינית שכן הדברים עברו במשפחה:

"כשהיא הגיעה אליי זה כבר לא היה מבחינת פרט שאני לא יודעת, אלא לא ידעתי פרטים ואולי בתוך תוכי גם לא רציתי לדעת, לא רציתי לשמוע...אבל דברים עברו במשפחה...ידעו מזה. זאת אומרת אי אפשר להגיד שהמצב שלה לא ידעתי כשהיא הגיעה " (עמ' 840 לפרוטוקול).

העדה סיפרה כי לא נהגה לחקור את המתלוננת על אשר ארע, אולם בתחילה תקופת מגוריה בביתה נהגה המתלוננת לומר משפטים, כגון:

""אני לא רוצה שתדעו...אבל...נעשו לי דברים מאד קשים שהייתי בת 4, כשהייתי בת 6, כשהייתי בת 8" שנים, היא אומרת שלצערי...שאבא שלה היה מגיע ומגיע אליה...היא מספרת שאביה היה נכנס אליה בלילה והיה עושה בה מעשים שלא ייעשו, היא מספרת שהם צפו יחד בסרטים...היא סיפרה לי. שזה היה בסרטים פורנוגרפיים. היא מספרת על הנושא של מקלחות, שהם היו מתקלחים ביחד...כשהיא הייתה קטנה" (עמ' 844 לפרוטוקול).

העדה ספרה כי המתלוננת סרבה לאכול. וכאשר אכלה היה זה מזון בצבע לבן, דייסות וחלב, שכן לדבריה:

"היא אומרת שזה, הלבן זה צח. זה נקי וזה מה שהיא רוצה. בבשר היא לא רצתה לגעת. בשום דבר. היא רצתה רק מזון שהוא בהיר, לבן. וזהו, לקח לי איתה תהליך ארוך כדי לנסות ולשכנע אותה לשלב, קצת ירקות היא הייתה אוכלת, ירקות מבושלים גם " (עמ' 840 לפרוטוקול).

96. לאחר חודש בבית העדה החלה המתלוננת לעבוד בעסק לנגררי רכב בפתח-תקווה, והיא עבדה שם כשנתיים. לדברי העדה, למתלוננת היה קשה, אולם היא הלכה מדי יום ופעלה באופן מונוטוני, כך בלשונה. בנוסף נהגה המתלוננת להתקלח פעמים רבות כל יום:

"המים זרמו בבוקר, כבר משש בבוקר הייתי שומעת אותה ישר מתקלחת, אחר כך בלילה היא גם הייתה מתקלחת, שבתות, ימי שישי שלא עבדה היא כל הזמן התקלחה וקרצפה את עצמה" (עמ' 842 לפרוטוקול).

בהמשך, חדלה המתלוננת מכך, ולא רצתה להתקלח בכלל. לדבריה:

"זה בבית שלי...אני מרגישה פתאום שאין. ע', מה קורה. היא הייתה אומרת, לא, בסדר, מחר, מחרתיים...מה זה את לא מתקלחת...אז היא אמרה לי שהיא לא מסוגלת. למה לא מסוגלת, אני מרגישה סגורה, אני לא מסוגלת" (עמ' 842 לפרוטוקול).

בעקבות האמור, נהגה העדה לפתוח את הדלת לכיוון המטבח וכאשר היא היתה במטבח התקלחה המתלוננת, שכן היתה זקוקה לכך שמשהו יהיה איתה, והן שוחחו זו עם זו במהלך המקלחת.

97. העדה ספרה כי שנתיים לאחר תחילת מגוריה של המתלוננת בביתה, נסעה לביקור אצל בתה הגדולה בקרית גת, שם פגשה חברה אשר מנהלת מרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית, שהמליצה לה לגשת לקבל סיוע באחד המרכזים דנן. המתלוננת פנתה למרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית ברעננה. לדברי העדה, הטיפול הועיל בתחילה, אך בהמשך חלה נסיגה בהתנהגותה והיא שוב חדלה לאכול, עד שהתמוטטה והפסיקה לעבוד. למעט מפגשיה במרכז סיוע לתקיפה מינית וטיפוליה הפסיכולוגיים מטעם המרכז, המתלוננת לא יצאה לדבריה מהבית.

בחקירתה הנגדית אישרה העדה כי חלה הידרדרות במצבה של המתלוננת עת החלה ללכת למרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית, שכן עובר למפגשים אלו, הגם שנהגה להתקלח פעמים רבות, התקלחה עם דלתות סגורות ואכלה טוב יותר.

בהמשך הוסיפה כי במהלך אותה תקופה ובעקבות שיחת טלפון מהמתלוננת שבה בדחיפות מעבודתה ומצאה את המתלוננת אשר שכבה במיטתה היסטרית ובוכיה. לדבריה, היא היתה "שבר כלי", כך בלשונה, והיא הלבישה אותה ולקחה אותה לבית-חולים "שלוותא". שם בדקה אותה פסיכיאטרית, שאף נתנה לה כדורי הרגעה וייעצה לה להתחיל בטיפול פסיכולוגי. לדבריה:

"היה איזשהו יום שהיא הרימה אליי טלפון...היא התחילה לבכות והייתה קצת היסטרית."אני לא יכולה, אני מתמוטטת, אני לא יכולה."...והיא הזעיקה אותי, עזבתי את הכל, ורצתי לשם, ראיתי אותה במצב מאד מאד קשה. פשוט נשכבה, נשכבה על המיטה והתחילה להתפתל והתחילה להתנהג בהתנהגות כאילו קורה לה משהו, כאילו מישהו מתעסק איתה,...באופן אישי נחרדתי וניסיתי לאסוף אותה, היא היתה שבר כלי ממש באותו זמן, ואמרתי לה ע., אנחנו חייבות ללכת. בואי נלך עכשיו למיון...לשלוותא...היא הלכה לשיחה עם הפסיכיאטרית והיא נתנה לה סוג של כדור הרגעה ואמרה לה שזה יעזור לה ושכדאי לה להתחיל בטיפול הזה עד שהיא תתייצב" (עמ' 849 לפרוטוקול).

לשאלת התובעת העדה הבהירה, כי המתלוננת תיקשרה כל אותה עת ולא היתה מנותקת מהמציאות, ובלשונה:

"היא תקשרה כל הזמן, אין דבר כזה. עובדה שהיא התקשרה אליי. עובדה שהיא צלצלה, היא התקשרה אליי, היא ידעה את המספר שלי והכל..." (עמ' 849 לפרוטוקול).

לשאלת בית המשפט השיבה העדה, כי המליצה למתלוננת ללכת לטיפול פסיכולוגי, אולם היא התנגדה, שכן שמעה שמכנים אותה במשפחה חולת נפש (עמ' 846 לפרוטוקול).

98. לדברי העדה יחסיה עם הנאשם ואשתו היו תקינים, לרבות ביקורים הדדיים. בהמשך עדותה ספרה, כי עד לתקופה בה התגוררו הנאשם ואשתו בבני-ברק הקשרים ביניהם היו הדוקים והם נהגו להפגש ולחגוג יחד בחגים. בתקופת המגורים בבני-ברק היה נתק עקב סכסוך במשפחה המורחבת והקשר חודש כאשר נולד ג', בנו של הנאשם.

בחקירתה הנגדית סיפרה העדה, כי לעיתים המשפחות היו נוסעות לטיולים משותפים, לפני שהמתלוננת הייתה בת 16. לשאלת הסנגור, השיבה, כי היו פעמים בהם המתלוננת הצטרפה לטיולים והיו פעמים שלא. בהמשך, נשאלה על ידי ב"כ הנאשם, האם בכל אותם מפגשים כשראתה את המשפחה הם נראו משפחה שמחה וללא בעיות, והשיבה: " במקרים שאני רואה , כן ...מה שקורה אחר כך אני לא יודעת" (עמ' 860 לפרוטוקול) .

חרף העובדה שהיחסים בין המשפחות היו תקינים, לדברי העדה, היא לא פנתה להורי המתלוננת ושאלה אותם, מדוע עזבה המתלוננת את ביתם ועברה להתגורר בביתה, שכן, בלשונה:

"כשהיא באה אליי, אז הם כבר ידעו למה היא באה אליי. זה כבר היה תהליך. כשהיא באה אליי אז כבר הייתה אצל הוריי והייתה אצל אחותו. כשהיא הגיעה אליי. זאת אומרת שזה לא היה מצב שאני צריכה לשאול" (עמ' 847 לפרוטוקול).

בהמשך, העדה ואמה של המתלוננת שוחחו פעמיים ולדברי העדה, מסרה לה את שסיפרה המתלוננת, אך משראתה שאין שיתוף פעולה מצידה, לא היתה מסוגלת להמשיך את הקשר ביניהן וממועד הגעת המתלוננת לביתה, לפני כ-5 שנים, הקשר ביניהן נותק:

"הייתה לי שיחה איתה. אני לא זוכרת בדיוק מה אמרתי, אבל אמרתי לה את הראייה שלי...מה הילדה מספרת...אמרתי לה תבררי, תשאלי, תשבי עם בעלך... תשוחחי איתו...וכשראיתי שלא יכולה, אין, לא היה לי שיתוף פעולה, אז אין עם מי לדבר. זאת אומרת בעניין הזה לא היה ולא נברא" (עמ' 848 לפרוטוקול).

לדברי העדה, אימה של המתלוננת אף לא נהגה לדרוש בשלומה בתקופת שהותה בביתה של העדה:

"ש. היא התעניינה לשלומה של ע'?

ת. כשנפגשנו, היינו ככה מדברות. אבל אני לא, זאת אומרת, לא היו טלפונים שהיא התקשרה ושאלה, לא, לא,לא. לצערי, לא. לצערי " (עמ' 848 לפרוטוקול).

בחקירתה הנגדית סיפרה העדה כי לאורך כל התקופה בה התגוררה המתלוננת בביתה, כ' נהגה לבקר אותה והן היו בקשר רציף. אולם, כאמור, בכל התקופה הזו הנאשם ואימה, לא יצרו עמה קשר, למעט זר פרחים ששלחו לה ליום הולדתה בשנה הראשונה למגוריה בביתה, שגרם להרבה בעיות רגשיות אצל המתלוננת.

לדברי העדה, המתלוננת עזבה את ביתה לאחר כ-3 שנים, עת גמלה בליבה ההחלטה להגיש תביעה כנגד הנאשם. בשלב זה הבינה המתלוננת כי היא חזקה דיה ובמצב נפשי טוב יותר והיא מסוגלת להתחיל לבנות חיים עצמאיים מחוץ לבית דודתה. כאשר עזבה את ביתה של העדה המתלוננת היתה כבת 26, 27, עבדה ועמדה ברשות עצמה. גם כיום, הקשרים בינה ובין המתלוננת טובים. המתלוננת נוהגת להתארח בביתה בשבתות ובחגים.

99. בפתח חקירתה הנגדית אישרה העדה, כי פגשה את המתלוננת יומיים לפני עדות העדה בבית המשפט, בביתה של כ' בכפר-סבא. לדבריה, המתלוננת ספרה לה באופן כללי על המשפט, אולם היא לא שאלה אותה שאלות שכן העדה עייפה מהפרשה, כך בלשונה.

בחקירה חוזרת סיפרה העדה כי המתלוננת חזרה מהדיונים בבית המשפט כשהיא במצב רוח ירוד, ונהגה לעבור דרך ביתה ולשוחח עמה. המתלוננת ספרה לה על עדותה במשפט, לרבות על הארועים במקלחת "בעיקר על התביעה של אבא שלה... שהיא נכנסה איתו למקלחת ושהוא היה מקלח אותה בדרך זו או אחרת" (עמ' 868 לפרוטוקול).

לשאלת בית המשפט, השיבה העדה, כי הדברים נמסרו לה לאחר מתן עדות המתלוננת בדיון:

"היא סיפרה, היא סיפרה שהיו שאלות גם בעניין של אבא שלה, גם על המקרים שהיו עם אבא שלה. אבל, גם הנושא של הסרטים, גם הנושא, היא אמרה אפילו אז נודע לי בכלל הנושא של, הנושא של מכונת הכביסה..." (עמ' 869 לפרוטוקול).

בהמשך, אישרה העדה לבית המשפט, כי הנושא קרי- האירועים המיניים במרפסת, על מכונת הכביסה היה חדש עבורה.

100. לשאלת הסנגור אישרה העדה, כי ידוע לה שהמתלוננת ברחה מביתה בגיל 16 ולנה במושב בדרום, יחד עם חברתה אצל סבתה של החברה. לאחר שלנה מספר ימים בחוץ הגיעה המתלוננת לביתה של העדה, לדבריה בסך הכל שהתה כשבועיים מחוץ לבית. בהמשך העדה פנתה לאימה של המתלוננת ואמרה לה כי יש להחזיר את המתלוננת לביתה. האם שוחחה עם הנאשם ובמוצאי שבת אכן חזרה המתלוננת לביתה.

לשאלת הסנגור, השיבה העדה כי אכן היו למתלוננת חלומות, אולם היא לא שאלה אותה עליהם. לדברי המתלוננת היו אלה "חלומות זוועה", כך בלשונה, אך אינה יודעת מה תוכנם. כמו כן, זכור לה כי המתלוננת נהגה ללכת לישון בשעות 21:00, 20:30 ואחר-כך התעוררה והיתה ערה כל הלילה.

הערכת עדותה של הגב' אורית ר.

101. העדה, דודתה של המתלוננת, אחות אימה, טיפלה במתלוננת במסירות רבה במשך שלוש השנים בהן התגוררה בביתה. וכך היתה הדודה עדה לסבלה הרב, למצבה הנפשי והפיזי הקשה של המתלוננת, לסימפטומים הפוסט טראומתיים מהם סבלה, ולבדידותה הרבה, וניסתה לעזור לה ככל יכולתה.

עקב זאת נחשפה העדה גם לפרטים מסוימים מהפרשה נשוא הדיון, כאשר המתלוננת סיפרה לה על חלק מן הארועים המיניים עוד לפני מתן העדות בבית המשפט, ועל אחרים נודע לה רק לאחר מתן העדות.

דבריה של העדה מהימנים עלי לחלוטין ואני מאמצת אותם במלואם. התרשמתי כי העדה העידה בדייקנות ובזהירות, ספרה על דברים שראתה ושמעה, ללא כוונה להשחיר את פניו של הנאשם שלא לצורך או להפלילו. כפי שיפורט בהמשך דבריה מחזקים ומאששים את דברי המתלוננת.

102. כאמור, בתקופת מגורי המתלוננת בבית העדה, עברה המתלוננת חלק ניכר מהליך ההיזכרות, והתגובות הפוסט טראומטיות מהן סבלה הגיעו לשיאן. המתלוננת קיבלה באותה תקופה טיפול נפשי אצל ויקי סקנדריון, השתתפה בקבוצת תמיכה לנפגעות תקיפה מינית של נאוה גוטמן ואף הגיעה לחדר המיון בבית חולים "שלוותא", במצב נפשי קשה טופלה בתרופות הרגעה ושוחררה לביתה.

לדברי העדה גם כשהמתלוננת היתה במצב נפשי קשה בדרכם לחדר המיון בבית חולים "שלוותא", היא תיקשרה עם הסובבים אותה ולא היתה מנותקת מהמציאות. לדבריה:

יוער, כי גם ד"ר בייטלר העידה שהמתלוננת לא היתה במצב פסיכוטי כשהגיעה לחדר המיון, ולכן אישרה לשחררה לביתה (ראה עמ' 172 להכרעת הדין).

כאמור, העדה סיפרה בעדותה על הפרעת האכילה המיוחדת של המתלוננת, על כך שסירבה לאכול מאכלים מוצקים ואכלה רק מזון לבן, דייסות. לדבריה, ע' אמרה לה, שלבן הוא צח ונקי (עמ' 840 לפרוטוקול). לענין הפרעת האכילה היחודית של המתלוננת ראה גם דברי אנה אשד (עמ' 121-120 להכרעת הדין) וד"ר יונתן סבר (עמ' 183, 177 להכרעת הדין).

בהמשך סיפרה העדה, בהתאמה לדברי המתלוננת, על המצוקה שחשה המתלוננת כאשר התקלחה. בתחילה נהגה המתלוננת, לדבריה, להתקלח לפחות 3 פעמים ביום, ובלשונה: "היא כל הזמן התקלחה וקרצפה את עצמה" (עמ' 842 לפרוטוקול). ובהמשך חדלה מכך, ולא רצתה להתקלח כלל. כאשר שאלה אותה העדה, מדוע אינה מתקלחת אמרה לה המתלוננת כי היא אינה מסוגלת וכי היא חשה סגורה במקלחת (עמ' 842 לפרוטוקול). בעקבות האמור, החלה המתלוננת להתקלח עם דלת פתוחה, כשהעדה משוחחת איתה במהלך המקלחת.

103. לטענת ב"כ הנאשם בסיכומיו, ההידרדרות במצבה של המתלוננת, החלה לאחר שפנתה למרכז לנפגעות תקיפה מינית, שכן לדברי העדה, עובר למפגשים אלו, הגם שנהגה המתלוננת להתקלח פעמים רבות, התקלחה עם דלתות סגורות ואכלה טוב יותר.

אלא שלא ניתן להציג כך את פני הדברים, ללא התייחסות לכל הנסיבות ולמהלך העניינים במלואו. בראשית דבריה ציינה העדה כי כאשר המתלוננת הגיעה לביתה, היא הייתה במצב פיזי ונפשי קשה, שהתבטא בבכי בלתי נשלט ובהרעבה עצמית שגרמה לכך שהייתה בתת-משקל. כך שגם אם בהמשך השתפר מעט מצבה והיא הצליחה לעבוד מדובר בשיפור מזערי בלבד. העדה הבהירה כי בעידודה, המתלוננת החלה לאכול, בנוסף לדייסות, גם ירקות מבושלים.

זאת ועוד, אילו המצב היה תקין מלכתחילה כפי שמתאר הסנגור, לא היה מציעים למתלוננת לפנות לקבלת עזרה למרכז לנפגעות תקיפה מינית והיא לא היתה נזקקת כה נואשות להמשך הטיפול הנפשי, לאחר שהפסיקה הטיפול אצל אנה אשד.

יתירה מזאת, כפי שהעידו המומחים, לא פעם הפרדוקס בטיפול במקרים של אמנזיה כתוצאה מדיסוציאציה, הוא, שככל שמתקדמים בטיפול, כאשר מנגנון הדיסוציאציה מתחיל לקרוס ותהליך ההזכרות מתחיל, עלולה להיות נסיגה במצבו של המטופל מאחר ותהליך ההזכרות הינו תהליך קשה וכואב, המלווה בד"כ בסימפטומים פוסט טראומתיים. (ראה, בין היתר, דברי העדה אנה אשד בעמ' 130 להכרעת הדין).

104. בסיכומיו, טען הסנגור עוד , כי בעדותה סייעה העדה לראיות ההגנה בנוגע לתקופה שבה ארעו המעשים המיניים, שלדברי הסניגור המתלוננת ספרה לעדה שהמעשים בוצעו עד גיל 8 (עמ' 100 לסיכומי ההגנה).

אין ממש בטענת הסנגור. העדה הבהירה בעדותה כי המתלוננת סיפרה לה רק על חלק מהאירועים, שכן לדבריה המתלוננת נהגה לומר:

"..."אני לא רוצה שתדעו, אני לא רוצה לספר לכם, אני לא רוצה שתדעו, אבל היו דברים מאוד קשים, נעשו לי דברים מאוד קשים..." (עמ' 844 לפרוטוקול).

בהמשך כאשר נשאלה העדה על ידי בית המשפט האם המתלוננת ציינה בפניה באילו גילאים בוצעו המעשים הללו, השיבה:

"4, 5, 6, היא אף פעם לא מיקדה את ה, אני אף פעם לא שאלתי אותה באיזה גילאים...לא הייתי חוקרת אותה באיזה גיל זה היה זה ...היא אמרה לי . גיל 4, 5, והיה גם בגיל, היא אומרת גם בגיל 8 . יש דברים שהיא אומרת שהיא כבר לא זוכרת . אבל זה לא דברים שאני ישבתי ותחקרתי, זה תוך כדי, זה תוך כדי שיחה . אני ממש אף פעם לא, אני אישית לא רציתי להיכנס לזה..." (עמ' 846 לפרוטוקול).

הנה כי כן, מדברי העדה עולה, שהמתלוננת סיפרה לה על מספר אירועים שארעו בגיל 4, 5, 6, וכן בגיל 8, אולם מדובר באירועים בודדים עליהם בחרה המתלוננת לספר לדודתה מבלי שהעדה חקרה אותה על כך. לכן אין בכך כדי לסתור את טענת המתלוננת ,לפיה, האירועים המיניים נמשכו עד גיל 10 ונפסקו בגיל זה, כאשר אימה היתה בהיריון עם ר'.

105. הן המתלוננת והן העדה סיפרו כי הוריה של המתלוננת לא ניסו ליצור עימה קשר במשך כל התקופה של שלוש השנים בה התגוררה בבית העדה, למעט זר הפרחים שנשלח אליה ביום הולדתה, בתחילת תקופת מגוריה בביתה של דודתה. הם אף לא התענינו בגורלה ולא הציעו לעזור לה, וזאת בניגוד גמור לדבריהם עליהם נעמוד בהמשך.

כאמור דברי העדה מחזקים ומאששים את גרסת המתלוננת, בנוגע למצבה הנפשי והגופני הקשה, בתקופה בה התגוררה בביתה, על נסיבות הגעתה לחדר מיון בבית-חולים "שלוותא", על הסיוטים מהם סבלה ויתר הסימפטומים הפוסט טראומתיים כולל, חוסר תפקודה הכללי. יתירה מזאת, העדה אף אישרה את טענת המתלוננת לפיה במשפחה דברו על כך שהיא חולת נפש (עמ' 846 לפרוטוקול).

עד התביעה שמעון נחמני

106. העד הינו עובד מד"א בטבריה, בתחנה בה שירתה המתלוננת במסגרת השירות הלאומי. העד מתנדב במשטרה, נשוי ואב ל-4 בנות.

העד ספר כי הוא מכיר את המתלוננת כ-10 שנים, מתקופת היותה בשירות לאומי במד"א וזוכר אותה כבחורה נחמדה ומלאה, כך בלשונו, שהשילה לפתע כ-25 ק"ג ממשקלה. לדבריו הוא היה מיודד עם המתלוננת ונהג להזמינה לביתו לארוחות שבת.

לדברי העד, במשך הזמן חל שינוי בהתנהגותה של המתלוננת "ראיתי איזה משבר אצל ע'...פתאום היא היתה סגורה בעצמה, היא היתה מאחרת פתאום לעבודה..." (עמ' 935 לפרוטוקול). העד נסה לברר עמה את הסיבה למשבר, אולם בתחילה, היא טענה כי איננה יכולה לספר לו (עמ' 935 לפרוטוקול).

העד הסביר כי התנהגותה של המתלוננת הצביעה אכן על משבר שבו היתה נתונה. היא נהגה לבקש משמרות נוספות ולעבוד בשבתות, על אף שזה לא היה מתפקידה. כמו כן, היתה עליזה ומכונסת בתוך עצמה חליפות:

"מצד אחד היא היתה קצת עליזה, היא כל הזמן אהבה לצחוק והיה לה הומור. ומצד שני היית רואה אותה פתאום יושבת באיזו פינה ושקטה, סגורה בתוך עצמה" (עמ' 935 לפרוטוקול).

בהמשך כתבה לו המתלוננת מכתב שזעזע אותו, שכן לדבריו, התייחס למתלוננת כפי שהתייחס לבנותיו. המכתב-ת/3 הצביע על כך שמדובר בין היתר, על ארוע פלילי לכאורה, נסיון אונס שחוותה המתלוננת, והוא כמתנדב במשטרה החליט:

"אני לא לוקח את זה על עצמי. כל הזמן לחצתי עליה שתלך למשטרה ותתלונן. בשבועיים הראשונים היא לא עשתה את זה, אז לקחתי יוזמה והתקשרתי לאביה" (עמ' 936 לפרוטוקול).

כעבור שבועיים ולאחר שמיאנה המתלוננת להגיש תלונה במשטרה, התקשר העד לנאשם והזמינו לביתו, כשהוא מודיע לו שמדובר ב"משהו אישי שקשור בע'" (עמ' 936 לפרוטוקול).

העד ציין כי הנאשם לא טרח להגיע לביתו מיד, כפי שמצופה מאב דואג. אלא הגיע כעבור מספר ימים (יומיים שלושה) לאחר שהוא ואם המתלוננת סיימו טיול בצפון.

העד גולל בפניהם את שנכתב בת/3, מבלי להראותו להם, ממנו ניתן ללמוד שהמתלוננת עברה התעללות מינית:

"סיפרתי לו שע' כתבה לי מכתב ולפי המכתב נראה ששמה היתה התעללות מינית, אני מעביר אליך את הכדור ואני מקווה מאוד שתעשה עם זה משהו, ומאז לא שמעתי ממנו" (עמ' 936 לפרוטוקול).

העד הוסיף כי אמר לנאשם, שיגאל אביעד ממרכז מגן דוד אדום הוא זה שלדברי המתלוננת תקף אותה מינית, והנאשם השיב בתגובה כי הלה חברו הטוב והם מתפללים יחד בבית-הכנסת.

בהמשך עדותו סיפר העד, כי לאחר מספר חודשים אמרה לו המתלוננת כי הנאשם ואימה לא עשו דבר בעניין התקיפה המינית, על אף שבויכוח בינה לבין אימה אמרה האחרונה כי היא יודעת על התקיפה בטבריה. לדבריו, המתלוננת כעסה על כך שהוריה לא פנו למשטרה ולא עשו עם זה "כלום", כך בלשונו, אף לא פנו למר אביעד שהיה חברו של הנאשם "... וע' מאוד התעצבנה מזה שהם לא פנו למשטרה ולא עשו עם זה כלום" (עמ' 939 לפרוטוקול).

107. לדברי העד, "מהקטע של המכתב התחילה לרדת ממשקלה והלאה" (עמ' 937 לפרוטוקול). העד מצא אצל המתלוננת כדורים משלשלים מספר פעמים, וכל הפצרותיו לבל תיקח אותם עלו בתוהו:

"ביקשתי ממנה להפסיק לקחת את הכדורים האלה. והייתה איזו תקופה שאני הבנתי שהיא כן ממשיכה לקחת אותם. מאוד כעסתי עליה" (עמ' 938 לפרוטוקול).

לפיכך ובהיוועצות עם מנהל סניף מד"א החליט לקחת את המתלוננת לבית-חולים רמב"ם, שם יש מחלקה מיוחדת לטפול באנורקסיה. אולם מבית-החולים נמסר כי היא לא מתאימה לטפול אצלם.

לשאלת התובעת, הבהיר העד כי שמר על המכתב- ת/3:

"כי אני פעם דיברתי עם ע' והיא אמרה לי זה לא הזמן כרגע ללכת לבית המשפט, יש לי עכשיו מלחמה עם אבי, וזה עוד משפט אחר עם יגאל. זה לא הזמן כל הנושא של המכתב היה ברור שהמכתב הזה מכוון ליגאל. זה גם קו המחשבה שלי, כי אם היה לי קו מחשבה אחרת שאביה היה מעורב בכל הנושא הזה, בכלל לא הייתי מזמין אותו הביתה אלי" (עמ' 939 לפרוטוקול).

הערכת עדותו של מר נחמני:

108. התרשמתי כי מדובר בעד אמין, אדם נורמטיבי הרגיש למצוקות הזולת, אשר פגש במתלוננת במסגרת עבודתו במד"א, ניסה לסייע לה כאשר הבחין כי היא נמצאת במצוקה וכך מצא עצמו מעורב מבלי משים בחייה הקשים. בשל יחסו החם והתומך כלפי המתלוננת היא נתנה בו אמונה ובחרה לפתוח בפניו את סגור ליבה. מאחר ולא יכלה לספר לו על כך בשיחה פנים אל פנים, תארה את מצוקותיה ומכאוביה במכתבה-ת/3:

"אני חושבת שאני עושה עכשיו את הדבר הכי קשה שיכול להיות כל כך קשה לכתוב לך את המכתב הזה...אבל הבטחתי לעצמי שאני אעשה זאת לפני שאני נוסעת כי אני יודעת שאני לא יכולה לדבר על זה עם אף אחד. וזה כל כך כואב אתה לא מתאר לעצמך עד כמה...אני חושבת שאני עומדת להתפוצץ הדברים האלו מאוד משפיעים עלי, ואי אפשר לברוח מזה יותר כי זה גומר אותי. ורודף אותי כל הזמן וכמה שמנסים להדחיק זה חוזר לך בבום אחד גדול כמו בומרנג " [(ההדגשה אינה במקור-מ.ס.) (עמ' 1 למכתב- ת/3)] .

העד תאר בדייקנות בפרוט וללא הפרזה את השתלשלות הארועים בהם היה מעורב, את יחסיו עם המתלוננת והוריה ואת מצבה הנפשי והפיזי הקשה של המתלוננת, ואני מאמצת את דבריו. אני מעדיפה את דברי העד על פני גרסת הנאשם שטען כי מיד לאחר שקיבל את שיחת הטלפון מהעד אשר הזמינו לביתו, הגיע לשם עם אשתו (עמ' 1434 לפרוטוקול).

כאמור, גרסת העד בענין זה שונה לחלוטין. לדבריו:

"הוא אמר לי הוא נמצא בתאריך מסוים בטיול בצפון, כשאני אסיים הטיול אני אגיע אליך, הוא סיים הטיול בצפון והגיע אלי" (עמ' 936 לפרוטוקול).

העד סיפר כי הנאשם ואשתו הגיעו לביתו כעבור ימיים שלושה. זאת ועוד, לדברי העד, הנאשם לא נרעש ונפעם מדבריו, תגובתו של הנאשם לאחר שסיפר לו על ניסיון האונס שחוותה בתו ע' הייתה:

"...שהוא חבר טוב שלו שהם מתפללים ביחד בבית הכנסת בשבתות ובחגים" (עמ' 937 לפרוטוקול).

אין ספק, כי יש ממש בדברי ב"כ המאשימה שמדובר בתגובה מוזרה ביותר שאיננה אופיינית לאב אוהב ודואג.

בחקירתו הנגדית נשאל העד בנוגע לענין נוסף שהוזכר במכתב-ת/3: "...היא כתבה לך מכתב על ושמה היא רמזה שאבא שלה פגע בה", והשיב: "זה לא היה כל כך ברור במכתב" (עמ' 942 לפרוטוקול).

בחקירתו הנגדית טען העד כי הוא והמתלוננת לא שוחחו על הנאשם וכי בדבריו לפיהם המתלוננת הותקפה מינית התכוון לניסיון האונס של יגאל אביעד. יחד עם זאת אישר, כי הוא והמתלוננת נהגו לשוחח במשך השנים על המכתב הזה ועל תוכנו: "אחר כך דיברנו במשך שנים על הנושא הזה...ברור שדיברנו על נושא המכתב" (עמ' 942 לפרוטוקול).

109. חרף דברי העד, אין ספק כי מהאמור בת/3, לאחר תאור נסיון האונס שביצע בה יגאל, עולה בבירור התייחסותה של המתלוננת גם לתקיפה מינית מצד הנאשם. המתלוננת תארה במכתבה את תחושותיה,התמונות שעלו בזכרונה והסיוטים שפקדו אותה:

ובהמשך:

עד התביעה מרדכי כהן אור

110. העד, נשוי ואב ל-4 ילדים, השכיר לנאשם לפני כ-7 שנים מבנה למפעל באזור התעשייה באלפי מנשה ועבד במפעל למוצרי חשמל שברשותו בסמיכות למפעל של הורי המתלוננת.

הודעתו במשטרה הוגשה-נ/22.

לדבריו, הכיר את המתלוננת בעקבות שיחה עם אימה, שסיפרה לו כי המתלוננת נוהגת להסתגר בחדרה ואיננה אוכלת. העד הציע לאם כי תביא את המתלוננת למפעל והוא ישוחח עמה. ואכן כעבור יום או יומיים הביאה את המתלוננת למפעל. לדברי העד, המתלוננת נראתה מאד מצומקת, כך בלשונו, ושקלה בסך-הכל 40 ק"ג. כמו כן, נראתה מאד מבוהלת עם עיניים אדומות דומעות. לפי הצעתו החלה המתלוננת לעבוד עם הנאשם במפעל ובתיאום עם אימה אף קבעו לאכול יחד במסעדה:

"אני בשלב הזה לא יודע שום דבר, אז לי היה מאד חשוב שידעו שהאבא והאמא יודעים שאנחנו הולכים לאכול, ואז הצעתי לה ללכת לאכול במסעדה, היא אמרה לי אבל אני לא אוכלת, אמרתי לה לא חשוב אבל בואי ננסה..." (עמ' 745 לפרוטוקול).

לדבריו, הם אכלו במסעדה סינית ברעננה והוא התרשם כי המתלוננת בחורה אינטליגנטית, בעלת כושר ביטוי גבוה שמפחדת להפתח ולשוחח עם אנשים. במהלך הארוחה חשף בפני המתלוננת את העובדה כי ידוע לו שהיא עברה ניסיון אונס בטבריה:

"...ואכן במסעדה אמרתי לה שהאמא סיפרה לי שאת עברת איזשהו מקרה של אונס ניסיון לאונס בטבריה...ואז היא התחילה לבכות ואמרה לי לא מוטי זה לא הסיפור. אמרתי לה האם בכלל הסיפור הזה הוא אמיתי, היא אמרה לי כן, הסיפור של ניסיון אונס בטבריה הוא אמיתי אבל זה לא הסיפור האמיתי, אמרתי לה "סליחה זה לא מספיק חמור"? אז היא אמרה לי "לא, יש הרבה יותר חמור מזה". ניסיתי לדובב אותה ובאותו ערב היה לי את הרגעים הכי קשים ששמעתי" (עמ' 745 לפרוטוקול).

111. בהמשך ולאחר שנתן לה את הבטחתו כי לא יספר דבר אמרה לו המתלוננת, ובלשונו, כי אביה "התעסק" איתה כשהיתה ילדה קטנה (עמ' 746 לפרוטוקול). לדבריו, מעולם לא היה נתון במצב רגשי קשה כל-כך:

"...בחיים לא זכור לי מצב כל כך קשה שהייתי נתון בו כששמעתי את הסיפור הזה...כשאתה נמצא בקשר מאד אישי ואתה מכיר את הנפשות הפועלות, לי זה היה מאד מאד קשה, מה גם שאנחנו חברים טובים אני וי' ב', זה בוא נגיד זעזע אותי לשמוע את זה...בסופו של דבר הלכנו משם כאשר היא סיפרה לי בפרוטרוט את כל מה שעובר עליה" (עמ' 748 לפרוטוקול).

בהמשך סיפר, כי המתלוננת אמרה לו שהנאשם נגע באיברי מינה מאז היתה בת 4 וכי נהג לקלח אותה. לדבריו:

"היא אמרה לי על זה שאביה התעסק איתה כשהיא היתה בגיל 4 והיה מקלח אותה ושהתעסק איתה באברי המין שלה...ואז היא אמרה לי שבמקלחת הוא היה מקלח אותה, ושהיה נוגע לה באיבר המין ושהיו מספר פעמים שהוא היה בא אליה בלילות למיטה" (עמ' 748 לפרוטוקול).

העד לדבריו, היה מאד זהיר וספקן לגבי אמינות הדברים והיה לו קשה להאמין, אולם הוא רצה להאמין לע' מכיוון שכל-כך נפתחה בפניו:

"...מאד הייתי סקפטי לגבי האמינות של הסיפור הזה, כי הכרתי בן אדם מאד מאד נחמד, איך יכול להיות בעצם שבתור אבא לילדים, איך יכול להיות שבעצם דבר כזה יכול לקרות. הייתי מאד מאד סקפטי לגבי אמינות הדברים...אבל מצד שני השארתי את הזכות שאולי משהו פה לא בסדר, אולי פה מישהו לא דובר אמת ...אני בהחלט הייתי די, רציתי להאמין לה, כי היא הסכימה להיפתח בפני, היה לי מאד קשה, להגיד את זה במילים כאלה, היה לי מאד קשה להאמין לה, מאד קשה היה לי, גם אולי בגלל שאתה לא רגיל לשמוע כל יום סיפורים כאלה..." (עמ' 749 לפרוטוקול).

112. עוד סיפר העד כי המתלוננת ספרה לו על ילדותה בערים בני-ברק ואריאל והוסיפה כי היא חושבת שאימה ידעה על המתרחש, לדבריו:

"...היא היתה ילדה שהיא לא רק קיבלה...פגיעה מבחינת מה שאביה עשה לה, אז גם האמא לא התייחסה אליה בכבוד רב ובמה שנקרא לתת לילדה גיבוי, כי אני כל הזמן שאלתי איפה האמא היתה בעצם, אז שאלתי אותה האם האמא יודעת...היא אמרה שהיא חושבת שהיא יודעת...שאלתי אותה לאורך כמה זמן נמשך כל הסיפור הזה, היא אמרה לי שזה מספר שנים שהסיפור הזה נמשך וכמובן אני שאלתי איך יכול להיות שהאמא לא יודעת שילדה קטנה בבית ואם זה מס' פעמים ולא פעם חד פעמי כזה, אז איך יכול להיות שהאמא לא יודעת..." ( עמ' 749 לפרוטוקול).

בהמשך עדותו סיפר העד כי המתלוננת סיפרה לו גם על כך שאימה גזרה את שיערה ועל המניעים שלטענתה גרמו לה לעשות זאת. לדבריו, המתלוננת אמרה לו שמהטעמים הללו היא שונאת את אימה אף יותר מאשר את הנאשם:

"...בבי"ס יסודי היה לה שיער מאד מאד יפה ושהיא לקחה מספריים וגזזה לה את כל השיער. אמרתי לה אני לא מאמין, למה יש אינטרס לאמא לעשות דבר כזה לילדה, אז היא אמרה לי דבר שאני לא אשכח אותו כנראה כל החיים, היא לא רצתה שאני אמצא חן כנראה בעיני מישהו. אני שאלתי אותה מה זה ילדה קטנה מה זה חן בעיני מישהו, שהאבא לא יבוא אלי יותר בלילות, ולכן אני מאמינה, וכך היא תרצה את זה, אני מאמינה שאכן האמא ידעה בזה שהיא גזזה לי את השיער והכל" (עמ' 750-749 לפרוטוקול).

113. לדברי העד, חש חוסר נוחות אל מול המידע שחשפה בפניו המתלוננת ושאל אותה, האם יש אדם נוסף שיודע על מעשי אביה. המתלוננת ספרה לו כי בעת שירותה הלאומי בטבריה, לפני כשנתיים שלוש, ספרה על כך גם לבחור בשם שמעון, מנהל תחנת מד"א בטבריה. העד לא הכיר את שמעון ושמע עליו רק מסיפורי המתלוננת.

בתום הארוחה, כך המשיך, הסיע את המתלוננת לביתה. למחרת בבוקר שאלה אותו אימה של המתלוננת איך היה במסעדה והאם המתלוננת אכלה, והוא השיב כי שניהם לא אכלו וכי למתלוננת יש בעיה מאד קשה. בהמשך שאלה אותו אימה של המתלוננת מה סיפרה לו המתלוננת, והוא השיב:

"...היא לא סיפרה הרבה אבל אני יודע שהיא עברה משהו בתקופת הילדות שלה, אבל אולי את בתור אמא...ואז האמא אמרה לי מה היא סיפרה לך? אמרתי לה כלום, אני רק יודע שהיא אמרה שהיא עברה ניסיון של אונס בטבריה, זה יכולתי למחזר לאמא בחזרה, אני יודע, והיא אמרה לי שיש עוד דבר אחד. מה הדבר הזה שהיא אמרה לך? היא לא אמרה לי, יש עוד דבר אחד בתקופת הילדות שלה מגיל 4 עד כמה שנים, מה את יכולה לספר לי אני אומר לאמא, היא אומרת כלום, כלום, כלום..." (עמ' 751 לפרוטוקול).

עוד סיפר העד, כי בפגישה במסעדה, המתלוננת אמרה לו כי היא בוטחת בו וכי היא חוששת שהיא תלך מהעולם הזה מבלי שדבר ההתעללות ייוודע, והוא חש תחושה של אחריות כלפיה (עמ' 754-753 לפרוטוקול).

114. בשלב מסוים, עימת מוטי את המתלוננת עם האפשרות שהעלתה בפניו אימה, כי דודיה פגעו בה בילדותה (עמ' 755 ו-753 לפרוטוקול). אולם המתלוננת שללה זאת על הסף וטענה כי היא יודעת את האמת:

"...העליתי בפניה את האפשרות שבעצם זה אולי לא האבא זה בעצם הדודים, והיא כעסה ומה זה בכתה, ואמרה לי איך מסכן הזה מעלילים עליו עלילות...זה שני אחים שהם לא בקשר טוב עם האבא ושהם לא מדברים וזה האחים שלו ושאיך הם מעיזים בכלל לספר לך שזה בעצם הם, היא כמובן יודעת את האמת שלה" (עמ' 755 לפרוטוקול) .

לשאלת בית המשפט, הבהיר העד כי השיחות התנהלו עם האמא ולא עם הנאשם כיוון שהיא שלחה אותו לשוחח עם המתלוננת והיא זו ששאלה אותו על שיחותיו עמה ותוכנן. לדבריו, הקשר ביניהם נמשך קרוב לשנה כאשר בינו לבין הנאשם לא היתה הדברות, למעט שיחות חולין.

בהמשך, הקשר בינו לבין אימה של המתלוננת התנתק, שכן מבחינתה הוא סיים את תפקידו "כמתווך", כך בלשון העד (עמ' 756 לפרוטוקול). לדבריו, אימה של המתלוננת הביעה מורת רוח מהמשך הקשר, שכן דחק בה לספר מה קרה למתלוננת בילדותה וערער על גרסתה לפיה, המתלוננת עברה התעללות מינית על ידי הדוד:

"היא ראתה שממני היא לא יכולה לדלות מה אני מספר לילדה, ואני כל הזמן אומר לא יכול להיות, יש לילדה הזו משהו שהיא לא מספרת לי, רותי את חייבת לספר לי מה קורה לילדה הזו בגיל הילדות שלה בגיל 4 וכמה שנים...ואני אומר לה תראי היא מכחישה שזה הדוד וזה, והיא היתה ילדה קטנה איך היא יכולה לזכור שזה בכלל הדודים או לא, אני אומרת לך שזה הדוד... " (עמ' 757-756 לפרוטוקול).

בהמשך, חש העד כי האמא מאיימת עליו, שכן היא ציינה בפניו, שהוא נשוי וכדאי לו לחשוב "טוב, טוב" (עמ' 757 לפרוטוקול). לדבריו, האמא נהגה בעזות מצח ומרגע שלא מסר לה פרטים, כאמור לעיל, לגבי שיחותיו עם המתלוננת החליטה לאיים ולהעליל עליו:

"היא אומרת לי תשמע מוטי אתה בחור נשוי, כאילו קודם לא הייתי נשוי...ואז היא אמרה לי תשמע, אחותי ציונה היה מישהו בביה"ס שניסה והוא נשוי והוא ניסה להתעסק איתה...אז אני מציעה לך לחשוב טוב טוב מוטי...אמרתי לה, תשמעי אני לא יודע אם את מאיימת או מה את מנסה לעשות וזה, אבל את יודעת בדיוק איפה נמצאת אשתי, שני מטר מפה במשרד" (עמ' 757 לפרוטוקול).

בחקירתו הנגדית, שלל העד קשר רומנטי עם המתלוננת. לדבריו, לא הלווה למתלוננת סכומי כסף, לא עבור תשלום אגרת התביעה האזרחית שהגישה נגד הנאשם ולא עבור שכר טרחת עורך הדין.

115. מאז אותה שיחה, כך העד, במחצית שנת 2002, הקשר בינו לבין האמא נותק. לעומת זאת, הקשר עם המתלוננת המשיך מאחר והמתלוננת בקשה "להוציא את הדברים החוצה", כך בלשונו (עמ' 763 לפרוטוקול). בחקירתו הנגדית סיפר העד כי במהלך השנה , הלכו המתלוננת והוא יחד למסעדות, אולם עד המועד שבו המתלוננת עברה להתגורר עם יואב וברכה היא לא אכלה דבר, למעט "מנות חמות", ונראתה מאד רזה ומצומקת. לדבריו, הם לא נפגשו בהסתר וגם לאחר שהקשר בינו לבין אימה נותק, ידעה האם כי המתלוננת ממשיכה להפגש עמו.

לדברי העד, הוא המשיך להיות בקשר הדוק יום יומי עם המתלוננת במשך כשנה וחצי עד שנתיים נוספות, בתקופה זו הוא המליץ לה לפנות למשטרה או לסביה וסבתותיה מבני-ברק או מירושלים. המתלוננת עמדה בסירובה לשתף אנשים נוספים בסיפורה. אולם כעבור כשנתיים וחצי ממועד היכרותם התרצתה וספרה לו כי בעבר עת היתה במסגריה אצל יואב, בעלה של דודתה ברכה, בכתה והוא לחץ עליה לספר הסיבה, אך היא לא היתה מוכנה לגלות. לדברי העד, הוא ראה בדבריה נקודת תפנית המאפשרת לו לשתף אנשים נוספים בסיפור, שכן הידיעה הבלעדית בפרטי המקרה הכבידה עליו. לפיכך, דרש מהמתלוננת את הטלפון של יואב ואמר לה כי בכוונתו להזמין את יואב וברכה אליו למשרד ולספר להם. הוא הבהיר למתלוננת כי אין מנוס מלשתף אנשים נוספים בפרשה, שכן מעבר לכך שהדבר הכביד עליו, לדבריו, היא גם ספרה לו כי היא חווה בבית השפלות וגידופים שמחמירים את מצבה. לשאלת בית המשפט הבהיר העד, כי במהלך עבודתם במפעל הוא לא ראה משהו חריג באינטראקציה בין המתלוננת, הנאשם ואימה, אולם זכור לו כי אימה נהגה לומר שבנותיה, לרבות המתלוננת, קשות וכי המתלוננת טיפשה. לדבריו:

"באחת השיחות שלי עם האמא היא אמרה לי יש לי בנות מאד מאד קשות...אז היא אמרה לי ילדה מפגרת, ילדה מפגרת, ואמרתי לה איך יכול להיות שאת אומרת שהיא (הכוונה לע'-מ.ס.) ילדה הכי חכמה שלך והיא ילדה מפגרת...ואז היא עושה לי עזוב, נמאס לי מהבנות שלי, אחת ככה, ואחת ככה ואחת ככה, והתחילה לספר לי כמה שהיא משקיעה כסף בטיפולים הפסיכולוגיים...בוא נגיד ככה, אם לא הייתי יודע את הסיפור האמיתי לא הייתי רואה מערכת של כעסים כאלה בפומבי, של את כזו או את אחרת או דבר כזה...מה שכן ע' כל הזמן אמרה לי לא נוח לי להיות בבית ואל תחשוב שנוח לי לבוא לעבודה, זה כן היא כל הזמן אמרה..." (עמ' 763-762 לפרוטוקול).

בהמשך התקשר העד ליואב ואמר לו כי ברצונו לשוחח עימו בעניין המתלוננת והם קבעו להפגש ביחד עם ברכה במשרדו באלפי מנשה. בפגישה, שטח בפניהם העד את כל אשר סיפרה לו המתלוננת והם בכו שלושתם. בנוסף, הוחלט כי יש להוציא את המתלוננת מביתה. לדבריו, ברכה צלצלה למתלוננת ממשרדו והן שתיהן בכו בשיחה:

"היא צלצלה לע' שהנה מוטי סיפר לנו הכל וזה, אני מבקשת ממך עכשיו, את הולכת הביתה, אורזת מה שאת יכולה, מה שאת לא יכולה, אל תתעסקי, ואת עפה אלינו הביתה. נדמה לי שזה כבר באותו יום שישי הם חיכו לאיזה הזדמנות שברכה היתה אצלי במשרד אמרה להם תצלצלי ותראי אם הם בבית, אוקיי, ולקחה את המטלטלין שלה, מאותו רגע עזבה את הבית" (עמ' 764 לפרוטוקול).

116. לשאלת בית המשפט השיב העד, כי עד למועד עזיבת הנאשם את המפעל בחודש נובמבר 2003 היחסים בינו לבין הנאשם היו תקינים, ולדבריו, הנאשם אף נועץ בו בעסקיו. כמו כן הבהיר העד כי היחסים ביניהם היו תקינים, הגם שהמתלוננת עזבה את הבית כשנה וחצי לפני מועד פינוי הנכס על ידי הנאשם.

כיום, כך הוסבר לנו, העד והנאשם נמצאים בנתק מוחלט. הם מצויים בהליכים משפטיים, עקב סכסוך כספי עיסקי ביניהם (פרוטוקול דיון מהתיק האזרחי-נ/23). הרקע לסכסוך נעוץ בניסיון להקים שותפות של העד, הנאשם ואשתו. לדברי העד, העסקה כשלה תוך שבוע, ובפגישה שהתקיימה בבית הנאשם בחודש אוקטובר בשנת 2003, נערך בין הצדדים הסכם קנייה של השותפות על ידו-נ/24.

בחקירתו הנגדית העד שלל מכל וכל קשר בין התביעה הכספית לבין המלצתו למתלוננת כי תפנה למשטרה ולדבריו, "...זה כל כך שקר גס" (עמ' 780 לפרוטוקול).

העד אמר כי חרף הסיפורים ששמע מהמתלוננת הסכים להמשיך ולעבוד עם הנאשם, שכן הוא רגיל לעבוד גם עם אנשים "לא הכי ישרים בעולם" (עמ' 769 לפרוטוקול) ואף החליט כי הוא לא יהיה השופט בפרשה, כך בלשונו.

117. לשאלת התובעת השיב העד כי דבריו בהודעתו במשטרה הם דברי אמת, למעט עובדה אחת, היא שמסר בחקירתו כי המתלוננת אמרה לו שאימה ספרה את שערה כשהיתה בגיל בית ספר יסודי ואילו בהודעתו במשטרה נרשם בטעות שהמתלוננת היתה אז כבת 13 שנים.

העד אישר, בחקירתו הנגדית, כי במהלך השנה וחצי הראשונות בהן הכיר את המתלוננת היא טופלה על ידי מספר פסיכולוגים. לדבריו, חודש, חודשיים לאחר היכרותם הפסיקה המתלוננת את הטיפול ולאחר מספר חודשים שוב חזרה לטיפול. הטיפול הופסק עקב הפסקת המימון על ידי הנאשם. לשאלת הסנגור השיב, כי גם ללא מימון סבר שעליה לקבל טיפול והוא המליץ לה מלכתחילה לפנות למרכז לטיפול בנפגעות תקיפה מינית. בהמשך, פנה לדבריו, לנאשם ובקש ממנו כי ימשיך לממן את הטיפול הנפשי של המתלוננת והנאשם הפקיד בידיו 2,400 ₪ שהועברו למתלוננת לצורך טיפול אצל פסיכולוג שהומלץ על ידו. לדבריו, זכורים לו שלושה או ארבעה פסיכולוגים שונים, שטיפלו במתלוננת אחת מהן מקרית אונו. העד זכר גם את אנה אשד (עמ' 793 לפרוטוקול).

העד אישר כי סייע למתלוננת במציאת מקום עבודה. לדבריו, המתלוננת עבדה בהרבה מקומות עבודה והיה קשה בתחילה לשכנע אותה לצאת מהבית ולעבוד, כיוון שלא רצתה. עבודתה הראשונה היתה במפעל של הנאשם ואימה.

העד אישר כי המתלוננת אמרה לו שלא ישנה טוב וכי היו לה הזיות:

"אני אומר לה מה זה בעצם ההזיות? אני נקרא לזה חלום, הזיות, שהוא בא אלי באמצע הלילה ואז אני קופצת ואני מתעוררת" (עמ' 827 לפרוטוקול).

לשאלת הסנגור השיב כי המתלוננת לא ספרה לו על חלומות ספציפיים, אולם לדבריו:

"...הייתה אומרת לי תשמע, היה לי לילה מאד קשה ולא ישנתי, והזעתי וקפצתי. שאלתי אותה מה קרה, והיא אומרת אני כל הזמן רועדת ואני חולמת שהוא מגיע אלי" (עמ' 829 לפרוטוקול).

לדבריו, לא זכורים לו תוכני החלומות.

הערכת עדותו של מר כהן אור

118. לטענת הסנגור, דברי העד תומכים בטענת ההתיישנות שהעלה הנאשם, שכן לדבריו, בין המתלוננת לעד יש מערכת יחסים קרובה, מוטי הוא איש אמונה, ולכן סביר להניח כי לו סיפרה המתלוננת את הגרסה האמינה ביותר (עמ' 25 לסיכומי ההגנה).

על פי דברי העד בהודעתו במשטרה-נ/22 , המתלוננת סיפרה לו שהמעשים המיניים בוצעו בה על ידי הנאשם מגיל 4 ועד גיל 7 (עמ' 1 שו' 19-18 לנ/22).

גם בחקירתו הנגדית אישר העד את דבריו בהודעתו במשטרה ולשאלה, האם המתלוננת סיפרה לו שהמעשים בוצעו על ידי הנאשם עד גיל 7, השיב: "הערכה שלה עד גיל 7. כן." (עמ' 796 לפרוטוקול).

לכאורה אכן מדובר בסתירה בין גרסת המתלוננת לפיה, המעשים המיניים נמשכו עד גיל 10, לבין גרסת העד. אולם מדברי העד בהודעתו במשטרה וכן מעדותו בבית המשפט עלה כי העד התייחס בהודעתו במשטרה ובעדותו רק לאירועים המיניים במקלחת:

"שאבא שלה שהם גרו בבני ברק התעסק איתה הוא היה מקלח אותה במקלחת והיה נוגע לה בכל החלקים האינטימיים והיה נותן לה לבצע מין אוראלי אצלו וכל זה במקלחת...היא היתה בת 4, זה קרה עד גיל 7" (עמ' 1 שו' 19-17 לנ/22).

בחקירה נגדית אישר כאמור, העד את דבריו בהודעתו במשטרה והתייחס רק לארועים המיניים במקלחת (עמ' 796-795 לפרוטוקול).

מכאן שלא ניתן להסיק מכך שיש סתירה בדברי המתלוננת, כטענת הסנגור, שכן, אירועי האונס בחדרה ובחדר השינה של הנאשם התייחסו לתקופה מאוחרת יותר. יתירה מזאת, אין פלא שהמתלוננת לא סיפרה למוטי אודות כל האירועים המיניים הרי בתקופה זו בה טופלה המתלוננת על ידי אנה אשד, עדיין לא צפו כל הזכרונות בזכרונה, ועדיין לא יכלה להתמודד עמם. (ראה: דברי אנה אשד בענין זה בעמ' 128 להכרעת הדין; פרופ' שיף בעמ' 142 להכרעת הדין).

119. בחקירתו הנגדית עומת העד גם עם דברי המתלוננת בעדותה מיום 20.11.05. לפיהם המתלוננת לא זכרה כי מוטי לקח אותה לפסיכיאטר ולא ידעה כי הנאשם נתן למוטי כסף עבור הטיפול הנפשי שלה. לדברי העד, לא קיימת סתירה בין הדברים, שכן:

"אתה שאלת אותה אם אני לקחתי אותך לפסיכיאטר, זה לא נכון, לא לקחתי אותה...ואני גם לא אמרתי שאני לקחתי אותה" (עמ' 813 לפרוטוקול).

לדבריו, לא זכור לו שם הפסיכולוג או כתובתו, כמו כן, לא זכור לו כי ספרה את תוכן השיחה עם הפסיכולוג, אלא שטופלה אצל מספר פסיכולוגים וחשפה בפניהם את המקרה:

"...היא היתה בפסיכולוגים אחרים גם לפני וגם אחרי אותו פסיכולוג שאתה מדבר, ולאורך כל הדרך שאלתי אותה, ספרת להם הכל, אמרה לי כן" (עמ' 793 לפרוטוקול).

בהמשך הסביר העד כיצד מתיישבים דבריו, לפיהם ידיעתו הבלעדית על מצבה הקשה של המתלוננת הכבידה עליו, בעוד שבפועל המתלוננת שתפה במצבה מספר פסיכולוגים שונים, והשיב, כי דאגתו היתה נתונה למקום מגורי המתלוננת ולצורך שלה לצאת מהבית. לצורך כך נדרשה התערבותם של קרובים נוספים, כמו הדודים ברכה ויואב ולאו דווקא של פסיכולוגים (עמ' 795-794 לפרוטוקול).

עוד סיפר העד כי למרות האחריות שחש כלפי המתלוננת הוא לא פנה לשמעון מטבריה, שידע את ספורה של המתלוננת, מאחר ולא הכירו ולא סבר שיש ביכולתו לעזור, שכן המתלוננת התגוררה באותה עת באזור המרכז ושמעון התגורר בטבריה.

120. לשאלת הסנגור, השיב העד כי למרות שאימה של המתלוננת היא זו ששלחה אותו לשוחח עמה, הוא לא עימת אותה עם דברי המתלוננת לפיהם אביה התעלל בה מינית בילדותה, שכן הבטיח למתלוננת כי לא יספר על כך לאיש:

"היות והיא אמרה לי שאני משביעה אותך לא לדבר, היות ואני הבנתי שאני בן אדם שבעל כורחינו, דרך אגב, מי שהפגיש אותנו זה האמא, בעל כורחנו נהפכנו להיות, אני נהפכתי להיות איש סודה בעניין הזה, אבל הבטחתי ונשבעתי לא להגיד את האמת..." (עמ' 800 לפרוטוקול).

121. לטענת ב"כ הנאשם בסיכומיו, העד "הסתבך בשקרים" כאשר נשאל מתי הכיר לראשונה את המתלוננת (עמ' 135 לסיכומי ההגנה). בעדותו סיפר העד כי הסכם השכירות הראשון בינו לבין הנאשם נחתם בשנת 1998, ולדבריו, הוא הכיר את המתלוננת כשנה וחצי לאחר מכן. חרף האמור, עת הוצגו בפניו הסכמי השכירות, משנת 2000-נ/25, אישר ההסכמים וכן אישר את טענת הסנגור, כי לא השכיר לנאשם ולאשתו הנכס ללא הסכם. לפיכך, לטענת הסנגור, העד והמתלוננת הכירו רק בשנת 2002.

אין מחלוקת כי ההיכרות בין המתלוננת לבין העד הייתה אחרי שהנכס הושכר להוריה ועל רקע יחסיהם העסקיים של העד והוריה, השנה המדויקת איננה קריטית לענייננו. לפיכך, לא מצאתי כי מדובר בסתירה מהותית אשר יש בה לפגום במהימנותו של העד, גם אם טעה העד במועד תחילת השכירות של הנכס.

122. על אף שבסיכומיו זנח הסנגור הטענה בנוגע לסתירה לכאורה עליה חקר ארוכות את העד, בין גרסת המתלוננת לבין דברי העד בהודעתו במשטרה-נ/22 לפיהם, המתלוננת אמרה לו "שהסיפור של ניסיון האונס בטבריה לא נכון ולא בגלל זה היא נמצאת במצב הזה" (עמ' 1 שו' 11-10 לנ/22), סבורני כי יש צורך להביא את דברי העד והסבריו בעדותו בבית המשפט מהם אנו למדים כי אין מדובר כלל בסתירה, כי אם בטעות, באי דיוק בניסוח דברי העד בהודעתו במשטרה.

יוער, כי דבריו מתיישבים עם דברי המתלוננת שאמרה כי הנסיבות שהובילו אותה לטיפול אצל ויקי סקנדריון היו:

"אני הגעתי לטיפול בגלל מה שאבא שלי עשה לי, לא בגלל הניסיון לאונס בטבריה. הניסיון אונס בטבריה מתגמד לעומת מה שהוא עשה לי..." (עמ' 334 לפרוטוקול).

לדברי העד בחקירה ראשית, בפגישתו הראשונה עם המתלוננת במסעדה, חשף בפניה את העובדה כי אימה סיפרה לו, שהיא עברה ניסיון אונס בטבריה. לדבריו המתלוננת אמרה לו בתגובה:

"...מוטי זה לא הסיפור. אמרתי לה האם בכלל הסיפור הזה הוא אמיתי, היא אמרה לי כן, הסיפור של ניסיון אונס בטבריה הוא אמיתי אבל זה לא הסיפור האמיתי, אמרתי לה "סליחה זה לא מספיק חמור"? אז היא אמרה לי "לא, יש הרבה יותר חמור מזה"..." (עמ' 745 לפרוטוקול).

בהמשך, עת עומת העד על ידי הסנגור עם דבריו בהודעתו במשטרה-נ/22, השיב:

"הנכון הוא שהיא אמרה שזה לא בגלל האונס אני במצב הזה, אבל היא לא הכחישה את הסיפור של האונס" (עמ' 787 לפרוטוקול).

בהמשך:

"...אם זה מתברר שכאילו היא הכחישה (הכוונה לניסיון האונס בטבריה-מ.ס.), אז לא- היא לא הכחישה, אבל היא אמרה, היא הכחישה שבגלל זה היא נמצאת במצב שהיא נמצאת" (עמ' 788 לפרוטוקול).

העד הסביר, כי לדעתו מדובר בניסוח שגוי ומטעה ולכן גם כשקרא את הודעתו במשטרה לא הבחין בסתירה דנן:

"...הכוונה היתה בהודעה למשטרה שהיא הכחישה שזה בגלל האונס המצב שהיא שרויה בו, אבל היא לא הכחישה את האונס עצמו...יכול להיות שהניסוח הוא לא נכון...הסיפור של האונס הוא כן נכון, היא הצהירה בפני, זאת אומרת סיפרה לי שהסיפור של האונס הוא כן נכון, ולא בגלל זה היא נמצאת במצב" (עמ' 789 לפרוטוקול).

הנה כי כן, בעדותו בבית המשפט הבהיר העד, באופן חד משמעי, כי המתלוננת סיפרה לו על ניסיון האונס, והסבירה לו שלא בגלל ארוע זה היא נמצאת במצב הנפשי והפיזי הקשה בו היא נמצאת.

אני מקבלת את דברי העד, לפיהם המדובר ככל הנראה בניסוח לקוי של דבריו בהודעתו במשטרה, וכוונתו היתה לכך שהמתלוננת סיפרה לו על אירוע ניסיון האונס, אולם הדגישה בפניו כי לא אירוע זה הוא הגורם למצבה הנפשי והפיזי הקשה [המומחים הרפואיים העידו אף הם, כי התופעות הפוסט טראומטיות שנצפו בהתנהגות המתלוננת מקורן איננו בניסיון האונס שעברה כי אם בגילוי עריות (ראה בפרק המומחים שבהמשך)].

התרשמתי כי דבריו של העד דברי אמת הם. עדותו של העד מהימנה מדויקת ועקבית ותואמת את עדותן של המתלוננת, של דודתה ברכה ועדויות אובייקטיביות נוספות כגון:

נ/23 (הפרוטוקול בתיק האזרחי). כמו כן, מצאתי כי אין בסתירות כאלה ואחרות שנתגלו בעדותו, ואשר צויינו על ידי הסנגור כדי לקעקע את מהימנותו וכי מדובר בסתירות לכאורה בלתי משמעותיות.

123. כאמור, העד, לבקשת אימה של המתלוננת ועקב מצבה הנפשי והפיזי הקשה, הסכים להושיט לה עזרה ושוחח עם המתלוננת. בעקבות זאת נקלע בעל כורחו לסיטואציה קשה בה הפך לאיש סודה ואמונה של המתלוננת (עמ' 800 לפרוטוקול). כאמור, בתחילה היה העד ספקן לגבי אמיתות דברי המתלוננת, אולם בהמשך השתכנע. המתלוננת פתחה בפניו את סגור ליבה והוא הרגיש תחושה של אחריות וניסה לעזור לה ככל יכולתו (עמ' 803 754 לפרוטוקול).

אני דוחה מכל וכל את טענת הסנגור אשר אין לה כל בסיס בחומר הראיות, לפיה בין המתלוננת ומוטי שררו יחסים רומנטיים.

אני מאמצת את דברי העד לפיהם, כבר בתחילת שיחותיו עם אימה של המתלוננת סברה האם כי מצבה הנפשי של המתלוננת אינו תוצאה של ניסיון האונס בטבריה. האם ידעה כי המתלוננת נפגעה בילדותה על רקע מיני. לפיכך טענה בפני העד כי דודיה של המתלוננת הם שתקפוה. לדברי העד, הוא עימת המתלוננת עם טענה זו והיא דחתה אותה מכל וכל (הטענה נדחתה גם על ידי המומחים ראה פרק המומחים מטעם התביעה בעמ' 217-120להכרעת הדין).

אני דוחה מכל וכל גם את טענת ב"כ הנאשם לפיה העד "הרעיל את נשמתה של המתלוננת כלפי ההורים" (עמ' 136 לסיכומי ההגנה) ויזם את הגשת התלונה במשטרה על רקע סכסוך כספי בינו לבין הנאשם ואשתו. עת עומת העד עם הטענה לעיל, השיב כי זהו "שקר גס" (עמ' 780 לפרוטוקול). בעדותו ציין העד כי ניסה לשכנע את המתלוננת לפנות למשטרה למן הרגע הראשון שבו נודע לו על הפרשה. היינו שנים עובר לסכסוך העסקי בינו לבין הנאשם ואשתו (עמ' 802 לפרוטוקול). גרסה זו של מוטי הינה עקבית, והוא מסר אותה עוד לפני מתן עדותו בתיק הפלילי, במסגרת הדיון בהליך האזרחי (ראה עמ' 20 שו' 7-3 לנ/23). יתירה מזאת, כפי שהעידה המתלוננת, החלטתה להתלונן במשטרה גמלה בליבה במהלך הטיפול הנפשי אצל ויקי סקנדריון, לא הושפעה מדבריו של מוטי, אלא נבעה בעיקר מרצונה לקבל הכרה בצידקתה ובמצוקתה ורצונה שלא להיתפס כחולת נפש בעיני בני משפחתה המורחבת, משום שאינה חולת נפש, אלא סובלת מתגובות פוסט טראומטיות, בעקבות התעללות מינית בילדותה (עמ' 253, 190 לפרוטוקול).

כמו יתר עדי התביעה גם מוטי סיפר על הפרעת האכילה ממנה סבלה המתלוננת ועל מצבה הנפשי הקשה. כן העיד כי המתלוננת סיפרה לו על האווירה הקשה בביתה עובר לעזיבתה את הבית, ודבריו מחזקים ומאששים את דברי המתלוננת.

עדת התביעה חתמי קאסם

124. העדה שירתה כשוטרת במרחב שרון, נכון למועד גביית הודעתה הראשונה של המתלוננת מיום 28.12.04. היא גבתה את הודעת המתלוננת-נ/14 וערכה מזכר- ת/23.

המזכר-ת/23 מדבר בעד עצמו, ומלמד על מצבה הנפשי של המתלוננת בעת מסירת הודעתה דנן.

בחקירתה הנגדית, סיפרה בכנות כי אינה יכולה לייחס את האמור במזכר לחלק ספציפי בהודעה, ואולם, לדבריה, זוכרת את המקרה עצמו ואת מצבה הנפשי של המתלוננת, שכן "אירוע כזה לא כל כך נשכח. אני זוכרת את ההיסטריה של הבחורה שבאותו יום" (עמ' 1289 לפרוטוקול).

בחקירה החוזרת הבהירה העדה כי רשמה את ת/23 במהלך גביית ההודעה,כפי שנדרש על פי הנהלים. והדגישה כי מצאה לנכון לעשות כן, כי ניכר מהתנהגותה של המתלוננת ש:

"היא התרגשה כל כך...שהיא סיפרה את זה- זה כל כך הכאיב לה ועשה לה רע...שהיא הזכירה את הדבר הזה- זה עשה לה רע בנשמה" (עמ' 1295 לפרוטוקול).

125. העדה ערכה המזכר-ת/23 במסגרת תפקידה כחוק. מדובר בעדה ניטראלית לכל דבר ועניין, שלא הייתה לה כל נגיעה אישית לפרשה, ולכן אני דוחה את טענת הסנגור לפיה, העדה "פברקה" (עמ' 1292 לפרוטוקול) את האמור במזכר דנן.

עד תביעה רס"ב מירי אבסלנדר

126. העדה, חוקרת במרחב דן מזה 25 שנים, ערכה דוח עימות בין המתלוננת לנאשם- ת/20 ות/20א'. חקירת הנאשם תועדה אף היא על ידי העדה, תמליל החקירה והקלטת - ת/21 ות/21ב'. כמו כן גבתה הודעה מהמתלוננת, מיום 16.01.05 ומיום 31.01.05- בהתאמה נ/15 ונ/16.

בחקירתה הנגדית של העדה, התייחס ב"כ הנאשם לבקשת הנאשם במהלך העמות להבדק בפוליגרף. כמו כן, בסיכומיו גרס הסנגור כי מאחר ולא נערכה לנאשם בדיקת פוליגרף מדובר במחדלי חקירה (עמ' 153 לסיכומי ההגנה).

בהתאם להלכה שנקבעה בעניין זה [ראה י. קדמי, "על הראיות", חלק שני, מהדורת תשס"ד-2003, עמ' 1113-1111, ואזכורי הפסיקה שם] אני דוחה טענה זו מכל וכל.

מצב נפשי

127. הלכה פסוקה היא, כי מצב נפשי של מתלוננת בעבירות מין משמש חיזוק ואף סיוע לעדותה. סעיף 54א (ב) לפקודת הראיות בטל את דרישת הסיוע לעדותה של קורבן עבירת מין וקבע במקומה חובת הנמקה. נפסק כי ראיה שיש בכוחה להוות סיוע תספק את דרישת החיזוק ומקל וחומר את חובת ההנמקה. בעניין זה ראה ע"פ 993/00 :

"...למידת הפירוט הנדרשת לשם עמידה בחובת ההנמקה לא נקבע שיעור והדבר ייקבע על פי הנסיבות (ראו ע"פ 4043/93 פלוני נ' מדינת ישראל, דינים עליון, כרך לח, 353, פסקה 1 לפסק דינו של השופט טל). עם זאת, ברור כי כאשר התרשמותו של בית המשפט ממהימנות המתלוננת נתמכת בראיות חיצוניות - די בכך כדי לספק את דרישת ההנמקה (קדמי, בעמ' 162). כך, למשל, נקבע, כי תלונתה המיידית של מתלוננת או העובדה שהגיעה נרגשת ופרועה בעת הגשת תלונתה, די בהן כדי לספק את אותו חיזוק הנדרש לשם עמידה בדרישת ההנמקה (עניין גנדור, בעמ' 50). מכוח קל וחומר, הגורמים הראייתיים שנקבעו בעבר כמספקים את דרישת הסיוע, יספקו גם את חובת ההנמקה שבאה במקומה."

[ע"פ 993/00 - אורי שלמה נ' מד"י. תק-על 2002(3), 1111, עמ' 1115]

לעניין מצב נפשי של קורבן עבירת מין המשמש חיזוק ואפילו סיוע ראה החלטת כב' בית-המשפט העליון בע"פ 9458/05 - רחמילוב נ' מד"י:

"בית משפט קמא מצא מספר ראיות המחזקות ותומכות בגרסתה של המתלוננת. מדובר בראיות "קלאסיות" שמשמשות ככלל לחיזוק עדותם של קורבנות מין. כך, למשל, מנה בית משפט קמא את מצבה הנפשי של המתלוננת כאשר חזרה לביתה. אביה של המתלוננת העיד כי כאשר חזרה, "היו לה דמעות בעיניה ופניה ועיניה היו נפוחים מבכי". היא היתה בהלם והיה צורך במתן כדור הרגעה. תחילה לא היתה מסוגלת לדבר ואחר כך סיפרה כי עברה אונס...מצב נפשי - נחשב מאז ומעולם כחיזוק ואפילו סיוע (בעידן שבו היה הסיוע נדרש לתלונתה של נפגעת אונס), שהרי כמוהו כממצא פיזי בגופה של המתלוננת, המעיד על מה שעברה".

[ע"פ 05 / 9458 -יגדן רחמילוב נ' מד"י [פדאור (לא פורסם) 06 (19) 188], עמ' 3]

המשמעות שיש לייחס למצבה הנפשי של קרבן עבירה, המתגלה בסמוך לארועים ולעיתים אף לא בסמיכות אליהם אולם בקשר ישיר לארועים הללו, באה אף היא לידי ביטוי בפסיקה:

"אכן, בדרך כלל מדובר במצב נפשי המתגלה סמוך לאחר ביצוע העבירה, אולם כאשר קיים הסבר סביר ואמין ל"התמהמהות" בגילוי החיצוני של הזעזוע הנפשי, יש גם בגילוי חיצוני שבא לידי ביטוי שלא בסמוך לאירוע הפלילי כדי להוות סיוע" [ע"פ 1121/96 פלוני נ' מד"י, פ"ד נ (3) 362-361].

ראה לענין זה גם את דבריו של כב' השופט לוין בע"פ 7086/93:

"מקובל היה עלינו מאז ומתמיד שראיית סיוע כזו עולה גם מתוך תיאור התנהגותו של קורבן העבירה בהקשר לעבירת המין המיוחסת לנאשם ושעל פי הנטען ביצע בקורבן העבירה. הלך הרוח של הקורבן סמוך לאחר ביצוע העבירה או בסמיכות זמן או בהתייחסות ישירה לארוע הקשור למעשה, שהיה בו כדי להעלות מחדש בתודעת הקורבן את הארוע הטראומטי ולהסעיר את רוחו. (ההדגשה אינה במקור-מ.ס.) (ראה ע"פ 556/74 פדידה נ' מדינת ישראל, פ"ד כט (2) 389,387; ע"פ 435/78 בגין נ' מדינת ישראל, פ"ד לב (3) 174,169; ע"פ 147/79 קובו נ' מדינת ישראל, פ"ד לג (3) 726,721 )".

[ תק-על 94(3), 1506, עמ' 1509].

כפי שפורט לעיל, עדי התביעה: כ'-אחות המתלוננת, שמעון נחמני, ברכה מ., אורית ר. מרדכי כהן אור וחתמי קאסם תיארו את מצבה הנפשי הקשה של המתלוננת ואת הסימפטומים הפוסט טראומטיים הקשים מהם סבלה. בפרק הבא, יובאו עדויותיהם של מומחי התביעה אשר חלקם טיפלו במתלוננת, חלקם בדקו אותה וערכו חוות דעת בעניינה, אשר העידו בהתאם לניסיונם ולמומחיותם על מצבה הנפשי והפיזי הקשה של המתלוננת, לרבות מסקנותיהם בעניין זה.

ג. המומחים

הקדמה:

128. בפרק זה נעמוד על עדויותיהם של המומחים מטעם התביעה ומטעם ההגנה, בהקשר לשאלות השנויות במחלוקת, שהמרכזית שבהן היא האם הזכרונות של המתלוננת הם אמיתיים או שמא מדובר בזכרונות מדומים או "מושתלים", כטענת ההגנה.

מומחי התביעה הם: אנה אשד, פרופ' שיף, נאווה גוטמן והעו"ס ויקי סקנדריון שטיפלו במתלוננת בתקופות שונות. ד"ר בייטלר טיפלה בה בחדר המיון של בית החולים "שלוותא". ד"ר סבר וד"ר דותן נחקרו על חוות הדעת-ת/22.

מומחיות ההגנה הן: ד"ר קמפף-שרף וד"ר גאוני.

ג.1. המומחים מטעם התביעה

עדת התביעה אנה אשד

129. העדה הינה פסיכולוגית קלינית במקצועה בעלת נסיון רב, כמפורט בקורות חיים - ת/17. העדה טפלה במתלוננת בין החודשים מרץ 2000 לינואר 2001 כאשר המתלוננת הייתה כבת 21 והתגוררה עדיין בבית הנאשם. היא הגיעה אליה לטיפול לאחר שאחותה כ' עודדה אותה לעשות כן.

בפתח עדותה, הסבירה העדה כי כאשר הגיעה אליה המתלוננת לראשונה, היא תיארה בפניה הפרעת אכילה ייחודית לה עם ירידה דרסטית במשקל:

"...בעיה מאוד מיוחדת של אכילה, שהיא לא מוכרת בספרות, היא לא בהגדרה של אנורקסיה, אבל יש לה בחירה מאוד מיוחדת של מאכלים, יש מאכלים שהיא אוכלת ומאכלים שהיא לא אוכלת...תשומת הלב שלה לא היה להוריד במשקל ולהיות רזה, אלא כל תשומת הלב שלה היתה בלאכול מאכלים מסוימים ומאכלים אחרים לא. כשהיא מרגישה, היא רואה כאיסור לאכול מאכלים מסוימים, כמו בשר, כמו דברים קשים, והיא אוכלת רק דברים מאוד רכים כמו גמדים, לבן, גבינה לבנה, ודברים כאלה" (עמ' 573-572 לפרוטוקול).

לדברי העדה, כבר בפגישתן הראשונה ספרה לה המתלוננת כי היא עברה ניסיון אונס לפני מספר שנים כשהייתה בשירות לאומי בטבריה.

130. העדה הסבירה את התהליך הטיפולי שעברה המתלוננת, את העובדה, שבקשה לשמוע את קורות חייה, את עברה, וכי הדברים הללו היו חשובים לא על מנת לקבוע אם הדברים אכן התרחשו, אלא בתוך הקונטקסט שבתוכו התחילו להופיע הסימפטומים מהם סבלה המתלוננת (עמ' 853 לפרוטוקול). העדה הסבירה, שכפסיכולוגית מטפלת, מטרתה הייתה לעזור למתלוננת להתגבר על השתוק התפקודי שלה, לדאוג שיהיו לה חיים גם מחוץ לבית. לעזור לה להגשים את משאלותיה על מנת לתת משמעות לחייה וכן לעקוב אחר הפרעת האכילה של המתלוננת בכדי לשמור עליה פיזית (עמ' 584 לפרוטוקול).

העדה ציינה כי המתלוננת הינה בחורה מאוד אינטליגנטית, שרצתה ללמוד ואף נרשמה למוסדות שונים אולם "ברגע האחרון היא נסוגה" (עמ' 573 לפרוטוקול).

131. לדברי העדה, המתלוננת ציינה בפניה כי אינה זוכרת את ילדותה עד גיל עשר. כאשר באופן הדרגתי, החלה לספר על בעיות נוספות שהציפו אותה, כגון: יחסיה עם משפחתה, העדר יכולת להירדם, חוסר שעות שינה, חוסר היכולת שלה לישון בחדר עם דלת סגורה וכד'. עוד ציינה העדה, כי כאשר המתלוננת פרשה בפניה את מצוקותיה, היא סיפרה לה כי היא עצמה איננה מבינה את פשר התנהגותה ופחדיה. כך, לדברי העדה, המתלוננת לא הבינה מדוע היא מוצאת צורך להתכסות בשמיכת פוך גם בלילות חמים של קיץ, ומדוע היא אינה מצליחה לישון או אוכלת רק מאכלים מסוימים כפי שפורט לעיל:

"...שוב אני אומרת תמיד יש לה איזה ביקורת עם עצמה שבתור בחורה רציונאלית אינטליגנטית מאוד מתארת התנהגויות שהיא לא מבינה בעצמה. למה היא שכחה, למה היא ישנה בצורה כזאת ולמה היא אוכלת בצורה שהיא אוכלת. מבחינת היחסים במשפחה היא מתארת מצב שהיא מנהלת את הבית..." (עמ' 577 לפרוטוקול).

132. העדה תיארה את התקדמותה של המתלוננת, כאשר לאחר כ- 3 או 4 חודשים בהם טופלה על ידה, היא החלה להתלבט ולתהות האם קרו בעברה דברים שהיא שכחה. לדבריה, לצד תהליך ההיזכרות שהחל, חדר אט אט גם האפקט הרגשי. העדה הקפידה, לדבריה, לא לזרז את המתלוננת ולשמור עליה. כפי שהיטיבה להסביר במילותיה היא:

"לאט לאט היא מתחילה להתלבט, האם קרו פה דברים ב- 10 שנים האלה, דברים שאני שכחתי, כי אולי קרה שם משהו שאני, משהו נורא. בתור בחורה מאוד אינטליגנטית שיודעת דברים היא אומרת אולי קרה שם גילוי עריות, אבל היא אמרה את זה כמו שהיא היתה אומרת לי אתמול עליתי לאוטובוס, בלי שום אפקט, בלי שום רגש, ממש מראש, בתור מחשבה קרה אינטליגנטית...ומתחילות לעלות שאלות מה קרה, מה קרה. זיכרונות שעולים, כמו אולי אם קרה משהו, אני לא זוכרת, אבל היא לא זוכרת מי, אולי כן אולי לא, ומפה הטיפול מתחיל לקבל צבע שהיא מתקדמת ונסוגה, מתקדמת ונסוגה בקונפליקט מאוד גדול, האם היא רוצה באמת לגלות מה שהיה שם או שעדיף שהיא לא תגלה...כל הזמן הבחורה מאוד מדברת בצורה מאוד קרה, אין רגש, ובכי מתחיל להעלות רק באמת אחרי כמה חודשים טובים, זאת אומרת אני רואה במשך, בתהליך הטיפול את ההתפתחות של הטיפול," [(ההדגשה אינה במקור-מ.ס.)(עמ' 586-585 לפרוטוקול)].

העדה הסבירה כי החלק שלה בתהליך הטיפולי של המתלוננת, היה לאורך כל הדרך ניסיון לשמור עליה ולעקוב אחר התהליך שהיא עוברת על ידי שיחה, הסתכלות ושאילת שאלות לגבי מצבה הכללי, התנהגותה, מחשבותיה וכד' לדבריה:

"...קודם כל אני שומרת עליה, ...אני לא מזרזת אותה, ...אני שומרת עליה, לא מזרזת אותה, לא לוקחת עמדה, ונותנת לה, אני שומרת שההגנות לא יפרצו יותר מידי כשהיא עדיין לא מוכנה, אני שמה ליד ואני עוקבת אחרי התהליך, ואני עוקבת אחרי ההתקרבות שלה והתרחקות שלה, מהתקרבות להתרחקות...על ידי דיבור, דיבור והסתכלות...בשאלות שאני עושה, שאלות שאני עושה לגבי המצב הכללי שלה, של הסימפטומים, של האוכל, של השינה, של היציאות שלה מהבית ושל המחשבות שלה..." [(ההדגשה אינה במקור-מ.ס.)(עמ' 586 לפרוטוקול)].

133. עד אשר החלה המתלוננת לדברי העדה, לתאר בפניה הבזקים של זכרונות שעולים במוחה, לצד חלומות שהיא חולמת ובאופן הדרגתי הלך וקרס מנגנון הדיסוציאציה, והזכרונות החל לצוף למעלה. לדבריה:

"לאט לאט היא מתחילה לבוא לשיחות עם פתיחה של אין לי מילים, אין לי מילים, אין לי על מה לדבר, כאשר עוד פעם מתחילה להתלבט אם היו דברים, לא היו דברים, היו, עד כדי כך עם הבזקים, חצי חלומות, חצי הבזקים שאולי קרה משהו בבני ברק, בבית הכנסת, היא לא זוכרת מה...מן הבזקים כאלה של זיכרונות...פלאשבקינם (פלאשבקים-מ.ס.) שיש לה..היא מספרת לי את התוכן של הפלאשבק, שהיא נמצאת בבית כנסת בבני ברק מישהו משהו וזהו, והיא לא יכולה לתפוס את הדבר, זה בורח לה, ואני יכולה לראות איך מנגנון הויסוציאציה (דיסוציאציה-מ.ס.) הולך וקורס...כאשר היא מתחילה לרדת המנגנון הזה מתחיל לרדת, מתחילים להופיע הפלאשבקים, סיוטים שהיא לא תמיד זוכרת שהם באים לה..." (עמ' 587-586 לפרוטוקול).

העדה ספרה כי בשלב מסוים, נסעה המתלוננת לבית הכנסת בבני ברק כדי לנסות ולהיזכר האם קרה לה משהו שהעלה בכל פעם את הבזקי הזיכרון הללו:

"העדה: ...לא נתן לה יותר אינפורמציה, שוב עלה וירד, התלבטויות מי זה היה האיש הזה, האם זה היה איש זר או שזה היה אבא שלה, זה אולי פעם הראשונה אני חושבת שהיא מתחילה להעלות את אבא כאולי כגורם לכל הדברים האלה שהיום אולי זוכרת...כמו בצורה כזאת של שאלה, של שאלה...אולי אבא, אני לא זוכרת, אני לא רוצה לזכור, אולי לא כדאי בכלל לחקור,...

כב' הש' שנלר: כן, כן, אבל הרעיון אולי זה אבא, זה בא ממנה לראשונה?

העדה: ממנה כן, אני לא אכניס דבר כזה לתוך הטיפול" [(ההדגשה אינה במקור-מ.ס.)(עמ' 592 לפרוטוקול)].

העדה הדגישה בנקודה זו, כי היא מעולם לא הציעה למתלוננת הצעות כמו לנסוע למקום מסוים ולנסות לחקור את פשר ההבזקים שהיא חווה, וכי הכל נעשה ביוזמתה ובדרכה.

העדה ציינה כי חלק מהחלומות- מהסיוטים שהמתלוננת זכרה, היו סיוטים שחזרו על עצמם פעם אחר פעם. חלום אחד שחזר על עצמו בסיפוריה היה חלום שהמתלוננת כלל לא הבינה את משמעותו אולם תיארה את תוכנו בפני העדה:

"...זה חלום חוזר של שתי ציפורים שאחת מהם בורחת והשנייה מנקרת אותה מאוד חזק, היא מתעוררת בפחד, אבל חצי משותקת, היא לא מבינה את החלום הזה, אנחנו ניסינו לברר מבחינת החוויה שלה, היא לא זוכרת, זה רק של פחד והיא רוצה רק להתעורר, זה מה שהיא מביאה..." (עמ' 587 לפרוטוקול).

134. העדה הסבירה, כיצד עם התקדמות הטיפול, המתלוננת החלה גם להרגיש. תחילה תיארה המתלוננת הכל בצורה רציונאלית, אינטליגנטית, כמי שמחליפה דעות עם המטפלת. העדה הסבירה, כי בשלבים אלה, היא "לא מרגישה אותה חיה" (עמ' 588 לפרוטוקול), אלא כפי שהמתלוננת עצמה תיארה עצמה, כמי שמתפקדת כמו "רובוט" (עמ' 588 לפרוטוקול).

לדברי העדה, המתלוננת שבה וחזרה על התחושה של "מתפקדת כרובוט" מספר פעמים, כדי לתאר סיטואציות שונות בחייה:

"כמו למשל פעם אחת שהאבא מבקש ממנה שהיא תספר אותו, והיא לא רוצה לעשות את זה, והיא מרגישה שהיא לא מסוגלת להגיד לא, שהיא מתפקדת אבל ממקום אחר, היא לא מסוגלת להגיד לא...עוד סיטואציה של תחושה של רובוטיות זה כשהאבא היה נוהג לבקש ממנה שהיא תעשה לו מסאג' והיא שנאה את זה, פשוט שנאה את זה, אבל בהיותה בת 21 בחורה רציונאלית מאוד, לא הייתה מסוגלת להגיד לא, והייתה עושה בסיטואציה הזאת, עוד פעם, נכנסת למן לדיסוציאציה שהיא מתפקדת אבל היא לא מרגישה" (עמ' 589 לפרוטוקול).

135. עוד ספרה העדה, כי פעמים רבות המתלוננת נתנה בעצמה את המובן ואת האינטרפרטציה להתנהגותה ולמילותיה. כך, דברה למשל על מאכלי בשר במונחים של הנאה, וכיוון שהמתלוננת תיארה עצמה בפני העדה כמי שאסור שיהיו לה הנאות בחייה, היא מנעה מעצמה מאכלי בשר שהיוו עבורה סמל להנאות בחיים. העדה ציינה כי על אף שהמתלוננת ידעה להסביר מדוע אינה אוכלת מאכלי בשר, היא לא הצליחה להבין מדוע קיימת בתוכה התחושה שאסור שיהיו לה הנאות משום סוג:

"העדה: קשה זה הנאה, בשר זה הנאה, לי אסור ליהנות מהחיים ולכן אני לא אוכלת...זה היא באה בהתחלה, באה עם התיאוריה הזאת, למה היא יכולה לאכול רך, כי זה בשביל הישרדות, אבל קשה אסור לה, אסור לה כי זה הנאה,

כב' הש' אופיר: ולמה אסור לה ליהנות מהחיים, היא התייחסה לשאלה?

העדה: היא לא יודעת את זה. ועד סוף הטיפול בעצם היא לא עשתה, לא היתה הבנה למה לה אסור ליהנות, אבל זה ברור לה שאסור ליהנות ולכן היא לא אוכלת" (עמ' 591 לפרוטוקול).

136. לדברי העדה, ככל שהחלו להתעורר רגשות אצל המתלוננת, היא החלה לדבר על חייה במונחים של "בלגאן וסדר":

"זה היה אחד המוטיבים שהיא צריכה לסדר את הכריות בבית, הכל שיהיה טיפ טופ רק שלא יהיה בלגן. מה זה הבלגן הזה? זה כל הדברים שאולי קרו עד גיל 10 ושהיא לא זוכרת" (עמ' 589 לפרוטוקול) (ראה גם עמ' 154 לסיכומי התביעה).

במהלך עדותה תיארה העדה שוב ושוב את הקונפליקט של המתלוננת בהתקדמות בטיפול, על כך שהיא התקדמה ונסוגה. העדה הגדירה זאת ש"בעצם זה היה הצבע של הטיפול" (עמ' 591 לפרוטוקול), של ההתפתחות ההדרגתית של המתלוננת, הקונפליקט בין רצונה לנבור "בבלגן" ולדעת, לבין הפחד וחוסר הרצון לגלות ולדעת. כך, בעניין החלום של בית הכנסת, העדה ספרה, שזו הייתה הפעם הראשונה, שהמתלוננת בטאה את האפשרות, שהפוגע הוא אביה-הנאשם. אולם בד בבד, התלבטה ותהתה, שמא עדיף אולי לא לזכור.

לשאלת בית המשפט, הבהירה העדה כי הרעיון שיתכן שהפוגע הוא אביה, בא מהמתלוננת, שכן היא, כפסיכולוגית קלינית "לא אכניס דבר כזה לתוך הטיפול...המטרה שלי זה לא לקדם, לא לעשות קפיצות בטיפול" (עמ' 592 לפרוטוקול)

העדה הסבירה כי ב"קפיצה" כוונתה להתקדמות חדה בטיפול:

"כן, זה כן לעשות קפיצה, אני לא יודעת אם זה קפיצה נכונה, אני לא משחקת עם ההגנות של הפציינטים שלי, אני מאוד מכבדת אותם. במיוחד אצל בחורה שאני רואה שהיא עושה את הכל כדי להישרד ממש, ויש לה כוחות נפש, נכון שהיא לא משתמשת בהם, אבל כל כוחות הנפש שלה הולכים היום על לשמור על עצמה, שורדת בחיים, לא הרבה יותר מזה, אבל שורדת. אני לא יכולה להכניס לה לפה דברים..." [(ההדגשה אינה במקור-מ.ס.) (עמ' 593 לפרוטוקול)].

העדה הבהירה באופן חד משמעי, כי היא נותנת למטופל לעשות את צעדיו הראשוניים ומכבדת את הקצב של המטופל, במקרה דנן המתלוננת. העדה כיבדה גם את הליכתה של המתלוננת לסירוגין "קדימה ואחורה", כך בלשונה. אך היה ברור לעדה שלמתלוננת כבר אין דרך חזרה מזכרונותיה, תהא הדרך ארוכה וקשה ככל שתהא. לדבריה, ככל שהטיפול התקדם, והזכרונות והפלשבקים התחילו לעלות היא חשה כי המתלוננת סובלת יותר ויותר, והיא הסבירה שזהו "אחד הפרדוקסים לפעמים בטיפולים, שככל שהטיפול מתקדם... הסבל של הפציינט הולך וגובר" (עמ' 594 לפרוטוקול).

עוד אמרה כי:

"...ככל שהיא התחילה יותר לסבול, התחילו לעלות, עלה פלאשבק של איבר מין בפה שלה בתור ילדה, בתור פלאשבק היא לא יודעת מי זה, מיד אחרי זה היא אומרת אולי זה שטויות, אולי זה סיפורים שלי, אולי זה לא קרה, הטיפול ממשיך, הבלגן, הבלגן כמו שהיא קוראת לזה, עולה, כל פעם היא אומרת הטיפול לא עוזר, הטיפול לא עוזר, כאשר בחיים הדברים שהיא מתארת מתחילים לתפוס תנופה, יש הטבה בשינה, יש התרחקות שלה מהמשפחה.." (עמ' 595-594 לפרוטוקול).

137. לדברי העדה, במקביל לתהליך ההיזכרות וההתקדמות של המתלוננת בטיפול, כאשר "הבלגן", כפי שהיא כינתה זאת, המשיך ועלה התחילה המתלוננת להתלונן שהטיפול איננו עוזר. אלא דווקא בתקופה זו, שהמתלוננת טענה שהטיפול אינו עוזר והופיעו הפלשבקים, חל שיפור בתפקוד שלה בחיים. כך, ככל שהטיפול התקדם, כך הוא הפחיד יותר את המתלוננת. לכן, דווקא כשהזכרונות החלו לעלות, על סף ההתפכחות, הפסיקה המתלוננת את הטיפול:

"בשלב של התפכחות, הדברים עולים והיא מתחילה לקשר דברים, היא מתחילה יותר לנגוע בדברים שהיא עשתה דיסוציאציה קודם, שמתחילים לעלות סיוטים ורעיונות שמפחידים אותה ואז איזה שהיא דרך אולי להרגיע את העניין ולא, כמו שהיא אמרה אולי לא כדאי לחקור ואולי היא לא תבוא לטיפול, אבל זה לא מה שהיא הסבירה לי אני אמרתי לה את זה, אבל היא באה בתור הטיפול לא עוזר, הטיפול לא עוזר, הדברים לא קורים, כאשר אני מראה לה כמה שפה דברים קורים ורותחים בחוץ. עכשיו, אני הצטערתי שהיא הפסיקה את הטיפול, אבל שוב הייתי גם בדעתי שהיא, אני יכולה לסמוך על הבחורה הזאת, זאת אומרת היא לא פסיכוטית, היא לא פוגעת בעצמה..." (עמ' 596 לפרוטוקול).

הערכת עדותה של הגב' אשד

138. בעדותה הקפידה העדה לתאר את מהלך הטיפול במתלוננת בפירוט רב, בדייקנות ותוך הקפדה על שמירת האובייקטיביות המקצועית. העדה נקטה לשון זהירה במסקנותיה והערכותיה. התרשמתי כי גם במהלך הטיפול במתלוננת, נהגה בזהירות ומקצועיות כשלנגד עיניה עומדת טובתה של המתלוננת ותו לא.

העדה העידה על מהלך הטיפול במתלוננת, הליך ההיזכרות וההתקדמות שלה, התגובות והתחושות, כפי שהיא הביאה אותם לחדר הטיפולים, ועל הפסקת הטיפול כעבור כשמונה חודשים. העדה פרשה בפני בית המשפט, את שראתה ושמעה בזמן אמת, כמי שהדברים התרחשו לנגד עיניה והדברים הושמעו באוזניה, ובד בבד, תארה והסבירה את התרשמותה המקצועית מהם. העדה הסבירה כי הקשר שלה עם המתלוננת הוא קשר של פסיכולוגית מטפלת אל מטופלת ואין ביניהם קשרי חברות כלשהם. לדבריה:

"אני לא כל כך מבינה בפרוצדורה, אני רק רוצה להגיד, אני מכירה את ע' רק כמומחית, כל הקשר שלה וכל ההסתכלות שלה עליה היא בתור מומחית...אני מוכרחה להגיד שבתור פסיכולוגית, אני למשל לא יכולה להיות פסיכולוגית של חברות שלי, אבל כשבא פציינט אני לא חברה של הפציינט" (עמ' 583-582 לפרוטוקול).

העדה ערכה רישומים תוך כדי הטיפול במתלוננת (להלן-"ניירות העבודה"), והבהירה, שמדובר ברישומים שנכתבו באופן ספונטאני, הכוללים משפטים שהמתלוננת אמרה והעדה ניסתה לכתוב אותם כלשונם, "אבל לא באופן מסודר, לא בתור אבחנה...הערות בשיחה, בשיקוף של השיחה עצמה" (עמ' 566 לפרוטוקול).

ב"כ הנאשם, התנגד משום מה להגשת ניירות העבודה הללו לבית המשפט, הגם שהוא חקר את העדה בחקירה הנגדית בנוגע לחומר זה. בהתנגדותו גרס הסנגור כי "ניירות עבודה" הם ניירות שמגיש מומחה ומכיוון שהעדה לא הגישה חוות דעת מטעמה, אין באפשרותה להעיד כעד מומחה (עמ' 568 לפרוטוקול).

סעיף 20 לפקודת הראיות קובע:

"בית המשפט רשאי, אם אין הוא רואה חשש לעיוות דין לקבל כראיה, בכתב, חוות דעתו של מומחה בשאלה שבמדע, שבמחקר...".

הנה כי כן, הכלל הוא שעדות מומחה ניתנת, ככל עדות, בעל פה. רק במקרים בהם אין חשש לעיוות דין רשאי בית המשפט לקבל עדותו של מומחה, גם על דרך של חוות דעת בכתב.

בספרו "על הראיות" קבע כב' השופט י. קדמי כי:

"עדות מומחה יכול שתינתן "בכתב"...בכפוף להעדת עורך חוות הדעת או התעודה; ויכול שתינתן מלכתחילה "בעל פה"...הכלל הוא: "אין הדין מחייב הגשת חוות דעת מומחה, אלא מאפשר זאת כתחליף לעדות המומחה בחקירה ראשית"" (מתוך יעקב קדמי, "על הראיות", חלק שני, מהדורה תשס"ד- 2003 עמ' 662-661).

לעניין זה ראו גם החלטתה של כב' השופטת רוטלוי בת"פ 217/95 מדינת ישראל נ' גנות, תק-מח 97 (3), 1870.

מכאן, בהתחשב בעובדה שהעדה הינה פסיכולוגית קלינית מנוסה שהעידה על מהלך הטיפול הפסיכולוגי במתלוננת לרבות מסקנותיה ואבחנותיה הטיפוליות ועל כך נחקרה ארוכות גם בחקירה נגדית, יש לראות את עדותה כעדות מומחה, לכל דבר ועניין.

139. העדה הסבירה בחקירתה הנגדית כי בתקופת הטיפול אצלה, המתלוננת עדיין לא הגיעה לשלב בו יכלה לספר לעדה על הארועים הטראומטיים שקרו לה. לדבריה:

"אני ציינתי כמה שזה לא עלה, כמה שזה אולי היו פלשבקים מאוד לא ברורים ונעלמו לה תוך כדי הטיפול, שזה היה עיקר הטיפול באמת. הנסיגה שלה, אף נושא היא לא סיפרה לי, היא לא היתה בכלל בשלב שהיא יכלה לשבת ולספר לי על מקרים טראומתיים ברורים שקרו לה" (עמ' 630 לפרוטוקול).

כאמור, המתלוננת לא חשפה בפני העדה ארועים טראומתיים ברורים. הן משום שהיא נזכרה בהם לאחר סיום הטיפול אצלה והן משום שעדיין לא הייתה בשלה לדבר עליהם. או כפי שהמתלוננת העידה לגבי גזירת השיער, משום שזה לא עלה בדעתה במהלך הטיפול כפרט שהיא מבקשת לשוחח עליו עם העדה, הגם שהיה בתודעתה (עמ' 696 לפרוטוקול).

140. עוד טען ב"כ הנאשם בסיכומיו, כי העדה "מודה" (עמ' 86 לסיכומי ההגנה) שהיא ניסתה להגיע יחד עם המתלוננת לפתרון חלום שתי הציפורים. בחקירתה הנגדית נחקרה העדה ארוכות בנושא של פירוש חלומות בכלל, ואם פרשה את חלומותיה של המתלוננת בפרט. בשאלותיו, העלה הסנגור האפשרות שמא במסגרת תהליך הטיפול, סיפרה המתלוננת לעדה על חלומות שחלמה, ובעזרתה של העדה, "פענחו" השתיים את חלומותיה של המתלוננת באופן שהושתלו אצלה זכרונות של אירועים שמעולם לא אירעו.

בתגובה לטענותיו של הסנגור, השיבה העדה כי במסגרת מתן הטיפול הפסיכולוגי למתלוננת, מעולם לא עסקה בפירוש חלומותיה. החלומות היו רק אמצעי שבעזרתו עלו לעיתים נושאים נוספים לטיפול. לדבריה:

"...אני לא מחפשת את הפירוש האבסולוטי של החלום, החלום הוא חומר שיכול לפתוח נושאים נוספים לטיפול. יכול להיות שנבין רק חלק קטן מאוד מהחלום הזה, מה בשבילה ניקור, מה זה בשבילה, אולי מפה היא תיזכר שהיה לה פעם ציפור כשהייתה בת 3 והציפור מתה, אני סתם ממציאה עכשיו מה יכול להיות ניתוח של חלום. החלום הזה בפני עצמו כמו שהוא מובא, אני לא יכולה לפרש אותו" (עמ' 604-603 לפרוטוקול).

עוד הסבירה העדה כי היא, כמטפלת, נהגה לשאול את המתלוננת בהקשר של החלומות שסיפרה לה:

"מה הרגשת, מה את מרגישה עכשיו כשאת מספרת לי, יש משהו שזה מזכיר לך, משהו בתוך החלום הזה" (עמ' 604 לפרוטוקול).

והבהירה כי כשמטופל מגיע עם חלומות, היא איננה אומרת למטופל מה משמעות החלום עבורה, ומה היא חושבת על החלומות ואף איננה מגדירה עבור המטופל מה הייתה התחושה שלו, כיוון שהוא זה שחלם את החלום "עבודה על חלומות מאוד גמישה ורחבה ולא פירוש של זה אומר את זה, וזה אומר את זה" (עמ' 605 לפרוטוקול).

בהמשך טען הסנגור, כי מרישומי העדה עלה, שהיא השתמשה במילה "מנקרת" בהקשר להתנהגות האם כלפי המתלוננת. לפיכך, ובלשון הסנגור: "האם זו לא הצעה לפתרון אפשרי שהציפור המנקרת זו האם? " (עמ' 86 לסיכומי ההגנה).

בחקירתה נשאלה העדה לענין השימוש במינוח "מנקרת" בהקשר של אימה של המתלוננת והבהירה כי המונח דנן הגיע מהמתלוננת עוד קודם לתיאור החלומות:

"ש. ...באותו עמוד 41...את כתבת ככה: כשיש בה (הכוונה לאימה של המתלוננת-מ.ס.) משהו דוחה, את כתבת את זה מהמילים של ע', ואת כתבת גם מנקרת בנשמה...השאלה, האם המנקרת בנשמה זה מילה שע' אמרה לך?

ח. כן" (עמ' 634 לפרוטוקול).

141. לדברי ב"כ הנאשם בסיכומיו, אף העדה פקפקה בזכרונותיה של המתלוננת, שכן אמרה בעדותה, בתגובה לנסיעת המתלוננת לבית הכנסת בבני ברק, בעקבות חלומה:

" "החליטה לנסוע לבית הכנסת אולי זה יזכיר לה" אבל זה לא הדליק לה אבל המתלוננת מתחילה "להעלות את אבא כאולי כגורם לכל הדברים האלה, שהיום אולי זוכרת" " [(ההדגשה אינה במקור-מ.ס.)(עמ' 84 לסיכומי ההגנה)].

סבורני כי אין ממש בטענת הסנגור. העדה נקטה מתוך דייקנות במינוח "שהיום אולי זוכרת" שכן כיום היא אינה נמצאת בקשר טיפולי עם המתלוננת ולכן איננה יכולה להעיד על זכרונותיה כיום. כמובן שאין זו ראיה לכך שהעדה פקפקה בזכרונותיה של המתלוננת, מה גם שמרביתם עלו במוחה לאחר שהפסיקה הטיפול אצל העדה.

עוד נטען בסיכומי ההגנה כי: "אנה אשד מגדירה את הסיום של הטיפול בהתלבטות חוזרת", שכן:

"עד סוף הטיפול בעצם היא לא עשתה. לא היתה לה הבנה למה לה אסור להנות" (עמ' 84 לסיכומי ההגנה).

העדה הבהירה בעדותה בבית המשפט, שבד בבד עם ההתקדמות בטיפול ובתפקודה בחיים האישיים החלו להופיע אצל המתלוננת פלשבקים וסיוטים. לדברי העדה, בגלל החשש מהתמודדות עם אותם תכנים קשים וכואבים שעלו והציפו את זכרונה של המתלוננת, היא החליטה להפסיק את הטיפול למרות שנותרו עדיין שאלות רבות ללא מענה (עמ' 596 לפרוטוקול).

142. בסיכומיו קבע הסנגור "דבר אחד ברור והוא שהמתלוננת ניהלה דו שיח והתייעצויות עם אנה אשד ושאלה לדעתה "אולי זה אבא"" (עמ' 84 לסיכומי ההגנה). עוד אמר ב"כ הנאשם, כי למרות הסתייגויותיה של העדה "אין להוציא מכלל האפשרות שאנה אשד נתנה תשובה חיובית לשאלה "האם יתכן שזה אבא" ועובדה זו שמתווספת לנטיעת הזיכרונות הקודמים מתחילה ליצור זיכרון מסולף" (עמ' 84 לסיכומי ההגנה).

טענת הסנגור לפיה לא ניתן להוציא מכלל אפשרות, שהעדה אשרה בפני המתלוננת, שאכן מדובר בנאשם, הינה השערה בעלמא ואיננה נסמכת על ראיה כלשהי. זאת ועוד, השערתו זו אינה מתיישבת עם דברי העדה ששללה אפשרות זו מכל וכל. לדברי העדה: "אני לא יכולה להכניס לה לפה דברים..." (עמ' 593- 592 לפרוטוקול), וזאת כאשר נשאלה על ידי מי הועלתה האפשרות כי הדמות הפוגעת היא אכן הנאשם.

בחקירתה הנגדית אישרה המתלוננת את דברי העדה ואמרה:

"ש. אז תגידי לי מה היה. באת ואמרת לה אני חושבת שאבא שלי אנס אותי. אז מה היא עשתה?

ת. אנחנו דיברנו על תחושות שלי, דיברנו על רגשות שלי, אוקי?

ש. אבל מה היא אמרה לך?

ת. היא בתור פסיכולוגית אמורה לשבת ולהקשיב לי. היא לא אומרת כלום ...

עו"ד היכל: ...יש מספיק מקרים שהפסיכולוגים נותנים עצות,

העדה: זה לא היה המקרה שלי" (עמ' 300-299 לפרוטוקול).

עוד טען ב"כ הנאשם, כי האפשרות שהעדה אשרה בפני המתלוננת שאכן מדובר בנאשם מתווספת "לנטיעת הזכרונות הקודמים", כך בלשונו, במוחה של המתלוננת ומתחילה ליצור "זכרון מסולף". גם זו השערה בעלמא, שהרי העובדה כי הושתלו במוחה של המתלוננת זכרונות קודמים לא הוכחה כלל, נהפוך הוא, לדעת כל המומחים שבדקו את המתלוננת וטפלו בה, לא הושתלו במוחה זכרונות מסולפים או מדומים.

143. בהמשך נחקרה העדה בנוגע ל"קורא בעיניים". העדה אמרה שהיא ראתה במפגש של המתלוננת עם "הקורא בעיניים" מעין "טריגר" להזכרות (עמ' 579 לפרוטוקול), וכי הפרטים של המפגש עמו לא נראו לה חשובים, אלא ההשלכות שהיו לכך על המתלוננת בחודשים שלאחר מכן. העדה הוסיפה, בתגובה לשאלות הסנגור, כי עובדתית התגובות של המתלוננת היו נפשיות, והחלו חודשים אחרי המפגש עמו. היא הבהירה, שלדעתה "הקורא בעיניים", לא הוא זה "ששתל" את הארועים במוחה של המתלוננת, שכן היא לא קבלה מיד את דבריו. כל שהמפגש עם "הקורא בעיניים" עשה, זה לגעת באיזה גרעין של זכרון מודחק. לדבריה:

"אנחנו יודעים שהתגובות שלה היו הרבה חודשים אחרי זה. היו תגובות נפשיות, היא עברה את זה. היא שמעה את זה, את הסיטואציה הזאת, היא לא מיד אמרה הו, אני, אם הוא אומר אז זה נכון. זה כנראה עשה איזשהו גרעין אצלה, כמו שאנחנו יודעים, שהזיכרונות נשמרים ברשת, יכול להיות שהוא נגע באיזה קצה של הרשת שלה, אבל לא עשה רעידת אדמה באותו הזמן. רעידת האדמה באה הרבה יותר מאוחר, כשהיתה הצטברות נוספת" [(ההדגשה אינה במקור-מ.ס.)(עמ' 618 לפרוטוקול)].

כמו כן, כאשר טען הסנגור בחקירה הנגדית כי קיימת אפשרות שאנשים כמו ה"קורא בעיניים", עלולים לטעת בדרך זו או אחרת זכרונות, העדה שללה זאת באופן חד משמעי. לדבריה:

"...אני לא מאמינה, שאפשר, שבן אדם שאין לו שום דבר ברקע, בנושא הזה, יהיה מושפע מדבר כזה. אם יגידו לך דבר כזה, למשל, אתה חושב שאתה תגיב כמו שע' הגיבה?" (עמ' 618 לפרוטוקול).

144. באשר לאפשרות לפיה "הקורא בעיניים", בהיפנוזה או בדרך אחרת של סוגסטיה גרם למתלוננת להאמין ולחשוב, יש מאין, בארועים בהם נזכרה בסופו של התהליך, דחתה העדה והסבירה, כיצד עולים זכרונות משוחזרים משוקמים. ה-recover memory, הם זיכרונות שנשכחו ועולים ככל הנראה, בסיטואציות שמובילות את האדם לזיכרון המודחק. הסיטואציות יכולות להיות מאוד שוליות ולשמש כטריגר:

"...משהו בריח, בראיה, במבט של הבן אדם, בקול שלו, לאו דווקא בתוכן לפעמים, יכולה להזכיר, או לנגוע באיזשהו קצה של אותה הרשת של זיכרונות, שהיא לא ישירה, מפני שאנחנו יודעים שיש בזיכרון הנשכח, יש מחסום, יש אינקפסולציה כמה שיותר חזק. זה הדיסוציאציה שמשתמשים. אז יכול להיות שבסיטואציה הזאת, באופן שאנחנו לא יודעים, היא נגעה באחת הקצוות האלה של הזיכרון" [(ההדגשה אינה במקור-מ.ס.)(עמ' 620 לפרוטוקול)].

על "הקורא במזוזות", המתלוננת לא דברה עם העדה, אולם כל אמירותיה של העדה לגבי הנגיעה ב"רשת של הזכרונות", כמפורט לעיל, רלוונטיים גם לגביו. כאשר המתלוננת הגיעה ל"קורא במזוזות", היא כבר סבלה מתגובות פוסט טראומטיות, כך שלכל היותר, "הקורא במזוזות", נגע שוב, בקצה של זכרון מודחק וכאוב (עמ' 159 לסיכומי התביעה).

145. העדה נשאלה האם היא סבורה שהמתלוננת מסרה ל"קורא בעיניים" אינפורמציה, אפילו מבלי שהיא הייתה מודעת לכך, והאם ייתכן שהמתלוננת, שהרגישה שה"קורא בעיניים" וה"קורא במזוזות" מסייעים לה ל"פענח" את תעלומת הדמות שפגעה בה, עשתה למעשה תהליך של אוטוסוגסטיה והגיעה למסקנה שאביה פגע בה במהלך ילדותה.

בתגובה לשאלות שהוצגו בפניה, ביקשה העדה להציג מחקר שנעשה בנושא של ה"השתלת זיכרון". לדבריה, ההנחה בבסיס המחקר הייתה כי ישנם שני סוגים של אנשים, אלו המושפעים יותר ונוטים לשכנוע עצמי ואלו- שפחות. תוך שימוש בהנחת בסיס זו," העבירו שני כלי בדיקה של כמות הזיכרונות שהם הצליחו להכניס אצל האנשים. הם בדקו בשתי סקלות" (עמ' 623 לפרוטוקול). ממצאי המחקר, כך לפי העדה, הראו כי בסקאלה אחת הסתבר כי אכן ניתן "להכניס רעיונות, שהם מילים בדרך כלל והם מאורעות" (עמ' 623 לפרוטוקול), ואולם בסקאלה השנייה, התברר כי לא התקבלו תוצאות חיוביות ולא ניתן היה לשכנע אדם במאורעות שונים שקרו לו לאורך זמן בילדותו. והסבירה:

"זאת אומרת, אצל אנשים שניסו לשכנע אותם, שבילדות, לא מדובר על מאורע אחד, אלא איזשהו תהליך שהם עברו, או סיטואציות שחזרו על עצמן, לא הצליחו לשכנע אותם" (עמ' 623 לפרוטוקול).

בהמשך הסבירה העדה לעניין היפנוזה:

"שבהיפנוזה ידוע, שאי אפשר לתת פקודה, יש הרי פקודות פוסט היפנוטיות. אי אפשר לתת לבן אדם פקודה פוסט היפנוטית על מעשה שהוא יעשה, שהוא בניגוד למצפון שלו. זאת אומרת, אי אפשר לתת הוראה היפנוטית, שבן אדם נגיד ילך לרצוח, אם המצפון שלו והערכים שלו לא הולכים בהתאם לזה. אז יש מחיר, יש גבול, אני מנסה להגיד, שיש גבולות לרמת הסוגסטיות שניתן לעשות" [(ההדגשה אינה במקור-מ.ס.)(עמ' 624 לפרוטוקול)].

בסיכומי ההגנה נטען כי העדה לא שללה את הדעה כי ניתן "לטעת" (עמ' 85 לסיכומי ההגנה) באנשים זכרונות מדומים. חרף האמור, עת נחקרה העדה בחקירתה הנגדית ונשאלה על תפיסתה של המלומדת לופטוס, לפיה אדם עשוי להיות מובל על ידי פסיכולוג או דמות אחרת ולהפנים דברים שלא היו. העדה אישרה כי אכן קיימים גם כאלה מחקרים, אך לא הסכימה עם תוכנם (עמ' 601 לפרוטוקול).

146. העדה הבהירה, שאמנזיה הקשורה לטראומה היא תופעה ידועה המצוינת גם ב-DSM (עמ' 627 לפרוטוקול). באשר להשתלת ארועים, שלא היו במוחו של אדם, הרי שהיא הסכימה שהדבר אפשרי אולם הבהירה, כי יתכן שניתן להשתיל ארוע בודד, אך לא ניתן לעשות זאת לגבי רצף מאורעות שלכאורה קרו בילדות.

כאמור, העדה אף הסתמכה על מחקרים בנושא.

כך גם לגבי ההשפעה של ניסיון האונס בטבריה על המתלוננת. לדברי העדה, אם לא היה רקע קודם, הקשור לטראומה בתחום המין, היא לא היתה מצפה לתגובות החמורות שנצפו לאחר מכן בהתנהגות המתלוננת: "לדעתי היה שם משהו, משהו שקשור לתחום המיני, שהוא מאוד בעייתי אצלה" (עמ' 675 לפרוטוקול).

147. בחקירתה הנגדית נשאלה העדה מדוע הטיפולים של המתלוננת לא התמקדו בניסיון האונס שחוותה בטבריה, והסבירה כי משיחותיה עם המתלוננת, עלה כי האדם שניסה לאנוס אותה מקורב למשפחתה, ועל אף שחשה שאינה צריכה ללכת עימו לחדרו, עשתה כן בכל זאת, כשהיא מצויה, כך לפי דברי העדה, "במצב של דיסוציאציה" (עמ' 645 לפרוטוקול), הינתקות מהרגשות שלה.

העדה הסבירה כי הסיטואציה של ניסיון האונס טופלה במובן זה, שיחד, ניסו השתיים להבין מדוע פעלה המתלוננת כפי שפעלה, ומדוע הלכה אחרי אותו גבר לחדרו, על אף שחשה שאינה רוצה לעשות כן. לדבריה, המתלוננת הרבתה להשתמש בנוגע לסיטואציה המתוארת, פעמים רבות במונח "בובה על חוטים" (עמ' 647 לפרוטוקול), והסבירה לעדה כי לעיתים היא מרגישה שהיא מובלת מבלי שיש הסבר הגיוני להתנהגות שלה. לדבריה:

"אותו ניסיון, ההתנהגות של, איך אנחנו מגדירים טראומה? טראומה זה סיטואציה שהבן אדם חווה חוויה כל כך כל כך קשה, שהיא מאיימת על השלמות שלו, שמאיימת על השלמות הפסיכולוגית שלו, גורמת להצפה של חרדה, או להיפך וזה סיטואציה בה יש חוסר אונים. הבן אדם נקלע לסיטואציה הטראומטית הזאת, הוא לא מסוגל לצאת ממנה. עכשיו, היום פחות מדברים מה זה טראומה סובייקטיבית. יש הגדרה ברורה מה זה בשביל הבן אדם הטראומה, הסיטואציה הזאת. כפי שע' תיארה את הסיטואציה הזאת, היא הלכה באמת על ההזמנה הזאת במצב של דיסוציאציה. זאת אומרת, היא חשה שהיא לא צריכה ללכת רגשית, היא לא התחברה לרגש והיא הלכה. פעולה. היא הלכה" (עמ' 645 לפרוטוקול).

המתלוננת לא טענה בפני העדה, כפי שהוצג על ידי ההגנה כי הנאשם שכנע אותה להיפגש עם אותו גבר ולה היה לא נעים לסרב בשל היכרותו את הנאשם. מכל מקום, לדברי העדה: ה"הסימפטומתולגיה שלה התחילה אחרי הסיטואציה הזאת" (עמ' 646 לפרוטוקול).

148. באשר ליחסיה של המתלוננת עם אימה, ציינה העדה כי המתלוננת ראתה באימה אדם פאסיבי מאוד שמעולם לא יצא להגנתה אל מול האב: "והיא רואה את האימא כאישה מאוד פסיבית וע' לא אוהבת אותה..." (עמ' 589-588 לפרוטוקול). המתלוננת תיארה, כך לפי דברי העדה, את אימה כאדם קנאי מאוד לתשומת ליבו של האב, וכמי שקינאה במתלוננת-בתה על תשומת הלב שהעניק לה הנאשם (עמ' 633 לפרוטוקול).

לעומת זאת, לגבי הנאשם- אביה, יחסה של המתלוננת הוא יותר אמביוולנטי, ובלשון העדה: "...אבל הקשר של ע' עם האבא הוא מאוד אמביוולנטי ומאוד מאוד טעון. הוא לא רק שלילי " (עמ' 633 לפרוטוקול).

הסנגור טען כלפי העדה, כי עצם העובדה שהמתלוננת הייתה תלויה בנאשם מבחינה כלכלית, וכי הוא נהג לתת לה כספים, שינה את יחסה של המתלוננת כלפי הנאשם. בתגובה לטענה זו, הבהירה העדה כי ככלל, הדברים אינם טוטליים בחיים, והם מורכבים. בעת שהייתה המתלוננת בטיפול אצל העדה, כסף היה אחד הגורמים לקונפליקט בינה לבין הנאשם, אך לא סיבה בלעדית:

"כל היחס השלילי שלה זה בגלל שהאבא לא הציע כסף, טוטאלית, לי מאוד קשה עם ה, זה לא מציאותי. לא בפסיכולוגיה, לא בחיים, דברים כאלה טוטאליים...קשה לי לקבל ולהגיד כן לאווירה כזאת, האם הצעת הכסף, או היחס של הכסף, הוא זה שקובע את היחס של ע' כלפי האבא" (עמ' 639-638 לפרוטוקול).

יתירה מזאת, המתלוננת ידעה שלנאשם הייתה חולשה אליה, שהייתה יכולה להשפיע עליו, לתת לה כסף, אולם לדברי העדה, היא לא עשתה זאת:

"ש. ...נכון שהיא אמרה לך שיש לה השפעה גדולה מאוד על האבא?

ת. כן.

ש. ...ונכון שהיא מנסה לנצל את ההשפעה שלה, או היתה מנסה לנצל את ההשפעה שלה על האבא, בכדי להשיג את הכסף הזה?

ח. בהיפותזה,...אבל היא לא עושה את זה" (עמ' 640-639 לפרוטוקול).

בהמשך עדותה סיפרה העדה כי לפי התרשמותה, המתלוננת חשה כי מצד אחד הייתה בתו המועדפת של הנאשם, "שהיא הרגישה שהוא מאוד מכבד אותה, מאוד מעריך את האינטליגנציה שלה ומאוד נעזר באינטליגנציה שלה" (עמ' 677 לפרוטוקול), וכי אחיה מאוד קינאו בה על היחס שהיא מקבלת מהנאשם. ומאידך, כאשר החלו הטיפולים, פרצו החוצה הרבה מאוד כעסים כלפי הנאשם:

"... כשהיא באה אלי, האמביוולנציה כבר הלכה והצטמצמה להרבה כעסים כלפיו, אבל היא תיארה את הקשר שלה עם האבא כבת המועדפת, שהיא אפילו בסיטואציה של הטיפול, כשיש הרבה מאוד כעסים, היא סיפרה, שהיה יום הולדת של האבא והיא הכינה את העוגה. היא היתה היחידה שזכרה והכינה את העוגה. זאת אומרת, יש פה יחס מורכב לגבי האבא, זה לא רק היה כעס שם " [(ההדגשה אינה במקור-מ.ס.)(עמ' 678 לפרוטוקול)].

149. בנוסף לתיאורה את יחסה האמביוולנטי של המתלוננת כלפי הנאשם, עמדה העדה גם סיטואציה של מסרים כפולים, כפי שספרה לה המתלוננת, כלפי ערכי הדת. לדברי העדה, המתלוננת סיפרה לה על סיטואציה אשר במסגרתה הלכה לבריכה עם הנאשם, והתבקשה על ידו להוריד את מכנסיה, כך שתישאר עם התחתונים של בגד הים בלבד. המתלוננת תיארה את הסיטואציה בפני העדה כסטייה, והסבירה שהיא קיבלה מסרים כפולים מהנאשם ומהבית בכלל, באשר לדת ולצניעות. עוד ציינה העדה כי:

"...זה מעורר אצלה, כשהיא מסתכלת אחורנית, מעורר אצלה פלשבקים והיא אומרת שמאוד קשה לה לראות את האבא בבגד ים. זאת אומרת, זה, זה איזשהו זיכרון, שהיא מפתחת אותו אחר כך" (עמ' 667 לפרוטוקול).

150. עוד טען ב"כ הנאשם בסיכומיו כי על פי מחקרים בנוגע לזכרון מדומה והשתלת זכרונות, גם קריאת חומר מקצועי, לרבות סרטים הם אחד הפרמטרים המאפשרים השתלת זכרון במטופל (עמ' 83 לסיכומי ההגנה). בחקירתה הנגדית התייחסה העדה לאפשרות שצפייה של המתלוננת בסרט בעל תכנים מיניים השפיעה עליה ונטעה בה רעיונות באשר לניצול מיני שחוותה בעצמה. העדה הסבירה כי:

"סרט ניצול מיני, הוא יכול לשמש בכלל טריגר אצל, להעלאת כל הנושא, שקודם היה באמנזיה טוטאלית. זאת אומרת, עוד יותר אצל בן אדם שמתלבט עם הנושא, שהסרט ישפיע עליו קשות" (עמ' 666 לפרוטוקול).

151. בסיכומי ההגנה נטען כי קיימות סתירות בין דברי העדה לבין עדויות אחרות. לרבות דברי המתלוננת. להלן, פירוט הסתירות כפי שנטענו על ידי ההגנה:

ראשית, דברי העדה לפיהם, המתלוננת נסעה בעקבות חלומה לבית הכנסת בבני ברק עומדים בסתירה לגרסת המתלוננת שטענה בעדותה בבית המשפט כי לא ביקרה בבית הכנסת (עמ' 84 לסיכומי ההגנה). לדברי ב"כ הנאשם, בניסיון להיחלץ משקריה, כך בלשונו, המתלוננת אמרה כי בחלום לא הופיע בית כנסת מסוים.

בעדותה מיום 15.01.06 אמרה המתלוננת:

"ת: לא הלכתי לבית הכנסת, הלכתי לבית הישן שלנו, זה הכל...

ש: אבל עכשיו אני לא שואל אם לא הלכת, אני שואל אם לא אמרת לאנה אחרת,

...

ת: אני לא יודעת, אין לי מושג...זה שחלמתי את החלום הזה, אמרתי לה, סיפרתי לה. זה שהייתי בבית הישן, אני זוכרת שהייתי בבית הישן...זה שהייתי בבית הכנסת, אני לא זוכרת, למרות שבית הכנסת נמצא על הכביש הראשי ואני כל הזמן עוברת דרך הכביש הראשי...אבל זה לא בקטע של לבוא, להיכנס לבית הכנסת ולהסתכל" (עמ' 704-703 לפרוטוקול).

בעדותה ספרה המתלוננת כי היא ביקרה בבית בו נהגה להתגורר עם בני משפחתה, וחלפה על פני בית הכנסת בו היו מתפללים (עמ' 704 לפרוטוקול). עוד אמרה המתלוננת, כי היא לא זוכרת אם אמרה לעדה שביקרה בבית הכנסת אם לאו. כאשר לדברי העדה, המתלוננת חפשה את בית הכנסת, אולם לא אמרה שמצאה (עמ' 592 לפרוטוקול). אם כן, ניתן לראות שאין מדובר כלל בסתירה בין הגרסאות.

שנית, לטענת הסנגור, קיימת סתירה בין גרסת העדה לעדות המתלוננת לעניין הפלאשבקים שעלו במוחה של המתלוננת.

בעדותה ספרה העדה כיצד תיארה בפניה המתלוננת פלשבק של איבר מין בפיה:

"עלה פלאשבק של איבר מין בפה שלה בתור ילדה, בתור פלאשבק היא לא יודעת מי זה, מיד אחרי זה היא אומרת אולי זה שטויות, אולי זה סיפורים שלי, אולי זה לא קרה..." (עמ' 595-594 לפרוטוקול).

בעוד שבחקירתה הנגדית, עת נשאלה המתלוננת על ידי בית המשפט לעניין הפלשבקים, סיפרה כי היא רואה את איבר מינו של הנאשם:

"כב' השו' אופיר: את שומעת את הדפיקות האלה של המכונה, בא לך פלאש את אומרת, ומה את רואה בתמונה?

העדה: את האיבר מין שלו בתוך הפה שלי" (עמ' 349 לפרוטוקול).

לטענת ב"כ הנאשם, בזמן אמת, במהלך הטיפול אצל הגב' אשד לא ידעה המתלוננת למי שייך איבר המין. ואילו בעדותה בבית המשפט טענה כי ראתה את איבר מינו של הנאשם בפיה.

לא מצאתי כי יש סתירה בין דברי העדה לבין דברי המתלוננת, כאשר העידה המתלוננת ביום 20.11.05 בפני בית המשפט, היא היתה כחמש שנים לאחר סיום הטיפול אצל העדה, בעדותה בבית המשפט העידה המתלוננת על הדברים לאור מצבה והכרתה נכון ליום הדיון, לאחר שתהליך ההזכרות הושלם ברובו והזכרונות כבר עלו והתגבשו לידי ההבנה שהמדובר הוא בנאשם.

סתירה נוספת שלגביה טען ב"כ הנאשם נעוצה בהבדל שבין תיאור העדה את מהלך הטיפול במתלוננת לבין גרסת המתלוננת. לדבריו, העדה תארה את המתלוננת כמטופלת "שלא "יכולה להיות תלותית". היא אינה מאמינה לבני אדם ולכן "עם עמדה כזאת צריך לקחת הרבה זמן עד שהיא תוכל להפתח". העדה גם מספרת על התלבטויות שהיו למתלוננת...ואלו החלו אחרי 4-3 חודשים" (עמ' 83 לסיכומי ההגנה). בשעה שהמתלוננת בחקירתה הנגדית מיום 20.11.05 אמרה:

"בוא נעמיד דברים על דיוקם. אני הגעתי אליה, אמרתי לה, אני אנורקטית, אני לא אוכלת, יש לי בעיות, אני עברתי ניסיון אונס, אני חושבת שאבא שלי אנס אותי" (עמ' 299 לפרוטוקול).

לכאורה אכן קיימת סתירה בין העדויות. אולם גם העדה ספרה שהמתלוננת העלתה האפשרות במהלך הטיפול "אולי קרה שם גילוי עריות" (עמ' 585 לפרוטוקול). זאת ועוד,

במקרה שלפנינו, המתלוננת נועצה וטופלה על ידי מספר מטפלים במשך תקופה ארוכה. היא מסרה עדותה אחרי טיפולים פסיכולוגיים שנמשכו שנים רבות, כך שלא ניתן לצפות ממנה כי תזכור כל אמירה, כל תחושה, וכל תגובה במהלך פגישותיה עם המטפלים השונים (ראה עמ' 80-78 לסיכומי התביעה). לפיכך, אין בסתירה דנן כדי לפגום במהימנותה של העדה, במיוחד כאשר עיקרי דברים עליהם העידו העדה והמתלוננת זהים במהותם.

בהמשך טען הסנגור לסתירה נוספת, על רקע היכרותה של המתלוננת עם מוטי כהן ודברים שסיפרה לו. מעדות העדה עולה, שהמתלוננת סיפרה לה על ידידותה עם מוטי כהן וכן סיפרה לה, שמוטי פנה לנאשם והציג בפניו את החששות ותחושות המתלוננת כלפיו:

"לפי ע' אותו איש פנה לאבא והציג את העניין של, את החששות של ע' והתגובה היתה אולי זה היה איזה דוד שעשה לך בייביסיטר" (עמ' 595 לפרוטוקול).

אולם, מעדות מוטי כהן מיום 17.01.06 עולה כי על אף שהמתלוננת סיפרה לו ,שהנאשם פגע בה מינית הוא לא שיתף אותו בידיעותיו:

"כ . ה . אופיר, אב"ד : וכל הזמן הזה האבא בצד ? זאת אומרת הוא לא יודע ?

העד : כן ...היה לי מאד מאד קשה, אבל הטלתי על עצמי את

המשימה לא להוציא את זה החוצה" (עמ' 755 לפרוט').

לכאורה מדובר בסתירה, אולם כבר נפסק לא אחת, כי אין באי התאמה מושלמת בין עדויות העדים כדי לפגום כהוא זה במהימנותם.

בע"פ 2485/00 נאמר בהקשר זה:

"מטיבו של המין האנושי שאין בן תמותה מכשיר דיוק אוטומטי...לא יפלא, איפוא, שסתירות ואי דיוקי לשון...לא רק בדברי עדים שונים...כי אם גם בדבריו של עד אחר...ואמנם ניסיון החיים מלמד שגם עדות שיש בה אי דיוקים וסתירות עשויה להיות עדות אמינה...במיוחד כך כאשר יש הסבר סביר לסתירות..." [ע"פ 2485/00 פלוני נ' מד"י, נה (2) 930]. ראה גם בספרו של י. קדמי "על הראיות", חלק שלישי, מהדורה תשס"ד, עמ' 1610.

הנה כי כן, בחינה מדוקדקת של סתירות אלה מגלה כי המדובר בסתירות לכאוריות המצויות בשולי הדברים שאין בהן כדי לפגום במהימנות העדה ובמהות עדותה.

יוער, כי מוטי סיפר שאימה של המתלוננת אמרה לו כי הדוד הוא שפגע במתלוננת ויתכן כי מכאן נובעת הטעות בענין זה (עמ' 752 לפרוטוקול).

152. בסיכום טענות ההגנה צוין כי המסקנות מניתוח עדותה של העדה הן:

"המתלוננת ביקשה לחקור את הנסיבות להתנהגותה בעבר לאמור ההרפתקה עם יגאל והפרעות האכילה אולם החקירה עם אנה אשד לא הועילה ולכן המתלוננת הפסיקה הטיפול. מצד שני המתלוננת התנהגה אל מול אנה אשד בצורה לא ישרה וסיפרה לאנה אשד סיפורים כגון הסיפור בדבר שיחת מוטי עם אביה שלא היו ולא ניבראו" (עמ' 87 לסיכומי ההגנה).

המסקנות לכאורה שפורטו בסיכומי ההגנה אינן מדייקות ואף מוטעות. המתלוננת פנתה לעדה בעידודה וביוזמתה של אחותה כ' ועקב מצבה הנפשי הקשה. המתלוננת הפסיקה את הטיפול מכיוון שלדברי העדה, בעקבות הטיפול החל תהליך ההזכרות והיא לא יכלה להתמודד עם התכנים והזכרונות שעלו והציפו אותה.

המתלוננת בחקירתה הנגדית אישרה את דברי העדה:

"...ככל שכבר התקדמתי בטיפול אז עלו הזכרונות...בזה נגמר הטיפול כי היה לי קשה להגיע הביתה למקום שאני נפגעת ממנו..." (עמ' 301-300 לפרוטוקול).

באשר לדברי הסנגור לגבי מוטי כהן, ראה דיון בעניינו.

לאור האמור, אני דוחה מכל וכל את טענות ההגנה בכל הנוגע לעדה. כאמור התרשמתי כי העדה שהינה מטפלת בעלת ניסיון וידע רב בתחום התמחותה העידה באובייקטיביות, במקצועיות ובדייקנות על מהלך הטיפול שלה במתלוננת ועל המשמעויות שיש ליתן לתכנים שעלו במהלך הטיפול. כמו כן, מעדותה עולה מסקנה ברורה, וזאת חרף תהיות ההגנה והטלת הספק בהליך היזכרותה של המתלוננת: "שאם אין קרקע קודמת" (עמ' 678 לפרוטוקול) "רעידת האדמה", כך לשון העדה, לא הייתה מגיעה מאוחר יותר (עמ' 618 לפרוטוקול).

המסקנה לדברי העדה: מנגנון הדיסוציאציה החל לקרוס, והזכרונות צפו ועלו בתודעתה של המתלוננת.

עדת התביעה פרופ' רחל לוי שיף

153. העדה הינה פסיכולוגית קלינית והתפתחותית במקצועה. בעלת ניסיון רב שנים. הישגיה המקצועיים המרשימים, כמו גם המאמרים המקצועיים הרבים שפרסמה בתחומי התמחותה, פורטו בהרחבה בקורות חייה - ת/18.

את המתלוננת פגשה, כך לדבריה, בנסיבות הבאות: כ', אחותה של המתלוננת אשר מטופלת על ידה פנתה אליה ואמרה לה שאחותה נמצאת במצב נפשי מאד קשה וביקשה ממנה המלצה למטפלת. העדה הפנתה אותה לגב' אנה אשד, שהיא פסיכולוגית בכירה, בעלת ניסיון מקצועי רב. ואכן המתלוננת פנתה אליה, וטופלה אצלה משך תקופה די ארוכה. העדה נפגשה עם המתלוננת בגיל עשרים ושלוש לאחר שהפסיקה את הטיפול אצל הגב' אשד, עזבה את הבית וגרה אצל דודתה אורית. מאחר והמתלוננת היתה באותו זמן במצב נפשי קשה, כ' ביקשה מהעדה שתיפגש איתה בדחיפות עד אשר המתלוננת תמצא מטפל אחר "כי לא נהוג אצלנו שאנחנו מטפלים בשני בני משפחה" (עמ' 1033 לפרוטוקול). לדברי העדה, היא והמתלוננת קיימו כשמונה עד עשרה מפגשים.

העדה לדבריה לא ערכה רישום כיוון שסברה שהטיפול במתלוננת ייערך זמן קצר בלבד לתקופת ביניים עד אשר תמצא מטפל קבוע. והסכימה לקבלה לטפול למרות היותה אחות של כ' כיוון שהתרשמה כי מדובר במצב חירום ובמתן עזרה ראשונה .

154. העדה התרשמה כי המתלוננת הינה "בחורה מאוד מרשימה" (עמ' 1033 לפרוטוקול), וכי היא אכן הייתה מצויה במצב נפשי מאוד קשה. היא לא יכלה לצאת מהבית, ותיארה לעדה מצבים קשים של חוסר יכולת לתפקד, גם בבית וגם מחוצה לו. היא אף התקשתה להישאר לבד בבית או להתקלח כשהיא לבד.

העדה ציינה כי המתלוננת סיפרה לה על הפרעות אכילה מאוד קשות ומאוד ספציפיות "במובן שיש מאכלים שהיא לא יכלה לגעת בהם בכלל" (עמ' 1034 לפרוטוקול).

לדבריה, היו תקופות בהן המתלוננת לבשה רק לבן ולא הייתה מסוגלת ללבוש בגדים אחרים. עוד סיפרה העדה, כי המתלוננת סיפרה לה שבמקרה מסוים, עת נסעה באוטובוס, נצמד אליה אחד הנוסעים "והיא נכנסה למצב של שיתוק והיא לא היתה מסוגלת להתנגד או לעשות משהו" (עמ' 1036 לפרוטוקול), אולם כאשר ראתה במקרה אחר שמישהו מטריד אישה אחרת באוטובוס, היא החלה לצעוק ולבקש עזרה עבור אותה אישה מנוסעי האוטובוס האחרים.

155. העדה ספרה כי המתלוננת דיברה הרבה על "פלאשבק", על מצבים דיסוציאטיביים וכן סיפרה לה על ההיסטוריה שלה.

העדה הסבירה כי הסימפטומים שהופיעו אצל המתלוננת, כפי שהיא ראתה אותם, הינם סימפטומים שקיימים בשכיחות גבוהה, והם אופייניים לקורבנות של התעללות מינית ובעיקר לקורבנות של גילוי עריות (עמ' 1041 לפרוטוקול).

עוד ציינה העדה, כי היא שוללת אפשרות של מחלת נפש אצל המתלוננת, שכן הסימפטומטולוגיה של המתלוננת אינה מתאימה למחלת נפש : "אין מה לדבר על, אפילו הפרעה נפשית או נגיד סכיזופרניה..." (עמ' 1037 לפרוטוקול).

156. העדה הסבירה בבית המשפט על התהליך הטיפולי ואמרה כי הסיבה להתקדמות האיטית לכאורה בטיפול, המתבצעת על פי הקצב שמכתיב המטופל ועל פי מה שהוא מביא לטיפול, איננה נובעת מהחשש של המטפלים לעשות סוגסטיביליות או להשתיל זכרונות- Inducing memory, אלא משום שתהליכי "ההצפה" הם כל כך קשים, שיש לאפשר למטופל להתקדם בקצב שלו. העדה תיארה את הקשיים עימם התמודדה המתלוננת במהלך הטיפולים:

"צפים בפניה כל מיני מראות וקולות שהיא לא מסוגלת לעמוד בהם ואחרי שהיא יוצאת מהפגישה היא במשך שבוע משותקת, בדיכאון, מתקשה לצאת מהבית ולא ישנה" (עמ' 1042 לפרוטוקול).

העדה ספרה כי לעיתים במהלך המפגשים המתלוננת לא הייתה מסוגלת לדבר על הזכרונות שצפו ועלו. במפגשים עלה שמדובר בגילוי עריות, באביה, אבל המתלוננת אמרה שאינה מסוגלת "לעמוד בזה" (עמ' 1042 לפרוטוקול).

הערכת עדותה של פרופ' שיף:

157. כאמור העדה שהינה מטפלת פסיכולוגית בעלת ידע וניסיון רב שנים במתן טיפול נפשי, העידה על מה ששמעה וראתה בחדר הטיפולים שלה במהלך מפגשיה עם המתלוננת, לרבות המסקנות המקצועיות שהסיקה מכך. כמו כן העידה על נושאים המצויים בידיעתה המקצועית ובתחום מומחיותה, הן בהיבט התיאורטי והן בהיבט המעשי, כבעלת ניסיון של שנים רבות בטיפול נפשי. התרשמתי כי העדה השתדלה לדייק בדבריה, לא להגזים ושמרה על אובייקטיביות מקצועית.

טענת הסנגור לפיה לא ניתן להעיד את העדה כעד מומחה מאחר ולא צרפה חוות דעת מומחה מטעמה כבר נדונה, ואין צורך לחזור על כך (ראה הדיון בנושא בעניינה של העדה אנה אשד (עמ' 128-127 להכרעת הדין).

עוד נטען בסיכומי ההגנה משום מה כי העדה העידה מתוך "כתביה" ו"ברור כי לעדות מתוך כתבים כאשר הכתבים נותרים עלומים ישנה משמעות הגורעת ממשקל הראיות" (עמ' 97 לסיכומי ההגנה). לא ברור לאיזה "כתבים" מיוחסת טענת ההגנה, שכן בראשית דבריה העדה ציינה שלא ערכה רישום לגבי מפגשיה עם המתלוננת, מפני שחשבה "שזו מין תקופת לעזור לה עד שתמצא יותר טיפול מסודר לאורך זמן, כי היא היתה במצב מאוד קשה" (עמ' 1033 לפרוטוקול).

158. בחקירתה הנגדית חזרה והסבירה העדה, שבמהלך הטיפול, היא ידעה מפי המתלוננת שמדובר בנאשם, אך לא ידעה פרטים על התקיפה המינית, שכן המתלוננת לא הייתה מסוגלת לדון בכך:

"היא אמרה שקשה לה לדבר על זה. יש לה פלאש בק, שזה גם דרך אגב אחד הסימפטומים,...אחד הסימפטומים, שיש לה פלאש בק מאוד מאוד קשים ושהיא לא מסוגלת לעמוד בזה" (עמ' 1048 לפרוטוקול).

גם בחקירתה הנגדית, מיום 17.07.06, שללה העדה את האפשרות, שבעת המפגשים הטיפוליים המתלוננת לא זכרה נושאים מיניים. העדה אמרה כי המתלוננת זכרה אולם לא דיברה על הנושאים האלה, משום "שהדברים עולים והיא לא מסוגלת לעמוד בהם ולכן היא לא מדברת עליהם..." (עמ' 1117,1132 לפרוטוקול).

בסיכומיו טען ב"כ הנאשם, שהמתלוננת נהגה להעצים את התיאורים, כאשר אחותה כ' תרמה לכך (עמ' 98 לסיכומי ההגנה). באותה נשימה אמר הסנגור:

"העדה אישרה כי המתלוננת לא סיפרה לה פרטים ותאורים. לטענתה העדה התקשתה למסור תיאורים. לטענתנו לא היו כלל תיאורים והם טרם הומצאו" (עמ' 98 לסיכומי ההגנה).

וישאל השואל, כיצד יתכן, בו זמנית לטעון שהמתלוננת העצימה את תיאוריה וכן שלא תיארה בפני העדה דבר, שכן תיאורים אלה , בלשון הסנגור, טרם הומצאו?!

159. לעניין עוצמת הסימפטומים עליה עמדה העדה, טען הסנגור כי לאור חולשת ההסבר והעדר פרטים בתיאורים "מתחבאת העדה כמו דר' סבר אחרי המונח "עוצמות" " (עמ' 98 לסיכומי ההגנה). לדבריו, העדה לא הציגה דרך מדעית למדידת עוצמות ולא ביצעה השוואה למקרים אחרים בעלי עוצמות שונות.

סבורני, כי אין צורך להציג "סקלה עם שנתות" (עמ' 98 לסיכומי ההגנה) כטענת הסנגור, על מנת למדוד את עוצמת הסימפטומים והתחושות של המתלוננת. העדה העידה לאור מומחיותה וניסיונה הטיפולי העשיר, כי תגובותיה של המתלוננת והסימפטומים מהם סבלה היו בעלי עוצמה נרחבת, כך בלשונה, ויש בעדותה, כעד מומחה בתחום זה, כדי ללמדנו על מצבה של המתלוננת במהלך הטיפול. דרישתו של הסנגור, כי יוצג "מחקר שהיה מראה כיצד מתנהגות נפגעות תקיפה מינית לעומת גילוי עריות או טראומה אחרת, ועל בסיס זה לבנות מודל עם עוצמות" (עמ' 98 לסיכומי ההגנה) איננה ריאלית, לא נאמר כי יש מחקר כזה.

זאת ועוד, העדה כמומחית בנושא ערכה השוואה בין התנהגות המתלוננת לבין התנהגויות של נפגעות תקיפה מינית אחרות וקבעה:

"שהסימפטומטולוגיה שאני רואה אצל הבחורה נמצאת בשכיחות גבוהה מאוד...אצל מקרים שאנחנו מכירים ושגם אני נתקלתי בהם בתוקף עבודתי, שמאוד מאפיינים מצבים של מי שעבר התעללות מינית ובעיקר גילוי עריות" [(ההדגשה אינה במקור-מ.ס.)(עמ' 1040 לפרוטוקול)].

העדה אף עמדה על עוצמת הסימפטומים הללו והיא עשתה זאת בהסתמכה הן על מומחיותה בנושא, והן על נסיונה הטיפולי העשיר (עמ' 1053 לפרוטוקול).

160. עוד נטען בסיכומי ההגנה, כי:

"בהמשך הויכוח בדבר העוצמות הוברר שהעדה סבורה כי הסימפטומים החלו טרם האירוע עם יגאל. למרות זאת כאשר העדה נשאלה האם לא יתכן כי ה"סימפטומים" הם תוצאה של האירוע עצמו חזרה לנושא העוצמה. לטענתה אונס או ניסיון אונס לא יוליד סימפטומים קשים" (עמ' 98 לסיכומי ההגנה).

בעקבות דברי העדה כך לטענת ההגנה, במקרה שלפנינו, ניתן לערוך השוואה בין עוצמות הפגיעה השונות, שכן צפייה בקלטות העימותים שנערכו בין המתלוננת לנאשם ובינה לבין יגאל אביעד מלמדת על עוצמת הרגשות והפגיעה שחשה המתלוננת. כך לדברי הסנגור:

"עוצמת ההתרגשות, ההיסטריה והכעס והקללות וכו' שמוציאה המתלוננת על יגאל בקלטת עולה הרבה מונים על אותם אימרות שטוענת המתלוננת כלפי הנאשם...ברור שלפחות לפי העימות, עוצמת הפגיעה שנפגעה המתלוננת מהאירוע גדולה ביותר" (עמ' 99 לסיכומי ההגנה).

אין בהשוואה בין העימותים הללו, כדי ללמד על עוצמת רגשותיה של המתלוננת בנוגע לכל אחד מהאירועים. ובודאי שאין בכך כדי להצביע על עוצמת הסימפטומים מהם סבלה. ברור לכל, כי המתלוננת נפגעה מאירוע ניסיון האונס בטבריה, אולם, לדברי כל מומחי התביעה, לרבות העדה, אין בכך די כדי לגרום לסימפטומים הקשים שנצפו בהתנהגותה של המתלוננת, אלמלא הייתה פגיעה מינית טראומתית קודמת בעברה. לעיתים רבות, קל יותר לאנשים לבטא את זעמם מול אנשים זרים ולא מול בני משפחה, על אחת כמה וכמה, כאשר במקרה דנן מדובר בעימות של מתלוננת מול אביה שכלפיו כך למדנו יחסה היה אמביוולנטי.

על יחסה האמביוולנטי של המתלוננת כלפי אביה עמדה גם הפסיכולוגית אנה אשד (עמ' 135 להכרעת הדין).

161. העדה אמרה כי היא בספק אם יש משהו שקשה יותר לחשוף אותו בטיפול פסיכולוגי מאשר גילוי עריות, משום ש"זה vuletion (הפרה בוטה-מ.ס.) שכל הבסיסים הכי בסיסיים של קיום של ילד במשפחה. זה הפרה בוטה של כל הבסיסים הכי בסיסיים של הקיום של ילד בתוך משפחה" (עמ' 1126 לפרוטוקול). לדבריה, החשיפה של הארועים הללו במסגרת הטיפול תמשך שנים רבות:

"אני משתדלת לא להגזים ולהיות מאוד מדויקת, אני לא יודעת על מקרים קשים יותר להביא אותם לטיפול, לפעמים אחרי שנים זה יוצא לאט, לאט, לאט. אני עוד לא ראיתי מקרה, אני יכולה להגיד לי אף פעם לא היה. עכשיו יש כפי שאמרתי הדרכה למישהי שזה אחרי שנתיים, אחרי שנתיים, אחרי שנתיים הילדה חזרה ואמרה אני רוצה משהו לכתוב לך, אבל אל תראי את זה לאף אחד. אחרי שנתיים. אין כזה דבר, אני לא נתקלתי אף פעם בפגישה ראשונה" (עמ' 1127-1126 לפרוטוקול).

162. לטענת ב"כ הנאשם, מטרת העדת העדה הייתה להצהיר בפני בית המשפט כי בפגישותיה עם המתלוננת היא זיהתה "סימפטומולוגיה" של גילוי עריות. אולם, לדבריו, "אין לנו כל מושג על בסיס מה מצהירה העדה הצהרותיה ולכן אין להן כל בסיס" (עמ' 98 לסיכומי ההגנה). וכן:

"מדעות פרופ' לוי ברור כי כל ה"סימפטומולוגיה" מבוססת על סיפורי המתלוננת מבלי שנעשה כל ניסיון לאיבחון אוביקטיבי מבוסס על טסטים" (עמ' 98 לסיכומי ההגנה).

לא ברור על מה מלין הסנגור שהרי בתחום הנפש (הפסיכיאטריה והפסיכולוגיה הקלינית) לא תמיד ניתן להשתמש בטסטים, ולא בכל נושא יש טסטים אמינים. מרבית האבחונים עדיין מבוססים על הסתכלות קלינית - מפגשים ושיחות עם המטופל.

העדה, בהתחשב במומחיותה, היותה מרצה ופסיכולוגית קלינית והתפתחותית מזה שנים רבות, אשר פרסמה מאמרים רבים בתחום זה, ועל סמך מה שחזתה ושמעה במהלך מפגשיה הטיפוליים עם המתלוננת, אבחנה את הסימפטומים מהם סבלה המתלוננת, באופן ברור ונחרץ, כסימפטומים האופייניים לנפגעות של גילוי עריות, ובלשונה:

ולפיכך, הבסיס למסקנותיה הם הסימפטומים אותם זיהתה בהתנהגות המתלוננת, ואשר אותם אבחנה בעזרת ניסיונה רב השנים בתחום זה ומומחיותה.

163. כאמור, במפגשיהן, המתלוננת סיפרה לעדה, שהיא הייתה הבת המועדפת על הנאשם. בנוסף, עובדה זו העלתה בפני העדה גם כ'. הן ע' והן כ' סיפרו במועדים שונים כיצד הן לא אהבו לרקוד עם הנאשם: "שלמשל שהאב שהיה רוקד איתן זה היה מאוד מיני וצמוד " (עמ' 1140 לפרוטוקול).

לדברי העדה, למרות שכל אחת ספרה לה על חוויותיה בנפרד, הדברים שעלו היו מאד תואמים:

"גם לכ' יש סימפטומטולוגיה לא נעימה, בעוצמות יותר קטנות ויותר מוגבל ואני מוכרחה להגיד שזיכרונות או דיווחים שכ' העלתה, הרבה פעמים תאמו את הדיווחים של ע' במה שאמרה לי" (עמ' 1117 לפרוטוקול)

העדה ציינה כי כ' זכרה את ילדותה בבני ברק לפרטי פרטים ולמרות זאת לא היה לה שום זכרון מהמתלוננת (עמ' 1116 לפרוטוקול).

164. לשאלת בית המשפט העדה הסבירה כיצד תוארה דמות האם במשפחה דנן משמעות הדבר:

" ...זה דווקא בקלסיקה של משפחות כאלה אני מוכרחה להגיד של infected ineffectual mother, שזה גם כן אמא לא כל כך מתפקדת...זה אמא לא אפקטיבית, ככה זה פשוט נקרא בסיפור. אמא לא אפקטיבית, חלשה, לא כל כך מתפקדת, מאוד לא הייתה מעורבת בטיפול הילדות..." (עמ' 1117 לפרוטוקול).

165. בחקירתה הנגדית, נשאלה העדה על ידי ב"כ הנאשם האם יתכן כי התגובות הפוסט טראומטיות של המתלוננת הן תוצאה של ניסיון האונס בטבריה. העדה דחתה את האפשרות הזו ואמרה בצורה חד משמעית כי אין בניסיון האונס בטבריה מספיק כדי להסביר את כל הסימפטומים הקשים מהם סבלה המתלוננת ושאותם תיארה במפגשים הטיפוליים, הפרעות אכילה, הפרעות שינה, פלאשבקים, חרדה, חוסר תפקוד. כשהציע ב"כ הנאשם לעדה שאולי חלק מהסימפטומים מתאימים, דחתה העדה את האפשרות:

"זה אמרתי שזה לא מספיק כדי להסביר את הסימפטומולוגיה שלה. הרבה סובלות ... והנסיון לאונס וסקס הרסמנט, וזה לא מסביר הכללה ועוצמה של כאלה סימפטומים " (עמ' 1046 לפרוטוקול).

ניסיון נוסף להטיל ספק במסקנות העדה בנוגע למצבה הנפשי של המתלוננת לפיהן הסימפטומים מהם סבלה הינם סימפטומים של פוסט טראומה קשה והם אופייניים לקורבנות של גילוי עריות, היה על ידי הצגת ההנחה בפני העדה, לפיה, המתלוננת הסכימה למגע מיני עם יגאל אביעד, אולם במהלכו התחרטה. כתוצאה מכך, המתלוננת כך לדברי הסנגור, בשל החרטה על הסכמתה "נכנסה לטראומה רצינית", שהובילה אותה ל"קורא בעיניים" וממנו לחיפוש אחר מי שפגע בה. בחיפושיה, לכאורה, עברה המתלוננת ממטפל אחד למשנהו, עד שהגיעה למסקנה כי המדובר באביה-הנאשם.

העדה דחתה הנחה זו של ההגנה מכל וכל וכך גם כל יתר המומחים מטעם התביעה. לדברי העדה, הן על פי הספרות המקצועית בנושא והן על פי ניסיונה האישי הנחת ההגנה לא תואמת את הממצאים הקליניים-התנהגותה ומצבה הנפשי של המתלוננת:

"... כי גם הספרות וגם הנסיון הקליני שלי, ואני אפילו כרגע נותנת סופרוייזין לפסיכולוגים שעוסקים במקרים כאלה, הסימפטומים, עוצמת הסימפטולוגיה והכללתה על כל כך הרבה תחומים, לא מתאימים בעוצמתם למה שתואר כאן...מה שאנחנו יודעים זה ככה, שככל שעוצמת הסימפטומים והכללתם תלוייה ב, ככל שהפוגע הוא קרוב יותר...ככל שזה נמשך זמן רב יותר, אנחנו, זה גם קורלציה לעוצמת והכללת המיקרים. ככל שנעשה בגיל צעיר יותר, ככה ההכללה ועוצמת הסימפטומים היא רבה יותר...ולכן מנסיוני וממה שכתוב בספרות מקרה אפילו של סקסואל הרסמנט, או אפילו נסיון לאונס, לא יכול בעוצמה כזאת לגרור סימפטומים כל כך מוכללים וכל כך רבי עוצמה שהתחילו עוד לפני זה, הרי הם התחילו לפני זה, גם בגיל ההתבגרות. וגם משום שהדברים שהיא העלתה מאוד תואמים בנפרד מה שכ' העלתה" [(ההדגשה אינה במקור-מ.ס.) (עמ' 1053-1052 לפרוטוקול)].

לדברי העדה הספרות המקצועית בתחום מלמדת, כי מקרים של ניסיונות לאונס אינם מולידים בדרך כלל תגובות קשות ונרחבות כל כך ובעוצמה חזקה כל כך, כפי שהופיעו אצל המתלוננת.

166. הסנגור הקריא לעדה מדו"ח חדר המיון - ת/19 של ד"ר גבריאלה בייטלר שנערך כאשר הייתה המתלוננת בחדר מיון בבית החולים "שלוותה". בו נאמר כי המתלוננת סבלה מהפרעות אכילה, ניתוק קשר עם הסביבה החיצונית, הצפה של רגשות עזים מאוד קשים, קושי להתמודד שבעקבותיהם פנתה למרכז לנפגעות תקיפה מינית. בהמשך, הציג הסנגור בפני העדה את גרסתו לפיה הסימפטומים הפיזיים והנפשיים אשר הופיעו אצל המתלוננת, אינם אלא סימפטומים שהם תוצאה ישירה של ניסיון האונס שחוותה המתלוננת בעת שירותה הלאומי בטבריה, ואינם תגובות לאירועים מיניים שהתרחשו בעברה הרחוק.

העדה השיבה כי תהליך ההיזכרות וההתמודדות של המתלוננת התחיל עוד קודם להגעתה למרכז לנפגעות אונס, וכי בעיותיה של המתלוננת החלו לדעתה עוד כשהייתה בגיל ההתבגרות ונמשכו לאורך כל השנים (עמ' 1056 לפרוטוקול).

167. עוד הוסיפה העדה, כי בכל שנות ניסיונה, מעולם לא נתקלה במקרים בהם אישה סיפרה על מקרה של גילוי עריות עם אביה ולבסוף התברר כי לא היו דברים מעולם. לדברי העדה, בספרות מתועדת תופעה הפוכה, וכתימוכין לתשובתה, הציגה את המחקר של ויליאמס משנת 1994, שהוא אחד המחקרים המצוטטים ביותר, אשר ראיין נשים בבגרותן, שנים רבות לאחר שעברו תקיפה מינית בילדותן, כולל פגיעה מינית במשפחה, שהיה לה תיעוד:

"היו מקרים שמתועדים בספרות, בתיקים של הנשים האלה, וראיינו אותן כעבור מספר שנים בבגרותן. זה היה (מושג באנגלית) כולל במשפחה בילדותן, והן רואיינו בגילים מבוגרים מאוד. זה שתי תופעות, כמה תופעות כמה מעניינות. ראשית היה מספר משמעותי של נשים שלא זכרו, לא זכרו את הסקס של אביוז בתוך המשפחה. לעומת זאת, לעומת זאת, במשך השנים הרבה בנות נתקלות בסקסואל רסמנט מסוגים שונים, אותן יכלו לזכור, אבל כשזה היה סקס של אביוז ואינסטואלי בתוך המשפחה בצורה מאסיבית הן לא זכרו" (עמ' 1058 לפרוטוקול).

העדה הסבירה כי נשים רבות "שוכחות" את הפגיעה בהן כאשר מדובר בתקיפה מינית בתוך המשפחה "הן לא זוכרות. הן פשוט לא זוכרות "(עמ' 1058 לפרוטוקול). יתירה מזאת, לשאלת בית המשפט, אם אפשר שאישה כזו תחיה חיים שלמים מבלי שהדבר יעלה, השיבה העדה כי "יש בספרות שנשים בנות ארבעים וחמישים ושישים פתאום יצאו עם הדברים האלה" (עמ' 1135 לפרוטוקול).

168. לשאלת ב"כ הנאשם, אישרה העדה כי היא מכירה את מחקריה של המלומדת לופטוס. אולם הוסיפה כי מדובר בתיאוריה מאוד שנויה במחלוקת ובמחקרי מעבדה בלבד, שהותקפו מאוד מחקרית. לדבריה:

"...התיאוריה שלה מאוד קונטרבאסלית מחד...שתיים היא מבוססת בעיקר על מחקרי מעבדה מסוג מאוד מסויים שמאוד מותקפים מחקרית " (עמ' 1060-1059 לפרוטוקול).

בהמשך הסבירה העדה, כי לופטוס נמנית על אחת מבין שתי קבוצות חוקרים וקלינאים, וכי יש אסכולה אחרת שמתנגדת לעמדה התיאורטית, המחקרית והמתודולוגית של לופטוס וקבוצתה.

הקבוצה שמבקרת את לופטוס ומתנגדת לדעותיה, זו קבוצה של קלינאים ופסיכיאטרים מאד ידועים בתחום, שהתמחו גם בעבודה עם נפגעות, נשים שחוו “sexual abuse” , והמובילים הם ד"ר ג'ודי הרמן וספרה "על טראומה והחלמה" (שחלקים ממנו צוטטו בפסיקה) “Voices in the dark” , שזו אסופה קלאסית של מאמרים על נשים שעברו תקיפה מינית בתוך המשפחה ואשר החוויות והסימפטומים שלהן תועדו ועוד (עמ' 1104 לפרוטוקול).

169. העדה הסבירה כי לא תיתכן סיטואציה שבה המתלוננת הובלה על ידה להגיע למסקנות ולזיכרונות שכלל לא חוותה:

"... ועובדה שאני לא הובלתי אותה לשום מקום ועובדה שלכ' יש סימפטומים מסוימים, שעד עכשיו אני לא הובלתי אותה לשום מקום וכשהיא תתעורר וכשהיא תדבר, אז היא תתעורר ותדבר ואני בינתיים לא הובלתי אותה לשום מקום . סביר להניח, בהיכרותי את אנה אשד, אבל אני לא יודעת מה אנה אשד עשתה מאז, אינני יודעת . שהאיש מקצוע אחראי וזהיר, לא יוביל את הפציינט שלו לאיזשהו מקום, בוודאי לא במקרים כאלו" (עמ' 1133 לפרוטוקול).

170. העדה סיפרה על "הפלאשבקים" שחוותה המתלוננת, עמם לא יכלה להתמודד עקב הסבל הנפשי שגרמו לה:

"העדה: היא אמרה שיש לה פלשבקים מאוד קשים, זה מה שהיא אמרה לי והיא פשוט לא יכולה אפילו, לא לנסח את זה במילים ואפילו לא לראות, היא כמעט ביקשה ממני רחמים, זאת אומרת במובן הזה שהיא לא יכולה לעמוד בזה. היא לא יכולה לנסח את זה במילים ואפילו היא לא יכולה לראות את התמונות האלה.

כ .ה . אופיר : וזה חייב להיות כתוצאה מאירוע ממשי? לא יכול להיות שאדם ייכנס לסבל נפשי כזה, עם תופעות כאלה שהם פחדים מתפרצים.

העדה פרופ' לוי : יש אנשים שיש להם פחדים מתפרצים, אבל לא בגוון הזה ולא בסגנון הזה ולא זהו. מי מוכנה לפנטז על כאלה דברים בשביל השעשוע? זה דברים מאוד, מאוד קשים.

כ .ה . שנלר : אבל כשלא מדברים על זיכרונות ספציפיים, לדבריך לא דיברו על זיכרונות.

העדה פרופ' לוי : לא, היא רק אמרה לי שעולות לה תמונות מאוד, מאוד קשות, שקשורות באביה, שזה דרך אגב גם כ' אמרה לי את אותו דבר..." (עמ' 1139 לפרוטוקול).

171. בסיכומי ההגנה נטען, משום מה, כי לשאלת בית המשפט אשרה העדה, שהיא מטפלת במקרים של נפגעות אונס שמפתחות דמיונות (עמ' 99 לסיכומי ההגנה). אולם, אין ממש בטענה זו. בחקירתה מיום 12.07.06 ענתה העדה באופן חד משמעי, "קשה לי להאמין שזה נכון" (עמ' 1057 לפרוטוקול) כאשר נשאלה לעניין אותם דמיונות שמפתחות לכאורה, נפגעות תקיפה מינית.

172. ב"כ הנאשם טען בסיכומיו כי העדה "מצטיינת בחוסר אוביקטיביות קיצונית ובחוסר דיוק" (ע"מ 98 לסיכומי ההגנה), שכן בתחילת חקירתה הנגדית מסרה כי מאז הודעתה במשטרה ועד מועד הדיון לא נמסר לה מידע לגבי המשפט. ואילו בהמשך חקירתה הנגדית ספרה כי היא שוחחה עם כ', אחות המתלוננת, אשר נמצאת בטיפולה עד המשפט. כמו כן טען הסנגור, כי רק בהמשך חקירתה הנגדית הודתה העדה, כך בלשונו, שמידע שמסרה לה כ' שימש אותה לגבי הערכת המתלוננת.

חרף האמור, לשאלת ב"כ הנאשם, השיבה העדה, בכנות כי לא נמסרה לה כל אינפורמציה על ההליך המתנהל בבית המשפט:

"מעבר לעובדה שאני יודעת שע', שע' נתנה עדות, שכ' נתנה עדות ושהדודה נתנה עדות ...כ' אמרה לי שהיא נתנה עדות בבית המשפט...היא לא אמרה לי דברים נוספים. על איך היה, מה היה" (עמ' 1042 לפרוטוקול).

בהמשך דבריה, עת נשאלה העדה האם היה לה מידע נוסף, פרט למה שהמתלוננת ספרה לה, בפגישות הטיפוליות, השיבה כי מעצם היותה המטפלת של כ' היא שאבה "מידע נוסף...בקשר לתפקוד המשפחתי בכלל, כן, מתוקף העובדה שכ' היתה אצלי במשך שנים רבות" (עמ' 1043 לפרוטוקול). אינני סבורה כי המידע שמסרה לעדה כ' בפגישותיה הטיפוליות היה בו כדי לפגוע באובייקטיביות או במקצועיות של העדה, שכפי שהתרשמתי הקפידה לדייק בדבריה והפרידה בין המידע שקיבלה מהמתלוננת לבין המידע שקיבלה מכ'.

173. עוד טען הסנגור, כי מאחר והעדה טפלה במתלוננת באופן זמני, תקופה קצרה עד שתמצא מטפלת אחרת, "עדותה לא יכולה לבסס כל מימצא" (עמ' 99 לסיכומי ההגנה). אני דוחה טענה זו מכל וכל. העדה העידה על פגישותיה עם המתלוננת כשמונה עד עשר במספר וגם אם טיפלה בה תקופה קצרה יחסית, ניתן לבסס ממצא על עדותה ככל שהדבר נוגע לטיפולה במתלוננת, להתרשמותה ממצבה הנפשי, ולמסקנותיה המקצועיות.

לאור האמור לעיל, אני מאמצת את דבריה.

עדת התביעה ויקי בן חמו גלוש סקנדריון

174. העדה עובדת סוציאלית קלינית בהכשרתה, בוגרת אוניברסיטת "בר-אילן", בעלת תואר שני בעבודה סוציאלית קלינית, עובדת במקצוע מזה עשרים ושבע שנים. במשך שש שנים שימשה העדה כמפקחת מחוזית בשירות לנשים ונוער.

החלה לטפל במתלוננת בחודש ינואר 2004, וטיפלה בה במשך תקופה של למעלה משנתיים, נכון למועד מסירת עדותה בבית המשפט.

לדברי העדה, בעשר השנים האחרונות, הינה בעלת קליניקה פרטית, במסגרתה היא מטפלת בעיקר בנשים נפגעות תקיפה מינית. חלק מהמטופלות שלה מופנות מממרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית .

המתלוננת הגיעה אליה למרכז הסיוע בעיר רעננה, לאחר שהיא פנתה למרכז הסיוע והם הפנו אותה אל העדה לטיפול. העדה פגשה את המתלוננת, בדרך כלל אחת לשבוע, בחדר הטיפולים, שהיה לה במרכז. בתקופות שהייתה החמרה במצב המתלוננת, היא הגיעה לפגישה טיפולית גם פעמיים בשבוע (עמ' 945 לפרוטוקול).

175. העדה ציינה, שהדבר הראשון שהמתלוננת אמרה לה עת נפגשו בפעם הראשונה היה: "נפגעתי מינית על ידי אבי" (עמ' 902 לפרוטוקול). לדבריה, המתלוננת בכתה במהלך השיחות הללו, "אני חושבת שכל שלושת השיחות הראשונות היא לא הפסיקה לבכות, היה לה קשה מאוד לדבר" (עמ' 902 לפרוטוקול).

העדה סיפרה כי במהלך הפגישות בתקופה הראשונה של הטיפול, סיפרה לה המתלוננת על חייה ועל ההשלכות של הפגיעה:

"היא לא דיברה על פרטי הפגיעה, היא דיברה על זה שזה קיים בוודאות, היה קיים בוודאות, היא התייחסה, אנחנו התייחסנו בעיקר להשלכות על החיים שלה היום יומיים, שבעצם ההשלכות הן השלכות מאוד מאוד קשות..." (עמ' 903 לפרוטוקול).

המתלוננת שוחחה עם העדה על כך שהיא בעצם לא מתפקדת, שהיא מאוד מסוגרת ומנותקת, רוב היום מבלה בבית, בחדר, אצל דודתה. עוד סיפרה לעדה:

"על בעיות שינה, על פחדים, על חרדות, על שנאה עצמית, על תחושה של בדידות, של חוסר שייכות, כאב רב מאוד על הנתק שלה מהמשפחה. על הכעס הגדול שיש לה על המשפחה" (עמ' 903 לפרוטוקול).

המתלוננת חשפה בפני העדה את כעסה על אימה "שהרגישה שהיא בגדה בה, שהיא בעצם בחרה לקרוא לה משוגעת ולא באמת לראות מה שקרה" (עמ' 903 לפרוטוקול).

לדבריה, המתלוננת ספרה על חוסר היכולת שלה להתחבר לבן זוג או ליהנות מיחסי מין, ועל תחושה ש"כל המיומנויות שיש לאנשים רגילים, נשללו ממנה" (עמ' 903 לפרוטוקול). עוד סיפרה, על תחושות של אשמה ובושה, "היא הרגישה שהיא הייתה ילדה רעה והיא קיבלה עונש על זה" (עמ' 904 לפרוטוקול).

176. לדברי העדה, כמה חודשים לאחר תחילת הטיפול, החלה המתלוננת לספר על זיכרונות ברורים שקשורים בפגיעה המינית עצמה. המתלוננת ספרה:

"שעולה לה זיכרון של אבא שלה והיא במקלחת, שאבא היה מפשיט אותה ורוחץ אותה במקלחת והיה כמובן ערום גם, והיה אומר לה בואי נשחק עם המשחק של אבא, היה מבקש ממנה לגעת, למצוץ, ...את איבר המין שלו" (עמ' 908 לפרוטוקול).

לדבריה, הייתה זו פגישה בה ראתה לראשונה את המתלוננת במצב נפשי מאוד קשה "היא שכבה על הספה.. היא התכרבלה כמו עובר ויללה בבכי" (עמ' 908 לפרוטוקול). המתלוננת הייתה כה נסערת ולא הצליחה להפסיק לבכות:

"היא רעדה ופרכסה בכל הגוף בצורה קשה ביותר...היא אמרה לי: תחבקי אותי, תחבקי אותי, אני, אני, תחבקי אותי, אני מבוהלת, אני מפוחדת. היא היתה ממש במצב נפשי מאוד קשה..." (עמ' 908 לפרוטוקול).

החל מאותה פגישה, כך לפי העדה, התרחשה תפנית מאוד משמעותית אצל המתלוננת והזיכרונות החלו לצוף ולעלות בזה אחר זה, ולאט לאט נבנה איזה רצף מסוים של זיכרונות "כל פעם בא עוד משהו ועוד משהו" (עמ' 909 לפרוטוקול).

עוד ציינה העדה, כי לאחר הסיפור אודות המקלחת, סיפרה לה המתלוננת שהנאשם נהג לבוא למיטתה, כשמגבת תלויה על כתפו, להרים את כותנתה ולבצע בה חדירה. המתלוננת סיפרה לה על המשקל הכבד שהרגישה על גופה, ועל כך שהנאשם נהג לשים את ידו על פיה כדי שלא תשמיע הגה, ולומר לה "עוד מעט אני גומר, עוד מעט אני גומר" (עמ' 909 לפרוטוקול), לאחר מכן, נהג לנגבה, לכסותה וללכת. בהמשך, כך לפי העדה, המתלוננת סיפרה לה, שהנאשם נהג לחזור מבילויים בלילות כשהוא שיכור, "היא זוכרת את הריח של האלכוהול" (עמ' 909 לפרוטוקול), ואז נהג להושיב אותה על ברכיו, לצפות איתה בסרטים פורנוגראפיים, ולבקש ממנה לבצע את מה שהיו רואים בסרט "שזה היה לגעת לו באיבר מין, הוא היה מאונן בפניה, הוא ביקש ממנה שהיא תחזור על מה שהיא רואה בסרט" (עמ' 909 לפרוטוקול). בהמשך, סיפרה לה המתלוננת, כי היו פעמים בהן אימה לא הייתה בבית, והנאשם הכניסה לחדר השינה שלהם, "ששמה גם הוא שכב איתה" (עמ' 909 לפרוטוקול).

177. באותה תקופה, כך לפי העדה, הייתה החמרה מאוד קשה של הסימפטומים:

"היא לא יכלה לישון בלילות, היא פחדה להכנס למקלחת...היתה צריכה כדי להכנס למקלחת היא ביקשה מהדודה שלה שתהיה איתה במקלחת. היא רצתה תמיד להתקלח תמיד עם דלת פתוחה, כי בשבילה המקלחת זה היה החוויות מאותה מקלחת שסיפרתי בהתחלה" (עמ' 913 לפרוטוקול).

באחת הפעמים התקשרה אליה המתלוננת כשהייתה במצב מאוד קשה, ואמרה לה שנדמה לה שהיא שומעת שריקות של הנאשם כי היא סיפרה שבזמן שהוא פגע בה, זה תמיד היה מלווה בשריקות ובצחוק. העדה התרשמה כי המתלוננת נמצאת במצב חרדה מאוד גבוהה,שהיא שומעת את השריקות של הנאשם ואת צחוקו ומצויה בתחושה שהוא רודף אחריה. העדה המליצה לה לפנות מיד לחדר המיון בבית החולים "שלוותה", שם קבלה טיפול תרופתי נוגד חרדה, בכדי שתוכל לישון בלילות ולהירגע, שכן לדברי העדה, היא הייתה במצב של הצפה מאוד גדולה ושל פחד.

באותה תקופה, כך לפי העדה, התמלאה המתלוננת בחשש שמא הנאשם יבוא וירע לה. היא הרגישה צורך לתת תוקף לאירועים שקרו לה, על ידי זה שהיא הרגישה שהיא רוצה לספר אותם בכל מקום אפשרי:

"היא עשתה ממש מפגשים מתוכננים עם כל, עם בני משפחה, עם האחיות של האמא, עם האחיות של האבא, עם הרבה בני משפחה היא ממש קבעה פגישות ונסעה לאחד אחד, כדי לספר להם את מה שקרה, כדי לתת תוקף ולהגיד את זה בקול רם, שוב פעם ושוב פעם, כדי להגיד גם לעצמה שזה קרה ושאין דרך חזרה, שמה שהיא אמרה זה מה שקרה" (עמ' 921 לפרוטוקול).

178. לדברי העדה, התופעות שהופיעו אצל המתלוננת, תואמות לפוסט טראומה קלאסית. הסימפטומים שראתה העדה היו קיצוניים וחריפים, והם התגברו כאשר עלו הזיכרונות והציפו את המתלוננת:

"כלומר כל הספרות מדברת על פוסט טראומה באופן הזה..זאת אומרת הם היו לאורך כל הדרך הסימפטומים, אבל הם באו לידי ביטוי בצורה עוד יותר מוקצנת בתקופה הזאתי. ואת זה אני פגשתי במאמרים, בספרה של ג'ודית הרמן לואיס שהיא מדברת בטראומת החלמה" (עמ' 923-922 לפרוטוקול).

בהמשך, כך סיפרה העדה, החלה להופיע שוב הפרעת אכילה אצל המתלוננת , "כשכל שבוע כשראיתי אותה, אני ממש ראיתי בחורה שהולכת ונעשית רזה יותר ויותר" (עמ' 924 לפרוטוקול), וכשניסתה העדה להבין מניין נובעת הפרעת האכילה של המתלוננת, הסבירה לה האחרונה כי עבורה אכילה מתקשרת להנאה ולתשוקה, ועל כן, אינה רוצה ליהנות כיון ש"לא מגיע לי ליהנות" (עמ' 924 לפרוטוקול). תשוקה נקשרה בתודעתה של המתלוננת כדבר מגונה ורע, ולכן אכלה רק דברים דלילים ובצבע לבן. עוד הוסיפה העדה, כי המתלוננת קשרה אקט של אכילה למציצת איבר המין של הנאשם, ולכך שהוא הגיע לפורקנו בתוך פיה.

179. על סיפור ניסיון האונס בטבריה, סיפרה העדה, שהמתלוננת אמרה לה שבזמן ששירתה בשירות לאומי, הזמין אותה מכר של אביה ללמוד אצלו למבחן שהתקיים באחד הקורסים של מד"א:

"ואז הוא, הוא בא, והיא אומרת הוא הפשיט אותה, והוא הוריד גם את מכנסיו, והוא נגע בה, היא היתה קפואה, מאוד נבהלה, היא לא קלטה באותו רגע מה קורה לה, ומהר מאוד היא אמרה: מה אתה עושה? מה אתה עושה? אז הוא אמר: אנחנו ילדים גדולים, אנחנו אנשים גדולים, משהו כזה. היא התלבשה וברחה" (עמ' 926 לפרוטוקול).

העדה סיפרה כי למיטב ידיעתה, המתלוננת לא סיפרה על האירוע לאיש ורק כשנה לאחר מכן כתבה על כך מכתב לאדם בשם שמעון, שגם אותו הכירה במסגרת שירותה הלאומי.

עוד אמרה העדה כי היא פגשה את המתלוננת זמן רב לאחר אירוע ניסיון האונס, אולם טיפולה בה התמקד בניסיון למצוא את הקשר "למה דווקא בעיתוי הזה התעוררו, התעוררו הסימפטומים" (עמ' 926 לפרוטוקול). כלומר, לדבריה, כמטפלת, היא ניסתה להבין יחד עם המתלוננת, מדוע הפרעות האכילה החלו אחרי ניסיון האונס שחוותה, ומה היה בדיוק באירוע בטבריה שהציף אצלה דברים כה רבים:

"הוא הציף זכרונות, זאת אומרת עוד לא היה זכרון ברור, אבל היתה לה מין תחושה מאוד רעה שמשהו רע קרה לה בחיים. היא לא דיברה על זכרון ברור. היא דיברה על משהו לא טוב והיא גם אומרת, שבמקביל לאותה תקופה כשהיא כבר חזרה הביתה, היא גם פתאום הרגישה פחד מאבא שלה והרגישה אפילו דחיה וגועל, והיא לא ידעה להסביר לעצמה למה" (עמ' 927-926 לפרוטוקול).

להבנתה של העדה, היה משהו באירוע בטבריה שהחל לעורר את הזכרון של המתלוננת:

"זה כמו איזה טריגר שבעבע כמו משהו שהוא במרתף, שהוא בעבע והוא התדפק בדלת המרתף בתוך החומר שחבוי כל כך הרבה שנים אצלה, בתוך כל הזכרון המושהה הזה שנמצא אצלה" (עמ' 927 לפרוטוקול).

בתגובה לשאלה שנשאלה, הסבירה העדה כי ניסיון האונס בטבריה לא יכול היה לגרום לבדו לסימפטומים שהופיעו אצל המתלוננת, כפי שהיא ראתה אותם במהלך הטיפול:

"ואירוע חד פעמי כזה לא יכול לגרום לסימפטומים עם עוצמות כל כך חזקות. הסימפטומים הקשים האלה שאני מדברת עליהם, הם סימפטומים שקשורים לפגיעה בסיסית, לפגיעה שמתמשכת, לפגיעה בעלת עוצמה גבוהה. פה מדובר באיזה שהוא אירוע שעל פניו זה איזה שהוא אירוע שיכלה להגיב נקודתית לדבר הזה" (עמ' 928 לפרוטוקול).

והוסיפה כי לא נתקלה במקרים בהם אירוע בודד של ניסיון לאונס הוביל לגילויי סימפטומים כה עזים ורבים כפי שהייתה עדה להם אצל המתלוננת.

180. לדבריה, במקרים שבהם טיפלה בנשים ונערות שחוו ניסיון לאונס, היא הבחינה בכך שהסדר העולמי של הנשים הללו התערער, אולם הגם שנתקלה במקרים בהם נשים אלו לא סיפרו על כך לאיש במשך תקופה ארוכה ולא חלקו את כאבן, עד אשר האירוע הזיק לחייהן, מעולם לא נתקלה בגילויי התנהגות וסימפטומים כל כך קיצוניים כמו אלה שראתה אצל המתלוננת שגובלים בנכות בלתי הפיכה:

"זה לא ברמה של מוות כזה, כמו שע' מדברת... שהיא מתהלכת עם תחושת מוות. מין משהו של שאני בכלל לא שייכת לחיים, שגם אם אוהבים אותי, הסביבה מגלה אלי אהבה, זה משהו שלא חודר אלי. זה ממש ברמה של נכות... כשאנחנו מדברים על אונס, אז יש איזה משהו שהוא מעיב ויש משהו שהוא מקשה על החיים, אבל לא ברמות של מוות כזה ושל חרדה... לא ברמות של פגיעה אישיותית מהותית. פה אנחנו מדברים ממש על נכות בלתי הפיכה בעיני... אחד הדברים הכואבים ביותר שהיא אמרה לי... אני לא יודעת אם אי פעם אני אוכל להיות אמא, אם אי פעם אני אוכל להתחבר" (עמ' 930-929 לפרוטוקול).

181. עוד הסבירה העדה כי כאשר הנפגעת היא ילדה, שהותקפה מינית על ידי הורה, שהוא הבסיס שלה לגדילה ולאמון בעולם, נפגעת היכולת שלה להגן על עצמה בעתיד, וכך, לפי העדה, נקלעה המתלוננת לסיטואציה בטבריה, במצב שהיא לא מסוגלת להגן על עצמה, וכך גם בסיטואציה אחרת עליה סיפרה לה המתלוננת, שבה אדם זר ניסה להתחכך בגופה כאשר נסעה באוטובוס והיא חשה משותקת, ללא יכולת לזוז.

182. לעניין הרצון להגיש תלונה במשטרה, סיפרה העדה כי מהיום הראשון שבו הגיעה אליה המתלוננת, היא אמרה לה שברצונה להתלונן במשטרה, ושהיא אכן תעשה כן כאשר תרגיש מספיק חזקה לעמוד מול אביה.

העדה סבורה כי לאורך כל התהליך שעברה, הייתה המתלוננת מאוד קשובה ליכולות שלה, חשיבתה הייתה שקולה ולא אימפולסיבית בכל הנוגע להגשת התלונה במשטרה, "היא ידעה שהיא רוצה לעשות את זה. היא רק לא ידעה מתי" (עמ' 931 לפרוטוקול).

כחצי שנה לאחר תחילת הטיפול, שבה המתלוננת לשוחח עם העדה על רצונה להתלונן. לדברי העדה, המתלוננת אמרה לה "שהיא חייבת להתלונן, היא חייבת לעשות, זה לא יתכן שאני, שהוא רצח אותי והוא יחיה את חייו...חייבת את זה לעצמי" (עמ' 931 לפרוטוקול).

בשלב זה הציעה לה העדה לברר האם לא חלה התיישנות על המעשים שלטענתה בוצעו בה עת הייתה ילדה. לדברי העדה, מהרגע שהמתלוננת הבינה שקיימת אפשרות שעקב התיישנות העבירות היא לא תוכל להגיש תלונה נגד הנאשם:

"היא היתה במצב פשוט קשה ביותר...ולו רק מהמחשבה שמא היא תפספס לעשות את התהליך הזה, כי מבחינתה זה משהו שהיא גם הסבירה אותו, היא אומרת להגיש את התלונה זה לא, זה לא רק להתעמת עם אבא שלי, כלומר הסיכוי היחיד שאני יכולה לעמוד מול אבא שלי ולכעוס עליו, דבר שלא העזתי כל חיי, היא אומרת זה יהיה בכותלי בית המשפט, כי במקום הזה אני יכולה להרגיש מוגנת מפני הכעס שלי כלפיו, כי דמות האב כל כך מאיימת בעיניה, היתה כל כך, עד היום כן, כל כך מאיימת שהיא אמרה, אני לא רואה מתי אי פעם אני אוכל להתעמת איתו, וזאת תהיה ההזדמנות שלי" (עמ' 932 לפרוטוקול).

הערכת עדותה של הגב' סקנדריון

183. בטרם נדון בהערכת עדות העדה, יצוין כי בסיכומי ההגנה נטען שהעדה אינה יכולה להעיד כעד מומחה מהטעמים הבאים:

ראשית, לא הוגשה חוות דעת בכתב מטעמה (לעניין זה, ראה הדיון אצל אנה אשד עמ' 128-127 להכרעת הדין וכן החלטת בית המשפט בעניין זה, מיום 29.03.06 בעמ' 918 לפרוטוקול);

שנית, לטענת הסנגור, על מנת שאדם יחשב בעיני בית המשפט כעד מומחה עליו להסביר את שיטת עבודתו, שלפיה ערך את הבדיקה ואת המסקנות שאליהן הגיע. בנוסף טען, כי גם אם המדובר בעד מומחה "אין לסמוך על מומחה שמעיד אך ורק על בסיס, התרשמותו" (עמ' 89 לסיכומי ההגנה).

כתימוכין לטענותיו, הפנה הסנגור לת"פ 318/84 -מד"י נ' חחישווילי, וכן לע"פ 889/78 -משה חמו נ' מד"י.

מעיון בפסיקה שלעיל עולה, כי אין דין המומחים שבפסקי הדין דנן כדין המומחית דנן.

בע"פ 889/78 משה חמו נ' מד"י נאמר:

"מדברים אלה ניתן ללמוד, שהמומחית סמכה יתדותיה אך ורק על התרשמותה ומומחיותה, מבלי שהיה זה ביכולתה או ברצונה לבאר באופן ראציונאלי את הדרך, שבה הגיעה אל מסקנותיה" [לו (4),496, 479].

הנה כי כן, ניתן לראות כי לא כך הדבר במקרה שלפנינו. אכן גם כאן, העדה העידה על סמך התרשמותה ומומחיותה הרבה, וכך נוהגים עדים מומחים לעשות, אולם במובחן מהמקרה שהביא הסנגור, העדה הסבירה היטב את הדרך הטיפולית והממצאים, דהיינו, הסימפטומים של המתלוננת אליהם נחשפה במהלך טיפולה במתלוננת, אשר הובילו אותה למסקנה שהמתלוננת סובלת מסימפטומים פוסט טראומתיים חריפים בעקבות התעללות מינית, שביצע בה הנאשם. הסימפטומים הללו הופיעו ואף החריפו ככל שהזכרונות המושהים הללו עלו והציפו את המתלוננת. העדה מבססת מסקנותיה גם על הספרות המקצועית, ומסתמכת בדבריה על ספרה של ד"ר ג'ודי הרמן "טראומה והחלמה" ועל מאמריו של פרופ' זומר בנושא.

בחנתי את עדות העדה בהתייחס לטענותיו של הסנגור, כמפורט לעיל, ולא מצאתי בה כל פגם.

ויוער, העדה טיפלה במתלוננת זמן רב, ללא קשר להליך משפטי כזה או אחר, וגם עובר להליכים המשפטיים בענייננו. לפיכך, עדותה במקרה הנדון, לאור העובדה כי נחשפה לסימפטומים שנצפו בהתנהגות המתלוננת בתקופת הטיפול ובמהלכו, הינה עדות מכלי ראשון ויש בה חשיבות מן המעלה הראשונה. בהחלטה בת.פ. 111/03, שצורפה לסיכומי התביעה, קבע כב' השופט בנימין ארבל כי במידה ועד מומחה חזה בעובדות באופן אישי, הרי שיכול הוא להעיד על עובדות אלה, ככל עדות אחרת:

"אין חולק על כך כי ד"ר דראושה בדק את המתלונן. גם אם ד"ר דראושה מומחה, הרי אין הדבר פוסל את עדותו לגבי עובדות בהן חזה אישית...וכך מוצאים אנו לעניין זה בספרו של המלומד ארנון, דיני ראיות, חלק שני, 1977 בעמ' 298: "אם המומחה קלט את העובדות אישית, כעד ראיה-כגון רופא שבדק את החולה-ברור שהוא יכול להעיד על קיומן".

184. בחקירתה הנגדית ספרה העדה, שבתחילת הטיפול, המתלוננת אמרה לה שישנם דברים מאוד מעורפלים שהיא יודעת שהנאשם עשה, "שהוא פגע בה מינית וזה משהו שמאוד מעורפל לה בזכרון" (עמ' 952 לפרוטוקול). יחד עם זאת ציינה העדה, שהיה זכרון אחד, שכבר במפגשים הראשונים המתלוננת זכרה בצורה מאוד ברורה:

"חצי שנה, אני אגיד לך חצי שנה לפני שהיא עזבה את הבית, אחת הפעמים שהיא באה למפעל הבצק, אני לא יודעת של ההורים שלה, היא ישבה שמה והיה רעש מונוטוני של המכונות, כזה טין, טין, טין, טין, והיא אומרת ותוך כדי שאני שומעת את הרעש של המכונות, אני פתאום רואה תמונה של איבר המין של אבא שלי בפה שלי, כשהוא יוצא ונכנס, יוצא ונכנס" (עמ' 952 לפרוטוקול).

[יוער כי המתלוננת העידה על זכרון זה כמעט באותן מילים ממש (ראה עמ' 349 לפרוטוקול)].

עוד סיפרה העדה כי המתלוננת אמרה לה שהיא מאוד נבהלה מהזיכרון הזה, כיון שראתה את התמונה ממש בבירור ולא יכלה להכיל את הדברים, ואת המחשבה שאביה הוא זה שהתעלל בה: "איך אני יכולה לחשוב שאבא שלי עשה לי כזה דבר?" (עמ' 952 לפרוטוקול). לדברי העדה:

"...היא עשתה המון פעולות כדי לטשטש את הזכרון הזה, היא אומרת כדי, והיה לה נדמה לה כאילו רואים את זה על המצח, אז היא אומרת עשיתי הכל כדי להיות הכי טובה שיש, כדי לחפות על האשמה שיש לי בעצם הזכרון הזה היא הרגישה כזו אשמה מהבהלה מהזכרון, היא ניקתה בצורה כפייתית את הבית, היא בישלה" (עמ' 954 לפרוטוקול).

בחקירתה החוזרת, הוסיפה העדה כי המתלוננת גם "הרגישה משהו כמו משהו שחם בגרון, היתה לה איזה תחושה של איזה נוזל חם בגרון. היא דיברה על, על תחושה של גועל ודחייה ופחד מאבא שלה" (עמ' 997 לפרוטוקול).

185. בסיכומיו אמר ב"כ הנאשם כי טענת העדה בנוגע לכך, שהמתלוננת אמרה לה כבר בפגישתם הראשונה כי היא נפגעה מינית על ידי הנאשם, אולם זכרונותיה כיצד נפגעה הגיעו רק בשלב מאוחר יותר, "חסרת היגיון ומסגירה את הסיפורים שויקי בנתה יחד עם המתלוננת..." (עמ' 91 לסיכומי ההגנה).

כבר עתה יאמר כי אין ממש בטענת ההגנה. המתלוננת הגיעה לטיפול אצל העדה לאחר שהחלה לעבד את שברי זכרונותיה ואת הפלשבקים שראתה בטיפול אצל אנה אשד, על ידה טופלה כשמונה חודשים כאמור. לדברי הגב' אשד, המתלוננת הפסיקה את הטיפול אצלה, כיוון שלא הייתה מסוגלת להתמודד בשעתו עם הידיעה, שהנאשם פגע בה מינית. בהמשך עזבה המתלוננת את בית הנאשם וטופלה (כשמונה, עשר פעמים) על ידי פרופ' שיף, שהעידה כי כבר במהלך הטיפול אצלה, היא הבינה מדברי המתלוננת, כי היא נפגעה על ידי הנאשם. לפיכך, כאשר הגיעה המתלוננת לאחר מכן לטיפול אצל העדה היא כבר ידעה, שחוותה התעללות מינית מצד הנאשם, תהליך ההיזכרות כבר החל, הגם שזכרונותיה לגבי פרטי הארועים השונים טרם גובשו ונחשפו במלואם, והם ימשיכו להיחשף ככל שיתקדם התהליך הטיפולי. על תהליך ההיזכרות האיטי והמתמשך במקרים הללו, עמד גם פרופ' זומר שדבריו יובאו בהמשך.

186. עוד טען הסנגור, כי הפלשבק שמתארת המתלוננת לגבי איבר מין בפיה, הופיע כבר בטיפול אצל אנה אשד, לפיכך תהה, מדוע הופיע אותו זכרון רק לאחר חצי שנה של טיפול אצל העדה.

דבריו אלה של הסנגור אינם מדויקים, כלל ועיקר, שכן בעדותה אמרה העדה כי כבר בראשית טיפולה במתלוננת היה לה זכרון אחד ברור אודות איבר מינו של הנאשם בפיה:

"במפגשים הראשונים היה זכרון אחד שהיא זכרה אותו בצורה מאוד ברורה...חצי שנה לפני שהיא עזבה את הבית...היא ישבה שמה והיה רעש מונוטוני של המכונות...והיא אומרת ותוך כדי שאני שומעת את הרעש של המכונות, אני פתאום רואה תמונה של איבר המין של אבא שלי בפה שלי, כשהוא יוצא ונכנס, יוצא ונכנס" (עמ' 952 לפרוטוקול).

עוד תהה הסנגור, הכיצד מזכרון לא מגובש, שלדברי הגב' אשד, המתלוננת אמרה לגביו "...אולי זה שטויות, אולי זה סיפורים שלי..." (עמ' 595-594 לפרוטוקול) הפך הזכרון לזכרון ברור וחד במהלך הטיפול אצל העדה.

לעניין תהליך ההיזכרות שעברה המתלוננת בתקופה דנן, לרבות בין הטיפולים והמטפלים השונים ראה דיון לעיל (עמ' 197, 156-155, 142, 127 להכרעת הדין).

187. לדברי ב"כ הנאשם, "העדה מייפה את התיאורים של המתלוננת על מנת שהתיאור יהיה מרשים והראיה מהיכן צץ התיאור "יוצא ונכנס"" (עמ' 92 לסיכומי ההגנה), שכן לדבריו, בתיאורים אצל הגב' אשד וכן בעדות המתלוננת חסר תיאור זה. אכן, הן בתיאורה של אנה אשד והן בתיאורה של המתלוננת בעדויותיה (לרבות בהודעתה במשטרה- נ/17) לא מופיעות צמד המילים "יוצא ונכנס", אולם בכל התיאורים מדובר באותו מעשה והוא, היזכרותה של המתלוננת כי הנאשם נהג להחדיר את איבר מינו לפיה. יתירה מזאת, כאמור בעדותה תארה המתלוננת את הזכרון הנ"ל, כמעט באותן מילים כמו

העדה:

"הייתי במפעל ישבתי ליד מכונה שדופקת, כלומר היא שוטחת דופקת, דופקת ואז אני לא יכולה להסביר לך מה זה פלאש, זה פשוט פלאש שהיה לי בראש... ראיתי את האיבר מין שלו בתוך הפה שלי" (עמ' 349 לפרוטוקול).

דוגמה נוספת, לדברי הסנגור, המלמדת על כך שהעדה "מוסיפה פרטים מדמיונה" (עמ' 93 לסיכומי ההגנה) הם, דברי העדה לפיהם, המתלוננת ספרה לה כי הנאשם היה מגיע "תמיד עם מגבת על הכתף" (עמ' 909 לפרוטוקול). לטענתו, לא ניתן למצוא את המונח "תמיד" בדברי המתלוננת.

המתלוננת בעדותה תארה מצב דברים בו בתום המעשה המיני ולאחר שהגיע הנאשם לפורקנו, על גופה, הוא נהג לנגב את בטנה באמצעות מגבת. הגם שבעדותה לא אמרה המתלוננת כי תמיד נהג הנאשם להגיע עם מגבת על כתפו, ניתן להבין כי כך נהג באותם פעמים. אין מדובר בסתירה מהותית, ותיאוריה של העדה והמתלוננת תואמים ומתיישבים אלה עם אלה.

188. בהמשך טען ב"כ הנאשם כי קיימת סתירה בין דברי העדה לדברי הגב' נאווה גוטמן, שכן לדברי העדה, היא טיפלה במתלוננת בחדר טיפולים שהוקצה לה במרכז לנפגעות תקיפה מינית. בעוד שמדברי הגב' גוטמן עלה שלא מתבצעים במקום טיפולים,

"כי זה לא מרכז טיפולי" (עמ' 1065 לפרוטוקול). אולם, חרף האמור, עת נשאלה הגב' גוטמן האם יתכן, שפסיכולוגית תקיים פגישות טיפוליות במרכז, היא לא שללה את האפשרות והשיבה כי לא ידוע לה על כך (עמ' 1065 לפרוטוקול).

העובדה שגב' גוטמן, שהיא מנחה קבוצות, איננה יודעת אם מתקיימות במרכז פגישות טיפוליות אין בה כדי לכרסם במהימנות דבריה של העדה.

יתירה מזאת, גם המתלוננת בחקירתה הנגדית אמרה כי הפגישות עם ויקי נערכו "במרכז עצמו ברעננה. יש לה שם חדר" (עמ' 330 לפרוטוקול).

189. הסנגור הציג בפני העדה מסמך מבית החולים "שלוותה" - ת/19, שם ביקרה המתלוננת בתאריך 13.09.04. ממסמך זה ביקש הסנגור להסיק כי ההבנה שהנאשם פגע בה מינית, עלתה והתגבשה אצל המתלוננת במסגרת הטיפולים אצל העדה. העדה הסבירה, כי לא כך הדבר, וכי המתלוננת הגיעה אליה לאחר שכבר הבינה כי אביה פגע בה מינית. עוד ציינה כי בטרם הגיעה אליה, המתלוננת כבר סיפרה לשתי דודותיה אודות הפגיעה המינית שפגע בה אביה.

לשאלת הסנגור העדה שללה אפשרות של "השתלת זכרונות" מכל וכל:

"שמבחינת הדרך העבודה שלי, אני תמיד מתחילה את הפגישה בשתיקה. זאת אומרת אני לא באה עם איזה שהוא חומר, אני לא בונה פגישה. אני לא מתכננת את הפגישה. אני עובדת עם החומרים שהמטופל מביא וכשאני אומרת שזה עלה, זה מתוך שדיברנו על נושא מסויים, עלה איזה שהוא זכרון שבא ממנה. אני לא הנחיתי אותה, אני לא משתמשת בדימוי מודרך, לא משתמשת בהיפנוזה או בכל מיני,..." (עמ' 999 לפרוטוקול).

190. בחקירתה הנגדית הבהירה העדה, שהניסיון לאונס בטבריה היווה "טריגר" לתהליך ההזכרות. העדה סמכה דבריה וצטטה מתוך מאמרו של פרופ' זומר, "טראומה בגיל הילדות, אובדן זיכרון וחשיפה מושהית": ""סיבות אופייניות התורמות לחשיפה"...

"גורמים שונים מביאים בסופו של דבר את הקורבן הבוגרת לחשוף את סודה. רבות מגיעות לטיפול נפשי בגלל התסמינים שתוארו לעיל, היא מתפתחת בנפגעת, תחושה שהמטפל יאמין בה וגם יתמוך בה, עשויה מסכת ההתעללות להתגלות בהדרגה, בתוך התהליך הטיפולי"...

"במקרים רבים אחרים תורמים גורמים חיצוניים לשחרור הזכרונות מן התת מודע או להגברת המוטיבציה לגלות את הסוד, חשד שאחות צעירה החיה עדיין בבית נתונה בסכנה. מפגש רומנטי עם מחזר. קיום יחסי מין, היחשפות לפגיעה מינית נוספת, נישואים, לידת בת וכו' וכו'..."" [(ההדגשה אינה במקור-מ.ס.)(עמ' 977 לפרוטוקול)].

עוד אמרה העדה, כי פרופ' זומר מציין במאמרו, כי ההזכרות בטראומה כתוצאה מגילוי עריות "נעשית בדרך כלל בתקופה שבאמצע שנות העשרים, לאמצע שנות הארבעים של הנפגעת" (עמ' 977 לפרוטוקול).

191. בחקירה הנגדית אמרה העדה, שהשכחה, האמנזיה של המתלוננת קשורה בדיסוציאציה-נתק, ממנה סבלה, שהיא אחד הסימפטומים הדומיננטיים של פוסט טראומה (עמ' 995 לפרוטוקול). בהמשך הבהירה, מדוע הסימפטומים הפוסט טראומטיים מהם סבלה המתלוננת תואמים לארועים המיניים בהם נזכרה-לגילוי העריות ולא לארוע דוגמת ניסיון האונס בטבריה:

"אני חושבת שאחד הסימפטומים הבולטים ביותר של ע' היא הדיאסוציאציה שאני חושבת שעקב הפגיעה שלה בגיל כל כך צעיר על ידי דמות של הורה, יצרה אצלה נתק ובגלל זה אנחנו רואים נתק של הרבה שנים שהיא, היא הדחיקה, היא הטמיעה את זה בתוך הזכרון שלה, וזה היה משהו מופרד מהסימפטומים. זאת אומרת הסימפטומים זה משהו שהוא אוטונומי לגמרי והוא בא מהמקום של התת מודע. והזכרון הוא לא קיים, זאת אומרת הוא לא קיים לתקופה מאוד ארוכה, מכיוון שכדי להתמודד עם חיים בכלל, כדי להתמודד עם טראומה כזו ללא המחיקה הזו של תקופת חיים ארוכה כזאת, אי אפשר לשרוד. זאת אומרת ילדה כדי להתקיים בחייה, כן, אחרי טראומה מהסוג הזה, היא חייבת למחוק את זה ואז אנחנו, ואולי, אולי זה מסביר גם את ההתנהגות של ע' שהיא היתה ילדה טובה, היא היתה תלמידה מצטיינת...בשביל זה יש את הנתק הזה, והנתק הזה הוא נתק שמשהו שבא ממקום מאוד מוקדם, נתק ברמה כזאת של שכחה כזאת? זה אך ורק בא מהמקום של פגיעה מוקדמת בילדות" (עמ' 996 לפרוטוקול).

לדבריה, ובעקבות הדיסוציאציה, קיימים אצל המתלוננת זיכרונות בודדים בלבד מהילדות, שהיו מאד משמעותיים עבורה:

"...היא למשל זכרה אירוע מאוד מאוד משמעותי של הקוקיות שלה. שהיא אמרה שאמא שלה גזרה לה אותם בסמוך לכיתה א' בערך, בגיל אולי חמש, חמש ואחרי. והיא זוכרת את זה כחוויה מאוד טראומטית כי בחוויה שלה זה היה שאמא שלה גזרה לה את הקוקיות מתוך זה שהיא רצתה שהיא לא תהיה יפה" (עמ' 967 לפרוטוקול).

192. בסיכומי ההגנה נטען, כי העדה פעלה בניגוד לכללים מאחר ולא ערכה רישומים לגבי פגישותיה עם המתלוננת. כמו כן, הביע הסנגור תמיהה כיצד ללא רישומים, זכרה העדה דברים שאמרה לה המתלוננת לפני כשנתיים.

העדה זכרה את דברי המתלוננת, הגם שלא נרשמו על ידה, שכן טפלה במתלוננת זמן רב, וטיפולה במתלוננת נמשך גם במהלך המשפט, ולכן הדברים היו עדיין חרוטים בזכרונה.

לעניין עריכת רישומים על ידי העדה לגבי טיפולה במתלוננת, כאמור העדה לא ערכה רישומים, אולם דוח שכתבה בנושא הועבר לעיון הסנגור.

בהמשך הביע הסנגור תמיהה נוספת ושאל: "כיצד ניתן לסמוך על ציטוטים של ויקי ששומעת ציטוטים מפי מטופלים רבים באותו נושא" (עמ' 97 לסיכומי ההגנה). בחקירתה הנגדית נשאלה העדה בנושא והשיבה, שהיא זוכרת את סיפורי המטופלים, שכן היא מתעסקת במהות הדברים ופחות בפרטים השוליים, ובלשונה:

"ואני לא מתעסקת בעובדות ובנסיון לזכור מה עשו להן, ואיך עשו להן ואיך נגעו להן, או לא נגעו להן. אני מטפלת בהשלכות. אני מטפלת במהות. הטיפול לא מתייחס לעובדות... אלא התהליך הטיפולי, ההשלכות, התפקוד של המטופלת בחיי היום יום, התפיסה שלה את עצמה... ההתמודדות שלה ביום יום, לכן לא יכולות, זה לא יכול להתערבב אחד עם השני, כי אני לא עסוקה במתן דיווח, בקבלת דיווח על מה שקורה לכל אחת, אלא כל אחת עם עולם החוויות שלה" (עמ' 949 לפרוטוקול).

193. עוד טען הסנגור באריכות בסכומיו לעניין סתירה לכאורית שהתגלעה בין עדות העדה לעדות המתלוננת על רקע הטענה כי הנאשם בצע במתלוננת גם חדירה רקטאלית. בהודעתה במשטרה מסרה העדה כי המתלוננת ספרה לה שהנאשם בצע בה מעשה סדום. אולם, כאשר נשאלה על כך המתלוננת בחקירתה הנגדית, הכחישה כי הנאשם בצע בה מעשה סדום וכי ספרה על כך לעדה.

בעדותה בבית המשפט הבהירה העדה, הן בחקירה ראשית והן בנגדית, כי האמירה בהודעתה במשטרה לפיה, המתלוננת ספרה לה שהנאשם החדיר את איבר מינו לפי הטבעת שלה, שגויה. העדה אישרה שכנראה אמרה את שנרשם בהודעה, אך לא ברור לה למה וכיצד טעתה בהודעתה במשטרה. העדה אף הבהירה כי הבחינה בטעות דנן והודיעה עליה לב"כ המאשימה זמן רב לפני תחילת שלב העדויות במשפט. לדבריה:

"יש איזה שהוא פרט אחד שאני טעיתי בו, ואני רוצה להגיד אותו. אני אמרתי שהוא עשה מעשים מגונים גם דרך הטוסיק, מאחור. זה משהו או שהתבלבלתי או אני לא זוכרת בדיוק מה קרה שם . אבל אני שמתי לב עוד לפני הרבה שהיה המשפט, עוד לפני הרבה העדות של, של ע' כאן בבית המשפט, אני הבחנתי בזה כשהייתי אצל הפרקליטה ואני אמרתי לה שאת הנתון הזה, טעיתי... היא לא אמרה כזה דבר" (עמ' 933-932 לפרוטוקול) (ראה גם עמ' 961-960 לפרוטוקול).

מכאן שאין מדובר כלל בסתירה בעניין זה בין עדותן של העדה והמתלוננת. העדה הסבירה כי מדובר בטעות וכי הודיעה על הטעות לב"כ המאשימה, זמן רב לפני שהעידה המתלוננת. (ראה עמ' 99-98 לסיכומי התביעה).

לסיכום: אני דוחה את טענות הסנגור לעניין מקצועיותה ואמינותה של העדה. העדה עוסקת בטיפול בנפגעות תקיפה מינית במשך כ-27 שנים, היא העידה בזהירות ובדייקנות והתרשמתי מניסיונה הרב, בקיאותה ומומחיותה בנושא זה. אין ולא כלום, בין מקצועיותה של העדה לבין מספר השעות בהן היא עוסקת כיום בטיפול נפשי. אני מאמצת הן את דברי העדה שהעידה מכלי ראשון בנוגע לסימפטומים שראתה בעת טיפולה הממושך במתלוננת ומצבה הקשה במהלך התהליך הכואב של ההיזכרות, והן את התרשמותה ומסקנותיה המקצועיות אותם הסיקה בעקבות הטיפול במתלוננת, בין היתר בהתחשב בסימפטומים שראתה בהתנהגותה.

עדת התביעה נאווה גוטמן

194. העדה היא פסיכולוגית קלינית, ומדריכה מומחית בטיפול ובדיאגנוסטיקה, הנחתה קבוצה של "נפגעות תקיפה מינית" בחודש אפריל 2004, בה נטלה חלק המתלוננת (בסה"כ השתתפה המתלוננת בשנים עשר מפגשים, שארכו כשלושה חודשים).

העדה סיפרה כי ככלל נפגעות תקיפה מינית נושאות את כאב הפגיעה ואת החוויות הטראומטיות לבד, לפעמים במשך הרבה שנים, ובקבוצה ניתנת להן הזדמנות לחלוק את הכאב עם נפגעות אחרות. עוד הסבירה העדה כי המשתתפות בקבוצה הן נשים שכבר עברו תהליך של טיפול פסיכולוגי ועיבוד מסוים של הטראומה הראשונית. בקבוצה לא משתתפות נפגעות שזו להן הפעם הראשונה שהן חולקות, משתפות ומעבדות את החוויה הטראומטית שלהן.

לדבריה, הפגישה הראשונה היא פגישת היכרות, ומהפגישה השנייה ואילך, מתחיל "תהליך של עדויות..אנחנו מבקשות מהן בדרך כלל לצייר או לבטא באיזה שהוא אמצעי אומנותי, נקרא לו, את החוויה שהן עברו, ודרך המקום הזה הן מספרות כל אחת בזמן שלה את, את החוויה," (עמ' 1062 לפרוטוקול). העדה הסבירה כי הקבוצה מתקיימת במתכונת חצי מובנית, כך בלשונה, במובן זה שהמטפלות מכוונות מה יקרה בכל פגישה, "והולכות כמובן עם מה שעולה" (עמ' 1062 לפרוטוקול) .

195. באשר למתלוננת, העדה מסרה כי היא "לא ממש זוכרת את התכנים" (עמ' 1063 לפרוטוקול), שכן המתלוננת הייתה אחת מאחת עשרה נפגעות שהשתתפו בקבוצה, אולם היא זכרה כי המתלוננת סיפרה על "פגיעה שאירעה בבית על ידי אבא, בגיל מאוד מוקדם..פגיעה מינית, שהיתה בבית והתרחשה על ידי אבא," (עמ' 1063 לפרוטוקול). העדה זכרה תיאור אחד של המתלוננת "במקלחת" (עמ' 1064 לפרוטוקול), וציינה שהיא זוכרת בבירור שהמתלוננת דיברה על פגיעה מצד אביה- הנאשם בגיל מוקדם ובאופן מתמשך ולא חד פעמי (עמ' 1064 לפרוטוקול).

לדברי העדה, למרות שאינה זוכרת היטב את תוכן דבריה של המתלוננת, תגובותיה הקשות נחרטו בזכרונה :

"זה היה מלווה בקודם כל רעד קשה מאוד, חיוורון, בכי אחר כך, אני זוכרת שהמנחה השניה ואני בהפסקה נאלצנו ממש לשבת וככה להרגיע אותה ולאפשר לה להיות מסוגלת להמשיך את הסשן השני שמחולק בדרך כלל לשני חלקים. שעה ועוד שעה, שעה ועוד שעה הפסקה ושעה נוספת. אני ממש זוכרת ככה את המקום הזה שאנחנו מנסות להרגיע ובסוף מצליחות באמת להחזיר אותה. אני זוכרת את התגובות שלה אחרי המפגש. היה לה מאוד קשה באותה תקופה. החשיפה היתה לה מאוד קשה. זה זכור לי היטב ..." (עמ' 1064 לפרוטוקול).

הערכת עדותה של הגב' גוטמן

196. בהודעתה במשטרה- נ/26 מסרה העדה, כי המתלוננת ספרה באחד המפגשים הללו כי "באחת הפעמים אחותה פתחה את הדלת והייתה עדה לפגיעה מינית בה על ידי האב בביתם" (שורות 5-4 לנ/26). עת נשאלה העדה בחקירתה הנגדית, האם המתלוננת אכן סיפרה לה על כך, השיבה, שאינה זוכרת (עמ' 1065 לפרוטוקול).

הנושא עלה שוב בחקירה חוזרת, על מנת לברר מה בדיוק זכרה העדה אודות התכנים שבאמירות המתלוננת אולם העדה לא הצליחה להוסיף דבר:

"ש : מכל מה שרשום פה (נ/26-מ.ס.). רק שיהיה ברור מה חרוט בזכרונך ?

...

העדה: המשפט היחיד שאני יכולה להגיד זה שהיא נפגעה על ידי אביה...שהיא נפגעה מינית על ידי אביה במשך שנים" (עמ' 1081 לפרוטוקול) .

לטענת הסנגור, האמור בהודעתה של העדה במשטרה ממחיש "כיצד המתלוננת ממציאה סיפורים על מנת שיאמינו לגירסתה" (עמ' 88 לסיכומי ההגנה). לדבריו, לא קיימת אפשרות כי העדה המציאה את עניין פתיחת הדלת על ידי אחות המתלוננת בזמן פגיעה מינית בה מצד הנאשם, ומכיוון שלדברי הסנגור "אנו יודעים שאין בסיפור שמץ של אמת ולא כ' ולא ע' חזרו על הטענה האמורה בבית המשפט", (עמ' 88 לסיכומי ההגנה), הרי שמדובר, לטענתו, בסיפור שהומצא על ידי המתלוננת.

בעדותה אמרה העדה שוב ושוב כי אמירותיה של המתלוננת אינן זכורות לה. לפיכך, לא ברור על סמך מה קבע הסנגור כי מדובר בסיפור שהומצא על ידי המתלוננת, שהרי גם לפי דברי הסנגור, היא לא העידה על כך ולא נטען כי עומתה עם דברי העדה. עת נשאלה על כך בחקירתה הנגדית, השיבה העדה:

"ש : זה (הכוונה לצפיית האחות במעשים-מ.ס.) היא סיפרה לך?

ת : לא זכור לי כרגע ...כרגע לא זכור לי . זה גם עדות שניתנה, יותר משנה?

ש : ..ההנחה היא שאם אמרת את זה במשטרה, אז לא המצאת את זה?

ת : אני מניחה. אני כרגע לא, ברור. אני לא זוכרת אירוע כזה...לא זוכרת את הפרטים. העדות גם ניתנה למיטב זכרוני לא מאוד סמוך לקבוצה...זאת אומרת שכרגע זה בכלל מחוק לי. אני לא זוכרת שנאמר לי משפט כזה. אני זוכרת שכשהגעתי למשטרה הייתי מאוד מוטרדת מהעובדה שאני לא זוכרת את התכנים שע' דיברה עליהם..."

[(ההדגשה אינה במקור-מ.ס.) (עמ' 1066-1065 לפרוטוקול)].

197. עוד טען ב"כ הנאשם, כי העדה תומכת בגרסת ההגנה לעניין הטענה "שהטראומה שהדגימה המתלוננת מתאימה למצב של לאחר הניסיון עם יגאל" (עמ' 89 לסיכומי ההגנה).

אכן בחקירתה הנגדית אישרה העדה עת נשאלה על ניסיון האונס בטבריה כי " טראומה זה טראומה, זה טראומה...ותגובות ריגשיות לטראומה הן תגובות ריגשיות, אין שום מדד לאף פסיכולוג להגיד שסוג כזה של תגובות הוא מתאים לסוג כזה של פגיעה" (עמ' 1071 לפרוטוקול). יתירה מזאת, עת נדרשה העדה בחקירה החוזרת לנושא, השיבה:

"ש: ...זאת אומרת אם אני מבינה אין שום סימפטולוגיה שונה אם הפגיעה המינית היא על ידי זר או אם זה אינסטנטי (אינססט-מ.ס.) לאורך שנים או אם זה הרסמנט או, או נסיון או סתם הטרדה או איזה נסיון לאונס חד פעמי בגיל מבוגר, את אומרת שהתגובה יכולה להיות זהה בכולם?...

ת : לחלוטין ובבטחון" (עמ' 1079 לפרוטוקול).

ואולם עמדתה של העדה, בעניין זה עומדת בסתירה לעמדותיהם של כל מומחי התביעה האחרים, ד"ר סבר וחברי צוותו, הגב' אנה אשד, פרופ' שיף והגב' ויקי סקנדריון, שקבעו שהסימפטולוגיה של המתלוננת אופיינית לפגיעה ממושכת, בגיל צעיר, על ידי אדם קרוב ובעלת אפיונים של גילוי עריות.

זאת ועוד, עמדה זו אף סותרת את דברי המלומדים בנושא זה, כגון: ד"ר ג'ודי הרמן בספרה "טראומה והחלמה" ואח' (ראה הדיון בעניינה של העו"ס ויקי סקנדריון, שסמכה דבריה על ד"ר הרמן, עמ' 158 להכרעת הדין).

198. בסיכומיו טען ב"כ הנאשם, כי במרבית המאמרים והמחקרים שעוסקים בנושא השתלת זכרונות, קבוצות כגון זו, שהנחתה העדה, מהוות מקור אפשרי ליצירת זכרונות מדומים, לדבריו:

"בכל יום של פגישה חשופה המתלוננת לעשרות סיפורים של משתתפות אחרות שמספרות על חוויותיהן הטראומטיות. יש מקום לסברה כי עד מהרה מתערבבים הסיפורים של אחרות בזיכרונות של המתלוננת ועשויים ללבוש לבסוף צורה של זיכרון מדומה" (עמ' 88 לסיכומי ההגנה).

בראשית דבריה ציינה העדה, שהמשתתפות בקבוצה היו נשים שעברו תהליך של טיפול פסיכולוגי קודם. קרי אותן נשים הגיעו לקבוצה עם ידיעה ברורה כי הן חוו התעללות מינית. כך גם במקרה שלפנינו, המתלוננת הגיעה למרכז לנפגעות תקיפה מינית לאחר טיפול אצל הפסיכולוגית אנה אשד, אצל פרופ' שיף ואצל העו"ס ויקי סקנדריון ולאחר שהגיעה כבר לתובנה כי הנאשם תקף אותה מינית [לעניין זה ראה דבריה ויקי סקנדריון, כי כבר בפגישתה הראשונה עם המתלוננת, היא סיפרה לה כי נפגעה על ידי הנאשם (עמ' 902 לפרוטוקול)]. לפיכך, לא יתכן כי סיפורי הנפגעות האחרות "השתילו" במוחה של המתלוננת זכרונות, שכן היא הגיעה לקבוצה כשזכרונותיה מגובשים.

199. העדה הדגישה כי מעולם לא נתקלה בסיטואציה שבה אישה הגיעה למרכז הטיפול והסתבר לבסוף שעל אף טענותיה מעולם לא חוותה תקיפה מינית כטענתה. לשאלת הסנגור בנושא, השיבה העדה כי כאשר אישה מגיעה לטיפול במסגרת קבוצת התמיכה, הנחת המוצא הינה שהיא אכן חוותה פגיעה מינית:

"אני חושבת שזה ישמע לי מאוד מוזר להתנדב לשבת בקבוצת תמיכה ולספר סיפור שלא עברת ולהיות חשוף לעדויות שמפרקות אותך ועושות לך מאוד קשה בשלבים מסויימים, סתם כך .אני מניחה שאין פה איזה אינטרס נסתר של נשים שהצטרפו לקבוצת התמיכה סתם כך.לכן זה בכלל לא הנחה עומדת על סדר היום "(עמ' 1072 לפרוטוקול).

העדה נשאלה על ידי הסנגור, האם יתכן כי במקרה דנן היה למתלוננת מניע נסתר -התביעה האזרחית, שהגישה כנגד הנאשם ואימה, והשיבה:

"לא היתה תביעה, תביעה של ע' לפני תחילת הקבוצה...אני זוכרת שזה היה, זה היה נראה לחלק מהבנות כל כך סיפור קשה, ללכת עם עדות לבית המשפט, כי חלק כן עשו את הדבר הזה, שזה נראה כאילו סוף העולם, ואני זוכרת שע' רק יותר מאוחר התחזקה לכיוון הזה, זאת אומרת זה לא משהו שעלה על דעתה, אני זוכרת שהיא בכלל הופתעה שאפשר לעשות דבר כזה" (עמ' 1073 לפרוטוקול).

200. העדה סיפרה כי מניסיונה בטיפול נפגעות תקיפה מינית, פעמים רבות, תקיפה מינית מאוחרת, דוגמת ניסיון האונס שחוותה המתלוננת, מעוררת את הזיכרון של התקיפה המוקדמת, וישנם עוד טריגרים להזכרות; "כמו שיכול להיות סרט, מוזיקה, כתבה בעיתון שפתאום מעירה מהתרדמה ומההדחקה את הזכרונות שהיו לא פעילים במשך הרבה שנים אפילו" (עמ' 1074 לפרוטוקול) .

201. העדה נשאלה, האם על פי ניסיונה, מטופלים נוטים לשכוח רק את הטראומות שחוו בתקופה מסוימת בחייהם או שמא הם נוטים לשכוח את התקופה כולה, על כל חלקיה ואירועיה, והשיבה כי לעיתים מחיקת הזיכרון כוללת לא רק את מחיקת זכרון הטראומה אלא גם חלקים גדולים נוספים של אותה תקופה:

"ת: ...בהחלט יש כאלה במצב שכאילו, כאילו זה היה רדום לגמרי ופתאום איזה גירוי או,...בחוויה זה מרגיש כמו נשכח. זה כמו חלום. אוקיי ? אני יכולה לשכוח חלום ופתאום איזה צליל או תמונה הזכיר לי אותו ופתאום אני רואה ושניה אחר כך הוא יכול להמחק, להעלם שוב ...אבל הוא נמצא שם בקופסא...לפעמים, לפעמים הזכרון הוא, המחיקה היא גם של הטראומה וגם של חלקים גדולים נוספים של אותה תקופה...לפעמים כאילו המחיקה או ההרדמה הזאת היא לא רק של האירוע הטראומתי והיא הרבה דברים כאילו נכנסים לתוך הסל הזה" (עמ' 1078-1077 לפרוטוקול).

עוד הוסיפה העדה, כי גם אירועים שהתמשכו על פני תקופה ארוכה, עשויים להימחק מזיכרונו של הנפגע בנקודת זמן מסוימת.

202. ככלל דברי העדה בבית המשפט מהימנים עלי. העדה העידה בזהירות רבה, השתדלה לדייק בדבריה וציינה בכנות כי איננה זוכרת את דברי המתלוננת, למעט הדברים עליהם חזרה בעדותה, אולם הדגישה כי התנהגותה ותגובותיה הקשות נחרטו היטב בזכרונה, רעד קשה, חיוורון ובכי בלתי נשלט. בקשר לאמירות אחרות של המתלוננת, שפורטו בהודעתה במשטרה, העדה ציינה כי איננה זוכרת שנאמרו על ידי המתלוננת ואישרה כי יתכן שאינן מדויקות.

זאת ועוד, המתלוננת אף לא עומתה עם האמירות הללו, כך שאין להסיק מהן דבר לגביה.

באשר לדברי העדה לפיהם כל סוגי הטראומה יוצרים סימפטומים זהים אצל הנפגעים, כאמור, הדברים הללו נסתרו על ידי כל המומחים מטעם התביעה והספרות המקצועית עליה הסתמכו בנושא. זאת ועוד, כפי שציינה התובעת (בעמ' 178 לסיכומיה) הטענה דנן נוגדת את השכל הישר וניסיון החיים. לדוגמה: אין כל סבירות בטענה לפיה טראומה מתמשכת לאורך שנים בגיל הרך, שנגרמה עקב פגיעה מינית בתוך המשפחה וטראומה שחוותה אישה בוגרת שנפלה קורבן לאירוע חד פעמי של הטרדה מינית, או שבוצע בה מעשה מגונה, תגרומנה לאותם סימפטומים פוסט טראומתיים אצל הקורבנות.

עדת התביעה ד"ר גבריאלה בייטלר

203. העדה רופאה מתמחה בפסיכיאטריה. נכון למתן עדותה בפנינו, עבדה במחלקת הפסיכיאטריה של הילד והמתבגר בבית חולים "שלוותה" בהוד השרון.

בתאריך 27.06.04, בעקבות פנייה למיון בבית החולים "שלוותה" (על נסיבות הגעתה של המתלוננת למיון ראה: עדות המתלוננת בעמ' 24 להכרעת הדין ועדות דודתה אורית בעמ' 94 להכרעת הדין), נבדקה המתלוננת על ידי העדה. העדה ציינה בת/19 מפי המתלוננת: "מרגישה שכל הזמן אונסים אותי כאן ועכשיו", וכן שהיא מסתגרת בבית, לא אוכלת, ירדה מאוד במשקל, מרבה לבכות ומוצפת בפלאשבקים. העדה הסבירה את מהות התעודה הרפואית מחדר המיון-ת/19:

"סיכום מאוד קצר של סיבת הפנייה, מה היו התלונות העיקריות, אחר כך פנייה פסיכיאטרית עם כל הסעיפים שלה..." (עמ' 1082 לפרוטוקול).

לדברי העדה היא נתנה למתלוננת תרופה בשם "פנרגן", שהיא תרופה הרגעתית, ולא תרופה פסיכיאטרית.

העדה הסבירה, כי הבדיקה במיון, היא בדיקה קצרה, שמתמקדת יותר בפתרון בעיות והפנייה להמשך עדכון וטיפול, וכי האבחנה שלה היתה שהמתלוננת סובלת מ-PTSD "...נראה שסובלת מפי .טי .אס .די . זאת אומרת פוסט טראומה...התמונה שהיתה, היא היתה מתאימה לפוסט טראומה" (עמ' 1083 לפרוטוקול).

לדברי העדה, המתלוננת, בעת שהגיעה למיון, טופלה בתרופה אנטי דיכאונית ואנטי חרדתית ("רסיטל") והעדה התרשמה שלא היה צורך לשנות את הטיפול התרופתי, ואולם היה צורך להוסיף לה טיפול הרגעתי.

לדברי העדה, המתלוננת סירבה להתאשפז, ומאחר ולא הייתה במצב פסיכוטי לא היה מקום לטיפול בכפיה, היא הורשתה לחזור הביתה (עמ' 1083 לפרוטוקול).

הערכת עדותה של ד"ר בייטלר:

204. בחקירתה הנגדית הבהירה העדה, כי מאחר שהמתלוננת איננה פציינטית קבועה שלה וכל הכרותה עמה הייתה במהלך הביקור בחדר מיון, כל שהיא יכולה להסתמך עליו בעניין מצבה הנפשי אלה הם רישומיה במסמכי חדר המיון. עוד הסבירה העדה, כי היא לא נוהגת לכתוב את תמצית הדברים במקביל לשיחה עם המטופל, אלא במהלך היום, טרם שחרורו מבית החולים, כאשר לדבריה, הסיכום שהיא עורכת הינו ברמת דיוק מאוד גבוהה.

205. לשאלת הסנגור השיבה העדה, כי המתלוננת סיפרה כי חוותה שני אירועים טראומטיים, תקיפה מינית לפני מספר שנים וניצול מיני על ידי אביה. לדברי העדה, היא הבחינה כי התגובה הקלינית אכן תואמת לדיווח שמסרה המתלוננת. אולם, כך לדבריה, אין היא יכולה לקבוע בבירור, לאלו מן האירועים שחוותה המתלוננת, ניתן לייחס את הסימפטומים הפוסט טראומטיים שהופיעו אצלה ושבגינם הגיעה לחדר המיון (עמ' 1086 לפרוטוקול).

עוד הבהירה העדה, כי כאשר כתבה שהמתלוננת "מוצפת בפלאשבקים של התקיפה המינית שעברה" (עמ' 1087 לפרוטוקול), התייחסה לטראומה מינית שחוותה המתלוננת, אך לא ערכה הבחנה בין התקיפה המינית המאוחרת (האירוע בטבריה) לבין מעשי ההתעללות המתמשכים שביצע בה אביה.

בסיכומי ההגנה נטען, כי אף "כב' ביהמ"ש מאשר דברי העדה שכבר אמרה שהפלשבאקים זה לגבי התקיפה של יגאל (החבר)" (עמ' 87 לסיכומי ההגנה).

הדברים הללו אינם מדויקים, כלל ועיקר, שכן העדה הסבירה בעדותה כי ייחסה את הפלאשבקים לשתי הטראומות:

"ש: ...את כותבת מחלה נוכחית...מוצפת בפלאשבקים של התקיפה המינית שעברה ... התקיפה המינית שעברה מתייחסת לאיזה מהשתיים דיברנו עליהם קודם ?

ת : זה לא, לא יודעת להגיד לך...כתבתי, אבל לא זוכרת... אני לא בטוחה, כי יכול להיות שאני מתייחסת...למשהו שהוא טראומה מינית גם וגם מבחינתי...

...

ש : אז האם אפשר לומר...שהפלאש בק, הוא לגבי התקיפה של החבר?

כ .ה . אופיר : כן, אבל היא כבר ענתה לך כמה פעמים,...מה אתה רוצה שהיא תשנה את דעתה. היא אמרה" [(ההדגשה אינה במקור-מ.ס.)(עמ' 1088-1087 לפרוטוקול)].

מהאמור בפרוטוקול עולה, באופן חד משמעי, כי אין ממש בטענת ההגנה וכי בית המשפט לא אישר שהפלאשבקים מיוחסים לתקיפה מינית על ידי יגאל אביעד ולא לניצול המיני על ידי הנאשם, כטענת הסנגור. מה גם שאין כל חשיבות אם בית המשפט אישר אמירה כזו או אחרת, אם העדה לא אמרה זאת, והעדה עצמה לא ייחסה את הפלאשבקים לתקיפה על ידי יגאל דווקא. העדה חזרה ואמרה כי איננה יכולה לייחס את הסימפטומים שמצאה לאחת משתי הטראומות דווקא. לשאלת הסנגור בעניין אמרה: "אני לא חושבת שאני יכולה להתייחס לזה" (עמ' 1086 לפרוטוקול).

206. עוד טען ב"כ הנאשם בסיכומיו, כי דברי העדה בדוח חדר המיון, לפיהם, בטיפול אצל עובדת סוציאלית במרכז לנפגעות תקיפה מינית, "...הבינה שהותקפה מינית על ידי אביה" (עמ' 1089 לפרוטוקול), עומדים בסתירה לדברי העדה העו"ס סקנדריון, שכן "ויקי הכחישה שכאילו המתלוננת "הבינה" במהלך הטיפול אצלה כי הותקפה מינית על ידי הנאשם" (עמ' 87 לסיכומי ההגנה).

עת נשאלה על כך העדה בחקירתה הנגדית, הסבירה כי לביטוי זה עשויות להיות מספר משמעויות וכי המדובר בתרגום שלה לדברי המתלוננת, ולא במילותיה של המתלוננת:

"...זה יכול להיות ששם הבינה במובן העמוק של המילה שהותקפה מינית על ידי אביה או נאספו עוד פרטים, אני קשה לי בדיוק להסביר מה, זאת אומרת חוץ מי מה שאני כותבת כאן מה זה אומר. כאילו מבחינתה, צריך, לא זוכרת מה בדיוק היא אמרה לי. זה, זה תרגום של מילים שלה שאני כותבת," (עמ' 1090 לפרוטוקול).

ומכאן שגם לא מצאתי כל סתירה בין הדברים שרשמה העדה בת/19 לבין עדותה של הגב' ויקי סקנדריון.

207. העדה הינה עדה ניטראלית לכל דבר ועניין, שפגשה באקראי בתוקף תפקידה כרופאה פסיכיאטרית בחדר המיון את המתלוננת, בדקה אותה, התרשמה והעלתה ממצאיה ומסקנותיה על הכתב. אין לי כל ספק באשר למהימנותה או למקצועיותה. ניסיון החיים מלמד כי בנסיבות של חדר מיון, כפי שהעידה העדה (עמ' 1087 לפרוטוקול) ירשמו רק עיקרי הדברים, ללא פרוט הארועים, והדברים שנרשמו תואמים במהותם את עדויות התביעה. מדוח חדר המיון-ת/19 ומעדות העדה עולה כי המתלוננת הגיעה במצב חרדתי קשה לבית החולים, כאשר על פי האנמנזה היא עברה שני ארועים טראומטיים, האחד של תקיפה מינית לפני מספר שנים והקודם הוא ניצול מיני מתמשך בילדות על ידי אביה, ואובחנה על ידי העדה כסובלת מפוסט טראומה.

עד התביעה ד"ר יונתן סבר

208. העד הינו מומחה בתחום הפסיכיאטריה של הילד והמתבגר. משמש כמנהל מרפאת ילדים ונוער בבית-חולים "גהה". הישגיו המקצועיים המרשימים ופרסומיו הרבים פורטו בקורות חייו - ת/22ב'.

העד עמד בראש צוות בודקים, שמונו על ידו, לאחר שפנה אליו ב"כ המתלוננת בהליך האזרחי וביקש חוות דעת. חברי הצוות הם: ד"ר סבר, ד"ר גולובצקי, ד"ר שובל וד"ר פינצ'י דותן.

כל חברי הצוות בדקו את המתלוננת במהלך הפגישה עמה, ערכו את חוות הדעת המשותפת- ת/22 וחתמו עליה.

בחקירתו הראשית אישר העד אשר היה ראש הצוות ובעל המעמד המקצועי הבכיר את האמור בחוות הדעת. בהמשך, הסביר כיצד נכתבה חוות הדעת-ת/22 על ידי הצוות:

"בוא אני אספר לך איך עשינו את זה במקרה הזה, כבוד השופט. ד"ר פאבל כתב, ד"ר פינצ'י כתבה. הביאו את זה אליי ואני עשיתי את הסינתזה בין 2 הדברים והוספתי את עמדותיי ואת מה שאני חושב ואת הניתוח" (עמ' 1350 לפרוטוקול).

לשאלת בית המשפט, האם לא היו חילוקי דעות בין הבודקים, הבהיר ד"ר סבר:

"כ.ה.שנלר: תגיד לי, לא היו לכם חילוקי דיעות או דיעות שונות ביניכם?

ת. פה אחד. וזה מפתיע. פה אחד...על פניו כשאתה קורא את החומר, זה היה יוצא דופן, זה היה יוצא דופן, זה לא המקרה הקלאסי. זה מעורר שאלות כבדות. אתה לא רוצה לחטוא. כל 4 האנשים שהיו, ראו, בדקו את ע', היו משוכנעים פה אחד" [(ההדגשה אינה במקור-מ.ס.) (עמ' 1375 לפרוטוקול)].

עיקרי חוות הדעת של ד"ר סבר וצוותו:

209. לדברי העד, חומר העזר שעמד לרשותם לצורך כתיבת ת/22 הנו: צלום תיק קופת-חולים של המתלוננת מלידתה ועד שנת 2004, צלום תיק בית-החולים "שניידר" משנת 1998, סכום טפול ממחלקה להפרעות אכילה ומשקל בבית-חולים "תל-השומר" משנת 2004, צלום תיק ממעקב פסיכיאטרי במסגרת מרפאת חוץ בבית-חולים "שלוותא" בין השנים 2005-2004, דוחות לווי משטרה, מרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית- השרון, תאריכים: 02.2005-12.2004, הודעה במשטרה של ד"ר אנה אשד מתאריך 03.02.05, דוח עו"ס ויקי סקנדריון מתאריך 04.02.05 והודעתה במשטרה מתאריך 20.01.06, מכתב הפניה מעו"ד אפללו (ב"כ המתלוננת בהליך האזרחי) ואנמנזה שנאספה מהמתלוננת עצמה (עמ' 2 לחוות הדעת).

210. בתחילת חוות הדעת-ת/22 סקר העד את הרקע המשפחתי של המתלוננת לאור הפרטים שנמסרו לו על ידי המתלוננת, וציין כי במועד כתיבת חוות הדעת, התגורר הנאשם אצל אחיו עקב צו הרחקה שהוצא כנגדו על ידי בית המשפט בעקבות חשד להתעללות בר', אחות המתלוננת.

לדברי העד, המתלוננת תארה אוירה אלימה בבית, הנאשם ואחיה הכו אותה ואימה לא הגנה עליה:

"ע' מתארת את האם כחלשה, רואה את האם כבוגדת בה, כי היא "נלחמת בשבילו" [האב], להבנתה אמה מתייחסת אליה כדבר הרע שקרה לה בחיים. שואלת איך לא ראתה בעת הכביסה כי התחתונים של בתה קרועים" (עמ' 3 לחוות הדעת).

עוד סיפר העד, כי המתלוננת, אינה יודעת לדבריה, אם אחותה הגדולה כ' עברה מסכת התעללות מינית כמוה, אך ידוע לה כי יש לכ' בעיות "סביב נשיותה" (עמ' 3 לחוות הדעת), וכי מזה 8 שנים אחותה מטופלת בטפול פסיכולוגי. בהמשך דבריה תארה את אחיה ג' כ"חם מזג ואלים כמו האב" (עמ' 3 לחוות הדעת). לדבריה, נהג להכותה וכיום, גרוש ומתגורר עם האם ואין ביניהם כל קשר.

לדברי העד, המתלוננת תארה את התנהגות אחותה הקטנה ר' כ"התנהגות מינית מופקרת (קשרים מיניים מרובים) קושי להתמיד בלימודים, דכאון, טופלה בשלוותה" (עמ' 3 לחוות הדעת). כיום, נמצאת בפנימייה והמתלוננת חוששת כי גם היא "עברה התעללות ע"י אביה לאור הסימפטומים שלה"(עמ' 3 לחוות הדעת). עקב חששות אלה יזמה המתלוננת פניה לשירותי הרווחה בנוגע למצבה של ר'.

211. בנוסף לרקע המשפחתי, סקר העד בת/22 גם את רקעה ההתפתחותי והחינוכי של המתלוננת. לדבריו, לפי חומר רפואי שהיה בפניו ועל פי דברי המתלוננת, ניתן להבין כי התפתחותה המוקדמת הייתה תקינה והיא תארה את עצמה כילדה חברתית וכתלמידה טובה, סיימה לימודיה בתיכון עם תעודת בגרות, שרתה בשרות לאומי ותפקדה באופן נורמטיבי עד שבגיל 19 עברה ניסיון אונס.

212. בהמשך חוות הדעת פרט העד את הארועים אשר הובילו להידרדרות מצבה הנפשי והפיזי של המתלוננת- "תולדות הבעיה", בלשון העד:

"לדברי ע', החיים "התהפכו" לה בגיל 19, עת ניסה לאנוס אותה חבר של אביה...מתארת תגובת קיפאון וניתוק, אך כשחשה "דבר קשה בין רגליה" התעשתה...קשה היה לה עם הצחוק שלו וכשאמר שלא עשה לה כלום (בהמשך תזכר כי אביה היה נכנס אליה למקלחת, דורש ממנה מין אורלי, תוך כדי צחוק ושריקה משל היה משחק איתה-מ.ס.) חזרה לדירת השרות הלאומי ורחצה עצמה אין ספור פעמים, ונהגה עם החברות כמו כלום לא קרה..." (עמ' 4-3 לחוות הדעת).

לדברי העד, במהלך החודשים הבאים, בהדרגה הופיע מצב רוח ירוד, הרגשה כללית "רעה" (עמ' 4 לחוות הדעת) ותחושת ניתוק. בהמשך התפתחה הפרעת אכילה והמתלוננת איבדה כ- 15 ק"ג ממשקלה ושקלה בסה"כ 45 ק"ג. המתלוננת נבדקה בבית-החולים "פוריה" ובהמשך בבית-החולים "רמב"ם", אולם ביחידה להפרעות אכילה נמסר כי היא לא נמצאת בתת-משקל. עקב החמרה מתמשכת של הפרעות אכילה, הופסק השרות לאומי והמתלוננת שבה להתגורר בביתה. שם שהתה כ-4 שנים (בין הגילאים 23-19), התבודדה, לא יזמה קשרים חברתיים, לא יצאה מהבית. "באותה תקופה לא תפקדה, מתארת ניקיון אובססיבי, באמצע הלילה כשלא יכלה לישון...סבלה מחלומות זוועה, תחושת גועל מעצמה" (עמ' 4 לחוות הדעת).

בהמשך הופנתה על ידי רופאת משפחה לבית-חולים "שניידר" לצורך טפול בהפרעת האכילה. בשתי הפגישות בהן השתתפה, הדגש הושם על דימוי גוף, אולם לדברי העד, המתלוננת "חשה שאין זה מדבר אליה והפסיקה את הקשר עמם", כמו כן, סרבה לשיתוף הורים במפגשים הללו (עמ' 4 לחוות הדעת). לאור האמור, "התקבלה התרשמות כסובלת מהפרעת אכילה לא טיפוסית, הכוללת פחד לאכול בשר שלטענתה מיצג יצר רע, אכלה רק יוגורט" [(ההדגשה אינה במקור-מ.ס.) (עמ' 4 לחוות הדעת)]. כמו כן, לא נהגה לצאת מהבית, סבלה מקשיי שינה, "הפסיקה טיפול (בהפרעת אכילה-מ.ס.) כי הרגישה שזה לא עוזר אלא מזיק לה" (עמ' 4 לחוות הדעת).

213. בתום השרות לאומי ועת הייתה המתלוננת כבת 22 שנים החלה טפול פסיכולוגי פרטי אצל אנה אשד, שנמשך כחצי שנה. לדברי העד, המתלוננת פנתה אליה על מנת לטפל בהפרעת אכילה. ספרה בטפול על ניסיון האונס בטבריה. במסגרת טפול זה החלה להזכר בטראומות שעברה בביתה. עוד ציין העד כי בטפול אצל אנה אשד:

"התחילה להתחבר לסיוטי הלילה- חלום שחזר על עצמו שוב ושוב שיש לה גור חתולים שאביה מרטש, או חלומות על אונס על הדוכן בביהכ"נ, ללא דמות. בטפול אצל אנה התחוור לה כי הדמות הפוגעת בה בחלומות היא של אביה. אז החלה להבין מדוע הקרבה אליו, משמע קולו, צחוקו, השריקות שלו מעוררים בה חלחלה, (אחר כך נזכרה שנהג לדרוש ממנה מין אורלי במקלחת, בהיותה כבת חמש בעוד הוא נהג לשרוק ולצחוק). מספרת כי לאורך השנים חשה הלקאה עצמית למה חשה כך כלפי אביה, למה הוא כה דוחה אותה, ואינה יכולה לשאת את מגעו. מתארת כי עד הטיפול לא הבינה למה יש לה תמונה של אבר מין גברי בפיה" [(ההדגשה אינה במקור-מ.ס.) (עמ' 4 לחוות הדעת)].

לדבריו, במקביל לטפול החלה המתלוננת להתמרד בבית והנאשם ואימה הפסיקו לממן לה את הטפול אצל אנה אשד.

214. לדברי העד, ארבעה חודשים לאחר הפסקת הטפול וכשהיתה בגיל 23, עזבה המתלוננת את הבית, שכן "חשה שאם תמשיך להיות בבית תשתגע" (עמ' 4 לחוות הדעת) ונסעה לסבתה בירושלים ומשם עברה לבית דודתה, ברכה. שם שהתה 4 חודשים, אולם חשה חוסר שייכות ועברה לבית הדודה, אורית- אחות האם, בביתה התגוררה 4 שנים. לדבריו, אצל הדודה החלה לתפקד ולאכול, עבדה שנתיים כמזכירה. כאשר בגיל 25 החלה נסיגה, לדבריו המתלוננת:

"מתארת "נפילה". הפסיקה לעבוד, החלה בטיפול במרכז לנפגעות תקיפה מינית ברעננה, טופלה שם שנתיים ("שנים קשות"). לא התקדמה מבחינת הפרעת אכילה. הופנתה לטיפולה של ויקי סקנדריון אתה היא בקשר מאז" (עמ' 5-4 לחוות הדעת).

לדברי העד, במקביל, בשנת 2004, עברה המתלוננת הערכה וטפול במסגרת המחלקה להפרעות אכילה בבית-חולים "תל-השומר", עדיין ללא שינוי בהרגלי אכילתה.

215. העד ציין כי המתלוננת:

"המשיכה לחוות פחדים עזים מלהתקלח, התקלחה עם דלת פתוחה, עם חולצה עליה, כשהדודה שומרת עליה. לא יצאה לאירועים משפחתיים, כך לא הייתה בחתונת אחותה או אחיה. באחד הימים הייתה מתוחה, נסעה לשפת הים כדי להירגע, חזרה הביתה ובמקלחת חשה כי "המים חותכים אותה", צעקה לדודתה "תעשי שיפסיק לאנוס אותי...זה כואב לי". התפרצה בבכי עם תחושת שיתוק ברגליים" (עמ' 5-4 לחוות הדעת).

למחרת הארוע המתואר הדודה אורית התקשרה לד"ר פניג אצלה טופלה המתלוננת מספר פגישות באופן פרטי והיא הפנתה אותה למיון בבית-חולים "שלוותה".

לדברי העד, המתלוננת החלה במעקב וטפול פסיכיאטרי במרפאת חוץ בבית-חולים "שלוותה". שם היא "אובחנה כסובלת מהפרעה פוסט- טראומטית (PTSD)" [(ההדגשה אינה במקור- מ.ס.) (עמ' 5 לחוות הדעת)] וטופלה תרופתית על ידי "רסיטל" ו"פנרגן". לדבריו, המתלוננת תארה כי "תפקדה "כמו תמונה על הנייר"; מתארת פחדים, לא יצאה מהבית, הפרעות האכילה המשיכו" (עמ' 5 לחוות הדעת).

216. כאמור, העד ציין כי המתלוננת החלה בטפול אצל העו"ס ויקי סקנדריון בחודש ינואר 2004:

"מתחילת הטיפול העלתה את עובדת ההתעללות בה, אך סיפרה בהדרגה את הפרטים. בלטו דיכאון, שינויים במצב הרוח, אפטיה, חוסר אונים, העדר תחושה וניתוק. הפרעות בשינה, התעוררויות, חרדות, חוויות חוזרות של האירועים. תמונות חוזרות" (עמ' 5 לחוות הדעת).

העד ספר כי לדברי המתלוננת במהלך הטפול אצל העו"ס סקנדריון (שנת 2004) התבררו לה פרטי ההתעללות המינית שעברה, שקטעים ממנה החלו להתחוור לה כבר בעת הטפול אצל אנה אשד:

"הבינה כי הדמות המפחידה בחלומותיה היא דמות אביה...לדבריה מגיל 4 האב היה נכנס אליה למקלחת, ומכניס את אבר מינו לפיה, ובו זמנית היה צוחק ושורק כאילו ומשחק אתה. בגיל שש היה לוקח אותה ממיטתה אליו לסלון, משכיב אותה לידו וצופה בסרטים פורנוגראפיים, דרש ממנה לגעת באיבר מינו (היה נותן לי לגעת בו"), זוכרת שפיכה בפיה, או שהיה מאונן לידה, זוכרת ריח אלכוהול...בגיל 7 החל לאנוס אותה, אז הבינה כי זה "רע" כשהחל לכאוב לה, ואז הופיע הפחד. זוכרת התעללות של אביה עד גיל 10, והשנתיים עד גיל 12 "מחוקות" לה. ברור לה כי האונס הפסיק בגיל 12, עת קבלה מחזור" (עמ' 6-5 לחוות הדעת).

לדברי העד, בדוח המטפלת סקנדריון מתאריך 04.02.05, מתואר שפור במצב המתלוננת. לדבריו, בעקבות המלצת הדודה שכרה המתלוננת דירה והיא גרה לבד מזה כשנה. המתלוננת תארה תחושות של בדידות וחוסר שינה בלילות "מקלחות ואוכל בעיה...אצלי הכל התחיל במקלחת..." [(ההדגשה אינה במקור-מ.ס.) (עמ' 5 לחוות הדעת)]. כיום, עובדת כמזכירה ומנהלת המשרד בחברה ליבוא ציוד אקוסטי. לאחרונה קנתה רכב.

217. בחוות דעתו קבע העד על פי בדיקה כי המתלוננת נראית כפי גילה והופעתה מסודרת. היא אינה יוצרת קשר עין עם הבודק ממין זכר, ומספרת כי "מתקשה ליצור קשר עין עם גברים עקב תחושת פחד מחשיפה, פחד שיעשו לה משהו רע" (עמ' 6 לחוות הדעת). לעומת זאת, ציין העד, עם הבודקת יוצרת קשר עין רציף. העד הוסיף כי בתחילת הפגישה המתלוננת חייכה, אולם כשדברה על ההתעללות לא הישירה מבט. העד אבחן אותה כבעלת "אפקט לבילי, נטייה לבכי, לפרקים, אפקט מבודד (איזולטורי)" (עמ' 6 לחוות הדעת).

בנוסף, עלה מבדיקת המתלוננת כי מהלך חשיבתה תקין כאשר בתוכן:

"נצפים סימנים פוסט טראומטיים-הימנעות, כולל הסתגרות והתבודדות, העדר קשרים עם קרובי משפחה והימנעות מיצירת קשר עם בני המין השני. זיכרונות פולשניים, כולל היזכרות בתמונות של התעללות מינית שעברה עם פרטים מדויקים. סף עוררות גבוה, כולל התעוררויות בלילה, קשיי הירדמות. מנגנון שמכוון לחזור מחדש לטראומה- Compulsion to repeat the trauma (כדבריה, הלכה כמו "שה לטבח" לחבר אביה בטבריה)...לעיתים מתוארים מצבים דיסוציאטיביים: תחושות התנתקות, או תחושות של חוויה מחדש של אירועים טראומטיים כמו אונס...מתארת את החיים הנוכחיים כקשים: בדידות. בעיות אכילה, קושי להתקלח; תפקוד חברתי לקוי; חברה אחת או שתיים, מעולם לא היה לה חבר וקשר עם גבר. מין פירושו עבורה כאב וגועל. מרגישה שאין תקווה, אין עתיד, היא חיה כאילו בכלא. מרגישה שלא היו לה חיים עד היום וגם לא יהיו לה בעתיד" [(ההדגשה אינה במקור-מ.ס.) (עמ' 6 לחוות הדעת)].

העד הדגיש כי גם פעילויות שגרתיות מחיי היום יום קשות עבור המתלוננת:

"אירועי חיים יום יומיים, כמו נסיעה באוטובוס דחוס מעוררים בה חרדה. מתארת כי באוטובוס חשה כי נוסע נדחף אליה, חשה "קפואה בחוץ וצועקת בפנים", חסרת אונים וחשבה "שיעשה מה שרוצה אך שיעזוב אותי" (עמ' 6 לחוות הדעת).

העד התרשם כי המתלוננת היתה "אותנטית" ,דיברה מיוזמתה גם ללא שאלות מכוונות, והוא התרשם מאמינותה ואי מגמתיותה, ובלשונו: "אינה מאמינה כי המשפט ישנה לטובה את מצבה, אלא רק יוכיח שהיא צודקת ולא "חולה ומטורפת"" (עמ' 6 לחוות הדעת).

218. בהמשך ת/22 דן העד, לאור הספרות המקצועית בנושא גילוי עריות, במושג "משפחה". בתחילה התייחס העד למושג "האם" במשפחה וגרס כי אחד המאפיינים המנבאים, כך בלשון העדה,גילוי עריות במשפחה הוא היעדרות פיזית או פסיכולוגית של האם (ראה: Benedict & Zautra,1993) . שכן, מצב זה גורם, על פי הספרות המקצועית, מחד להעדר פיקוח על אפשרות של ניצול לרעה; ומאידך מגביר את הצורך של הילדים לחום, חיבה ו"זמינות הורית" (עמ' 7 לחוות הדעת). במקרים כאלו, עלול האב התוקף להיות גם מקור התמיכה והחום העיקרי של הקורבן.

העד הסביר כי אמהות לקורבנות גילוי עריות מתוארות בספרות המקצועית במונחים מנוגדים. יש הרואים בהן כמניפולטיביות ויש המתארים אותן כחלשות, תלותיות, כנועות, חסרות אונים וכקורבן להתעללות מצד בעלן גם:

"במקרה של ע', אמה מתוארת על ידה כאישה חלשה וכנועה, חסרת אונים ואם שלא מספקת הגנה ותמיכה לבתה" (עמ' 7 לחוות הדעת).

לדברי העד, על פי המלומד Joyce (1997), יש אמהות המאמינות לבנותיהן, מגינות עליהן ודוחות את האב מהמסגרת המשפחתית, ויש כאלה שהן חסרות אונים למול הבעל, שאינן מסוגלות להגן על עצמן ועוד פחות מכך על הקורבן, ויש כאלה אשר דוחות את בנותיהן-הקורבנות כדי לשמר את יחסי התלות שלהן בבעליהן.

הניסיון הקליני מלמד כי הכאב הגדול ביותר של קורבנות גילוי העריות הוא כשהאם איננה מאמינה להן, או מעדיפה את האב-בעל על פניהן. הן חוות תחושת נטישה, הפקרה ובגידה, שמלווה אותן לאורך כל חייהן ואף מקשה את ההתמודדות עם הטראומה לאורך ההתפתחות ובבגרות.

העד אמר כי גם המתלוננת חשה נבגדת על ידי אימה:

"כך מרגישה גם ע', אשר כועסת על האם שלא הושיטה את ידה, התעלמה ממתרחש באותה עת וכיום לא מאמינה לבתה וחווה את ע' כ' דבר הרע שקרה לה בחיים" (עמ' 7 לחוות הדעת).

219. בתום הדיון במושג "האם" במשפחה בה קיים גילוי עריות דן העד במונח "האב" ואמר, כי הספרות מתארת אבות המתעללים כשתלטניים, "הנוקטים בהתנהגות פטריארכלית בחיי אשתו וילדיו כאלו והיו רכושו (Meiselman,1990)" (עמ' 7 לחוות הדעת).

עוד אמר העד, שהדפוסים המשפחתיים במשפחות בהן יש גילוי עריות מאופיינים בנוקשות, דרישות מוסריות מבלבלות ודו-ערכיות ושימוש לרעה בכוח. כלפי חוץ עשויים בני המשפחה להציג חזות של משפחה אידיאלית. כך, במודע או שלא, מצטרפים בני המשפחה ל"קשר השתיקה" בנוגע לגילוי העריות והמשפחה שומרת על עצמה מפני התפרקות:

"יתכן והתופעה מצאה את מקומה במשפחת ב., בה התרחשה התעללות לאורך שנים ואף בן משפחה נוסף לא היה מודע לכאורה למעשי התעללות; וזאת כאשר אחיותיה של ע' נמצאות כיום במצב רגשי קשה וע' מזהה סימנים דומים אצל אחותה הקטנה". [(ההדגשה אינה במקור-מ.ס.) (עמ' 8-7 לחוות הדעת)].

220. בחוות הדעת- ת/22 מתייחס העד גם למונח "PTSD" (הפרעה שלאחר טראומה) העד פרט את המאפיינים להפרעה והבהיר מדוע המתלוננת אובחנה כסובלת מההפרעה האמורה.

לדברי העד, המתלוננת משתמשת בהגנות של ניתוק, הדחקה ודיסוציאציה:

"הזכרונות הטראומטיים של התקיפה המינית מודחקים, מנותקים מהמודע בתהליך של דיסוציאציה, שבו יש שכחה של הארוע הטרואמטי, וקטעי חיים שונים. הזדהויות ,העמדות והרגשות הנובעים מהתקיפה עוברים ארגון סביב החוויה של להיות קורבן (Green ,1995)" (עמ' 8 לחוות הדעת).

העד קבע כי על פי החומר הרפואי שעמד לרשותו, האנמנזה שאסף מהמתלוננת וכן הבדיקה הקלינית שערך ביחד עם חבריו לצוות התרשם כי "ע' סובלת מהפרעה פוסט-טראומטית כרונית אשר התפתחה על רקע התעללות מינית מתמשכת של אביה" (עמ' 8 לחוות הדעת).

לדברי העד ה"אירוע בטבריה היווה עבורה החייאה מחדש של חומר מודחק. ע' הגיבה לאירוע בטבריה בדומה לקורבנות התעללות: הלכה מתוך ידיעה, לא יכלה להתנגד, חשה בתחושות של התנתקות ודיסוציאציה" (עמ' 8 לחוות הדעת).

221. העד הסביר את הגורם להופעת הפרעת אכילה אצל המתלוננת:

"פיתחה הפרעת אכילה- מתוך החוויה של דחיית הגוף שבגד (כדברי-חניתה צימרין "הגוף הוא גוף ונהנה מהקרבה, החום והמגע, במידה ולא היו כרוכים בהתעללות המינית שימוש באלימות"; כמו גם כדרך להענשה עצמית, ולשלילת גופן כמיני Green, 1993; Meiselman,1990) Tayler,2002)" (עמ' 8 לחוות הדעת).

222. העד הסביר כיצד פועל תהליך ההזכרות. בתחילה ראתה המתלוננת "דמויות של איבר מין שבתוך פיה" (עמ' 8 לחוות הדעת), אולם לא הבינה את המשמעות של "דמויות" אלה. אחר-כך במהלך הטפול עלו לה זכרונות טראומטיים ועקב כך היא נשרה מהטפול ו"מאז התפתחה הפרעה פוסט-טראומטית מלאה ומתמשכת" [(ההדגשה אינה במקור-מ.ס.) (עמ' 8 לחוות הדעת)].

כאמור, העד מפרט בת/22 את הסימפטומים האופייניים להפרעה של פוסט-טראומה ואשר נחזו בהתנהגותה של המתלוננת מזה מספר שנים, בין הסימפטומים, "חוויה מחדש" של הארועים:

"תקופות שומעת את קול צחוקו של אביה ומתחלחלת בפחד ורתיעה. קושי במקלחת (גם כיום בדירתה עם דלת פתוחה ועם חולצה). זיכרונות חודרים של אירועי התעללות".

עוררות יתר:

"הפרעות בשינה, עמימות רגשית, חלומות בלילה עם תוכן טראומטי הקשור באופן עקיף (האב מרטש את גור החתולים, דמות אונסת אותה על הדוכן בביהכ"נ).

התנהגות הימנעותית:

"הימנעות מרחיצה במקלחת בהיותה לבד בבית ועם דלת פתוחה. לא יצאה מהבית, לא יצרה קשרים חברתיים, לא יצרה קשר עם בני המין השני. התנתקה ממשפחתה ומביתה ולא הלכה לאירועים משפחתיים אצלם" (עמ' 8 לחוות הדעת).

223. לאחר אבחון המתלוננת כסובלת מהפרעה פוסט-טראומטית על פי הסימפטומים האופייניים להפרעה דנן, סקר העד בחוות הדעת את הספרות המקצועית בנוגע לזכרונות מודחקים תוך התייחסות לנסיבות המקרה של המתלוננת. לדברי העד, במקרים בהם הטראומה קשורה בהתעללות מינית, מתקשה הקורבן להטמיע את הארוע עם אמונתו בעולם בטוח והוגן. לדבריו, אלימות המופעלת כלפי ילד על ידי בן משפחה היא קשה במיוחד לעיכול רגשי, במיוחד אם התוקף מתפקד בהזדמנויות אחרות כהורה אוהב ואחראי. הצורה שבה ילדים מעבדים פסיכולוגית את הארועים הטראומטיים משפיעה על האופן שבו יאוחסן הזכרון ועל הדרך שבאמצעותה יישלף הזכרון מאוחר יותר. ארועי ההתעללות עלולים להיות כה מרוחקים מההקשר של שגרת החיים הרגילה של הקורבן, עד כי הם מאבדים כל מובן הגיוני. עקב הקושי לתת לארועים משמעות ולהטמיעם בזכרון הם נותרים ארועים חסרי פשר והקשר.

לדברי העד, "אובדן הזיכרון הוא רק חלק מתסמונת התמודדות רחבה יותר, המכונה דיסוציאציה (נתק) שהייתה בשימושה של ע' לאורך שנים (לא זכרה את עצמה כלל, וכן את האירועים שעברה, עד גיל 12)" (עמ' 9 לחוות הדעת). העד הסביר כי דיסוציאציה מוגדרת כ"חוויה או התנהגות שבה נוצר שנוי במחשבות, ברגשות או בפעולות האדם באופן שבו לזמן מה, מידע מסוים אינו מקושר או משולב במידע אחר כפי שצריך היה להיות באופן רגיל או באופן הגיוני" (West)". כמו כן, בחוות דעתו מובאים דבריו של המלומד פרופ' אורבך לענין הדיסוציאציה:

"שהיא במהותה תהליך נורמטיבי הסתגלותי של האישיות, המתדרדרת לפתולוגיה כמעט תמיד בעקבות טראומה המזעזעת את האישיות. התגובה הכמעט-אוטומטית לטראומה מציפה, היא העלאה מיידית של סף התחושה והתפיסה, הפניית הקשב מן ההתרחשות הטראומטית, הסחת הדעת ואבדן שליטה על התפקוד האישיותי. ההתנהגות הופכת אוטומטית ומשוחררת מן השליטה המרכזית והיא מלווה בניתוק הנגרם על-ידי קיהות החושים ו/או אבדן הזיכרון".

העד התייחס גם למושגים "קיהיון" ו"אמנזיה", הסביר משמעותם ובאמצעותם את התנהגותה של המתלוננת:

"קיהיון (numbing) מתייחס למצבים בהם האדם מדלל את עוצמת הרגשות השליליים הקשורים בהתרחשויות בזיכרונות או במחשבות, באופן המאפשר המשך פעילות בלי שתפגע איכות התפקוד בגלל הכאב הנפשי. בצורתו הכרונית יוצר תהליך הקיהיון תסמונת של ניתוק פסיכולוגי תמידי של האדם מרגשותיו. צפייה מבחוץ (observation) מתרחשת כאשר ניצול הטראומה חווה את עצמו כמתבונן (להבדיל ממשתתף) באירועים שבהם הוא מעורב...בכך ניתן להסביר את פיצול בין תפקוד היומיומי של ע', שהייתה תלמידה מצטיינת בביה"ס וילדה חברתית ושמחה בילדותה לבין "הילדה של הלילה", במהלכה שוכבת במיטתה בתנוחת עובר ומחכה באימה לבואו של אביה.

איבוד זיכרון (amnesia) היא פעולה הדחקתית שבה הקורבן נמנע באופן לא-מודע מהמצוקה הנובעת מהזיכרונות על יד העלמתם מן המודעות" (עמ' 9 לחוות הדעת).

224. העד אמר כי במחקר פסיכופיזיולוגי שבחן את עבוד החוויה הטראומטית, דווח המלומד Van der Kollk כי ישנן ראיות ביולוגיות המוכיחות, כי למרות שיתכן אבדן זכרון ביחס לפרטי הטראומה, עדיין על פי תפקוד המוח ניתן היה לראות כי לא תמיד יש אמנזיה ביחס לרגשות. מסיבה זו, אנשים עם זכרונות מודחקים יכולים לחוות דכאון, בושה, פחד והפרעות סומטיות אחרות בלי שתהא להם כל מודעות ביחס למקור הסערה הנפשית שלהם. לכן חשה המתלוננת לאורך השנים סלידה מהנאשם, הגם שלא ידעה ולא הבינה מה מקור אותן תחושות:

"לאורך כל השנים ליוו את ע' תחושות פחד, גועל מאביה, אשר החמירו לאחר שעברה ניסיון אונס. סבלה מדיכאון וחרדה, קשיי שינה ועייפות, פיתחה הפרעות אכילה. כל זאת מבלי היזכרות הגיונית באירועים שהתרחשו" (עמ' 10 לחוות הדעת).

225. בחוות הדעת- ת/22 מאזכר העד גם את מחקרה של Terr, שבחן זכרונות של ילדים שחוו ארועים טראומטיים, ומצא, שארועים מתמשכים, חוזרים ונשנים, מעוררים מנגנונים הגנתיים דיסוציטיביים הפוגעים בתהליכי גיבוש הזכרון, באחסונו ובשליפתו:

"כאשר הילד מכין למפרע את מהלך ההגנות שלו לצורך התמודדות עם הזוועה שהוא צופה, הזיכרונות לגבי הטראומה שיישארו לו, כתוצאה מכך, יהיו חלקיים, מעורפלים וחסרי ביטוי מילולי, עד כדי אובדן זיכרון ביחס לשנים שלימות בילדותו" (עמ' 10 לחוות הדעת).

לדברי העד, עקב הניתוק והדיסוציאציה, ההיזכרויות אצל הקורבנות הללו מתבטאות לעיתים בתמונות, תחושות וחלומות וכך היה המצב אצל המתלוננת:

"לחלק מהניצולות תהיה מודעות לרסיסי זיכרון: הן תחושנה תחושות גופניות הקשורות בפגיעה בהן, כמו, לחץ על הרגליים ושיתוקן, כאבים באזור האגן והמפשעה, ותחושות נימול בחלקים שונים של העור. לחילופין, הן עלולות לחוות היזכרויות פולשניות, לראות תמונות ותסריטים מנטליים קצרים ולחלום חלומות. זיכרונות חזותיים כאלה מנותקים בדרך כלל מטען רגשי, ולכן הם אינם נחווים כהיזכרות במאורע מציאותי ומפורשים לרוב ע"י הניצולות כפרי דמיונן. כך ע' חוותה תחושות ניתוק ברגליה בעת שנכנסה למקלחת. ראתה/חשה איבר מין גברי בפיה מבלי להבין את מהות היזכרות" (עמ' 10 לחוות הדעת).

בנוסף ציין העד, כי במקרים אחרים קורה "שניצולות חוות תסמינים רגשיים פוסט-טראומטיים כמו התקפי חרדה, פחדים ודיכאון, אך תופעות אלה מהוות פס-קול רגשי לסרט שכלל אינו מוקרן בתודעתן, ועל כן אלה אינם מובנים על ידי הניצולות כחלק מזיכרונן" (עמ' 10 לחוות הדעת).

226. עוד טען העד כי מרבית החוקרים תמימי דעים כי כאשר מדובר בארוע טראומטי כגילוי עריות בילדות הנפגע עלול לאבד חלק או את כל זכרונו באשר למעשים הללו:

"אדם מוכרע תחתיו על ידי אירוע טראומטי, הוא או היא עלולים לאבד חלק, או את כל הזכרון ביחס למה שאירע. ההשתוקקות לשכוח חוויות כאלה היא עזה, במיוחד כאשר האלימות מופעלת על ידי אהוב, ובייחוד כאשר המתעלל הוא הורה. ההתעללות על ידי הורה הורסת את כל הציפיות והצרכים היסודיים להגנה ולהזנה רגשית. התעללות בילדים שוברת את קשרי האמון הבסיסי וגוזלת מן הילד את היציבות לה הוא זקוק, כדי לצמוח למבוגר בריא. כדי לשרוד, על הילד לשכוח אירועים איומים וחוויות שספג מידי המבוגר המתעלל ושאינם ניתנים להטמעה בזיכרון" (עמ' 11 לחוות הדעת).

בהמשך חוות הדעת חזר העד ואמר כי לרוב הניצולים יש לפחות זכרונות חלקיים של הארועים שחוו מאז ומתמיד, אך אלה נראים להם כפרי דמיונם, עד שזכרונות אלה עולים לתודעה:

"במקרה של ע', דמות איבר המין של האב, שהוכנס לפיה, זיכרון חלקי שנראה לה כפרי דימיונה אשר עלה עוד טרם כניסתה לטיפול. ורק זמן קצר אחרי תחילת הטיפול זיכרונותיה פרצו לתוך תודעתה" (עמ' 11 לחוות הדעת).

227. בת/22 העד התייחס גם למושג "זכרונות מדומים" ואמר שתופעות אלו הנן תופעות נדירות, שכן לא ניתן לכפות "בקרה מוחית", כך בלשון העד, כה מורכבת, עד כדי כך שמטופלים יאמצו לעצמם זכרונות ורגשות קשים שיובילו אותם לטפול האשמות שווא על הוריהם:

"טענות שווא ביחס להתעללות מינית בתקופת הילדות וזיכרונות שגויים, הן תופעות נדירות. אפילו מטפלים כושלים, נצלניים או מניפולטיביים אינם יכולים לכפות בקרה מוחית ונפשית כה מורכבת, עד כדי כך שפצייניטים יאמצו לעצמם זיכרונות מרים ורגשות קשים שיניעו אותם לטפול האשמות שווא על הוריהם" (עמ' 11 לחוות הדעת).

228. בסיום חוות הדעת-ת/22 מפורטות המסקנות לענין מצבה הנפשי של המתלוננת ולקיום קשר סיבתי בין הארועים המיניים לבין הנזק והנכות שנגרמו למתלוננת. נקבע באופן חד משמעי כי "מדובר במקרה זה בתסמונת PTSD מאוחרת לאחר אמנזיה בת כעשר שנים". בהמשך נקבע כי:

"התסמונת הפוסט-טראומטית הכרונית של המטופלת, ההיזכרויות הפולשניות, הזיכרונות המפורשים הכוללים תיאורים אותנטיים של התעללות מינית (כמו למשל, "איבר מינו של אביה בפיה" ושפיכה), האימה, הבושה והדיכאון כל אלה אינם תולדה אקראית ומהווים, לדעתנו, ראייה משפטית נסיבתית משכנעת לגבי חוויות איומות שהנפגעת עברה" (עמ' 11 לחוות הדעת).

כמו כן נקבע בחוות הדעת: "להערכתנו ע' אכן עברה התעללות מינית מתמשכת ע"י אביה" (עמ' 11 לחוות הדעת).

בפרק המסקנות שב-ת/22 ישנה התייחסות מפורשת לטענת ההגנה, לפיה מדובר בזכרונות מושתלים, ונקבע כי במקרה של המתלוננת לא מדובר בזכרונות משותלים, וצוין ש"דמות איבר המין של האב, שהוכנס לפיה, זיכרון חלקי שנראה לה כפרי דמיונה אשר עלה עוד טרם כניסתה לטיפול. ורק זמן קצר אחרי תחילת הטיפול זיכרונותיה פרצו לתוך תודעתה. לכן לא מדובר כאן בזיכרונות מושתלים" (עמ' 11 לחוות הדעת). זאת ועוד לדברי העד, התופעה של "זכרונות מדומים" הינה תופעה נדירה.

יוער כי בחוות הדעת דנן נקבעו למתלוננת 30% נכות צמיתה לפי תקנה 34 ד' לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956. נקבע כי הגורם למצבה הנפשי הקשה הוא ההתעללות המינית המתמשכת והזרז להזכרות היה ניסיון האונס:

"רוב התמונה המתוארת נגרמה בשל התעללות מתמשכת וחוזרת זו ולולא הייתה חווית "הכמעט" אונס בגיל 19 סביר להניח שהייתה מתפרצת בנסיבות אחרות כגון קשר עם גבר. אי לכך אנו מוצאים שרוב הסימפטומים ובמיוחד הפחד ממקלחות, המחשבות החודרניות, ההסתגרות החברתית והקהות הרגשית והדיכאון נובעים מהאירועים החורים בילדותה. כל אלה גורמים לתסמונת פוסט טראומטית כרונית המקנה 30% נכות צמיתה לפי 34-ד' לחוק ב"ל" (עמ' 12 לחוות הדעת).

הערכת עדותו של ד"ר סבר:

229. ד"ר סבר נחקר בחקירה נגדית ארוכה ומתישה על חוות הדעת-ת/22 והסביר לפרטי פרטים את מסקנותיו ואת הקריטריונים על פיהם נקבעו, ואף תמך את דבריו בספרות מקצועית בנושא.

כאמור, ד"ר סבר החליט, בגלל חשיבות העניין, למרות שהפניה אליו למתן חוות הדעת הייתה באופן פרטי, להעביר את הנושא לבית חולים "גהה", על מנת שצוות מומחים בראשותו יבדוק את המתלוננת וייתן את חוות הדעת.

כאמור התרשמתי ממקצועיותו הרבה, מדייקנותו וזהירותו שבאו לידי ביטוי הן בחוות הדעת-ת/22 והן בעדותו בבית המשפט ושוכנעתי כי אכן כפי שהסביר העד, בגלל מורכבות הנושא הוא חזר ובדק ושקל שוב ושוב, עם חברי הצוות, את מסקנותיו וכי הוא שלם לגמרי עם האמור בת/22.

230. כאמור בחוות הדעת-ת/22 נקבע כי המתלוננת סובלת מתסמונת PTSD מאוחרת, לאחר אמנזיה בת כ-10 שנים. בעדותו בבית המשפט ציין העד כי קיים יחס ישיר בין חומרת ההדחקה לבין הגיל בו התרחשה הפגיעה, ובלשונו:

"אנחנו מוצאים יותר אמנזיה בהתעללויות בגיל יותר מוקדם, כל הספרות מדברת על זה, אין עוררין" [(ההדגשה אינה במקור-מ.ס.) (עמ' 1404 לפרוטוקול)].

בחקירתו הנגדית עימת הסנגור את העד עם מאמרו "אסון הבונים" בניסיון להוכיח שהדחקה מוחלטת אינה אפשרית, על כך השיב העד באופן חד משמעי:

"...אין דין טראומה של פגיעה בתאונת דרכים כדין טראומה מינית...1. טראומה מינית בניגוד איננה אירוע חד פעמי בדרך כלל כאשר מדובר ב- abuse...בדרך כלל היא טראומה חוזרת...מכיוון שאנחנו מדברים בדרך כלל בהתעללות במשפחה בטראומות מיניות, אפילו אם זה לא על ידי אב או אח, אלא בדרך כלל זה על ידי אנשים שכאילו המשפחה אומרת, הם המגינים שלך...לכן ההתמודדות היום יומית והקונפליקט בין אני מאמין לך כי אתה שומר עלי ומגן עלי לבין אתה מנצל אותי, היא מצב שנפשית קשה מאוד לסבול. ולכן חלק, וודאי שלא כולם, מהאנשים האלה ידחיקו ותהיה אמנזיה גמורה".

בנוסף, חזר העד על דבריו כי קיים קשר ישיר בין הגיל בו מתבצעת הפגיעה לבין האמנזיה:

"ת: ככל הגילאים נמוכים יותר האמנזיה היא גדולה יותר.

כ. ה. סוקולוב : הם מצליחים לשכוח יותר.

העד : כן" (עמ' 1314-1313 לפרוטוקול).

לשאלות הסנגור הסביר העד כי אבחון המתלוננת כסובלת מ-PTSD נעשה על פי קריטריונים אותם מנה העד בחוות הדעת ויישומם על דפוסי התנהגותה. הקריטריונים מבוססים על ה-DSM (Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders).

231. בסיכומיו טען הסנגור כי פרט "לריאיון ורבלי" לא נערכו על ידי העד בדיקות או מבחנים למתלוננת, וזאת על אף קיומם של מבדקים הבוחנים האם מתלונן במקרה של פוסט-טראומה אכן עבר חוויה כזו. עת נשאל העד בחקירה נגדית מדוע לא השתמש במבחנים או בבדיקה של גלי המוח על מנת לאשש מסקנתו. השיב, כי כל שאלותיו נענו במהלך בדיקת המתלוננת וכי אין כלים שלא השתמש בהם:

"ש: קודם כל תאשר לי, האם נכון שניתן לעשות מבחנים לגילוי false,

או לגילוי, לחיזוק או לגילוי, השאלה האם בן אדם סובל מפוסט טראומה...עשיתם מבחנים?

ת : לא.

ש : למה?

ת : כי אני לא צריך...זאת אומרת, כל מבחן והרלוונטיות שלו. כפי שהבנת וכפי שציטטת אותי, חלק מהמבחנים האלה אני עזרתי לבנות...

ת : אין כלים לשאלה שלא הגדרתי לעצמי. ועל כל השאלות, לצערי, עניתי בבדיקות" [(ההדגשה אינה במקור-מ.ס.)(עמ' 1329 לפרוטוקול)].

אשר למבחן הפיזיולוגי של גלי המוח, העיד העד כי "אין להם אמינות בכלל" (עמ' 1331 לפרוטוקול).

232. בהמשך חקירתו הנגדית, נשאל העד לעניין האסכולה הדוגלת בקיומם של "זכרונות מדומים",False memories syndrome (להלן: "F.m.s") אשר בראשה עומדת הפסיכולוגית אליזבת לופטוס. תחילה נחקר העד מההיבט התיאורטי ואחר כך נשאל באופן מעשי ולאור נסיבות המקרה דנן:

"...מה אומר ה- false memory syndrome? אומר ה- false memory syndrome, אם אני הולך לאנליזה או לטיפול ממושך אחר ויוצר קשר עם מטפל והוא כל הזמן שואל אותי, אז מה, אבא שלך נגע בך? אז מה, אבא שלך עשה לך? אז מה, כל מיני דברים כאלה. כדי לרצות את המטפל, כן אולי אז היה משהו וזה, ומתחיל להיווצר סיפור. ואכן היו מקרים שהוכחו כלא אמיתיים, כשקריים, שנוצרו לצורך העניין...הוא מתחיל להאמין בזה...יותר מזה. אני, דוקטור סבר יונתן, ראיתי כמה מקרים ואבחנתי אותו כ- false memory syndrome. פשוטים יותר אפילו. באה ילדה אומרת לי, אבא שלי נגע לי בבטן, יש לי כאבי בטן, כל מיני דברים ואני מתחיל לשבת לטפל לחקור. לאט לאט מתברר שהיא באמת האמינה כי אימא הייתה כל הזמן אומרת, זה שאבא מלטף לך את הבטן יגרום לך לכאב הבטן..." (עמ' 1391-1388 לפרוטוקול).

אולם העד שלל את טענת ההגנה לפיה, זכרונותיה של המתלוננת הם "זכרונות מדומים", והשיב כי כאשר מדובר ב"זכרונות מדומים" לא נוצרת הפרעה נפשית עם סימפטומים קשים, כפי שנמצאו בהתנהגותה של המתלוננת:

"...מה אומר ה- false memories syndrome? אומר ה- false memory syndrome, אם אני הולך לאנליזה או לטיפול ממושך אחר ויוצר קשר עם מטפל והוא כל הזמן שואל אותי, אז מה, אבא שלך נגע בך? אז מה, אבא שלך עשה לך? אז מה, כל מיני דברים כאלה. כדי לרצות את המטפל, כן אולי אז היה משהו וזה, ומתחיל להיווצר סיפור... אבל בשום פנים ואופן אי אפשר ליצור תמונה מורכבת שלמה עם הפרעה נפשית, עם כל הסימפטומים שאני מציין בבדיקתי של ע'...ולהגיד שבמקרה הזה מדובר ב- false memories syndrome. אין קשר בין 2 הדברים. היא לא באה לרצות איש, היא לא המציאה סיפור, ויותר מזה, הסיפור יותר מדי מורכב, פחות מדי in secondary gain, מילה מאוד חשובה בנושא של false memory syndrome, לא הומצא אף פעם memory שאין לו gain. דבר אחרון, כאשר מדובר ב- false, מה פתאום יש לך הפרעה פסיכיאטרית קשה? והפרעה פסיכיאטרית של ע' בנושא האנורקסיה מוכחת ומתועדת הן על ידי תל השומר והן על ידי שניידר כהפרעה פסיכיאטרית קשה" [(ההדגשה אינה במקור-מ.ס.) (עמ' 1387-1386 לפרוטוקול)].

233. בשלב הזה ולאור תשובת העד, חזר ב"כ הנאשם על טענתו לפיה למתלוננת יש רווח

“Gain”, שכן תבעה את הנאשם ואימה בהליך אזרחי עקב נזקים שגרמו לה, בסך מיליוני שקלים. גם לכך השיב העד, כי מצבה הנפשי הקשה של המתלוננת החל זמן רב לפני הגשת התביעה דנן. לדבריו:

"רגע, לא. לא. לא בסיפור המעשה. לא בסיפור המעשה...כאשר ע' הולכת ובוכה, זה מתחיל אצל אנה אשד והולך דרך ויקי סקנדריון, הנושא הוא לא תביעה…הנושא, הולכת בחורה, רבותיי, הבחורה הזו סובלת סבל נוראי. אני לא צריך להכריח את עצמי לחיות חיים כאלה נוראיים בשביל להרוויח, תן לי ייעוץ, איך אמרת קודם? כמו שהאורטופד מייעץ לו קודם איך להרוויח בדרך הרבה יותר קלה ופשוטה...רגע, רגע, רגע. ואז היא כן מספרת בבית חולים שלוותה בפעם הראשונה נכתבת הכותרת, לא דוקטור סבר המציא אותה...PTSD...היא הולכת לבית חולים כללי לטיפול. לא ל- secondary gain, לא לפיצויים, להציל את עצמה" [(ההדגשה אינה במקור-מ.ס.) (עמ' 1388-1387לפרוטוקול)].

עוד לעניין טענת רווח משני, על רקע בצע כסף ראה דבריה של כב' השופטת רוטלוי בתפ"ח 1035/03 -מ"י נ' פלוני (בעמ' 59 להכרעת הדין).

234. כן עומת העד עם הטענה לפיה, המתלוננת נזקקה ל"המצאת הסיפור" על מנת להסביר לעצמה את "הבושה" שבניסיון האונס. העד לא רק שדחה את הטענה, אלא ציין כי הליכתה לחדרו של יגאל אביעד, הינה סימפטום נוסף המעיד על אמיתות תלונותיה כנגד הנאשם, תסמונת ידועה במקרים הללו המוכרת כחזרה על הטראומה:

"...זאת הייתה repeation, ...חזרה על הטראומה, תסמונת השה המובל לטבח, אגב, מילים שהיא אמרה. למה היא הלכה למרות שהיא חשדה וידעה וזה. ושאלנו את עצמנו, ונניח זה לא היה קורה? אפילו בזה דנו...אני חושב שבגיל 19 זאת הייתה הפעם הראשונה שהיא יצאה מהבית, שהיא הייתה on her own, וזה היה המקרה הראשון שגבר מבוגר הזמין אותה, וזה מה שקרה ויותר היא לא תחזור על זה... יש 2 מצבים... כאשר מישהו עושה repeation of trauma, או שהוא מתמכר לזה ועושה את זה כל הזמן, ויש נשים שאפילו הופכות לזונות בעקבות טראומה מינית. יש מאמרים רבים בקרימינולוגיה על הנושא הזה, שחלק ניכר מהנערות שעובדות בזנות אכן עברו טראומה מינית וזה גם repeation of trauma...ויש כאלה שלעולם, שיהפכו לנזירות ויכחידו את המיניות שלהן" ([(ההדגשה אינה במקור-מ.ס.) (עמ' 1391-1389 לפרוטוקול)].

235. העד שלל בחקירתו הנגדית את האפשרות שהעלה הסנגור לפיה, המתלוננת עברה תהליך של סוגסטיה אצל "הקורא בעיניים", ואמר:

"ע' הייתה בשלב מבולבל. היא לא הבינה דברים שקורים לה בחייה ולכן פנתה לכל מיני אנשים שינסו לפרש לה מה קורה לה. להגיד שהיא עברה מזה אוטוסוגסטיה, אינני מסכים" (עמ' 1304 לפרוטוקול).

בהמשך, עת נשאל על כך בחקירה חוזרת הבהיר כי גרסת המתלוננת הכילה פרטים רבים מדי מכדי שניתן יהא לחשוד בגרסתה:

"עוה”ד אברמוב : דיברת על סוגסטיה ואוטוסוגסטיה… זאת אומרת, ע' נכנסת לקטגוריה הזאת ממה שראית,

ת: ממש לא...מכיוון שאני לא חושב שמישהו יכול לשכנע מישהו אחר ביותר מאשר בצל. פה מדובר בארוחה עם תפריט..." (עמ' 1403 לפרוטוקול).

236. בהמשך, העלה ב"כ הנאשם סברה נוספת, לפיה, דברי "הקורא בעיניים" היוו פתרון שהסביר למתלוננת את תחושותיה הקשות כלפי הנאשם משך כל השנים. העד השיב:

"ת: זה יכול להיות פיתרון, אני לא, אף אחד לא יקבל אותו אם לא קרה לה דבר כזה... ולעומת זאת, אם מישהו יגיד לך משהו שהוא לא אמיתי ולא נכון, למה שתקבל אותו? להיפך, ע' הולכת שנים,

ש : היא צריכה פיתרון.

העד : ...ע' הולכת שנים ואומרת, האם אני משוגעת? אני לא מבינה את עצמי. קורים לי דברים בלתי סבירים... מגיל 19. והיא אומרת, האם אני משוגעת? האם אני מדמיינת? היא שואלת את עצמה... זאת אומרת, זה לא שהיא באה ואומרת, אני רוצה להאשים. אחד הדברים היפים שהיא אמרה, בחוות הדעת הזו כששאלתי אותה בחלק האזרחי, מה את רוצה בעצם? אז הדבר הראשון שהיא אמרה, אני רוצה שתגידו שאני לא משוגעת.

ש: ...אולי היא משוגעת?

ת: ממש לא. כתוב לך בבדיקה הפסיכיאטרית, בפירוש את כל הנתונים ואת כל הבדיקה למה היא לא משוגעת" [(ההדגשה אינה במקור-מ.ס.) (עמ' 1384-1383 לפרוטוקול)].

237. ב"כ הנאשם לא הרפה והעלה טענה, לפיה, יתכן והמתלוננת הופנטה ללא ידיעתה אולם העד שלל זאת מכל וכל:

"ש: ...האם אפשר להגיע למסקנה שהייתה ביניהם תקשורת בלי שהיא תדע מכך? ...

ת: שהוא הפנט אותה בלי ידיעתה?

ש: שהוא הכניס אותה למצב,

ת: התשובה היא לא. התשובה היא לא... אבל תשאל אותי באמת על גברת ב., אני אספר לך מה אני חושב. למה אי אפשר היה להשתיל לה רעיון אחד, כי יש פה ספר שלם שאי אפשר" (עמ' 1309-1308 לפרוטוקול).

238. בסיכומיו טען ב"כ הנאשם, כי עת עומת העד עם דבריו בפני ועדת הכנסת לפיהם, ישנם 7 סימנים חיצוניים להתעללות בילד "Child Abuse" (הסימנים: הקטין מעדיף חברת מבוגרים; הקטין נשאר נקי ולא מתלכלך בזמן משחק; יש לו זמן לא מוגבל; נמנע מלהזמין חברים לביתו; לא נוהג לבלות עם הוריו; מחפש חום מבוגרים), שלא נצפו בהתנהגותה של המתלוננת "בזמן אמת", העד נסה, כך לדברי ב"כ הנאשם, להתרחק מהסימנים שהוא עצמו נתן בשל "הלויאליות שלו ללקוח" (עמ' 75 לסיכומי ההגנה). חרף האמור בסיכומי ההגנה, בחקירתו הנגדית נתן העד הסבר משכנע לסתירה הלכאורית והדגיש כי הסתמך לא רק על דברי ע' כי אם גם על הבדיקה הפסיכיאטרית שערך:

"ש: התעללות מינית לא מותירה סימנים?

ת: בדרך כלל בהחלט כן...המון...עלולה לסבול מפחד, מדיכאון, מבריחות, מהפרעות התנהגות,...

ש: ... אני אומר לך שהילדה הזאתי, עד אחרי שהיא עברה את הביקור אצל הקורא בעיניים, אין שום דבר מהדברים האלו...

ת: גם אני אומר. עד גיל 19, ...כתבתי בחוות דעתי, לא היה שום דבר כמעט...

ש: ... אז האם אתה לא חושב על בסיס העובדות הנגדיות שאני מציג בפניך, שמהסימנים שאתה, אין כלום, כלום, כלום.

ת: אני מאוד חושש, ולכן בדקתי חזור ובדוק...האם לא היה פה הכל המצאה...האם לא נולד סיפור בעקבות לא יודע מה. אגב, לא הקורא בעיניים, אלא כל מיני דברים. ובדקתי חזור ובדוק. איך? ולא רק הסיפור שלה הוא ששכנע אותי, כי סיפור יכול לספר כל אחד. אלא בעיקר הבדיקה שלה, ועל זה אני מסתמך. וכאשר אני בודק מישהו, כולם יודעים שיש מתחזים ברפואה בכל מיני תחומים...אני כפסיכיאטר בודק חזור ובדוק, והמכלול של הדברים והבדיקה של ע', בניגוד לסיפור על פניו, הוא ששכנע אותי..." (עמ' 1327-1322 לפרוטוקול).

239. בחקירתו הנגדית נשאל העד גם לעניין העדר סממנים פיזיים במועד קרות הארועים בגופה של המתלוננת. לדברי העד, המבנה האנטומי של ילדה מאפשר בעילה בגילאי 7-6 ומבלי שיראו חבלות על הגוף, למעט אם הקורבן נבדקה על ידי גניקולוג בסמוך לבעילה:

"עוה"ד היכל: ...למחרת אין לה לא חבלות, לא שום דבר, מהבעילה הזאתי, אפילו הפעם הראשונה שילדה בת 7 נבעלת על ידי גבר מגודל ...כל בר דעת יראה למחרת שהילדה הזאת נפגעה לא נפשית ולא שום, פיזית נקרעה.

העד : לא. ...היחידים שראיתי בחדר מיון גניקולוגי שבהם בעילות היו של ילדים קטנים, זאת אומרת ממש גילאי 3, 4, אז הם הגיעו לחדר מיון גניקולוגי, הבנות. בגילאים יותר מבוגרים, בגילאים יותר מבוגרים, ואני לא זוכר באיזה גיל מדויק מדובר, היה 6? ...6, 7...בגילאים יותר מבוגרים כנראה המבנה האנטומי מאפשר. אם לא הייתה התנגדות ולא סופר פה על התנגדות או מאבק, אז אני חושב שלא ייראו חבלות. כן אפשר היה להבחין אולי בתחתונים קרועים, כן אפשר היה להבחין אולי בדימום,

כ. ה. אופיר: ולא חבלות בגוף?

העד : לא" [(ההדגשה אינה במקור - מ.ס.)(עמ' 1374-1373 לפרוטוקול)].

240. הנה כי כן, בבסיס מסקנות חוות הדעת, שקלל העד את כל הנסיבות הייחודיות של המקרה הנדון. גם העובדה שלא היו סימפטומים חיצוניים – התנהגותיים ופיזיים, במועד קרות הארועים נלקחה בחשבון על ידי העד, ואף על פי כן הסיק את המסקנות המפורטות - בת/22.

העד גם הסביר מדוע נחה דעתו ממסקנותיו ומדוע עדיפה חוות דעתו על פני חוות הדעת של מומחית ההגנה, ד"ר גאוני, שלדעתו הגיעה למסקנות מוטעות מאחר ולא בדקה את המתלוננת. לדבריו:

" ...אי אפשר, אמר לי פעם המורה שלי לתלמוד ...לפעמים מטפטף דיו ויוצר אות ברישומו על הרצפה. אתה יודע מה, לפעמים אפילו 2 אותיות. אבל לכתוב מלחמה ושלום? זאת אומרת, היו פה הרבה יותר מדי דברים שיצרו תיאור שלם...הסיפור עצמו על פניו, ואני מבין את ברכה גאוני שאולי ראתה רק את הסיפור, שחשדה שיש בזה. הבדיקה, ומה יש בבדיקה? בבדיקה יש הרבה יותר מאשר סיפור. אף סיפור לא מספר אם מסתכלים לעין של גבר או לא מסתכלים לעין של גבר. אף סיפור לא יכול לשחזר אירועים באוטובוס שפתאום מישהו קופא, כי זה לא דבר שהוא סיפור קלאסי...לחשוד בכל הפרטים הקטנים ולהרכיב אותם לאותו מבנה מורכב שהצטייר בפנינו ושאותו פירטתי בחוות דעתי, כי שקלתי. השאלה, ההרהור, הספק, החשש מלהאשים מישהו שאינני מכיר ואין לי אינטרס...אני רוצה להיות שלם עם עצמי" [(ההדגשה אינה במקור-מ.ס.) (עמ' 1328-1327 לפרוטוקול)].

לאור האמור, נקל להעריך את החשיבות של בדיקת המתלוננת, שכן רק אז נגלים אותם "אותות אמת" קליניים (העדר יצירת קשר עין, הרכנת ראש, הקפיאה באוטובוס) העוזרים להגיע למסקנה מבוססת כדבעי. מכאן גם השוני המהותי בין חוות הדעת של מומחי התביעה לבין חוות הדעת של מומחיות ההגנה ועמדת הנחיתות המובהקת של חוות דעת האחרונות.

241. בחקירתו הנגדית דחה העד גם את האפשרות ההיפותטית שהוצגה בפניו לפיה, תלונותיה של המתלוננת אותנטיות ואמיתיות, אך מי שבצע בה את המעשים המיניים אינו הנאשם. העד אף שלל את ההשערה כי המדובר הוא באחד מדודיה של המתלוננת (כפי שניסתה לטעון אימה של המתלוננת):

"עוה"ד היכל : ... אולי איזה דוד.

כ. ה. אופיר : כן. אולי מישהו אחר ...

ת : בעיקרון אפשרי, לא סביר...מכיוון שזו צריכה להיות דמות

שחיה אתה ביום יום, שבעצם קשה היה לה, לפי מיטב הבנתי, להאשים או להתנגד או זה. נגיד, אין אפשרות כזו. לפעמים יש אח גדול במשפחה, אין הפרש כזה גדול. ובסיכומו של דבר, ע' בפירוש מספרת ונזכרת בדברים שלדעתי זה לא יכול להצביע על מישהו אחר" [(ההדגשה אינה במקור-מ.ס.)(עמ' 1328 לפרוטוקול)].

בהמשך חקירתו נשאל העד לעניין תמונה שתארה המתלוננת של אבר מין גברי בפיה. לדבריו, בשום שלב בבדיקה לא יחסה המתלוננת את התמונה לדמות אחרת, מלבד דמותו של הנאשם.

"ש : היא אמרה לכם מתי, התמונה של איבר מין בפה, היא יודעת מי, איזה דמות מתחברת לאיבר מין הזה? ...

ת : אני לא זוכר, אבל היה ברור שמדובר באבא. זה היה הנושא,לא דיברנו על הדוד, לא דיברנו על האח, לא דיברנו על אף אחד אחר,...הדבר היחיד שבכל חוות הדעת...הזו דובר עליו, זה האבא. עם הבחור בבית המלון בטבריה לא היה איבר מין בפה " [(ההדגשה אינה במקור-מ.ס.) (עמ' 1397 לפרוטוקול).

242. לדברי העד, כבר בזמן הטיפול אצל ד"ר אשד התגבשה אצל המתלוננת ההבנה כי הפגיעה נעשתה מ"כיוונו" של הנאשם, כך בלשון העד, אולם רק בטיפול אצל העו"ס סקנדריון אמרה המתלוננת את הדברים באופן מפורש:

"אצל אנה אשד התחברו הדברים לכיוון האבא. מהרגע שהיא באה לויקי היא סיפרה שזה אבא...לפי דבריה...מה שאני הבנתי זה שמאנה אשד, שהטיפול הופסק התחילו להתחוור הדברים וללכת לכיוון אבא וכשהיא הגיעה לויקי היא אמרה, אבא" (עמ' 1399-1398 לפרוטוקול).

243. ב"כ הנאשם טען בסכומיו כי בחקירתו הנגדית נשאל העד, האם קיימת אפשרות שנבדק בעל ידע בסימפטומים של מחלה מסוימת יוכל להתחזות ביתר הצלחה בבדיקה מנבדק ללא ידע. לטענתו, העד התחמק מתשובה, מתוך מטרה לסייע למתלוננת שנקבה במונח "סימפטומים" עת "אבחנה" את התנהגות אחותה ר' כ"נפגעת" (עמ' 76 לסיכומי ההגנה). לטענת הסנגור, אין זה מקרי שהמתלוננת נקבה במונח "סימפטומים", נהפוך הוא, הדבר מעיד על בקיאותה הרבה במאפייני ה- PTSD .

בהמשך, עת הטיח בעד כי מתלוננת, כמו במקרה דנן, שמדברת במונחים של סימפטומים הינה חשודה בהתחזות יותר מאשר מתלונן אחר, שלל זאת העד והסביר כי למומחה יש דרכים לחשוף התחזויות ומתחזים:

"ש : ... לגבי אדם כזה שיודע את הסימפטומים, אתה לא צריך יותר להיות חשדן?

ת : בהחלט...

ש : איפה זה מתבטא?

ת : בזה א. שהיא במרפאה. ב. שבדקתי חזור ובדוק. ג. שהעליתי ודליתי מבין כל הדברים שהיא אמרה את הדברים שאכן מתאימים ואופייניים ושלא יכולים ללמד אותה...דוקטור סבר קיבל בקשה לבדיקת נכות...זו לא נכות פשוטה אם בכלל. במקום לראות אותה לבד, הבאתי אותה לצוות של 4 איש...4 איש בדקו אותה כל אחד. זה בדיקה כפולה ומכופלת" [(ההדגשה אינה במקור-מ.ס.) (עמ' 1339-1337 לפרוטוקול)].

244. בסיכומיו טען ב"כ הנאשם לסתירות שהתגלעו בין דברי המתלוננת לדברי העד. לדבריו, קימת סתירה באשר לשאלה האם הוכתה על ידי הנאשם, בנוגע לפרק הזמן שארכה בדיקת המתלוננת על ידי העד. וכן קימת סתירה, לדברי הסנגור, בין גרסת העד לבין גרסתה של ד"ר דותן על רקע חלקו של העד בבדיקה .

א. ראשית לעניין הסתירה הנטענת בנוגע להכאתה של המתלוננת על ידי הנאשם על רקע ציוניה בבית הספר. בחקירתו נשאל העד: "אתה אמרת שהיא אמרה שהרביצו לה. הרביצו לי כאשר פעם אחת הבאתי ציון לא טוב והרביצו לי", והשיב: "כן, כן". בתגובה לתשובתו, נשאל בשנית: "זה מה שהיא אמרה?", ואמר, "כנראה...כשהבאתי ציון לא טוב היו מרביצים לי " (עמ' 1378 לפרוטוקול).

בעדותה מיום 18.04.07 הכחישה המתלוננת שהוכתה בגלל ציוניה בבית הספר והשיבה לשאלת בית המשפט:

"כ. ה. אופיר : כשהייתי מביאה ציונים היו מרביצים לי, כך נרשם מפיו (מפי ד"ר סבר- מ.ס.).

העדה : לא זכור לי שאמרתי דבר כזה" (עמ' 1416 לפרוטוקול).

אשר על כן, העד עומת עם האפשרות לפיה, המתלוננת לא הוכתה על ידי אביה- הנאשם, כפי שנרשם בת/22, ולדבריו:

"ת: אני לא טענתי בחוות דעתי שע'...היא ילדה מוכה. אני טענתי שהיא ילדה שעברה התעללות מינית...זה הייתה האוריינטציה שלי. אני עומד מאחורי זה...

ש : ואין שום עדות שהרביצו לה. האם זה לא פוגם באמינות כל הסיפור?

ת : וודאי, וודאי שזה פוגם, אבל לא, בכלל לא הייתי oriented לשאלת ההכאה...ובשאלת ה- abuse המיני, הייתי מאוד

Oriented , בדקתי שוב ושוב, חקרתי, שאלתי. תשאל אותי שאלות בכיוון הזה, אני אסביר לך בדיוק כל מה שאני חושב ומבין, ואין לי ספק. אין לי ספק, סליחה" (עמ' 1380-1379 לפרוטוקול).

הנה כי כן, מדברי העד בבית המשפט עולה כי העד לא ייחס חשיבות לכל הקשור לאלימות הפיזית לכאורה. הוא לא ציין בחוות הדעת כי מדובר בילדה מוכה, אולם, ככל שהדבר נגע לטענה בנוגע להתעללות המינית העד בחן ובדק שוב ושוב את ממצאיו על מנת להיות בטוח במסקנותיו. ואין לו כל ספק בנכונות המסקנות. (יוער כי המתלוננת ואחותה כ' ספרו שאביהן הכה אותן בהזדמנויות שונות, אם כי לא בגלל ציונים).

ב. לטענת הסנגור, קיימת סתירה נוספת בין עדות המתלוננת לבין גרסת העד בנוגע למשך הזמן שארכה בדיקת המתלוננת, שכן העד טען כי הבדיקה ארכה כ-3 שעות (עמ' 1343 לפרוטוקול), בעוד שהמתלוננת טענה כי משך זמן הבדיקה היה כ- ¾ השעה (עמ' 1412 לפרוטוקול). אכן, מדובר בסתירה לכאורה. אולם, אינני סבורה כי מדובר בסתירה מהותית שיש ליתן לה משקל של ממש. ידוע כי הערכת זמן, בהנחה שפרק הזמן לא נמדד באמצעות שעון או עזרים טכניים מדויקים אחרים, מושפעת מתחושות סובייקטיביות. לעיתים, יש שפרק זמן יראה לפלוני כקצר, ולאלמוני כארוך. לכן, אין באמור כדי לפגוע באמינותו של העד.

יוער כי ד"ר דותן ציינה גם היא כי הבדיקה נמשכה מספר שעות (עמ' 1194 לפרוטוקול).

ג. עוד, טען ב"כ הנאשם בסיכומיו, שדברי העד לפיהם, שאל את המתלוננת "עשרות שאלות" (עמ' 1356 לפרוטוקול) סותרים את דברי ד"ר דותן, שמסרה בעדותה מיום 18.09.06 כי:

"...אנחנו לא הכברנו בשאלות, אלא ד"ר סבר שאל שאלה אחת ומפה זה התגלגל...שד"ר סבר שאל שאלה והיא ענתה ודיברה..." (עמ' 1192 לפרוטוקול).

לטענת הסנגור עדות העד סותרת את תיאור מהלך הבדיקה על פי ד"ר דותן. אולם, בהמשך דבריה הסבירה ד"ר דותן את מהלך הבדיקה:

"ולכן אנחנו לא הכברנו בשאלות, אלא ד"ר סבר שאל שאלה אחת ומפה זה התגלגל לאורך כל הבדיקה שד"ר סבר שאלה שאלה והיא ענתה ודיברה עם הרבה הפסקות...כשד"ר סבר שאל והיא הסתכלה אליו הוא שאל אותה כמה פעמים בואי תסתכלי לי בעיניים..." [(ההדגשה אינה במקור-מ.ס.)(עמ' 1193-1192 לפרוטוקול)].

הנה כי כן, מדברי ד"ר דותן אנו למדים כי העד פנה מספר פעמים למתלוננת ושאל אותה שאלות, כך שאין סתירה ממשית בין דברי העדים.

245. בחוות דעתו האשים העד את אימה של המתלוננת, בכך שהיא ידעה על ההתעללות ושתקה ועל ידי כך תרמה למצבה החמור של המתלוננת: "חווית הטראומה הועצמה בשל שתיקת אמה מסיבותיה היא" (עמ' 11 לחוות הדעת). בסיכומיו טען הסנגור כי הפניית אצבע מאשימה כלפי האם הייתה דרושה במקרה שלפנינו, לאור תביעתה האזרחית של המתלוננת כנגד אימה (עמ' 78 לסיכומי ההגנה). עת נשאל העד אודות קביעותיו בחוות הדעת-ת/22 בנוגע לאם המתלוננת, השיב, כי קיימת ספרות ענפה המתארת את "דמות האם" במשפחות בהן קיים גילוי עריות (ראה עמ' 7 לחוות הדעת) וכי גם במקרה דנן "לא סביר" כי האם לא ידעה על שהתחולל בין כותלי ביתה:

"ת. ...וההתעללות נעשתה על ידי אביה...אז גם אימה הייתה שם... אתה מאמין ששנים יכולים לקרות דברים כאלה, יכולים להיות כל מיני סימנים ואיש לא יראה ואיש לא ישמע? ...

ש. ואם האימא אין לה מושג מזה, אז לא היה?

ת. שיתכן אז שמנגנון ההישרדות של האם יהיה במנגנון 3 הקופים שלא רואה, לא שומע, לא יודע".

[(ההדגשה אינה במקור-מ.ס.) (עמ' 1365-1363 לפרוטוקול)].

בחוות דעתו-ת/22 קבע העד כי בספרות המקצועית בנושא: "מצוין כי אחד המנבאים לגילוי עריות הוא היעדרות פיזית או פסיכולוגית של האם" (עמ' 7 לחוות הדעת). ניתן לראות כי תיאור דמות האם כפי שמתוארת בספרות המקצועית תואם את דמותה של אם המתלוננת, כפי שעולה מעדויות המתלוננת ואחותה כ' . בהקשר לכך העידו גם המתלוננת וגם אחותה כ' כי הן נהלו את משק הבית וכי האם נעדרה במשך שעות רבות מהבית.

לדברי המתלוננת: "היא אף פעם לא הייתה נמצאת. היא אף פעם לא קיימת בכלל" (עמ' 87 לפרוטוקול) וכן, "אני לא יודעת. אני לא זוכרת אותה בכלל. היא לא נמצאת. היא לא נמצאת בכלל" (עמ' 92 לפרוטוקול).

כאשר כ' אחות המתלוננת כ' תיארה את חלוקת התפקידים בבית היא נשאלה מי ניהל את משק הבית:

"...בוא נגיד שאני, בבני-ברק רוב אני זו שניהלתי ובאריאל אח"כ זו היתה כבר עבודה צוותית, אני וע' ובשלב מסוים אני כבר עזבתי את הבית, ז"א מהשירות לאומי והלאה כבר בקושי הייתי בבית, ז"א הייתי, לא הייתי כזה וע' היא זו ש..." (עמ' 381 לפרוטוקול).

246. עוד טען הסנגור, כי פרט לנאשם ולאם המתלוננת התגוררה בבית גם כ', אחותה הבכירה של המתלוננת, שהייתה בת 14 במועד האישומים. לפיכך, נשאל העד מדוע לדעתו כ' לא התלוננה ולא ספרה לאף אחד על המתרחש בבית. "איך אתה מסביר, אם יש לך הסבר, שהאחות הזאתי לא באה והתלוננה לאף אחד?", והשיב: " גם ע' לא התלוננה לאף אחד...בבית הזה לא התלוננו" (עמ' 1372 לפרוטוקול).

הסנגור גרס בעמ' 79 לסיכומיו כי הסברו של העד שונה מההסבר שהציגה התביעה, שטענה כי כ' לא זוכרת את המתלוננת בילדותה:

"ש. אומרת כ', ככה היא אומרת, אני הכל זוכרת פרט לע'. את ע' אני לא זוכרת.

ת . לא חשוד? ...אני אומר, זה מאוד חשוד".

בהמשך הסביר העד כי ככל הנראה מדובר בהדחקה של כ' לגבי מעשים שנעשו במתלוננת:

"ש . חשוד במה?

ת . שיש פה איזה הדחקה, הסתרה, כל המילים,

ש. לגבי, הדחקה לגבי מה שעשו לאחות?

ת. גם.... " (עמ' 1373-1372 לפרוטוקול).

לאור האמור טען הסנגור כי "העד לא יכול היה לתמוך מדעית את התופעה שבה נבדק שהוא עד לפגיעה באחר "מדחיק" את אירועי הפגיעה באחר" ולכן מסקנתו הינה ש"כ' או שמנסה לסייע למתלוננת אך לא עד כדי עלילה על אביה או שלאור כך שהיא מאמינה למתלוננת היא מתרצת את העובדה שהיא לא ראתה מעולם דבר בכך שהיא "לא זוכרת"" (עמ' 80-79 לסיכומי ההגנה).

למרות תמיהותיו של הסנגור, דבריו של העד לפיהם, מדובר בהדחקה בין היתר לגבי מה שנעשה למתלוננת משכנעים ונתמכים גם בספרות מקצועית בנושא כמפורט בהרחבה בת/22. נאמר:

"כלפי חוץ עשויים בני המשפחה להציג חזות של משפחה אידיאלית. כך, במודע או שלא, מצטרפים בני המשפחה ל"קשר השתיקה" בדבר גילוי העריות והמשפחה שומרת על עצמה מפני התפרקותה יתכן והתופעה מצאה את מקומה במשפחת ב', בה התרחשה התעללות לאורך שנים ואף בן משפחה נוסף לא היה מודע לכאורה למעשי התעללות; וזאת כאשר אחיותיה של ע' נמצאות כיום במצב רגשי קשה וע' מזהה סימנים דומים אצל אחותה הקטנה. עיוות המציאות האפשרית זו יכולה לנבוע מתוך הנטייה לשמר את ההורים כדמויות אידיאליות ובו זמנית להתמודד עם האימה" [(ההדגשה אינה במקור-מ.ס.) (עמ' 8-7 לחוות הדעת)].

והעד הוסיף בעניין זה:

"אני רוצה לומר ככה, הרבה פעמים הסיפור הוא שהמתלוננת הראשונה, המתלוננת, הנפגעת הראשונה לא מספרת, וכשעוברים לאחותה אז היא מוציאה את זה החוצה. יש משהו מקביל בסיפור של ע' כשהיא הולכת ומספרת בעצם שהיא חושדת שגם אחותה עברה התעללות" [(ההדגשה אינה במקור-מ.ס.) (עמ' 1409 לפרוטוקול)].

247. לדברי ב"כ הנאשם, בסיכומיו:

"את המסמר האחרון בארון הקבורה של חווה"ד של ד"ר סבר קבעה דווקא המתלוננת עצמה בעדותה האחרונה ביום 18.04.07" (עמ' 80 לסיכומי ההגנה).

לטענתו:

"המתלוננת הופיעה לעדות כאילו שבאה לחגיגת סיום...כל סימני "הבכי" או הדיכאון והחולי וכל הדרמות נעלמו ממנה כשלא היו והופעתה היתה כאילו היא משתתפת בחגיגת ניצחון" (עמ' 80 לסיכומי ההגנה).

לדבריו, עדות המתלוננת באותה ישיבה הפריכה וסתרה את מרבית מסקנותיו של העד הקובעות כי המתלוננת מתקשה להשיר מבט בעיני גברים, מסתגרת בביתה ואינה מבלה:

"עוה"ד היכל : הרבה פעמים יצאת לבלות אתם.

העדה : כן, הם חברים.

ש. בסדר. יש לך חברים?

ת . מסתבר שכן" (עמ' 137-136 לפרוטוקול).

לטענת ב"כ הנאשם, מעדות המתלוננת עלה כי היא מקיימת קשרים חברתיים וכי יש לה חברים וחברות איתם היא נוהגת לבלות וזאת בניגוד "לדמות שבנה ד"ר סבר" (עמ' 81 לסיכומי ההגנה). כמו כן, לדברי הסנגור, המתלוננת הבהירה כי "לא רק שאין לה בעיה להסתכל לגבר בעיניו- זה לשאלת כ.ה. אופיר...אלא "יש לי חבר"" (עמ' 81 לסיכומי ההגנה). אשר על כן, הביע הסנגור פליאה, הכיצד "מנכה לצמיתות בגובה 30% אחוזי נכות כפי שאובחנה על ידי ד"ר סבר הפכה המתלוננת תוך תקופה קצרה ביותר לבחורה שמחה, עליזה, אוהבת ויוצאת לבילויים לא מתבודדת עובדת מפרנסת את עצמה ומחזיקה מכונית יפה ומבריקה ויש לה חבר ". לטענתו, "לא נשאר דבר מהחולה שתיאר ד"ר סבר" (עמ' 81 לסיכומי ההגנה).

לאור האמור, נחשף לדבריו, חוסר האובייקטיביות של העד ועל מנת להוכיח עד כמה חוות הדעת "תלושה מהמציאות", כך בלשונו, הוא מפנה למסקנתו הסופית של העד לעניין קביעותיו בנושא נכות המתלוננת.

אכן, עת נשאלה המתלוננת בעדותה הרביעית על ידי ב"כ הנאשם אם "יש לה בעיה להסתכל בעיניים שלו, או בעיניים של כבוד השופט שנלר" (עמ' 1418 לפרוטוקול), השיבה בכנות, ש"לא" (עמ' 1418 לפרוטוקול). ונכון הוא, כי אמרתה זו עומדת לכאורה בסתירה לעדותה הראשונה ובסתירה לעדותו ולחוות דעתו, של ד"ר סבר שציין כאמור, כי למתלוננת קושי להסתכל בעיני גברים וכי הוא אף הבחין בקושי במהלך הבדיקה (על קושי זה העידה גם ד"ר דותן, ראה עדותה שלהלן). אולם, יש לקחת בחשבון כי המתלוננת ענתה תשובה זו, כשנה וחצי לאחר עדותה הראשונה בבית המשפט, בנובמבר 2005. בדיקתו של העד את המתלוננת נערכה בתאריך 13.02.06, למעלה משנה לפני עדותה הרביעית בבית המשפט.

בחקירתה החוזרת נשאלה המתלוננת על אי התאמה זו לכאורה, בין אמרותיה בעבר לפיהן לא יכלה להסתכל לגברים בעיניים, לבין תשובתה לב"כ הנאשם, בעת הדיון המיוחד הזה, לפיה אין לה קושי כזה. המתלוננת הסבירה, כי אכן בזמנו היה לה מאד קשה להסתכל בעיניי גברים, וזאת אכן ראינו במהלך עדותה הראשונה בבית המשפט, אלא שהיא הגיעה לשלב אחר בחיים, ואחרי שנים רבות של התמודדות וטיפולים, התגברה על רתיעה זו. ובלשונה:

" ...בזמנו היה מאוד קשה לי להסתכל על אנשים בעיניים. היום אני נמצאת בשלב אחר בחיים... אנשים, בעיקר אנשים שהייתי מרגישה שאני מאוימת, גברים בעיקר, אבל היום אני נמצאת בשלב אחר בחיים... בחצי שנה האחרונה" (עמ' 1424- 1425 לפרוטוקול).

כאמור, בהמשך נחקרה המתלוננת בחקירתה הנגדית, גם בנוגע לעובדה שיצאה לבלות, בהזדמנות זו או אחרת עם מספר חברים. המתלוננת, אשרה זאת ואמרה בצורה אנושית וספונטאנית:

"אני לא מבינה, אסור שיהיה לי חיים? אסור לי לבלות, אסור לי לנסות לשקם את עצמי?" (עמ' 1424 לפרוטוקול).

בשים לב לזמן הרב שחלף ממועד בדיקת המתלוננת על ידי העד, ולעובדה כי חלפו כשבע שנים מתחילת הטפול אצל ד"ר אשד וכתשע שנים לאחר ששבה הביתה במצב קשה מהשירות לאומי, לא מצאתי כי התנהגותה של המתלוננת כיום דהיינו - ההטבה שחלה במצבה, סותרת את האמור בחוות דעתו של העד. זאת ועוד, למעט הניסיונות המאוחרים למועד כתיבת חוות הדעת, שעשתה המתלוננת לשקם את חייה, ולצאת עם חברים יתר העובדות הובאו בפני העד ועמדו לנגד עיניו גם במועד כתיבת חוות הדעת, ובהתחשב בכך קבע העד את אחוזי הנכות כפי שקבע.

248. לאור כל המפורט לעיל, טען הסנגור בסיכומיו, שהמקרה של המתלוננת הנו מקרה חריג, שאינו תואם מקרים אחרים מדווחים. טענה זו אושרה אף על ידי העד, שאישר בבית המשפט כי המקרה הנדון הנו מקרה יוצא דופן:

"כ. ה. שנלר : להיעדר כל סימפטום, שום דבר לפני כן, לפני גיל 19.

העד : קורה.קורה,...ישנו, ובדקנו ושאלנו וחקרנו, וזה היוצא דופן". [(ההדגשה אינה במקור-מ.ס.) (עמ' 1329 לפרוטוקול)].

חרף אישורו של העד כי מאחר ומדובר במקרה יוצא דופן הוא נבדק "בדיקה כפולה ומכופלת", לשון העד, עד שאושרו מסקנותיו. ב"כ הנאשם גרס, כי הייחודיות שבמקרה הנדון היא המקימה את הספק הדרוש לזיכויו של הנאשם. לכן לדברי הסנגור:

"אם המקרה של המתלוננת מעורר ספקות ושאלות כפי שמסכים ד"ר סבר-הרי זהו הספק שצריך להביא לזיכויו של הנאשם" (עמ' 80 לסיכומי ההגנה).

אני דוחה את טענותיו של הסנגור ומאמצת את הסברו של העד שחזר ואמר כי אכן מדובר במקרה יוצא דופן אשר כאמור, בשל ייחודיותו נבדק בדיקה "כפולה ומכופלת" על ידי ארבעה מומחים שהסכימו פה אחד על האמור בחוות הדעת-ת/22, לרבות המסקנות.

כאמור, מסקנותיו של העד נתמכות גם על ידי מומחי התביעה האחרים שטיפלו במתלוננת במשך שנים, כפי שפורט לעיל.

לעניין השגות הסנגור בנודע לקביעת אחוזי הנכות למתלוננת על ידי העד, לא מצאתי כי יש מקום להתייחס לטענות אלה במסגרת הליך זה.

עדת התביעה ד"ר ריקי פינצ'י דותן

249. העדה נמנתה עם צוות הבודקים, שמינה ד"ר סבר, אשר בדק את המתלוננת והיא חתמה יחד עם הצוות כולו על חוות הדעת-ת/22.

העדה, הינה עובדת סוציאלית פסיכיאטרית, בעלת ניסיון שסיימה לימודי המשך בבית הספר לרפואה יחד עם הרופאים המתמחים בפסיכיאטריה של הילד. מתמחה בתחום ילדים בסיכון ובנושא התעללויות במשפחה, מרצה בתחום זה באוניברסיטת בר אילן ומנחה דוקטורנטים. כמו כן, עוסקת העדה בתחום זה במרפאת ילדים ונוער של המרכז לבריאות הנפש "גהה", בהנהלת ד"ר יונתן סבר. העדה פרסמה מאמרים מקצועיים רבים בין היתר בנושא ההתעללות בילדים והישגיה המקצועיים פורטו בהרחבה בקורות חיים - ת/22א'.

250. היות ומסקנות חוות הדעת ת/22 נדונו באריכות במסגרת עדותו של ד"ר סבר אין מקום לחזור על הדברים. נתייחס אפוא לעדותה של העדה, בהיבטים הייחודיים למומחיותה בלבד.

העדה הסבירה כיצד חולקו התפקידים בין חברי הצוות:

"חלוקת העבודה בינינו הייתה ההתמקדות שלי על האביוז (התעללות-מ.ס.) וההתמקדות של ד"ר סבר וד"ר גלובצ'יק על אחוזי הנכות, שזה לא תחום המומחיות שלי" (עמ' 1190 לפרוטוקול).

עוד הסבירה, כי לאחר שנערכת בדיקה למטופל על ידי צוות המומחים, הם מתכנסים ובוחנים האם יש ביניהם חילוקי דעות בנוגע לאבחונו. באשר למתלוננת, העדה ציינה כי לא היו ביניהם חילוקי דעות (עמ' 1191 לפרוטוקול).

251. לדבריה, במהלך הבדיקה, שערכה מספר שעות, התרשמו המומחים "ממצוקתה הגדולה מאוד של ע'" (עמ' 1190 לפרוטוקול), ולכן לא הרבו לשאול שאלות עת גוללה בפניהם את סיפורה.

העדה ציינה את חוסר יכולתה של המתלוננת, להישיר מבט לעיני הגברים-רופאים שהיו בחדר הבדיקה, אשר הותירה את רישומה על העדה והעידה לדבריה, על מצבה של המתלוננת:

"ואז כשאני פניתי אליה היא השירה מבט והסתכלה אלי, כהגברים, כשד"ר סבר שאל והיא הסתכלה אליו הוא שאל אותה כמה פעמים בואי תסתכלי לי בעיניים, והיא לא הייתה מסוגלת, היא השפילה מבט, ורק כשאני פניתי אליה היא השירה מבט" (עמ' 1193 לפרוטוקול).

ובהמשך,

"אבל מה שבלט בחדר זה שהיא לא יכלה להישיר מבט וד"ר סבר אמר לה פעם או פעמיים, בואי תסתכלי לי בעיניים ע', היא לא הייתה מסוגלת" (עמ' 1214 לפרוטוקול).

הערכת עדותה של ד"ר דותן

252. בפתח פרק זה יוער, כי ב"כ הנאשם טען באריכות בסיכומיו, שהואיל והעדה אינה רופאה אין כל ערך ראייתי לחוות דעתה ולעדותה (עמ' 69 לסיכומי ההגנה). סבורני כי אין ממש בטענה זו, כאמור העדה נמנתה עם צוות בודקים, שבראשם עמד הפסיכיאטר ד"ר סבר, אשר כמובן מוסמך ליתן חוות דעת רפואית, ושני פסיכיאטרים נוספים המוסמכים אף הם: ד"ר פבל גולובצ'יק וד"ר גל שובל. העדה, הגם שאינה רופאה פסיכיאטרית תרמה לחוות הדעת מניסיונה וממומחיותה בתחומה כעובדת סוציאלית פסיכיאטרית בבית החולים "גהה". כאמור, ניסיונה והישגיה המקצועיים פורטו בת/22א'.

בתאריך 18.09.06 התייחס בית המשפט לסוגיה זו, לבקשת הסנגור וקבע בהחלטתו כי העדה תעיד רק על אותם חלקים בחוות הדעת עליהם הייתה ממונה:

"אין ספק שד"ר פינצי יכולה להעיד על חוות דעת שחתמה עליה ובלבד שהעדות שלה תתייחס לאותם חלקים של חוות הדעת שהיא הייתה ממונה עליהם אישית ועסקה בהם אישית" (עמ' 1184 לפרוטוקול).

253. עוד טען הסנגור בסיכומיו, מדברי העדה "עולה תמונה בלתי מוסברת לגבי עצם מתן חווה"ד באופן פרטי על יד מוסד ממלכתי כמו בית חולים ציבורי" (עמ' 69 לסיכומי ההגנה), שכן העדה אשרה שהם נוהגים ליתן בבית החולים חוות דעת כאשר הפניה באה מבית המשפט או מפקידות סעד ולא מעורכי דין (עמ' 1206 לפרוטוקול). חרף האמור, בהמשך חקירתה אמרה העדה:

"מה שהוא אמר (הכוונה לד"ר סבר-מ.ס.), ואני מקווה שאני מדייקת, שזה מקרה של התעללות וזה יותר נושאים שקשורים לצוות שבו אנחנו עוסקים" (עמ' 1208 לפרוטוקול).

כאמור ד"ר סבר הסביר בעדותו את הנסיבות שהובילו לעריכת הבדיקה דנן בבית החולים גהה למרות שהפניה אליו הגיעה מעורך דין פרטי:

"...וכשעורך דין (הכוונה לב"כ המתלוננת בהליך האזרחי- מ.ס.) פנה אלי עם ...נושא של פגיעה מינית ומכיוון שבמרפאה שלי שאני מנהל בבית חולים גהה אנחנו עוסקים ויש צוות מיוחד לצורך העניין של פגיעות מיניות, החלטתי לוותר על הנושא של הרווח הפרטי פה ולהעביר את הנושא למרפאה. במרפאה אנחנו עובדים בצוות שכולל פסיכיאטר, עובד סוציאלי, פסיכיאטר למבוגרים..." (עמ' 1298 לפרוטוקול).

254. בסיכומיו הפנה הסנגור למכתב שכתב עו"ד אפללו (ב"כ המתלוננת בהליך האזרחי) לד"ר סבר- נ/33. לטענת הסנגור, ב"כ המתלוננת הציב בפני צוות נותני חוות הדעת, עובר לבדיקתה על ידם, עובדות השנויות במחלוקת, אודות מעשי אינוס ומעשים מגונים שבוצעו במתלוננת לטענתה על ידי הנאשם, עת הייתה קטינה. לפיכך, לטענתו, מאחר והמומחים נחשפו לעובדות הללו, אין לקבל את קביעתם לפיה קיים קשר סיבתי אובייקטיבי בין הפוסט טראומה ממנה סובלת המתלוננת לדבריהם, לבין המעשים המיניים הנטענים. אין ממש בטענת ב"כ הנאשם. המתלוננת פנתה לד"ר סבר על מנת לקבל חוות דעת פסיכיאטרית, שתקבע האם היא סובלת מנכות צמיתה והאם קיים קשר סיבתי בין הנכות לבין הארועים המיניים נשוא הדיון. לאור מצבה הנפשי והפיזי של המתלוננת הכרחי היה למסור פרטים מסוימים ששימשו כרקע למצבה. את העובדות הללו לרבות הטיפול הפסיכולוגי והפסיכיאטרי שעברה ספרה גם המתלוננת לצוות.

זאת ועוד, עובר לבדיקתה על ידי הצוות ב"גהה", אובחנה המתלוננת כסובלת מ-PTSD על ידי ד"ר בייטלר מבית החולים "שלוותה". בדוח חדר המיון צוין שלדברי המתלוננת עברה התעללות מינית במשפחה עת הייתה קטינה, היות ותיקה הרפואי של המתלוננת הועמד כולו לעיון חברי הצוות, הרי שהם ידעו על מצבה וטענותיה של המתלוננת ללא קשר למכתבו של עו"ד אפללו, והאמור במכתב הינו חסר משמעות לעניין האבחון, שנערך באמצעות בדיקת המתלוננת והחומר הרפואי בעניינה.

עוד טען ב"כ הנאשם כי הצוות החל את בדיקתו כאשר הנחת המוצא היתה שהמתלוננת נפגעה כתוצאה מארועים שחוותה בילדותה בתוך המשפחה (עמ' 71 לסיכומי ההגנה) לדברי העדה:

" ידענו באופן כללי, כמו שאמרתי לך שכתוב היה במכתב של עו"ד אפללו שאנחנו מתבקשים להעריך נכות בעקבות אירועים במשפחה, הדברים האלה ידענו, את פרטי התלונה שלה לא ידענו כהוא זה...ידענו רק שיש תביעה ויש בקשה מאיתנו להעריך נכות, את הקשר הסיבתי בין האירועים...ידענו שיש תביעה כלפי האב שהתעלל בה מינית ויש תביעה אזרחית" (עמ' 1205 לפרוטוקול).

255. לדברי ב"כ הנאשם קיימות סתירות רבות ומשמעותיות, כך בלשונו, בין הפרקים בחוות הדעת-ת/22: "הרקע המשפחתי (לדברי ע')" ו"בבדיקה משותפת עם ד"ר סבר, ד"ר פינצי, ד"ר שובל, וד"ר גולובצ'יק" לבין עדויות אחרות כגון: עדויות המתלוננת, עדות אנה אשד ועדות העו"ס סקנדריון (עמ' 70 לסיכומי ההגנה).

לא ברור לאלו סתירות מתייחס הסנגור, שכן הוא לא פרט אותן בסיכומיו. עם זאת, בהערכת עדותו של ד"ר סבר נדונו הסתירות לכאורה בין קביעותיו העובדתיות בחוות הדעת-ת/22 לבין דברי המתלוננת. מעיון בסתירות הלכאוריות הללו ניתן לראות כי אינן מהותיות ואין בהן כדי לקעקע את מסקנות חוות הדעת.

בהמשך דבריו טען הסנגור, כי לאור הזהות בין הפרק "הרקע המשפחתי (לדברי ע')" לבין הפרק "בבדיקה משותפת עם ד"ר סבר, ד"ר פינצי, ד"ר שובל, וד"ר גולובצ'יק" ולאור העובדה כי:

"...לא בוצעה כל בדיקה פיזית– הרי יש להניח שחלק גדול מהתיאורים הם למעשה תיאורים ועובדות שנמסרו לדר' סבר ע"י עו"ד אפללו או המתלוננת...

ולכן לדברי הסנגור:

"...האמינות של חוה"ד מוטלת ממש בספק ולא ניתן להסתמך עליה" (עמ' 71 לסיכומי ההגנה).

גם לעניין הבדיקה הפיזית התייחס ד"ר סבר בעדותו ואין מקום לחזור על כך (ראה עמ' 195-194 להכרעת הדין). באשר ל"דפי העבודה" ניתן לראות כי המסמכים נ/35 עד נ/39 מהווים את התשתית לכתיבת חוות הדעת, שהינה ראי וסיכום ממצה של מסמכים אלו.

256. בחקירתה הנגדית הסבירה העדה כי ביטוי-סימפטום נוסף למצוקתה של המתלוננת, שבא לידי ביטוי בבדיקה הוא בדידותה ומיעוט קשריה הבינאישיים בכלל, ועם גברים בפרט. עת נשאלה בחקירתה הנגדית כיצד תגיב אם מה שהציגה בפניה המתלוננת אינו מתיישב עם המציאות בכל הנוגע לבדידותה ולעובדה שאינה מקיימת קשרים בינאישיים, השיבה כי ראוי לבחון את טיב אותם קשרים בינאישיים.

לדבריה:

"כי יכולים להיות הרבה קשרים אבל בעצם הם לא קשרים עמוקים וקשרים אינטימיים, במובן לא במובן המיני אלא במובן הרגשי...לשתף, שאני יכולה להיות עם הרבה חברות אבל לא להרגיש שמישהי מהם היא באמת חברה שלי או לצאת עם הרבה גברים אבל אף אחד הוא לא מישהו שאני נותנת בו אמון...הספרות מתארת איך אומרת ג'ודי הרמן? שהקשרים הם בהתאם לכללים שלהם, זאת אומרת שומרות על קשרים מאוד שטחיים כשלא משתפות מה שבאמת קורה להן..." (עמ' 1213 לפרוטוקול).

257. סימפטום נוסף, עליו נשאלה בחקירתה הנגדית, ואשר מלמד על מצבה הפוסט טראומטי הקשה של המתלוננת, הוא הדחף הקיים אצל קורבנות מעשי התעללות מיניים לשחזר את הטראומה, מתוך רצון לשלוט הפעם במצב שגרם לטראומה. העדה הסבירה כי במצב כזה, מדובר ב"ההליכה כמו שה לטבח" (ביטוי שהשתמשה בו המתלוננת במהלך הבדיקה, עמ' 3 לחוות הדעת) לסיטואציות, שטומנות בחובן סכנה של שחזור הטראומה וקיפאון ההרגשה, כפי שהרגישה המתלוננת כאשר הלכה אל יגאל אביעד בטבריה.

לדברי העדה:

"מה שקורה בקומפל שנטורפי (דחף לשחזר את הטראומה-מ.ס.) זה ...הליכה כמו שה לטבח לסיטואציות שתומנות בחובם סכנה של שחזור הטראומה, וקיפאון והרגשה של אני לא יכולה לעשות שום דבר מול העניין הזה, כאילו קפאו שד שמשהו כל כך חזק ממנה דוחף אותה לשם..יש דחף לשחזר את הטארומה מתוך פנטזיה לשלוט בה, יש איזה דחף שאני אתמודד עם מצב דומה מזכיר והפעם אני אוכל לשלוט בו, לצערנו הבנות מקבלות אז איזה תחושה כזאת של שיתוק ולא מצליחות לשלוט, אבל יש איזה דחף מתוך הרצון, מתוך חוויה של חוסר אונים מתמשך יש דחף לרכוש שליטה ואז בנות מסתבכות ומשתחזרת הטראומה בסיטואציות אחרות בחיים" (עמ' 1215-1214 לפרוטוקול).

בהמשך דבריה אמרה העדה כי הכפייה לשחזר את הטראומה אינה מודעת אלא טמונה בתוך נפשו של הקרבן. לדבריה, המתלוננת ידעה כי זה " "צרות", כאילו חשה סימנים מוקדמים שעליה להתרחק מאדם זה (הכוונה ליגאל אביעד-מ.ס.)..." (עמ' 3 לחוות הדעת). אולם לא הקשיבה לתחושותיה, התנתקה מהם והלכה. כך, גם בתוך החדר עם יגאל אביעד, המתלוננת בקשה בקול חלוש שיפסיק, אך מהר מאד השתלטה עליה תחושה של קיפאון:

"זה מין מצב כמו דיסוציטיבי שהיא לא הייתה, שהיא התנתקה רגשית מהחוויה והיא הרגישה משהו קשה בין הרגליים, ואז היא התעשטה...אני מתארת לעצמי שהחוויה הזאת היא חוויה טראומתית...העניין הוא שמה שקורה זה כל כך עצוב שהן נכנסות שוב לאותו מצב של ניתוק וקיפאון, והשיתוק שמתארות ולא יכולות לחוות איזה תחושה של שליטה בטראומה. מה שהספרות מתארת, ואני גם ראיתי בקליניקה זה שהבנות משחזרות את הטראומה בהתקרבנות חוזרת, ..." (עמ' 1217-1216 לפרוטוקול).

לשאלת ב"כ הנאשם השיבה העדה כי המתלוננת לא הייתה מודעת כשהלכה ליגאל אביעד שחוותה סיטואציה דומה בעבר, כפי שלא הייתה מודעת לדחף הבלתי מודע שלה, לשחזר את הטראומה כדי לשלוט בה (עמ' 1220-1219 לפרוטוקול).

העדה שללה את האפשרות, שהמגע המיני בין המתלוננת ליגאל היה בהסכמה, ושלאחר מכן, בשל המבוכה והרקע הדתי שלה, פרשה אותו אחרת והעלילה עליו עלילת שקר. העדה הבהירה כי סיטואציה כזו אינה מתוארת בספרות, וכי בכל המקרים, במצב של עלילה "אין את החוויה של השיתוק", כפי שתארה אותה המתלוננת:

"אני לא נתקלתי וגם בספרות לא מתארים את זה, אלא כי אז אין את החוויה הזאת של שיתוק, אלא אם כן יש מקרים שאני לא נתקלת בהם של בנות שמעלילות כל מיני עלילות, אבל אז לא מתוארת החוויה האותנטית של שיתוק, והתיאורים האלה הם מאוד טיפוסיים למתואר בספרות להתמודדות של טראומה של פגיעה מינית...וגם הרגש העיוול הזה שמתארים שהוא מאוד קפוא, והוא מאוד מנותק, זה רואים בבדיקה" (עמ' 1223-1222 לפרוטוקול).

258. בהמשך חקירתה הנגדית, עומתה העדה עם דבריה לפיהם, ניסיון האונס בטבריה הנו חוויה טראומטית עבור המתלוננת, ועם האפשרות כי הוא המקור לכל הסימפטומים שהופיעו בהתנהגות המתלוננת. לדברי העדה, הסימפטומים של המתלוננת, לא יכולים להיות תוצאה של ארוע ניסיון אונס חד פעמי, כדוגמת הארוע בטבריה. העדה שללה זאת מכל וכל:

"ש : ...אז עכשיו אני שואל שאלה בהנחה שהטראומה שיש לגברת הזאת היחידה זה הטראומה של התקיפה בטבריה, לא היה שום דבר אחר, אז היא פיתחה תופעות של פוסט טראומה, לגבי האירוע בטבריה, האם זה מתקבל על דעתך?

ת : לא ממש...כי עוצמת הסימפטומים ההמשכות שלהם, ההשתפרות עם טיפול מצביעה על טראומה יותר ממושכת מאשר אירוע חד פעמי, במיוחד יותר מאשר אירוע חד פעמי. והתיאורים שלה שקשורים בקושי להתקלח, או תיאורים אחרים לא מתחברים ולא קשורים לטראומה הזאת בטבריה " (עמ' 1224 לפרוטוקול).

לאור דברי העדה לפיהם, קיימים שני סוגי טראומה, אחת מסוג A - ארוע חד פעמי ואחת מסוג B - ארועים רבים, והסתמכותה על דברי המלומדת ד"ר ג'ודי הרמן, שציינה כי ישנם נפגעי התעללות מינית שאינם עונים לכלל הסימפטומים שמופיעים בספר ההגדרות הפסיכיאטרי ה- D.S.Mטען ב"כ הנאשם בסיכומיו כי כאשר עומתה העדה עם התייחסותה של ד"ר קמפף-שרף לספר האבחנות המקובל באירופה ICD, "ששם נאמר בהוצאה 10 ע' 160 שלא ניתן לאבחן חולה ב-PTSD בקשר לאירוע מסויים עם חולפת תקופה של למעלה מ-6 חודשים או אם אין קשר הדוק ומיידי בין השפעת גורם הדחק לבין התחלת הסימפטום" (עמ' 72 לסיכומי ההגנה). ענתה העדה, כי הן ה-ICD והן ה- D.S.M מדברים על תגובה מושהית של בין חצי שנה לשנה (עמ' 1226-1225 לפרוטוקול). לפיכך, לשיטתו, התגובה הפוסט טראומטית שאובחנה במתלוננת החלה "לדגור", כך בלשונו, בזמן הטראומה שחלה לדבריו בעקבות ניסיון האונס בטבריה, ולא ניתן לקשור אותה לנאשם. לדברי העדה דווקא ה-ICD נותן מקום לתגובת טראומה מורכבת ממושכת שמתעוררת בעקבות התעללות מינית (עמ' 1225 ש' 27-30 לפרוטוקול).

זאת ועוד, כל מומחי התביעה העידו, וכך גם העדה, כי לא ניתן לקשור בין מגוון הסימפטומים שנצפו בהתנהגות המתלוננת ועוצמתם לבין ניסיון האונס בטבריה. וכי ניסיון האינוס בטבריה שימש זרז להזכרות בארועים המיניים שארעו בילדותה, ובעקבות תחילת ההזכרות החלו להופיע התסמינים הפוסט טראומתיים.

259. העדה הסבירה, כי ההורים הם דמויות כה חשובות עבורנו שקשה לנו להאמין שהם פגעו בנו. לכן, לדבריה, גם למתלוננת הגילוי היה קשה, הוא התרחש בשלבים, אט אט, כשהיא מתקדמת ונסוגה חליפות:

"כל מיני קטעי, שברירי זכרונות של חוויות שהיו לה עם אבא שלה פתאום התחברו לה, זה לא פתאום, אלא לאט לאט התחברו לתוך החלק הזה. ... במהלך הטיפול אצל אנה אשד היא התחילה לאט לאט לקשור ע' ועוד לא הייתה בטוחה בזה כי היה לה מאוד קשה גם לקבל את זה התחילה לקשור את זה לאבא שלה, צריך לזכור שילד תלוי בהורים שלו וגם בבגרות, אנחנו רוצים להאמין שההורים שלנו הם האנשים הכי נהדרים שדואגים לנו ואוהבים אותנו, ואיכפת להם מאיתנו, ולכן גם לע' לא היה קל החיבור לגילוי הזה זה היה לאט לאט ובשלבים כשזה היה מן קדימה ואחורה עד כמה אני מקבלת, עד כמה אני לא מקבלת, עם אמון התייסרות של לחשוב שאבא שלה פגע בה. זאת אומרת זה תהליך כזה" (עמ' 1243-1244 לפרוטוקול).

לדברי העדה, ההכרה או המחשבה, שהאב הוא הפוגע מלווה בהתייסרות רבה, ובלשונה:

"אני לא חושבת שהיא תתגבר על ההתייסרות הזאת לעולם" (עמ' 1244 לפרוטוקול).

260. בחקירתה הנגדית נשאלה העדה לגבי חלומותיה של המתלוננת, במיוחד לעניין חלום האונס על הדוכן בבית הכנסת (עמ' 4 לחוות הדעת), ולגבי האפשרות, שלמרות שבשעתו לא זיהתה את הדמות, בשלב מסוים תיזכר שזה האב. העדה הסבירה כי כאשר מנסים לחבר את כל האסוציאציות שקשורות לחלום, עשויים להיזכר בארוע פוגעני ובמבצעו:

" ...יכול להיות שבעבודה על החלום...יתחבר, הסוציאציות שקשורות לחלום יתחוור לה שזה מזכיר לה איזה אירוע פוגע של אבא שלה... פרויד גם עשה עבודה עצמית על חלומות... ניסה לחבר אסוציאציות, זאת אומרת אני חולמת על סיוט ואז אני מנסה לחבר את הריח שיש בחלום לאיזה ריח שמוכר לי, את המבט, את סוג המבט, את הגוון, את הטון של הקול, את הבגד, את הצורה שמישהו מתנועע ואז אני מחברת את זה לדמות שמוכרת לי" (עמ' 1229 לפרוטוקול).

בעקבות דברי העדה כי ניתן לעשות "עבודה על החלום", טען הסנגור בסיכומיו,שבטיפול אצל אנה אשד הדמות מהחלום לא מזוהה עם הנאשם ואילו בטיפול אצל העו"ס סקנדריון "צצה" (עמ' 73 לסיכומי ההגנה) דמותו של הנאשם. הנה כי כן, לדבריו, באמצעות "עבודה על החלום" המטפל יכול להשתיל למטופל זכרונות "ובמקרה שלנו לצייר על הדמות העמומה פרצוף" (עמ' 73 לסיכומי ההגנה). התשובה לכך ניתנה על ידי העדה שהסבירה את תהליך ההזכרות ההדרגתי והמיוסר של המתלוננת שסירבה תחילה להאמין שאביה הוא הפוגע. (יוער, כי הדברים הללו תואמים לחלוטין את דבריהם של מומחי התביעה האחרים בנושא).

261. לשאלת הסנגור הבהירה העדה כי הצוות קבע את הממצאים בחוות הדעת-ת/22 בין היתר על סמך התרשמותו מהאמינות של המתלוננת והאותנטיות שלה (עמ' 1231 לפרוטוקול).

בסיכומיו גרס ב"כ הנאשם כי לאור הסתמכות העדה וחבריה לצוות על דברי המתלוננת אין כל ערך לחוות דעתם ואין "בסיס סובייקטיבי לדיאגנוזה" (עמ' 73 לסיכומי ההגנה). בעניין זה הסבירה העדה על סמך מה התרשם הצוות כפי שהתרשם:

" כי לאורך כל חוות הדעת, תקרא בעיון, אנחנו כותבים מה לדבריה ומה ההתרשמות שלנו...אנחנו התרשמנו מהאמינות שלה, מהאותנטיות שלה...התיאור שלה של הסימפטומים שלה, מהתיאור שלה של החוויות הסנסוריות שמלוות אותה כמו תחושה של ריח, תחושה של מגע, שזה דברים שהיא תיארה, שאנחנו התרשמנו מהתיאור המאוד אותנטי שלה את הסימפטומים מאמינות דבריה,...היא תיארה ריח של אלכוהול, תיארה תחושה של איבר מין בפיה" [(ההדגשה אינה במקור-מ.ס.)(עמ' 1231 לפרוטוקול)].

היינו, העדה וחברי הצוות קבעו לאחר בדיקת המתלוננת, בהסתמך על מומחיותם בנושא כי התיאורים שמסרה המתלוננת, כמפורט לעיל, הינם אמינים ואותנטיים, לרבות תיאוריה את הסימפטומים מהם סבלה. התרשמותם מדברי המתלוננת היא שעמדה בבסיס חוות הדעת ולא דברי המתלוננת עצמה.

262. עת עומתה העדה עם הטענה כי כל יתר בני המשפחה, כך לדברי הסנגור, העידו שלא היה אלכוהול בבית הנאשם, השיבה:

"גילוי עריות מתרחש לא לפני כולם, ואם יש...שם יין לקידוש אז ייתכן שהוא שתה באותו זמן...יכול להיות שהיה אלכוהול בשעות הלילה כשאחרים הלכו לישון" (עמ' 1232 לפרוטוקול).

לא זו אף זו, יוער כי גם פרופ' שיף, בעדותה סיפרה שאחות המתלוננת כ', אמרה לה כי הנאשם נהג לשתות ולשחק קלפים (עמ' 1116 לפרוטוקול).

263. עוד הוסיפה העדה, כי לגבי התחושה שהייתה למתלוננת של איבר מין בפה, התחושה הזו כמו הזכרון, גם היא :

"ת: יכולה להיות נתונה להדחקה עמוקה.

ש : התחושה, לא הזיכרון?

ת : התחושה, תלוי בעוצמת הסוציאציה (הכוונה לדיסוציאציה-מ.ס.), אם הדיס סוציאציה מאוד עמוקה היא יכולה תחושה בתקופות שיהיה ניתוק ממנה" (עמ' 1233 לפרוטוקול).

לשאלת הסנגור מדוע כבשה המתלוננת את התיאורים האלה בליבה, כל השנים, הסבירה העדה את מהותו של מנגנון ההדחקה שבו השתמשה המתלוננת:

"זה המנגנון של הדחקה של ניתוק, מנגנון של דיסוציאציה שיש ניתוק והתרחקות מתוך האירוע המאיים, כשהיא אומרת בעצם מה שהיא אמרה זה שהיו תקופות שכן עלה בה זיכרון ויש תקופות שלא עלה בה זיכרון הזה," (עמ' 1235 לפרוטוקול).

העדה הדגישה כי גם לפני ההזכרות למתלוננת הייתה תחושה של איבר מין בפה, התחושה לוותה בריח של אלכוהול, וכן תחושות קשות ובעייתיות עם הקרבה לנאשם. לדבריה:

"ת: ...איזה חוויה של תחושה של איבר מין בפה. או תחושה שקשה לה עם הקרבה של אבא שלה או שקשה לה עם הצחוק...וזה תחושות שזה פעם התעורר בה ופעם זה עלה בה, ופעם זה היה מודחק יותר. ותמיד זה הטריד אותה מה זה ההרגשות האלה.

ש: לפני התקיפה בטבריה?

ת : כן.

ש : זאת אומרת מה שאת אומרת שע' סיפרה לכם שלפני התקיפה בטבריה הטריד אותה למה יש לה תחושות בעייתיות כלפי אבא שלה?

ת : כן. כי ילדה אמורה לאהוב את אבא שלה" [(ההדגשה אינה במקור-מ.ס.)(עמ' 1235 לפרוטוקול)].

264. לגבי תופעת הדיסוציאציה, מימדיה והיכולת שלה ליתן הסבר להתנהגותה של המתלוננת, העידה העדה באופן חד משמעי, שההנחה של ההגנה, שהייתה צריכה להיות אינדיקציה כלשהי לחלק מהתחושות, סימפטומים בזמן אמת אינה נכונה:

"...אמרתי קודם ואני אחזור ואני אגיד, בהתאם לעוצמת הדיס סוציאציה הניתוק, כך יכולה להיות התחושה חיה או מתנתקים ממנה, ככל שהחוויה של אימה, ככל שהדמות קרובה יותר, זאת אומרת שזה כרוך באיום, בסכנה יותר גדולה, ככל שהדמות קרובה יותר לקורבן, כך הדיס סוציאציה תהיה עמוקה יותר, ואז יכול להיות ניתוק גם מהתחושות. ואז אירוע שקורה אני אראה סרט שיהיה פה איזה אפליקציה של משהו מאוד דומה, פתאום תחושות יתעוררו" [(ההדגשה אינה במקור-מ.ס.) (עמ' 1234 לפרוטוקול)].

265. לשאלה האם לפי הסימפטומים שנצפו אצל המתלוננת, ניתן היה להבחין האם הפוגע הוא דוד או שהפוגע הוא הורה (אב), השיבה העדה:

"ככל שרמת הקרבה גבוהה יותר כך רמת הדיסוציאציה הניתוק עוצמתם עמוקה יותר, כך שהיפותטית אם הדוד היה מעורב בגידול של ע', והיה נניח הייתה אחרי בית ספר באה יום ביומו לבית הדוד והדודה, והייתה גרה שם, או מן סיטואציה כזאת שהם מעורבים בצורה אינטנסיבית בגידול שלה כמו שההורים אמורים להיות, היפותטית עלול להיות" (עמ' 1227 לפרוטוקול).

כאמור, ועל פי כל הראיות שבפנינו לא היה למתלוננת דוד או קרוב אחר שהיה מעורב בגידולה ואשר שימש עבורה דמות הורית.

266. לשאלת הסנגור העדה דחתה אפשרות של סוגסטיה על ידי "הקורא בעיניים", לדבריה לא הובאה לידיעתה העובדה כי המתלוננת פנתה אליו, אולם גם אם עובדה זו הייתה מונחת לפניה, לא היה בה כדי לשנות את התרשמותה ומסקנותיה שכן:

"זה חלק מאוד קטן בתוך הפאזל, מה שלנו היה הכי משמעותי זה באמת האותנטיות שלה והסימפטומטולוגיה" (עמ' 1242 לפרוטוקול).

267. בהמשך חקירתה הנגדית, נשאלה העדה על בסיס מה נקבע בחוות הדעת-ת/22 כי אימה של המתלוננת אשמה אף היא במצבה הרפואי. והעדה הסבירה מדוע סבר הצוות כי האם יכלה לדעת על מצוקת המתלוננת, בחרה שלא לדעת ולא הגנה עליה. העדה הדגישה כי חוסר האמונה של האם בדבריה וחוסר האמפטיה החמירו את מצבה של המתלוננת:

"כמו שע' אומרת, אימה יכלה לראות שאני עם תחתונים קרועים, אימה יכלה לראות שהאבא בלילה יוצא מהמיטה ולא נמצא במיטה של בני הזוג, אישה יכולה להרגיש שבעלה איך שהוא...אחת המצוקות הגדולות של בנות שעברו התעללות מינית זה יותר מהפגיעה של האב זה חוסר ההגנה מצד האם שלא יכלה לראות ואחת הפגיעות הקשות של ע' כמו שאנחנו התרשמנו זה שהאמא אמרה שהיא העונש שלה בחיים, שהיא הדבר הכי נורא שקרה לה בחיים. וזו הרגשה של ע', שבעצם אין שום תחושה של המפטיה למצוקה שלה מצד האמא...שהאמא לא מאמינה לה" (עמ' 1248-1247 לפרוטוקול).

בסיכומיו טען הסנגור כי לא הובאו כל ראיות שאימה של המתלוננת לא תפקדה כאם, והצוות קבל עובדה זו מפיה של המתלוננת בלבד. יוער, כי לא רק המתלוננת טענה זאת, גם אחותה כ' אמרה בעדותה כי אימן לא תפקדה כאם (ראו, גם התייחסות לכך בהערכת עדותו של ד"ר סבר, עמ' 7 לחוות הדעת).

ג.2. המומחים מטעם ההגנה

פתח דבר

268. בטרם נעמוד על עדויותיהם של מומחי ההגנה בתחום הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה- ד"ר קמפף וד"ר גאוני יש לציין את הדברים הבאים :

א. מאחר ומדובר בהליך פלילי המתלוננת לא נבדקה על ידי מומחי ההגנה, ד"ר קמפף-שרף וד"ר גאוני. בית המשפט ביום 12.07.06 דחה את בקשת הסנגור לאפשר למומחה מטעמו לבדוק את המתלוננת. באותה ישיבה, ב-12.07.06, הוצע על ידי התביעה כי ימונה פסיכיאטר מומחה מטעם בית המשפט, שיבדוק את המתלוננת וייתן חוות דעת מטעמו. ב"כ התביעה הסכימה אף לוותר על מומחיה ולהסתפק בחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט. הסנגור לא הסכים לכך ודרש כי המומחה דנן יתן חוות דעת תיאורטית מדעית בלבד: "אני אסכים שהוא יתן חוות דעת תיאורטית על המצב דהיום" (עמ' 1626 לפרוטוקול), שכן לדבריו התביעה לא התמודדה עם המינוח התיאורטי של "ריפרס ממורי", ובלשונו: "אני אמליץ על מומחה מטעמכם בשאלה המדעית" (עמ' 1627 לפרוטוקול). וכן דרש כתנאי מוקדם למינוי מומחה מטעם בית המשפט שהמתלוננת תיבדק תחילה על ידי מומחה מטעמו. (עמ' 1026-1021 לפרוטוקול). כך סוכלה האפשרות שימונה מומחה ניטראלי מטעם בית המשפט על דעת שני הצדדים, אשר יבדוק המתלוננת וייתן חוות דעת בעניינה.

ב. על ידי ד"ר גאוני וד"ר קמפף-שרף הוגשו חוות דעת שסומנו בהתאמה - נ/45 ונ/46.

חוות הדעת הללו מורכבות משני נדבכים: החלק הראשון – המדעי תיאורטי והחלק השני- מתייחס לעניינה של המתלוננת, לרבות מצבה הנפשי, הגופני, זכרונותיה וכדומה. החלק התיאורטי מבוסס על תיאוריות פסיכולוגיות ופסיכיאטריות המצויות לכאורה בתחום התמחותן ומומחיותן של העדות, ואין מניעה לכך שהעדות יביאו את התיאוריות המדעיות לעניין זכרונות משוחזרים או זכרונות שווא בפני בית המשפט. אולם, המומחיות מטעם ההגנה לא הסתפקו בכך אלא דנו בחוות הדעת דנן גם במצבה הנפשי, הגופני של המתלוננת ובזכרונותיה. חלקים נרחבים מחוות הדעת המתייחסים לכך, הינם בגדר השערות גרידא ללא כל בסיס עובדתי ומקצועי.

כאמור לעיל, במקרה הנדון המתלוננת לא נבדקה על ידי העדות, הן לא פגשו בה ולא שוחחו עמה. כפי שיפורט בהמשך, למומחיות גם לא הועבר כל החומר הרלבנטי כי אם חלקים סלקטיביים ממנו בלבד. יוער כי העדות אף לא הסתמכו בחוות הדעת שלהן על רשומות רפואיות שנערכו בנוגע למתלוננת. לכן ישום התיאוריות הללו על עניינה של המתלוננת והסקת מסקנות לעניין זכרונה ו/או מצבה הנפשי חוטא למטרה שלשמה הוגשו חוות הדעת. היעלה על הדעת, שפסיכיאטר או פסיכולוג יקבעו אבחנה רפואית- נפשית לגבי מאן דהוא בנסיבות הללו?!

עדת ההגנה ד"ר אורלי קמפף- שרף

269. העדה הינה פסיכולוגית קלינית מומחית, נוירופסיכולוגית. מתמחה באבחון על רקע תופעת פוסט טראומה כתוצאה מארועים חבלניים, פגיעות ראש ו/או נפש בכלל. ערכה את חוות הדעת- נ/46 מטעם הנאשם. הישגיה המקצועיים פורטו בהרחבה בנ/46.

להלן תמצית עדותה:

270. לדברי העדה, לצורך מתן חוות דעתה נעזרה במסמכים הבאים: חקירתה הנגדית של ד"ר אשד, מכתב המתלוננת לשמעון נחמני-ת/3 ועדותו במשטרה, עדות יגאל אביעד במשטרה, דיווח מילולי שנמסר לה על ידי הסנגור באשר לתוכן עדותה אורית ר. וכן חוות דעתה של ד"ר גאוני.

271. בראשית דבריה ציינה העדה כי חוות דעתה עוסקת בפן התיאורטי של היזכרות מאוחרת בהתעללות מינית בילדות. "חוות דעתי(חוו"ד) זאת עוסקת בצד התיאורטי של היזכרות מאוחרת בהתעללות מינית בילדות במסגרת הליכים בבית המשפט" (עמ' 2 לחוות הדעת).

בהמשך סקרה העדה בנ/46 את הנושא של זכרון משוחזר והבניות:

בתחילה דנה בתופעת ההדחקה (reprssion) וטענה כי המחקר מראה ש"רב האנשים שעברו טראומה זוכרים אותה, לפחות באופן חלקי, ואינם מדחיקים אותה" (עמ' 8 לחוות הדעת). לדבריה, קיים מחקר לגבי אנשים שעברו טראומה מתועדת, שדווחו על תחושות של ניתוק מהמציאות, דיסאוריאנטציה, דפרסונליזציה ופלשבקים, אך תגובה של אמנזיה מוחלטת לא מדווחת בספרות.

בהמשך עסקה העדה במושג דיסוציאציה, שהנו מנגנון פסיכולוגי הגורם לשכחת ארועים טראומטיים. הכוונה בדיסוציאציה היא "לקושי של אדם לחבר יחדיו את כל האספקטים הרלבנטיים של החוויה הטראומטית ואז ההיזכרות בחוויה קשה או שכלל אינה אפשרית" (עמ' 8 לחוות הדעת).

אולם, לדבריה, קיים קושי להסביר שכחת התעללות מינית בילדות על ידי שימוש במנגנון זה (ראו לעניין זה, את דבריה של המלומדת ד"ר ג'ודית לואיס הרמן שיובאו להלן שסתרה את דברי העדה לחלוטין)

בנוסף עסקה העדה בזכרון משוחזר, שלדבריה בניגוד להדחקה מוחלטת שהיא ככל הנראה ארוע נדיר, נפוץ יותר המקרה של זכרון שפרטיו נבנים תוך כדי ניסיון להזכר בדבר שמעולם לא התרחש. לדברי העדה, המצדדים בטיפול שמשחזר זכרון מכנים את הזכרון המשוחזר- "recovered memory " כלומר גילוי זכרון, בעוד שמי שסבורים כי טיפול כזה עלול לגרום לשחזור זכרונות של מעשים שלא התרחשו במציאות מכנים זכרון מסוג זה "זכרון שווא" או "זכרון מסולף" (false memory). יצוין, כי למרות שהזכרון הוא של ארוע שלא התרחש במציאות, הפרט מאמין בנכונותו בעצמה רבה. לדברי העדה, האנשים שאצלם נוצר הזכרון המסולף הם אנשים סוגסטביליים יותר מאחרים. כאשר הזכרון עצמו יכול לעלות באופן ספונטאני או כתוצאה מהתערבות שכרוכה באמונות דומות לגבי מקור המצוקה הנפשית, כגון: שיחה עם אחר או ספרי עזרה עצמית פופולאריים.

בנ/46 דנה העדה במחקרה של פרופ' אליזבת לופטוס לעניין זכרון מסולף וסמכה מסקנותיה עליו. לדבריה, בעקבות ביקורות שנכתבו על המחקר דנן, הופיעו מחקרים נוספים רבים שאיששו את התיאוריה כי ניתן לשתול במוחו של אדם זכרון מורכב באופן שהוא ישתכנע שהזכרון אמיתי. מחקרים רבים הצביעו על כך, שאנשים נוטים למלא פערים בזכרון במה שמצופה מהם ויוצרים לעצמם זכרון שווא.

ה. בהמשך, התייחסה העדה לזכרון מובנה בטפול פסיכולוגי. לדבריה, העובדה שמטפל הינו בעל דיפלומה לא מבטיחה כי הוא נמנע במהלך הטיפול משימוש בטכניקות סוגסטיביות פסולות. לדברי העדה, כאשר מטופל מביא את זכרונותיו לקליניקה של הפסיכולוג, הפסיכולוג מתייחס לזכרונותיו כאל מציאות. זו אכן המציאות הפנימית של המטופל, אולם "הוצאת המציאות הטיפולית מחוץ לקליניקה ואל אולם בית המשפט הינה בעייתית, שכן בית המשפט מעוניין באובייקטיביות, בעולם המציאות הכללית ולא במציאות הפנימית של המטופל" (עמ' 13 לחוות הדעת).

בהמשך סקרה העדה את ההתפתחויות בתחום תביעות על רקע גילוי זכרונות של התעללות בקטינים. לדבריה, בסוף שנות ה-80 רבו הטענות לפיהן, התעללות מינית בילדים נעלמת מן המודעות על ידי מנגנוני ההדחקה או הדיסוציאציה. הזכרונות חזרו באופן כללי בעזרת מטפל או אחרי קריאת ספר על נצולי תקיפה מינית. סוגיה זו עוררה מחלוקת עזה בקרב המומחים וב-1992 הוקמה בארה"ב הקרן לטפול בנושא סינדרום זכרונות שווא

(Syndrome False Memory Foundation), להלן- "FMSF". הקרן הוקמה על ידי הורים שהואשמו על ידי ילדיהם הבגירים בהתעללות מינית בילדות עקב גילוי זכרונות בבגרותם ובסיוע אנשי מקצוע. לדברי העדה, בהשוואה לתחילת שנות ה-90, יש היום פחות מקרים בהם אנשים תובעים על בסיס הדחקה מאסיבית והזכרות מאוחרת בהתעללות מינית ליותר מקרים של תביעות כנגד מטפלים על השתלת זכרונות שווא.

בנוסף סקרה העדה בנ/46 את ההתפתחויות בתחום הטפול בקורבנות של התעללות מינית בילדות וגרסה כי בדוח של פסיכולוגים שמונו על ידי אגודת הפסיכולוגים האמריקאית

(APA) לחקור את נושא חקירת זכרונות של התעללות מינית בילדות נטען, כי רוב האנשים שעברו טראומה מינית זכרו את התקיפה, אין סימפטומים ייחודיים אשר מאפיינים את מי שעבר התעללות מינית בילדות וכן שהמטפלים חייבים להיזהר מטעויות של מעשה או מחדל. לדבריה, בדומה לאגודה האמריקנית, החברה הבריטית לזכרונות שווא: (The British False Memory Society) פרסמה ב-1999 את דוח ברנדון, שגרס כי אין דרך בטוחה לטפול בזכרון של התעללות מינית בילדים וכי כל השיטות עלולות לעורר זכרונות שווא של התעללות. לדבריה: "דו"ח זה הפך לאוטוריטה המובילה שמוגשת בעדויות מומחים בבתי משפט בעולם וסביר שתשפיע על הטיפול הנפשי ועל מקצועות טיפוליים דומים בעתיד" (עמ' 16 לחוות הדעת).

לדברי העדה, בשנת 2000 פורסמה הצהרת עמדה של אגודת הפסיכולוגים באמריקה בנוגע לטיפולים שבהם מרכז הטיפול הוא התעללות בילדות:

"המסמך הביא המלצות למטפלים ולמטופלים, ביניהן כשמומחה מתבקש לחוות דעה לגבי זיכרונות התעללות, על הפסיכיאטר להימנע מהצהרה פומבית בכל הנוגע למידת הדיוק ההיסטורי של דיווחי המטופל" (עמ' 16 לחוות הדעת).

עוד אמרה העדה, שבפרסומים שונים של פסיכולוגים קליניים בארה"ב "ניתן לראות שינוי בהמלצות על שיטות טיפול...וכן בתפיסת תפקידו של המטפל" (עמ' 16 לחוות הדעת).

לטענתה, קיימת כיום הסכמה כללית בין חוקרים וקלינאים על כך שרוב קורבנות התעללות מינית זוכרים את הפגיעה, "ברמה זו או אחרת" (עמ' 16 לחוות הדעת), והרעיון של הדחקה חוזרת של ארועים מרובים "איננה מוסברת גם ע"י תומכי רעיון ההדחקה ויותר מקובלת הדעה כי אפשרי לבנות זיכרונות שווא מוטעים בדבר התעללות מינית בילדות שבהם משוכנעים הקורבנות למרות שמעולם לא אירעו" (עמ' 16 לחוות הדעת).

272. העדה סבורה כי אין כיום דרך להבחין בין הדחקה שעלתה לאחר שנים של שהיה ב"לא-מודע" לבין זכרון שהובנה תוך כדי קבלת סוגסטיות, אלא באמצעות הוכחות חיצוניות. עם זאת ישנם מספר מאפיינים של הזכרון המובנה, שיכולים להגביר את ההסתברות לזיהוי זכרון מובנה שאינו אמיתי: ישנם לפחות שני גורמים להתפתחותם של זכרונות מסולפים- גורם פנימי וגורם חיצוני. "הגורם הפנימי לייצור זיכרון התעללות יכול להיות צורך למסך התנסויות (ילדות) שאינן התעללות מינית והן כואבות...אך פחות נסבלות" (עמ' 17 לחוות הדעת). יצירת פנטזיה, כך בלשון העדה, של התעללות שבה קיימים הטוב והרע באופן ברור מספקת את ההסבר ההגיוני לחוויות ולרגשות מבלבלים. הגורם החיצוני להבניית זכרון שווא יכול להיות נסיבות מקדימות שסביר שיעוותו זכרון קיים או ישתלו זכרון חדש לגמרי. נסיבות מקדימות כאלו כוללות ציפייה מהמטפל, ציפייה מקבוצות, חשיפה לתכנים חזותיים (סרטים/ תמונות). נסיבות מקדימות כגון אלו, לצד חרדה, גורמות לאנשים להאמין שחלום או חוויה אכן התרחשו. לכן, לדבריה, בהמלצותיה של החברה הבריטית לזכרונות שווא הציעה לא לתשאל את המתלוננת לגבי פרטים הקשורים לזכרונות עצמם שכן בעלי זכרונות מובנים עמידים בפני שאלות לגבי הזכרון עצמו. אלא שאלות שקשורות למציאות, לדוג' מתי ספרה על התעללות לראשונה והאם הייתה תקופה שבה לא זכרה כלל את ההתעללות וכדומה.

273. לסיכום דבריה ערכה העדה, בלשונה: "אינטגרציה: הבנת המקרה שלפנינו לאור הרקע התיאורטי" (עמ' 17 לחוות הדעת). בפרק זה קבעה העדה כי מקריאת המסמכים שהועמדו לעיונה ולאור דברי הסנגור לא קיימת ראיה חיצונית אובייקטיבית בלתי תלויה בדברי המתלוננת שיש בה להוות אישוש חיצוני לטענותיה, "להערכתי המקצועית סביר ביותר כי המתלוננת מציגה זכרון מדומה וזכרון שווא שהתפתח אצלה בהדרגה" (עמ' 18 לחוות הדעת). לדבריה, מדובר בבחורה מבית מסורתי, שבעת השירות הלאומי שלה חוותה ניסיון אונס, שהינו ארוע מביש ומערער מבחינתה. היא לא שתפה את בני משפחתה ואת חברותיה בנעשה, ובצר לה, פנתה ל"קורא בעיניים", אדם שהעדה מכנה "שרלטן", והוא עורר בה אמון. לדברי העדה הוא אשר פילס דרך לליבה ולמוחה של המתלוננת באמצעות גישושים. גישושו של ה"קורא בעיניים" מתואר לדעתה, במכתבה של המתלוננת לשמעון שם היא מספרת כי הוא:

"מיד חש שהיא מפחדת...מישהו פגע בך נפשית ופיסית...זה לא הפעם הראשונה, נכון?...זה קרה בעבר הרחוק...מה את זוכרת מהילדות שלך?...כשאבא שלך מתעצבן הוא לא שולט בפה...בשלב זה מציינת המתלוננת כי הרמיזות של הקורא בעיניים על כך שאביה תקף אותה באופן דומה למה שארע לה בבגרותה לא יתכנו: "לא יכול להיות, על מה הוא מדבר...לא היה ולא נברא" (עמ' 18 לחוות הדעת).

לדברי העדה, הנושא עורר אצל המתלוננת סיוטים והיא ראתה דמויות מפחידות, אולם לא זיהתה את פני התוקף. גם בעת כתיבת המכתב התלבטה המתלוננת אם אכן התרחשו הארועים ולמרות זאת, כפי שכתבה לשמעון, כיוון שלא הבינה מה המקור לתמונות ולסיוטים הניחה כי יש דברים בגו. בנוסף, גם במהלך הטפול אצל ד"ר אשד לא ברור למתלוננת מה קרה ואם אכן קרה. כפי שהוזכר, יחס קרוב וחם מצד המטפלת, העובדת סוציאלית והתהליך בקבוצת התמיכה היו חממה להבניית זכרונות מסולפים, שכן הם עודדו אוירה שציפתה להזכרות בכיוון מסוים. לא מפתיע אפוא,לדברי העדה, כי בטפול אצל העובדת סוציאלית, שכיוון להזכרות נוספת, הופיעה ההתדרדרות במצבה הנפשי של המתלוננת.

לבסוף קבעה העדה כי ההסתברות שמדובר בזכרון מובנה ולא בהזכרות מדויקת של ארועים מעברה של המתלוננת גבוהה מאד, שכן מתקיימים תנאים רבים וישנם אפיונים רבים של זכרון שווא. ראשית, לטענת העדה, היא הוכיחה בנסיבות מקרה המתלוננת, שמתקיימים גורם פנימי וגורם חיצוני הגורמים להתפתחותם של זכרונות מסולפים. שנית, לטענתה:

"למתלוננת אין כמעט זיכרונות מעברה. כפי שהוזכר, אנשים נוטים למלא פערים בזיכרון במה שמצופה מהם ויוצרים לעצמם זיכרון שווא" (עמ' 18 לחוות הדעת).

בנוסף, לדבריה:

"בעוד שדיסוציאציה יכולה להסביר שכחה של פרטים מאירועים טראומטיים אין עדויות לשכחה מוחלטת כפי שהמתלוננת חשבה שארע אצלה. גם אם אירוע אחד יכול להישכח...אין הסבר הגיוני או עדות מדעית שתומכת במנגנון כלשהו לתופעה של הדחקה חוזרת" (עמ' 19-18 לחוות הדעת).

לפיכך, הסיקה העדה:

ש"במקרה זה התלונה התפתחה מחוסר זיכרון מוחלט להיזכרות בסדרת מקרים פוגעניים או אלימים לאורך זמן/במקומות שונים/במצבים שונים, ולכן פחות סביר שזיכרון זה מבוסס על מציאות, סביר יותר כי מדובר בזיכרון מסולף" (עמ' 19 לחוות הדעת).

274. זאת ועוד, העדה אף לא פסלה את האפשרות של שקר מכוון לצורך השגת רווח משני על בסיס נקמני או רווח כספי (עמ' 19 לחוות הדעת). הטענות של זכרונות מדומים ורווח משני על רקע בצע כסף, הן טענות עובדתיות הסותרות זו את זו.

(ראה לעניין זה את דבריה של כב' השופטת רוטלוי בתפ"ח 1035/03- מד"י נ' פלוני, שהובאו לעיל).

כמסקנה סופית קבעה העדה כי מדובר במקרה קלסי של False Memory. לדבריה, אין סיבה להניח קיומו של קשר בין ההפרעות הנפשיות שנתגלו אצל המתלוננת בבגרותה לבין התעללות מינית בילדותה, ואם לקשרן לארוע כלשהו, "הרי שהסביר ביותר הוא שההפרעות הן כתוצאה מאירוע הניסיון לאונס" (עמ' 19 לחוות הדעת).

הערכת עדותה של ד"ר קמפף-שרף:

275. העדה העידה כעדה מומחית מטעם ההגנה, ולדברי הסנגור חוות דעתה הנה חוות הדעת העיקרית מטעם ההגנה (עמ' 33 לסיכומי ההגנה).

276. לטענת הסנגור, אותה הוא סומך על מסקנותיהן של העדה וד"ר גאוני, זכרונותיה של המתלוננת הנם בגדר זכרונות מדומים. לדבריו, מדובר במקרה יוצא דופן, כאשר ההזכרות של המתלוננת לא הייתה ספונטאנית אלא נבנתה במהלך תהליך ארוך של טיפול נפשי. את "האשמה" לזכרונות המדומים של המתלוננת הטיל הסנגור, בין היתר על העו"ס, הגב' סקנדריון, שטיפלה במתלוננת.

כאמור הסנגור טען בסיכומיו, כי העו"ס סקנדריון, שטפלה במתלוננת איננה מומחית, היא לא שמרה תיעוד בכתב לגבי מהלך הטפול וככל הנראה "המציאה" סיפורים: "...הגב' סקנדריון שלא המציאה אפילו רישום אחד. כפי שנראה...לא מהססת להמציא סיפורים ששמעה לכאורה מפיה של המתלוננת" (עמ' 43 לסיכומי ההגנה; באשר להערכת עדותה של ויקי סקנדריון ראה הדיון בעמ' 166-165 להכרעת הדין).

לשם הוכחת טענתיו הוגשה כאמור חוות דעתה של העדה- נ/46, שהוגדרה כחוות דעת תיאורטית גרידא:

"אני כתבתי חוות דעת תיאורטית והמטרה לא היתה אבחנה של המטופלת אלא חוות דעת לגבי הנושא של זיכרון משוחזר והבניות" (עמ' 1633 לפרוטוקול).

אולם, חרף האמור לעיל, בתום הסקירה התיאורטית משתנה המגמה ובפרק "סיכום ומסקנה" "מיושמת" התיאוריה, שהועלתה על ידי העדה על נסיבות המקרה של המתלוננת, תוך הסקת מסקנות לפיהן עדות המתלוננת הנה בגדר דמיון וזכרונות שווא.

אשר על כן, קיימת סתירה מהותית בין הפרק המקדמי בחוות הדעת לבין הפרק המסכם. שכן מחד, הצהירה העדה כי המדובר בחוות דעת תיאורטית, ומאידך, הסיקה מסקנות לגבי זכרונותיה של המתלוננת וזאת מבלי לבדוק ולבחון אותה, ואפילו מבלי לעיין בפרוטוקולים של עדותה בבית המשפט או בהודעותיה במשטרה. ואכן במהלך חקירתה בבית המשפט עלתה בעייתיות זו ובבית המשפט אף העיר על כך לעדה.

לדברי כ.ה. אופיר:

"תסכימי גבירתי שאם את לא ראית אותה ולא קראת שם דבר שלה, להוציא מכתב אחד, בחורה שהיא בת עשרים ו, כן, את לא יכולה להדביק לה תיאוריה...ככל שתהיה התיאוריה בעצמה נכונה" (עמ' 1643 לפרוטוקול).

277. כאמור ניתן היה לצפות, שמלבד חומר מחקרי רב, יונח בפני העדה חומר עובדתי שעל בסיסו יש לבנות את חוות הדעת בנוגע למתלוננת. כיצד ניתן להתייחס לזכרונותיה של המתלוננת מבלי לשמוע את דבריה או לכל הפחות לעיין בהם, ואף מבלי לעיין בעדויות אחרות החשובות לעניין, לרבות עדויות כל המטפלים שטיפלו במתלוננת במשך השנים.

על כך תהה בית המשפט ואף עימת את העדה עם הבעייתיות שיש בכך. והעדה אישרה כי לא הגיעה למסקנות בעניינה של המתלוננת וכי התייחסה רק לנושא הסבירות לפיו בנתה זכרון מסולף:

"כ.ה. אופיר: אבל גברת שרף...אין לך אבל צל של מושג מה אמרה המתלוננת עצמה, מה אמרה ע'. את לא ראית...את לא קראת שום מילה שהיא אמרה. לפי המסמכים שיש לך הכל מרחוק, מין איזה רפיפות כזו, נגיעה, מה יש לה? יש לה חקירה נגדית של הפסיכולוגית, לא שלה, לא של הבחורה שעליה את כותבת. יש לך מכתב המתלוננת, זה מה שיש לך, מכתב אחד וממנו את אומרת כבר בנית שזה היה בהדרגה שזה הלך והחמיר והלך, מאיפה את יודעת? מאיפה את יודעת?...אין לך שום אינדיקציה בחומר שהלך והחמיר, שהלך והסלים. כל מה שבנית לפני רגע. עכשיו, יש לך עדות שמעון לחמני במשטרה, לא יודעת מה זה שייך, ויגאל אביעד במשטרה נגיד, ויש לך הסברים. אין לך את הבן אדם עצמו.

ת : נכון.

כ.ה. אופיר : אז איך את יכולה... להגיע למסקנה לגבי הזיכרון שלה היעדר זיכרון שלה, אישיות שלה, משהו?...

ת : או.קיי. לא...אני לא כתבתי על האישיות שלה, כתבתי על הסבירות שהיא בנתה איזשהו זיכרון מסולף..." [(ההדגשות אינן במקור-מ.ס.) עמ' 1643-1642 לפרוטוקול].

278. בסיכומיו גרס הסנגור כי לאחר שהעדה הוכיחה, שהתופעה של בניית זכרון מסולף קיימת היא הגיעה למסקנה ש"אין דרך להבחין בין הדחקה שעלתה לאחר שנים שהייתה מאוחסנת ב"לא מודע" לבין זיכרון שהובנה תוך כדי קבלת סוגסטיות או בניסיון לישב סתירות או קשיים מהעבר אלא באמצעות הוכחות חיצוניות" (עמ' 17 לחוות הדעת וכן עמ' 43 לסיכומי ההגנה). לכן לטענתו, אין לסמוך על דברי המתלוננת וראוי שתהיה ראיה חיצונית ממשית "לתמוך בזיכרונות" (עמ' 43 לסיכומי ההגנה). כאשר, לדבריו, במקרה שלפנינו לא הובאה ראיה כזו.

אינני מקבלת את טענת הסנגור, כי אין דרך להבחין בין זכרונות מודחקים שעלו לאחר שנים לבין זכרונות מסולפים אלא באמצעות ראיות חיצוניות. לא כך העידו מומחי התביעה. זאת ועוד, כפי שפורט לעיל, קיימות ראיות התומכות בדבריה של המתלוננת לרבות העדויות על מצבה הנפשי והפיזי והסימפטומים הפוסטראומתיים מהם סבלה עדויות המטפלים, עדות דודתה ברכה שאף אישרה את הזכרונות הנוגעים לתספורתה הקצוצה של המתלוננת ולאחיה הקטן שנקשר ברגלו ללול, עדות אחותה כ' ועוד.

279. בהמשך טען ב"כ הנאשם, כי גם ד"ר סבר הסכים כי קיימים מקרים של זכרון מסולף והוא אף העיד על עצמו, כמי שאבחן מספר מקרים כאלו.

אכן, בעדותו בבית המשפט אמר ד"ר סבר כי קיימים מקרים של זכרון מסולף, אולם הוא הבהיר, באופן חד משמעי, כי אין בין מקרים אלו לבין המתלוננת ולא כלום: " אין קשר בין 2 הדברים (בין מקרה של f.m.s. לבין מקרה המתלוננת-מ.ס.). היא לא באה לרצות איש, היא לא המציאה סיפור, ויותר מזה, הסיפור יותר מדי מורכב..." (עמ' 1390 לפרוטוקול).

280. כאמור לעיל, לדברי העדה:

"כיון שאין הסבר הגיוני או עדות מדעית שתומכת במנגנון כלשהו לתופעה של הדחקה חוזרת...הרי שבתביעות בהן נטען כי הודחקה לחלוטין סדרת מקרים פוגעניים או אלימים לאורך זמן/ במקומות שונים/ במצבים שונים, פחות סביר שהזיכרון המובנה יהיה אמיתי לעומת אירוע בודד" (עמ' 17 לחוות הדעת).

חרף האמור, הדעה הרווחת בנושא הדיסוציאציה היא כי במקרים של התעללות מינית, לרבות ארועים חוזרים, ובפרט בדינאמיקה של גילוי עריות, ילדים משתמשים במנגנון דיסוציאציה על מנת שיעלה בידם להמשיך בשגרת חייהם, כפי שמובא בהרחבה בספרה של המלומדת ג'ודית לואיס הרמן:

"...הסביבה הפתולוגית של התעללות כופה התפתחות של יכולות יוצאות מן הכלל, יצירתיות והרסניות כאחד. היא מטפחת מצבי תודעה לא נורמליים, שבהם היחסים הרגילים בין גוף לנפש, בין מציאות לדמיון, בין ידיעה לזכרון, אינם תקפים עוד. מצבי התודעה האחרים הם כר פורה לשכלול מגוון עצום של סימפטומים, הן סומטיים הן פסיכולוגיים. והסימפטומים האלה מגלים ומכסים את מקורותיהם בעת ובעונה אחת: הם דוברים בשפה מוסווית של סודות נוראים שאין להביעם במילים...

...

המשימה הקיומית של הילדים נפגעי ההתעללות קשה לא פחות. אף שהם תופסים את עצמם כמסורים בידי כוח חסר רחמים, שומה עליהם למצוא דרך לשמור על תקווה ומשמעות. הבררה האחרת היא ייאוש גמור, דבר ששום ילד אינו יכול לשאתו. כדי לשמור על אמונתם בהוריהם עליהם לדחות את המסקנה הראשונה והברורה ביותר, שמשהו בהוריהם לקוי מאוד, הם יטרחו בכל מאודם למצוא הסבר לגורלם ולפטור את הוריהם מכל אשמה ואחריות. כל ההסתגלויות הנפשיות שלהם משרתות מטרה יסודית אחת: לשמור על קשר ראשוני עם הוריהם למרות ראיות יומיומיות לרשעותם, לחוסר הישע שלהם או אדישותם. לצורך זה הם משתמשים במגוון רחב של הגנות נפשיות. בכל ההגנות האלה נחסמת דרכה של ההתעללות אל התודעה והזכרון, כאילו לא התרחשה כלל, או שהיא מוקטנת, מתורצת ונסלחת, כאילו כל מה שקרה בעצם אינו התעללות. מאחר שאין הם יכולים להימלט ממציאות קשה מנשוא ואף לא לשנותה, הם משנים אותה במחשבתם..." [(ההדגשה אינה במקור-מ.ס.) ג'ודית לואיס הרמן, טראומה והחלמה (עם עובד-ספריית אופקים, 1994) עמ' 121 ו-127 בהתאמה].

כמו כן ראה בעניין זה את דברי כב' השופטת ארבל:

"שכחה או הדחקה של טראומות מן הסוג הזה הן דבר שכיח בקרב מתלוננות בעבירות מין, בפרט כשמדובר בעבירות מין שבוצעו במי שהייתה רכה בשנים על ידי אדם קרוב...".

[ע"פ 6643/05 מד"י נ' פלוני תק-על 2007 (3), 16, פסקה 18]

281. מהאמור בנ/46 אנו למדים כי העדה מבססת מסקנותיה על השערות והסתברויות שונות וכי אין ביכולתה לקבוע מסקנה חד משמעית:

"כ.ה.שנלר: ...את קובעת כאן חד משמעית שכל מה שהמתלוננת ספרה זה דמיון...

ת: או.קיי אז אני אגיד, מה שאני יכולה להגיד כמו תמיד במדעי החברה זה בהסתברויות..." [(ההדגשה אינה במקור-מ.ס.) (עמ' 1637 לפרוטוקול)].

ובהמשך נשאלה העדה וענתה:

"ש: איך את יודעת שזה לא אמיתי?...

ת : ההסתברות שהיא בנתה משהו...היא הרבה יותר גבוהה...כי זה דבר שקורה כל הזמן.

ש : אבל מה שאת אומרת יכול להתייחס אלי עם כל הכבוד, אל הגברת שיושבת לידי,

ת : ...באותו אופן אני יכולה להגיד שכולנו פה עברנו התעללויות מיניות, פשוט עוד לא..." [(ההדגשות אינן במקור- מ.ס.) עמ' 1644-1643 לפרוטוקול].

282. בהמשך כאשר נשאלה העדה על סמך מה היא קבעה כי טענות המתלוננת אינן אמת הודתה כי איננה יכולה לשלול, שאכן חוות התעללות מינית על ידי אביה כטענתה:

"ת: או.קיי. עובדתית, אני לא באה לטעון שאני יודעת

מה באמת קרה לה או לא,

כ.ה. סוקולוב : אז את לא יודעת מה היה.

ת : אבל אני באה להגיד שאף אחד לא יכול לדעת אם באמת קרה או לא" (עמ' 1639 לפרוטוקול).

ובהמשך:

"ש: למה את ידעת לגבי ע' להגיד שזה לא סביר ולגבי שתיהן (האחיות כ' ור'- מ.ס.) לא?

ת : אני חושבת שע' מאמינה היום במה שהיא אומרת היום. אני לא אומרת שזה לא סביר מה שהיא אומרת, אני אומרת שלא סביר שאנחנו, שרואים את הדברים מבחוץ, נשליך את האנורקסיה שלה דווקא על איזשהם תופעות רחוקות...

כ.ה. סוקולוב : גם התעללות מינית יכול להיות? לא רק כמובן, אנחנו לא יודעים, אבל יכול להיות?

ת : יכול להיות" [(ההדגשות אינן במקור-מ.ס.) עמ' 1656 לפרוטוקול).

283. בהמשך נ/46 נאמר:

"תרומה נכבדה למסקנה כי במקרה של המתלוננת ע.ב. המדובר בזיכרון מובנה יש באמונתה באנשים בעלי "כוחות מאגיים" כגון הקורא בעיניים, הקורא במזוזות..." (עמ' 19 לחוות הדעת).

דא עקא, הנחה זו שהנה בגדר "תרומה נכבדה" למסקנה כי המדובר בזכרון מסולף מבוססת על עובדה שאיננה נכונה, שכן הן מעדות המתלוננת והן מעדות עדת ההגנה הגב' ויולט מחלי עלה כי המתלוננת איננה מאמינה באנשים בעלי כוחות מאגיים.

אשר על כן החלטתי לדחות את מסקנותיה של העדה, מהטעמים שפורטו לעיל.

עדת ההגנה ד"ר ברכה גאוני

284. העדה, הינה רופאה מומחית בתחום הפסיכיאטריה של הילד והמתבגר, שימשה בין השנים, 1970-1955 כמנהלת מחלקה בבית-חולים "שלוותא" ובין השנים 1995-1973 כמ"מ מנהל בית-החולים. הגישה את חוות הדעת נ/45 מטעם הנאשם, בה פורטו גם הישגיה המקצועיים.

285. העדה לדבריה בססה את האמור בנ/45 על דבריהם של הנאשם ואם המתלוננת בפגישה שקיימה איתם וכן על המסמכים המפורטים להלן: הודעתה של המתלוננת במשטרה, הודעתה של אחות המתלוננת, כ', במשטרה, הודעתה של אימה של המתלוננת במשטרה, הודעתו של שמעון נחמני במשטרה, הודעתה של ויולט כחלי במשטרה, הודעתה של ברכה מ. במשטרה, הודעתה של אורית ח. במשטרה, הודעתה של ויקי סקנדריון במשטרה, חקירתו של הנאשם במשטרה, עדותה של פרופ' שיף, עדותה של הפסיכולוגית הר נוי, מכתב מאחות המתלוננת, ר', לבית המשפט, תמליל שיחה בין ר' לבין אחיה ג', כתב האישום וכן חקירת יגאל אביעד במשטרה ועימות בינו לבין המתלוננת.

בנ/45 ציינה העדה את הפרטים העובדתיים שנמסרו לה על ידי הנאשם ואימה של המתלוננת, כי להם 4 ילדים, בת בגיל 30 (נשואה), המתלוננת בת 27, בן בגיל 24 ובת בגיל 17. לדבריה, כיום גרים בבית רק שני הילדים הצעירים ג' ו-ר'.

בנוסף נמסר לה על ידי הנאשם ואימה כי במהלך שרותה הלאומי בטבריה הותקפה המתלוננת מינית על ידי חברו של הנאשם ועקב כך החלה ליטול כדורים משלשלים ולרדת במשקל. עם הפסקת השרות טסה המתלוננת לחו"ל ובשובה ארצה עברה בשדה תעופה בדיקה מביכה בגין חשד שהיא נוטלת סמים.

במקביל לסיום השירות לאומי שכרו הורי המתלוננת מבנה והקימו בו מפעל לבצק ונוצר קשר בין המתלוננת לבין משכיר המבנה, מוטי כהן. במשך הזמן הסתכסך מוטי עם הנאשם ואימה ולדעתם, הוא חיזק את התנגדותה כלפיהם. לדבריהם, בהמלצתו של מוטי עזבה המתלוננת את ביתם ועברה לגור בבית דודתה, אחותו של הנאשם. ימים מספר לאחר מכן הגישה המתלוננת תלונה כנגד הנאשם.

286. העדה התרשמה כי המתלוננת בחורה אינטליגנטית "עם בעיה נפשית רצינית שאין ביכולתי להגדירה במדויק מכיוון שלא בדקתי את ע' ישירות..." (עמ' 7 לחוות הדעת). חרף האמור, קבעה העדה כי אבחון מצבה הנפשי של המתלוננת כ- PTSD (נוירוזה שלאחר חבלה) אינו נכון. שכן, אין רצף זמנים בין הארועים הטראומטיים, שהתרחשו לפני למעלה מ-20 שנה, וההפרעות מהן היא סובלת: "אין תאור של ספטומים פוסט טראומטים במהלך כל השנים בין גיל 4 לערך לגיל 23-21 " (עמ' 7 לחוות הדעת). בהמשך אמרה, "ורק מגיל 23 "נזכרה" בטראומות ילדות, שהוריה מכחישים ואחיה שולל אף הוא..." (עמ' 8 לחוות הדעת). העדה ציינה כי שתי אחיותיה, כ' ור', נוטות להאמין למתלוננת, אולם אינן זוכרות את הארועים, דבר אשר תמוה בעיני העדה, בייחוד לגבי ר', שלדברי המתלוננת, הותקפה גם היא על ידי הנאשם. בנוסף, סבורה העדה כי מתיאוריה ומתלונותיה של המתלוננת נעדרים סימפטומים האופיינים ל- PTSD.

287. לדברי העדה רק לאחר שנה ממועד ניסיון האונס בטבריה החל להתפתח אצל המתלוננת מצב פתולוגי הכולל הפרעת אכילה קשה, מצבי רוח ונטייה להגזים בתלונותיה. לפיכך, אבחנתה היא כי המתלוננת סובלת מהתנהגות בעלת גוון היסטריפורמי, ולדעתה, קיימת סבירות גבוהה לכך שזכרונותיה של המתלוננת באשר לתקיפתה המינית על ידי הנאשם הנם זכרונות מדומים, למרות שמבחינתה הם זכרונות ממשיים.

העדה מבססת את אבחנתה בנוגע להתנהגותה ההיסטריפורמית של המתלוננת על כך שכאשר הגיעה המתלוננת לחדר מיון בבית-חולים "שלוותא" לאחר סוף שבוע קשה עם פרכוסים, רעד כללי והתפתלויות לא הומלץ לאשפזה. העדה העלתה אפשרות כי יתכן שגם בחדר המיון התרשמו מהגוון ההיסטריפורמי של הסימפטומים שתארה.

לדבריה המאפיין אנשים עם קווי אופי היסטריפורמים היא נטייה לנתק-דיסוציאציה, תהליך בו מערך מחשבות או רגשות של אדם נפרד משאר אישיותו ומתפקד באופן עצמאי. אנשים כאלה נוטים לאמץ יותר מאחרים זכרונות מדומים.

288. לדברי העדה, האבחנה בין זכרונות מדומים לזכרונות אמיתיים היא אתגר מקצועי מורכב ואין שיטה אמינה המאפשרת להבחין ביניהם. אולם, מומחים גורסים שלזכרון מדומה יש מבנה סיפורי, שנבנה בהדרגה. העדה ביססה את מסקנתה לפיה זכרונותיה של המתלוננת מדומים, על כך שזכרונותיה בין הגילאים 10-4 הם כלליים, מעורפלים, ללא תיאורי קולות, מראות, טעמים או תחושות מגע. כמו כן, קיים אצלה ספק לגבי דיוק וקיום הזכרון, כפי שבא לידי ביטוי בתקופת טיפולה אצל הפסיכולוגית אנה אשד, כשלא ידעה בבטחה אם הארועים התרחשו.

289. זאת ועוד, לטענת העדה, פרטי התקיפה המינית נמסרו על ידה רק לאחר שהופנתה לטפול במרכז לנפגעות תקיפה מינית. לדבריה, סיפורה של המתלוננת נבנה טיפין טיפין לאחר שרשרת ארועים מעודדי הזכרות מדומה: ראשית, המתלוננת מאשימה את הנאשם בניסיון האונס בטבריה, שכן מדובר בחבר של הנאשם והוא לחץ עליה, לדברי העדה, ליצור עמו קשר (יצוין שלטענת הנאשם הוא רק אמר לה כי הוא מכיר אותו וכי תדרוש בשלומו). בנוסף, היא פונה ל"רואה בעיניים" והוא אמר לה כי היא עברה טראומה בילדות. בהמשך היא גם פונה לרב מסוים שאמר לה, שעליה לעזוב את הבית ולהציל את עצמה. בהמשך במהלך הטפול אצל הפסיכולוגית אנה אשד השתיים תהו אם הארועים התרחשו או לא, אולם לאחר שהטפול דנן הופסק היא "מופנית לטפול בתחנה לנפגעות תקיפה מינית, הפניה שיש בה משום "הזמנה" להפתח לכוון זה" (עמ' 10 לחוות הדעת).

290. לטענת העדה, לדעתם של מחברים רבים (קוטלר ויצטום ונמץ, ניצה אייל) על הפסיכולוג להפריד בין הזכרונות איתם מגיע המטופל לטיפול לבין הזכרונות שמתעוררים במהלך הטיפול. בנוסף, על הפסיכולוג לשאול עצמו האם הוא שואל שאלות מנחות ואלו שיטות טיפול עלולות לעורר זכרונות שווא אצל המטופל. בספרות המקצועית מתואר תהליך בו אנשים צעירים ופגיעים נפשית נוטים לדמיין התרחשות של ארוע ונסיבותיו וחוזרים על התיאור פעמים רבות עד שלעיתים יוצרים זכרונות מדומים ומאמינים כי זכרונות אלה הם אמיתיים. לדבריה, אף בגישתו של ד"ר פרויד ניתן לראות שינוי בתפיסה, שכן בתחילה העניק חשיבות רבה לזכרונות מודחקים שעלו בטיפול, ובהמשך גרס, שזכרונותיהם של חלק ממטופליו נבעו מפנטזיות וממשאלות לא מודעות. כמו כן, ידוע שקיימות שיטות טיפול מסוימות המקדמות היווצרות זכרונות של ארועים שלא התרחשו. לדברי העדה, "ידוע גם שהעיוותים לגבי זכרונות שקשורים בהתעללות מינית מועלים במסגרת הטפול" (עמ' 9 לחוות הדעת).

לפיכך ולאור מימדי התופעה הוקמה בארצות-הברית "עמותת נפגעי תסמונת הזכרונות המדומים", שחבריה נפגעו מזכרונות של אחד מבני המשפחה, שטען כי התעללו בו מינית בילדותו.

291. לדברי העדה מעדות המתלוננת עולה, שבמשך כ-4 שנים לאחר שחרורה מהשירות לאומי לא תפקדה, לא עבדה ולא למדה. בנוסף, במהלך כל שנות מגוריה בבית הנאשם ואימה לא היו לה קשרים טובים עם אחותה הבכורה, ועם אחיה הצעיר, משתמע אפוא, שמשך שנים היתה המתלוננת שרויה במצב של חולי וניתוק מכל בני משפחתה, ולא רק מהנאשם. אולם למרות שטופלה על ידי פסיכולוגים לא אובחנה כבעלת הפרעה פסיכיאטרית. מחברים שונים ("ספר פסיכיאטריה של פרידמן וקפלן, קרנברג על הפרעות אישיות, קוהוט וכו'") גורסים, לדבריה, שיש קשר בין ניצול מיני בילדות והתפתחות של הפרעת אישיות גבולית, אולם לא ניתן לאבחן המתלוננת כסובלת מהפרעה זו. לפיכך, "ועל רקע זה, כך נראה לי, נבנה הספור של ההתעללות המינית שאולי בא להסביר לעצמה ואולי גם לסביבתה את המצב בו היא נמצאת" (עמ' 10 לחוות הדעת).

לדברי העדה, מעיון בכל העדויות והחקירות שהועברו לידיה מתקבלת תמונה "לא קוהרנטית ולא חד משמעית ופרטים מסוימים משתנים במועדים שונים ובשיחות עם אנשים שונים" (עמ' 4 לנ/45).

הערכת עדותה של ד"ר גאוני:

292. כאמור העדה העידה מטעם ההגנה כעדה מומחית ודבריה ומסקנותיה, סותרים את עדויות מומחי התביעה ומסקנותיהם, לפיהן המתלוננת סובלת מ-PTSD. כבר עתה יאמר כי לא ניתן להתעלם מהעובדה שעדותה של העדה דנן נמצאת בעמדת נחיתות מובהקת אל מול עדויות מומחי התביעה, אשר חלקם טפלו במתלוננת במשך שנים וחלקם רק בדקו אותה, שכן המתלוננת מעולם לא נבדקה על ידה, היא מעולם לא פגשה אותה, וכפי שיפורט בהמשך אף לא הובא לידיעתה חומר ראיות חשוב ועקרוני.

293. העדה התבססה על חומר שנמסר לה על ידי הנאשם ו/או סנגורו ועל פגישה שנערכה בינה לבין הורי המתלוננת והמידע ששמעה מהם, כפי שפורט בחוות דעתה.

יצוין, כי מחומר זה נעדרו הפרוטוקולים של עדויותיהם של מרבית העדים בפני בית

המשפט, לרבות עדותה של המתלוננת, והעדה אף לא בררה אם יש חומר נוסף ולא דרשה אותו:

"לא מצאתי לנכון לבקש ולא ידעתי שיש עוד חומר כתוב שלא הגיע אלי, לא ידעתי. ההתרשמות שלי היתה מבוססת על דברים שנראו לי מאוד מהימנים, כמו חקירות במשטרה, כמו העדות של ע', כמו החוות דעת של ד"ר סבר והצוות. יש לי מספיק חומר להתבסס עליו, אז לא אמרתי "תנו לי עוד"" (עמ' 1573- 1572 לפרוטוקול).

יוער, כי בחוות דעת - נ/45 לא ציינה העדה כי הייתה בידיה חוות דעתו של ד"ר סבר וצוותו.

294. אולם בחקירתה הנגדית לשאלות התובעת, אשרה העדה את החשיבות שבאיסוף מירב החומר העובדתי על מנת לבסס מסקנות נכונות, והסכימה שאם העובדות שקבעה אינן נכונות הרי שגם מסקנותיה מוטעות:

"ש. אם בחוות הדעת התבססת על חומר כתוב מסוים ומתברר שיש פה חומר כתוב נוסף אחר שמראה דברים אחרים, מה אז יקרה לחוות הדעת שלך?

ת. לא יודעת מה כתוב בחומר האחר.

ש. אני אומרת, כתוב היפוכם מהדברים שאת התבססת עליהם, אז מה?

ת. הייתי רוצה לראות את החומר.

כ.ה. אופיר: תצטרכי לשקול מחדש את חוות הדעת שלך?

ת. כן, כן, כן" (עמ' 1569 לפרוטוקול).

ובהמשך:

"ת: אם כל העובדות לא נכונות והסתמכתי על זה,

כ. ה. אופיר: אז המסקנות ממילא לא נכונות.

ת: בודאי, בודאי. אני לא בדקתי אותם" (עמ' 1597-1596 לפרוטוקול).

295. אין ספק כי אם הבסיס העובדתי עליו נסמכה העדה לוקה בחסר או מוטעה, עובדה זו משמיטה את הקרקע מתחת למסקנותיה המקצועיות.

לעניין זה ראה דבריו של כב' השופט י. קדמי בהתייחסו לתשתית העובדתית שבבסיס חוות הדעת:

"חוות הדעת של מומחה כוללת...גם את התשתית העובדתית המוצגת בפני המומחה לצורך הכנת חוות דעתו. תשתית עובדתית זו כוללת את "תולדות האירוע" שלגביו מתבקשת חוות דעת המומחה ובין היתר: אנמנזה רפואית ופרטים בקשר ל"חפצים" נושאי חוות הדעת. כאשר התשתית העובדתית שנויה במחלוקת- לא ניתן להוכיחה באמצעות הצגתה על -ידי המומחה ויש להוכיחה בראיות קבילות. השמטת הבסיס מתחת לקיומן של "עובדות התשתית" עשויה להשמיט את הבסיס מתחת למסקנותיו של המומחה...שאלת "התשתית העובדתית" הינה בעלת חשיבות מיוחדת בקשר לחוות דעת רפואית...ולא למיותר יהיה להדגיש בהקשר זה את חובתו של הרופא- המחווה דעתו..."...להשתמש רק במידע אמין, שיהיה, ככל יכולתו גם בדוק ומאומת, ועליו להזהיר את עצמו שלא להשתמש בסברות או במסקנות של נותני המידע [לרבות בני משפחה, מקורבים וכיוצ"ב]..."" (ראה יעקב קדמי, "על הראיות", חלק שני, מהדורה תשס"ד-2003, עמ' 673-670).

296. חוות הדעת נושאת תאריך "04.01.06". מאותו יום ואילך, העידה המתלוננת בפני בית המשפט מספר פעמים, נשמעו עדויות נוספות בעלות משקל ונאסף חומר ראייתי רב נוסף, שראוי היה שיונח בפני העדה, עובר למתן חוות דעתה. במיוחד חשוב הדבר במקרה דנן, שהרי העדה לא בדקה את המתלוננת, אלא הסתמכה על מידע עובדתי שקיבלה בכתב ובעל פה כמפורט בפתיח לחוות דעתה.

297. ניכר מדבריה של העדה, כפי שטענה ב"כ התביעה, כי עדותה מגמתית. בפתח- נ/45 נאמר:

"נתבקשתי על ידי הנאשם...לחוות דעתי...באשר לאמיתות תלונותיה של בתם ע'..." (עמ' 1 לחוות הדעת).

עת נשאלה על ידי בית המשפט, לעניין אופן בחירת העובדות עליהן הסתמכה בחוות הדעת והסקת המסקנות:

"...מה שאומרת הגברת אברמוף, שיש מגמתיות בבחירת החומר על ידך. היא אומרת את בחרת עדויות אפילו שהן רחוקות לעומת עדויות קרובות, כאשר הרחוקות תמכו בתזה שלך" (עמ' 1584 לפרוטוקול).

השיבה:

"זה נכון, אבל זה מובן מאליו. אם אני רוצה להוכיח איזושהי תזה שאני התרשמתי שהיא התזה הנכונה, אז בסיכום אני מביאה את הדברים שהתרשמתי מהם במיוחד ושהובילו אותי לנסח את התזה הזאת" (עמ' 1585 לפרוטוקול).

בהמשך כאשר נשאלה במפורש: "אז בחרת לך רק את מספר העדויות הטובות לתזה שלך," אשרה זאת: "או.קיי" (עמ' 1585 לפרוטוקול). בחקירתה הנגדית, נשאלה העדה מדוע אין בחוות דעתה התייחסות לכלל העדויות שהובאו בעניין המקלחת המשותפת של הנאשם ור' אחותה הצעירה של המתלוננת, לרבות עדות שמחזקת את גרסת המתלוננת, והשיבה:

"אני לא יכולה לענות בכנות על השאלה הזאת. אם הייתי קוראת את זה בחומר והייתי חושבת שיש לזה משמעות...לא נראה לי רלוונטי, רלוונטי מה שע' אומרת ורלוונטי מה שנאמרו בחקירות המשטרה ובחומר שעמד בפניי..." (עמ' 1575 לפרוטוקול).

לשאלת בית המשפט, "בעצם התשובה שלך היא שאת לא ראית חשיבות להביא את זה?!", השיבה העדה ,"נכון" (עמ' 1575 לפרוטוקול).

298. לפיכך, מדברי העדה בחקירתה הנגדית עולה כי בנ/45 הוצגו עובדות שנויות במחלוקת משל היו עובדות מוכחות - אמת עובדתית מוחלטת. כמו כן, התעלמה העדה לחלוטין מעדויות שסתרו את העובדות שקבעה בבסיס חוות הדעת. לדוגמה העדה קבעה כעובדה שהנאשם לא קילח את בנותיו האחרות. בעקבות זאת העדה נשאלה על ידי בית המשפט על כך, ואישרה כי אם העובדות שקבעה אכן אינן נכונות, הרי שאין לחוות דעתה על מה לסמוך:

"כ.ה. אופיר: אני אגיד לך מה מפריע לי, ד"ר גאוני...שאת מביאה עובדות ואת מביאה אותן כאילו העובדות הן כבר מוכחות...ועל העובדות האלה את מבססת חוות דעת של פסיכיאטרית. עכשיו, אם העובדות האלה לא נכונות...התוצאה היא לא נכונה.

ת: נכון, מאה אחוז.

כ.ה. אופיר: אז לכן השאלה היא...אם את אומרת באופן נחרץ שלא נלמד מחומר הראיות שהוא קילח אותה, ואז תבואנה המסקנות שתבואנה, איך אנחנו יכולים לקבל את המסקנות כבעלות אחיזה כלשהי, כשאני לא יודעת אם העובדות האלה הן מבוססות.

ת: ברור שאם כל העובדות פה לא נכונות, אז אין לי על מה לבסס חוות דעת כזאת, כי אותה לא ראיתי.

כ.ה. אופיר: אז לכן אנחנו שאלנו מההתחלה, צריך איזשהו, אני לא אומר תעוזה, אומץ לב, לבסס מסקנות על אישיות של אדם, על סמך עובדות שהן באו מהאוויר. הם בעצם באו לך מהאוויר... " (עמ' 1592-1591 לפרוטוקול).

התייחסות העדה לגרסת המתלוננת

299. כאמור לעיל, העובדות העומדות בבסיס חוות הדעת חסרות וניכר בהן כי הן נוטות לצד גרסת מזמין חוות הדעת. לכן, עת נקבע בנ/45 כי עדות המתלוננת אינה קוהרנטית ו/או מתיישבת עם דבריהם של העדים האחרים, וזאת על סמך דוגמאות המפורטות בחוות הדעת, הרי שיש לבחון האמור בה בראייה רחבה, לרבות התייחסות לכלל העדויות והראיות, לרבות עדויות מאוחרות יותר, שהובאו בפני בית המשפט תוך קביעת משקלן.

300. לא זו אף זו, כעולה מנ/45, העדה ראתה עצמה כמי שאמונה על בחינת "אמיתות תלונותיה" של המתלוננת, דהיינו - בחינת מהימנותה. תפקיד זה של בחינת אמיתות התלונות וקביעת מהימנותם של עדים נתון לסמכותו הבלעדית של בית המשפט ולא לעדה המומחית בתחום רפואת הנפש. יצוין כי בית המשפט אינו נדרש לחוות דעת מומחה בעניין מהימנותם של עדים, אלא לעניין שמצוי בתחום התמחותו ומומחיותו של העד. קל וחומר, כשהמתלוננת לא טופלה ואף לא נבדקה על ידי העדה ולא ברור כיצד ניתן במצב דברים זה להגיש חוות דעת רפואית פסיכיאטרית בעניינה, להבדיל מחוות דעת בנושאים פסיכיאטריים כלליים ללא התייחסות ספציפית למתלוננת, למצבה הנפשי ולמהימנותה. על כן, ועובר להתייחסותי לניתוח גרסת המתלוננת, כפי שעולה מחוות הדעת- נ/45, אאזכר את דברי בית המשפט לעדה בחקירתה הנגדית והתייחסותו לאופן הסקת מסקנותיה:

"כ.ה. אופיר: מה שאת עושה כאן למעשה זה לא מלאכה של פסיכיאטר, זה מלאכה של שופט. זאת אומרת השופט צריך לקחת ראיה זו וראיה זו ולשקול מה נכון ומה אני עושה עם זה. פסיכיאטר לא לוקח ושוקל, היא אמרה כאן כך וכאן אחרת מסקנה שכך וכך, " (עמ' 1593 לפרוטוקול).

וכן,

"...זה לא ניתוח פסיכיאטרי. זה ניתוח לוגי כלשהו שאמור אולי לעשות בית המשפט. אבל מה לזה ולפסיכיאטריה?" (עמ' 1595 לפרוטוקול).

לפיכך נשאלה העדה , כיצד ניתן להתבסס על מסקנותיה בנ/45, והשיבה, "אני לא אומרת שתקחו את המסקנה שלי" (עמ' 1593 לפרוטוקול).

301. כנזכר לעיל, לטענת העדה:

"מהעיון בסך כל העדויות והחקירות מתקבלת תמונה לא קוהרנטית ולא חד משמעית ופרטים מסוימים משתנים במועדים שונים ובשיחות עם אנשים שונים" (עמ' 4 לחוות הדעת).

על מנת להוכיח קביעה זו הביאה העדה בחוות דעתה דוגמאות הסותרות לכאורה את גרסת המתלוננת וזאת על מנת לערער על אמינותה ו/או זכרונה. כפי שיפורט בהמשך, אין ממש בטענות העדה, שכן אין מדובר כלל בסתירות בדברי המתלוננת.

העדה על פי התייחסותה הסובייקטיבית בחרה כראות עיניה ללקט אמירות חלקיות ולא מבוססות מפי עדים, על מנת לבסס את מסקנתה לפיה המתלוננת איננה מהימנה. כאמור, בחינת הראיות והשוואתן זו לזו והסקת ממצאי מהימנות אינן מצויים בתחום תפקידה או מומחיותה של העדה.

302. הדוגמא הראשונה אותה ציינה העדה, במטרה להוכיח את טענתה, היא שלדבריה, המתלוננת ספרה כי אימה סיפרה את שיערה פעם בגיל 6 ופעם אחרת, בגיל 13. אולם מעדויות המתלוננת במשטרה ובבית המשפט עולה גרסה אחידה, לפיה אימה סיפרה את שיערה עת הייתה כבת 5-6 שנים ולקראת הכניסה לבית-ספר יסודי. לדברי המתלוננת אירוע זה נחקק היטב בזכרונה, שכן כשהייתה בכיתה א', "כולם צחקו עליי שאני בן ואני מכוערת ואני מגעילה" (עמ' 78 לפרוטוקול). לדברי המתלוננת בעניין זה ניתן למצוא תימוכין בעדותה של העו"ס ויקי סקנדריון שאמרה:

"...היא למשל זכרה אירוע מאוד מאוד משמעותי של הקוקיות שלה .שהיא אמרה שאמא שלה גזרה לה אותם בסמוך לכיתה א' בערך, בגיל אולי חמש, חמש ואחרי . והיא זוכרת את זה כחוויה מאוד טראומטית כי בחוויה שלה זה היה שאמא שלה גזרה לה את הקוקיות מתוך זה שהיא רצתה שהיא לא תהיה יפה. זאת אומרת, כאילו היא קטעה ממנה משהו".

בנוסף, גם אחותו של הנאשם, הגב' ברכה, העידה שראתה את המתלוננת כששיערה גזור קצר. לדבריה, על רקע אותם מראות, תספורתה הקצוצה של המתלוננת וקשירת אחיה ללול היא נתקה קשר עם הנאשם:

"...אני זוכרת אותה עם שיער קצוץ ולא, לא הבנתי למה היא מסופרת קצוץ, ואת האח שלה כשהוא קשור בלול, זה, אלא התמונות האחרונות שאני זוכרת מהתקופה הקשה...באותו מוצאי שבת" (עמ' 517 לפרוטוקול).

וכאמור, אין בין מומחיותה של העדה ובין ניתוח גרסת המתלוננת דבר.

303. בנוסף טענה העדה כי גרסת המתלוננת לפיה, אימה הזניחה אותה ואביה התעלל בה מינית אינה מתיישבת עם תפקודה התקין. כראיה לכך הובאו תעודותיה מבתי הספר, תמונותיה והעובדה שהאם השתתפה בחגיגת בת המצווה שנערכה בבית ספרה.

לעניין היות המתלוננת תלמידה טובה, למרות ההתעללות המינית שחוותה, יפים דבריו של ד"ר סאמיט, במאמרו "סינדרום ההסתגלות של ילדים להתעללות מינית", לפיהם דווקא אותן ילדות שחוות התעללות מינית מצליחות להסוות את הפגיעה באמצעות הישגים נאים (ראה דיון בעניינה של המתלוננת עמ' 36 להכרעת הדין).

שנית, השתתפות האם בחגיגת בת מצווה כללית לבנות מחזורה של המתלוננת אין בה כדי לקעקע במאומה את גרסת המתלוננת. אין מדובר במסיבה פרטית שנערכה למתלוננת כי אם במסיבה כללית בבית הספר. בנוגע להזנחתה על ידי אמה יוער כי גם אחותה כ' בעדותה בבית המשפט, חזקה את דברי המתלוננת וספרה כי אימן לא תפקדה וכי היא הייתה האחראית על הכביסה. ומכאן גם שאין בתלבושתה הנקייה של המתלוננת, בתקופת ילדותה כדי לסתור את דבריה. דבריה של כ' הן תשובה ניצחת לתהייתה של העדה: "נשאלת אפוא השאלה מי דאג לה לתלבושת נקייה ומסודרת בכל אותן שנים?" (עמ' 4 לחוות הדעת).

304. בחוות דעתה ציינה העדה כי המתלוננת ייחסה תחילה את התקיפה המינית לדודה ורק אחר כך "נזכרה" שהתוקף הוא הנאשם. אולם דבריה אינם מתיישבים כלל עם עדות המתלוננת, שאמרה בהודעותיה ובעדותה כי הנאשם הוא שתקפה ומעולם לא טענה שדודה תקף אותה. כך גם ספרו המטפלות בה וכל יתר העדים שהמתלוננת ספרה להם על ההתעללות שעברה בילדותה. גרסה זו הועלתה רק על ידי אשת הנאשם וידידתו ויולט מחלי. לא זו אף זו, דברי העדה אינם מתיישבים גם עם עדותו של מרדכי כהן אור, שעימת את המתלוננת עם האפשרות כי הותקפה על ידי דודה, לאחר שאמה של המתלוננת טענה זאת ולדבריו, המתלוננת שללה האפשרות על הסף וטענה כי היא יודעת את האמת:

"...העליתי בפניה את האפשרות שבעצם זה אולי לא האבא זה בעצם הדודים, והיא כעסה ומה זה בכתה, ואמרה לי איך מסכן הזה מעלילים עליו עלילות, זה שני אחים, זה סיפרה לי, התחילה לספר לי, זה שני אחים שהם לא בקשר טוב עם האבא ושהם לא מדברים וזה האחים שלו ושאיך הם מעיזים בכלל לספר לך שזה בעצם הם, היא כמובן יודעת את האמת שלה" (עמ' 755 לפרוטוקול).

יתירה מזאת, בחקירתה הנגדית, נשאלה ד"ר דותן, שהשתתפה בצוות שערך הבדיקה הפסיכיאטרית למתלוננת ואת חוות הדעת הפסיכיאטרית ת/22, האם ניתן להבחין בין פוגע שהוא דוד לבין פוגע שהוא אב והשיבה כי:

"ככל שרמת הקרבה גבוהה יותר כך רמת הדיסאוציאציה הניתוק עוצמתם עמוקה יותר, כך שהיפותטית אם הדוד היה מעורב בגידול של ע', והיה נניח הייתה אחרי בית ספר באה יום ביומו לבית הדוד והדודה, והייתה גרה שם, או מן סיטואציה כזאת שהם מעורבים בצורה אינטנסיבית בגידול שלה כמו שההורים אמורים להיות, היפותטית עלול להיות..." (עמ' 1227 לפרוטוקול).

אלא, שעל פי כל העדויות, במקרה שלפנינו, לא היה דוד שהיה מעורב בגידול המתלוננת ושאליו נהגה ללכת מדי יום, ואשר החליף את תפקיד הנאשם כהורה. לפיכך, רמת הדיסאוציאציה העמוקה ממנה סבלה המתלוננת איננה תואמת התעללות על ידי קרוב משפחה אחר אלא על ידי הנאשם.

305. לדברי העדה גרסת המתלוננת אינה אחידה, שכן פעם אמרה כי הנאשם בעל אותה פעמיים ואילו בעדויות אחרות אמרה כי עשה זאת לעיתים תכופות יותר, כמו כן ספרה לעו"ס הגב' סקנדריון כי הנאשם בצע בה חדירה רקטלית. המתלוננת הסבירה את הסתירות לכאורה הללו בכך שהמעשים המיניים היו רבים, בוצעו בה במהלך מספר שנים, בין הגילאים 10-4 לערך, ולכן אינה יכולה לומר בוודאות כמה מקרים ארעו ובלשונה:

"לא יכולה להגיד לך אם זה היה כל יום או כל יומיים...אבל אני יודעת שזה היה משהו שהוא פשוט היה מתמשך" (עמ' 83 לפרוטוקול).

וכן:

"משהו מתמשך...וזה היה משהו כואב, וזה היה משהו מגעיל...אני זוכרת שהפעם האחרונה, למיטב זכרוני...היתה כשחזרתי מבית הספר. הייתי בתלבושת האחידה של בית ספר...הייתי בכיתה ד'. בת 10 זה היה בתקופה שאמא שלי היתה בהיריון עם אחותי הקטנה..." (עמ' 90 לפרוטוקול).

לעניין החדירה הרקטלית, עת נחקרה המתלוננת בחקירתה הנגדית השיבה באופן שאינו משתמע לשני פנים, כי הנאשם לא חדר לפי הטבעת שלה וכי גם לא אמרה זאת מעולם לגב' סקנדריון.

ויקי סקנדריון, בעדותה בבית המשפט הבהירה, בחקירה ראשית ובחקירה הנגדית, כי האמירה שנרשמה בהודעתה במשטרה, לפיה המתלוננת ספרה לה שהנאשם החדיר את איבר מינו ב"ישבנה" שגויה (ראה עמ' 165 להכרעת הדין).

ויוער, כאשר עומתה העדה בחקירתה הנגדית עם עדותן של המתלוננת ושל הגב' סקנדריון אשרה כי עדויות אלה לא היו מונחות בפניה עת ערכה את- נ/45.

306. בחוות דעתה ציינה העדה כי במהלך העימות בין המתלוננת לנאשם לא הבחינה בפחדיה של המתלוננת מפני הנאשם "כאשר נשארה בקונפרונטציה עם אביה לא בא לביטוי כל פחד מפניו" (עמ' 5 פסקה ו' ל-נ/45). בחקירתה הנגדית אשרה העדה כי כלל לא צפתה בקלטת העימות שבין המתלוננת לנאשם, ולכן אף לא הייתה יכולה להביע התרשמותה מהתנהגותה של המתלוננת. לדבריה, הנאשם הוא שספר לה כי המתלוננת לא חששה ממנו במהלך העימות. כאשר נשאלה, אם כן, מדוע הציגה הדברים בנ/45 משל היו עובדה, השיבה, "אז הייתי צריכה בכלל בתוך כל העדויות האלה לצטט בדיוק מאיפה זה בא" (עמ' 1590 לפרוטוקול).

307. לדברי העדה גרסת המתלוננת, לפיה הנאשם נהג לקלחה ולבצע בה מעשים מיניים נסתרה בעדויות יתר בני המשפחה, שספרו כי הנאשם כלל לא היה בבית. לא מצאתי כי יש בגרסת בני המשפחה כדי לסתור את עדות המתלוננת, שכן השכל הישר מורה כי גם אם הנאשם נעדר שעות רבות מהבית הרי שנהג לישון ומן הסתם גם להתקלח בבית. נראה כי באמירותיהם אלה נסו בני המשפחה לגונן על הנאשם ולהרחיקו מהמעשים המיניים בהם הואשם. זאת ועוד, דברי העדה לפיהם אין ראיות לכך שהנאשם נהג לקלח את בנותיו האחרות נסתרים, שכן הן מעדות המתלוננת והן מהודעת אחותה הקטנה, ר' במשטרה-ת/1 עולה כי הנאשם התקלח גם עם ר'.

308. לעניין ארוע ניסיון האונס בטבריה, טענה העדה:

"דבריה אלה של ע' לאשר ארע לאחר האפיזודה עם יגאל, סותרים מאד כאשר משווים בין עדותה במשטרה לבין מכתבה לשמעון כהן" (עמ' 6 לחוות הדעת).

כאמור לעיל, תפקידו של עד מומחה הנו לסייע לבית המשפט במידע מקצועי המצוי בתחום התמחותו ותו לא, ולא להשוות בין דברי המתלוננת בהודעתה במשטרה לבין האמור במכתבה-ת/3, עניין זה נתון לסמכותו של בית המשפט בבואו לשקול את מהימנות דברי המתלוננת.

התייחסות העדה להדחקה ולתהליך ההזכרות

309. לדברי העדה, הדחקה טוטלית של הזכרונות, הטובים והרעים גם יחד, אינה אופיינית להדחקה אשר מופיעה במצבים טראומטיים ולכן, המתלוננת חשודה בעיניה ב"שבוש זכרונות". העדה סבורה כי מאחר והמתלוננת לא זכרה כלל את ילדותה עד הגיעה לגיל 21 הרי שאין זה סביר שטראומה כל כך חזקה בילדות תימחק לחלוטין, ותתפתח לפתע תמונה פוסט טראומטית אחרי שנים רבות:

"אין בספרות, לא מתוארים מקרים שמישהו פיתח תמונה פוסט טראומטית, שבמשך הרבה שנים, נניח עשר שנים הוא לא זכר שום דבר מהטראומה ואחר כך פתאום צצה תמונה פוסט טראומטית" (עמ' 1597 לפרוטוקול).

ידוע מהספרות על מקרים בהם ילדים שעברו התעללות מינית לא זכרו תמונה כללית, אלא רק שברי דברים, פלשבקים. אולם במקרה דנן, המתלוננת לא התלוננה ולא הזכירה דבר הקשור להתעללות המינית בילדותה, עובר לניסיון האונס בטבריה:

"עד, עד ניסיון האונס...הכל בלי שום תלונה ובלי שום היזכרות ובלי תלונות על הפרעות בשינה, על ירידה בתיאבון, על בעיות חברתיות, כלום כלום כלום..." (עמ' 1598 לפרוטוקול).

310. במקרה דנן אין מדובר באמנזיה מוחלטת גם לגרסת המתלוננת, היא זכרה ארועי ילדות מסוימים כגון: גזיזת השיער, קשירת אחיה ג' ללול ותחתוניה הקרועים (עמ' 696לפרוטוקול) המתלוננת אף תארה תחושות קשות כלפי אביה. בהמשך לשאלת בית המשפט:

"זה לא שלא היה כלום והיא היתה מאושרת וטובה ושמחת לב ותלמידה טובה ומתפקדת", השיבה העדה, "ככה זה בערך נשמע..." (עמ' 1611 לפרוטוקול).

אולם עת עומתה העדה עם הטענה כי ידוע בפסיקה על מקרים של מתלוננות שזכרו תחושות קשות, אולם לא את האירועים המיניים, בדומה לתחושותיה הקשות של המתלוננת, שטענה שכל השנים הפריע לה כשראתה אבא עם ילדה בגוון עור כהה או שהיה מפריע לה לרקוד עם הנאשם סלואו. ורק לאחר מכן בעקבות איזה שהוא זרז עלה האירוע המיני, השיבה העדה כי לדעתה נדרשים תסמינים מובהקים יותר, ובמקרה דנן תמוה בעיניה שהמתלוננת לא ספרה למטפלת אנה אשד, שהיה ניצול מיני:

"לפעמים, אם היו הרבה הבזקים או חוסר נוחות או חוסר יכולת לעמוד על יד גבר והיא היתה נניח מתעלפת או מקבלת סחרחורת, כל פעם שהיא עמדה על יד גבר והיא לא הבינה למה, אז היו דברים בשטח. לגבי ע', מה שהבנתי גם מחוות הדעת שכתבה אנה אשד, שראתה אותה שנה, היא בטיפול, בטיפול שנה שלמה, לא לספר למטפלת שהיה ניצול מיני?" (עמ' 1600 לפרוטוקול).

המתלוננת לדברי העדה מתייחסת לטראומה בדיעבד והעדה איננה מכירה לדבריה מקרים של אמנזיה טוטאלית כאשר מדובר בטראומה. עת נשאלה על ידי התובעת כיצד מתיישבים דברים אלו עם דבריה, כי אם יש איזשהו זכרון או תחושה סביב הארועים, הרי שלא מדובר באמנזיה מוחלטת, השיבה, כי "לא היו לה כאלה, לפי מה אני יודעת" (עמ' 1609 לפרוטוקול). וכן:

"...אם היו איזשהם בעיות והיו איזשהם היזכרויות אפילו קלות ביותר, אז זה לא היתה אמנזיה, אז זו היתה הדחקה..." (עמ' 1609 לפרוטוקול).

כפי שצוין לעיל, גם במקרה דנן לא הייתה אמנזיה מוחלטת כך שגם לפי דברי העדה המסקנה היא שמדובר בהדחקה.

ברוח דברים אלה כתב פרופ' זומר במאמרו, "טראומה בגיל הילדות, אבדן זיכרון וחשיפה מושהית" שהופיע בנייר עמדה שהוגש למועצה הלאומית לשלום הילד כחלק מתהליך חווי דעת לפני ועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת בדיוניה בסוגיית שנוי חוק התיישנות בנוגע לעבירות של התעללות בילדים (מאי 1994):

"רוב החוקרים מסכימים כי כאשר אדם מוכרע תחתיו על ידי אירוע טראומטי, הוא או היא עלולים לאבד חלק, או את כל הזיכרון ביחס למה שאירע. ההשתוקקות לשכוח חוויות כאלה היא עזה, במיוחד כאשר האלימות מופעלת על ידי אדם אהוב, ובייחוד כאשר המתעלל הוא הורה".

311. עת עומתה העדה עם האמור, אישרה, כי אכן יש דרגות שונות של הדחקה ואם זו הדחקה מלאה, בין אם מדובר בילדים ובין אם במבוגרים, אז אובדן הזיכרון הוא מוחלט. אולם, לדבריה, לא תיתכן סיטואציה בה מתלוננת, כמו במקרה דנן, לא תחשוף הארועים בטיפול פסיכולוגי בן שנה, שכן ובלשונה:

"זה לא רבדים שהם עד כדי כך נעלמים, הרי הבן אדם הולך לטיפול כי רע לו, נכון? כי הוא במצוקה. אז יכול להיות שהוא חי במצוקה כזאת והוא לא אומר שמץ למטפל?" (עמ' 1605 לפרוטוקול).

זו תשובתה של העדה בחקירתה הנגדית לתובעת שעימתה אותה עם דברי אנה אשד שטענה כי כשהמתלוננת הייתה אצלה בטיפול היא לא יכלה להתמודד עדיין עם הזיכרונות בנוגע למעשים המיניים ולכן לא חשפה אותם בפניה: "מה שאת אומרת דווקא מעיד על זכרונות מדומים....". לפיכך, מסקנתה היא כי אם אנה אשד, העידה בבית המשפט כי למתלוננת היו הגנות רבות והיא ראתה אותה מתמודדת עם כל התופעות של פלשבקים, זכרונות, סיוטים, חוסר תפקוד ואפיונים נוספים של פוסט טראומה, ולמרות זאת לא ספרה לה על האירועים המיניים עצמם, התיאורים הללו מצביעים דווקא על זכרון מדומה:

"כי למשל בין מישהו שעבר טראומה מאד קשה והוא נזכר בטראומה או לא זכר זמן מסויים ופתאום נזכר, אז הוא נזכר בסיפור הטראומה נניח בבת אחת...העדות של ע' לפי החומר שעמד בפני, הסיפור נבנה טיפין-טיפין, טיפין-טיפין" (עמ' 1601לפרוטוקול).

ואולם לדברי כל מומחי התביעה, בעיקר עמדו על כך אנה אשד פרופ' שיף וויקי סקנדריון והספרות המקצועית בנושא, שהובאה על ידם, כך פועל תהליך ההזכרות, הזכרונות עולים וצפים בהדרגה וטיפין טיפין (ראה: עמ' 161-160 ,127-126 להכרעת הדין).

312. כן טענה העדה כי ההזכרות של המתלוננת לגבי מה שהנאשם עולל לה, ארעה רק לאחר ש"הקוסם" אמר לה שקרה לה משהו לא טוב בילדותה. אולם, טענה זו עומדת בסתירה לעדות המתלוננת.

313. העדה גם קבעה בנ/45 כי המתלוננת ספרה לעו"ס, ויקי סקנדריון, על תקיפת הנאשם רק לאחר כשנה בטיפולה, וכי עדותה הושפעה מההזדהות ומהאמפטיה שחשה כלפי המתלוננת: "בין היתר לאור השינוי שחל במצבה של ע' בתקופת "ההיזכרות" " (עמ' 7 לחוות הדעת). קביעתה זו של העדה אינה מתיישבת בין היתר עם דבריה לפיהם, המתלוננת הופנתה לגב' סקנדריון על ידי בנות דודותיה, לאחר שספרה להן כי הותקפה מינית על ידי הנאשם (עמ' 6 לחוות הדעת). קרי, "היזכרות" המתלוננת לא התרחשה לראשונה בין כתלי חדר הטיפולים כי אם קדמה לטיפול. לא זו אף זו, לגב' סקנדריון הגיעה המתלוננת עם זכרונות שחלקם כבר היו מגובשים. לדברי סקנדריון כבר בפגישתן הראשונה, המתלוננת ספרה שהיא נפגעה על ידי הנאשם: "נפגעתי מינית על ידי אבא שלי" (עמ' 902 לפרוטוקול). כמו כן טענה בפניה:

"שיש הרבה דברים שהם מאד מעורפלים, שהיא יודעת שהוא עשה, שהוא פגע בה מינית וזה משהו שמאד מעורפל לה בזכרון" (עמ' 952 לפרוטוקול).

וזאת היא ספרה למטפלת על אף הערפול בזכרון וניסיונות המתלוננת לטשטש אותו, "היא אומרת שהיא עשתה המון פעולות כדי לטשטש את הזכרון הזה...והיה לה נדמה לה כאילו רואים את זה על המצח..." (עמ' 954 לפרוטוקול). כאמור, לדברי סקנדריון, היה זכרון אחד, שכבר במפגשים הראשונים המתלוננת זכרה בצורה מאד ברורה, והוא התמונה שלפתע צצה בזכרונה, עת עבדה במפעל הוריה, תוך כדי שמיעת הרעש המונוטוני של הדפיקות של המכונות, והוא איבר מינו של הנאשם בפיה כשהוא יוצא ונכנס.

ההתייחסות בחוות הדעת נ/45 למצבה הנפשי של המתלוננת

314. כאמור המתלוננת לא טופלה, לא נבדקה ואף לא נפגשה עם המומחית מטעם ההגנה. אשר על כן, לא ניתן לקבל את מסקנות המומחית בנוגע למצבה הפסיכיאטרי, הנפשי ככל שאינן נתמכות בתיעוד רפואי שנערך על ידי המומחים בתחומי הפסיכיאטריה והפסיכולוגיה שבדקו אותה וטפלו בה.

315. כאמור, העדה התרשמה לדבריה כי המתלוננת הינה בחורה אינטליגנטית, "אך עם בעיה נפשית רצינית שאין ביכולתי להגדירה במדויק (ההדגשה אינה במקור-מ.ס.) מכיוון שלא בדקתי את ע' ישירות..." (עמ' 7 לחוות הדעת). חרף האמור, קבעה העדה כי המתלוננת אינה סובלת מ-PTSD כפי שקבעו כל המומחים שהובאו על ידי התביעה, אשר בדקו אותה וטפלו בה. לדבריה היא סובלת מהתנהגות בעלת גוון היסטריפורמי. נשאלת השאלה כיצד מתיישבים דבריה, לפיהם למתלוננת בעיה נפשית רצינית שאין ביכולתה להגדירה במדויק, עם דבריה לפיהם מסקנתם של מומחי התביעה, שחלקם בדקו את המתלוננת וחלקם אף טפלו בה, כי היא סובלת מ- PTSD הינה מוטעית?!

316. בחוות דעתה שוללת העדה את האבחון של כל מומחי התביעה, שיתרונם על פני העדה ברור, שכן הם טפלו במתלוננת, חלקם אף במשך זמן רב, ויכולתם לאבחן את מצבה עולה עשרת מונים על יכולתה של העדה, שלא רק שלא בדקה את המתלוננת, אלא שגם לא טרחה לבחון את מירב חומר הראיות שהיה בידה לבחון, לרבות פרוטוקול עדותה בבית המשפט, על מנת שתהא בפניה תמונה מלאה ככל שניתן. המומחית קבעה ממצאים עובדתיים כראות עיניה, וזאת בהסתמכה על חומר ראיות סלקטיבי וחסר, ועליהם ביססה את מסקנותיה המקצועיות לכאורה.

317. בחקירתה הנגדית אמרה העדה, כי האבחון של ד"ר סבר שקבע כי המתלוננת סובלת מ- PTSD שגוי, כך גם האבחון שערכה ד"ר בייטלר למתלוננת בחדר מיון בבית-חולים "שלוותא" שקבעה כי היא סובלת מ- PTSD ו"שהתמונה הקלינית שלה היתה מתאימה למי שעבר טראומה" (עמ' 1085 לפרוטוקול). יודגש כי האבחון של ד"ר בייטלר נערך בזמן אמת עת חשה המתלוננת מצוקה נפשית קשה והגיעה לבית החולים לצורך קבלת טפול ולא לצורך הכנת חוות דעת כלשהי.

318. העדה הביעה תמיהה על כך שהמתלוננת לא סבלה מסימפטומים פוסט טראומתיים במשך שנים רבות. לדבריה: "אין תאור של סמפטומים פוסט טראומטים במהלך כל השנים בין גיל 4 לערך לגיל 23-21" (עמ' 7 לחוות הדעת) וכן "רק מגיל 23 "נזכרה"" (עמ' 8 לחוות הדעת). לפיכך, הביעה העדה ספקות באשר לאמיתות זכרונותיה של המתלוננת.

זאת ועוד, לטענת העדה, לא יתכן מצב של אמנזיה מוחלטת, בעיקר לא יתכן מצב כזה כאשר מדובר בארועים מתמשכים.

חרף האמור לעיל, המומחים האחרים אינם סוברים כך. בחוות הדעת -ת/22 נקבע בענין אבחונה של המתלוננת ש"מדובר במקרה זה בתסמונת של PTSD מאוחרת לאחר אמנזיה בת כעשר שנים" (עמ' 11 לחוות הדעת- ת/22).

זאת ועוד, ד"ר דותן אמרה בעדותה בבית המשפט, כי לא תמיד יש אינדיקציה כלשהי לחלק מהתחושות או סימפטומים בזמן אמת, שכן הדבר קשור לעוצמת הדיסוציאציה. ובלשונה:

"...אני אמרתי קודם ואני אחזור ואני אגיד, בהתאם לעוצמת הדיס סוציאציה הניתוק, כך יכולה להיות התחושה חיה או מנותקים ממנה, ככל שהחוויה של האימה, ככל שהדמות קרובה יותר, זאת אומרת שזה כרוך באיום, בסכנה יותר גדולה, ככל שהדמות קרובה יותר לקורבן, כך הדיס סוציאציה תהיה עמוקה יותר ואז יכול להיות גם ניתוק מהתחושות. ואז אירוע שקורה אני אראה סרט שיהיה פה איזה אפילקציה של משהו מאוד דומה, פתאום תחושות יתעוררו" (עמ' 1233 לפרוטוקול).

הספרות המקצועית בנושא מלמדת כי התנהגותה של המתלוננת, והסימפטומים מהם סבלה, לרבות אובדן הזכרון לגבי שנות ילדותה, אופייניים לילדים שחוו התעללות מינית בילדותם. יפים לענין זה דבריו של פרופ' זומר:

"במחקר על זיכרונות של ילדים שחוו אירועים טראומטיים מצאה לינור טר שאירועים פתאומיים ומהירים יכולים לגבור על כל ההגנות שיכולים ילדים לגייס לצורך התמודדות ולהפוך לזיכרונות פולשניים ומפחידים, אך אירועים מתמשכים, חוזרים ונשנים, (כמו במקרה שלפנינו-מ.ס.) מעוררים מנגנונים הגנתיים דיסוציטיביים הפוגעים בתהליכי גיבוש הזיכרון, באחסונו ובשליפתו. כאשר הילד מכין למפרע את מהלך ההגנות שלו לצורך התמודדות עם הזוועה שהוא צופה, הזיכרונות לגבי הטראומה שיישארו לו כתוצאה מכך יהיו חלקיים, מעורפלים וחסרי ביטוי מילולי, עד כדי אבדן זיכרון ביחס לשנים שלימות בילדותו" [(ההדגשה אינה במקור-מ.ס.)( (מתוך "טראומה בגיל הילדות, אבדן זיכרון וחשיפה מושהית" שהופיע בנייר עמדה שהוגש למועצה הלאומית לשלום הילד כחלק מתהליך חווי דעת לפני ועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת בדיוניה בסוגיית שנוי חוק התיישנות ביחס לעבירות של התעללות בילדים (מאי 1994), פיסקה 16].

כך שאין ספק, שהסימפטומים מהם סובלת המתלוננת תואמים לחלוטין את הסימפטומים האופייניים ל-PTSD כפי שמובאים בספרות המקצועית, ובהתאם לקביעתם של המומחים מטעם התביעה.

319. כאמור, העדה קבעה כי המתלוננת היא אישיות היסטרית (עמ' 1565 לפרוטוקול) למסקנתה זו של העדה אין כל בסיס עובדתי רפואי או מדעי. אין לכך כל בסיס ברשומות הרפואיות של המתלוננת, והעדה אף לא תמכה דבריה במקורות עזר מדעיים כלשהם.

לעניין אבחונה של העדה את המתלוננת כאישיות היסטרית ראה התייחסותו של ד"ר סבר:

"אני מתנגד לקביעתה של ד"ר גאוני, אבל אני מבין אותה...ד"ר גאוני ראתה רק את החומר הכתוב. גם אני, כאשר ראיתי את החומר הכתוב, בהחלט החומר מתמיה ומעורר שאלות. זה לא המקרה האופייני...בטוח שאם היא הייתה בודקת את ע', אם היא הייתה רואה את כל הסימנים שאני הצבעתי עליהם, היא בהחלט תשתכנע שמדובר פה במקרה אותנטי...אישיות היסטריפורמית זה מישהי שעושה הצגה, שמגזימה כל דבר, שתיאטרלית. ע' ממש לא כזאת" (עמ' 1403 לפרוטוקול).

320. זאת ועוד, ובלשון העדה:

"ורק מגיל 23 "נזכרה" בטראומות ילדות, שהוריה מכחישים ואחיה שולל אף הוא...לאור כל הנ"ל יש לדעתי להתייחס בחשדנות רבה לעצם התלונה" (עמ' 8 לחוות הדעת).

דברי העדה אינם מדויקים, ניתן לראות כי כבר במהלך השירות הלאומי, בהיותה כבת 19 רמזה המתלוננת במכתב-ת/3, למר שמעון נחמני כי עברה התעללות מינית מצד הנאשם וספרה על תחושותיה הקשות:

"...כשהיתי חוזרת הביתה תמיד חשבתי על זה כשהיתי רואה את אבא שלי מחבק אותי או מנשק אותי אחרי ששבועים לא ראה אותי ההיתי נרטעת...למה כל התמונות והסיוטים האלו פתאום באו אלי. ואיפה אמא שלי בכל הסיפור הזה...אולי זה בכלל לא קרה וזה סתם היה סיפור שהפסיכולוג הזה המציא אבל יש הרבה דברים שמעידים שכן היה" [(ההדגשה אינה במקור-מ.ס.) (עמ' 6 למכתב- ת/3)].

ובהמשך:

321. כאמור לדברי העדה, הנאשם, אימה ואחיה של המתלוננת שוללים את גרסתה, ואילו שתי אחיותיה:

"נוטות להאמין לה ולקבל את הורסיה שלה, אם כי שתיהן לא זוכרות מעצמן את הפרטים שהיא מספרת, דבר שתמוה מאד לכשעצמו, מאחר שלדברי ע' גם האחות הקטנה קבלה מאביה אותו "טפול" שהיא קבלה- שאותו אחותה אינה זוכרת" (עמ' 8 לחוות הדעת).

קביעתה זו של העדה, שהאחות ר' איננה זוכרת, עומדת בסתירה לראיות אחרות כגון: דבריה של ר' עצמה, הן בהודעתה במשטרה - ת/1 והן בשיחה המוקלטת עם אחיה ג' -נ/2. בהודעתה במשטרה אמרה ר', בתשובה לשאלה האם הנאשם היה מקלח אותה:

"אני זוכרת מקרה אחד...אני זוכרת שהוא קילח אותי...הוא היה ערום וגם אני הייתי ערומה וזה מה שאני זוכרת" (עמ' 1 להודעת ר' במשטרה- ת/1).

כאשר נשאלה על ידי אחיה ג' בשיחתם המוקלטת מדוע ספרה בהודעתה במשטרה כי הנאשם התקלח איתה, השיבה כי המתלוננת אמרה לה על כך. אולם באותה נשימה אמרה כי:

"תמיד היה לי תמונות עולות לי בראש... של ילדה קטנה מתקלחת עם אבא תמיד היה לי בראש עוד לפני שכל זה התחיל אפילו" (נ/2).

ה"קורא בעיניים" ו"הקורא במזוזות"

322. העדה סומכת את מסקנתה בנוגע לאבחונה של המתלוננת, בין היתר, על פגישותיה של המתלוננת עם ה"קורא בעיניים" וה"קורא במזוזות", ככאלה המלמדות על סוגסטביליות רבה, שהינה אחת הסימפטומים של הפרעה היסטרית.

323. זאת ועוד, לדברי העדה, ה"קורא בעיניים" וה"קורא במזוזות" הינם חלק משרשרת ארועים מעודדי הזכרות מדומה, שהשפיעו על המתלוננת. "לשני מפגשים אלה נראה שע' מגיעה עם צפיות, אמונה והתפעלות שנבנו ע"י הספורים ששמעה עליהם" (עמ' 10 לחוות הדעת). בעניין זה, העדה התעלמה מהתייחסות המתלוננת לדברי ה"קורא בעיניים" לדברי המתלוננת: "זה התחבר לי עם כל התחושות (ההדגשה אינה במקור- מ.ס.) ... הוא העיר אותי, הוא הדליק משהו" (עמ' לפרוטוקול). המתלוננת נפגשה עם ה"קורא בעיניים" כאשר מצב רוחה היה ירוד והיא לא תפקדה, תוך ניסיון להבין מהו הגורם למצב. כעולה מעדותה, דבריו עוררו בה תחושות שהדחיקה במשך השנים ולא היה בהם כדי ל"השתיל" במוחה זכרונות שלא היו קיימים.

לא זו אף זו, מהחומר שהועמד לעיון העדה נעדר פרוטוקול עדותה של אנה אשד בבית המשפט. בעדותה הבהירה אנה אשד, שלדעתה לא "הקורא בעיניים", הוא זה "ששתל" את האירועים במוחה של המתלוננת, שכן כל שהמפגש עמו עשה זה לגעת באיזה "גרעין של זכרון":

"אנחנו יודעים שהתגובות שלה היו הרבה חודשים אחרי זה. היו תגובות נפשיות, היא עברה את זה. היא שמעה את זה, את הסיטואציה הזאת, היא לא מייד אמרה הו, אני, אם הוא אומר אז זה נכון. זה כנראה עשה איזשהו גרעין אצלה, כמו שאנחנו יודעים, שהזיכרונות נשמרים ברשת, יכול להיות שהוא נגע באיזה קצה של הרשת שלה, אבל לא עשה רעידת אדמה באותו הזמן. רעידת האדמה באה הרבה יותר מאוחר, כשהיתה הצטברות נוספת" (עמ' 618 לפרוטוקול).

יתירה מזאת, בחקירתה הנגדית, עת ניסתה ההגנה לטעון כי קיימת אפשרות, שאנשים כמו "הקורא בעיניים", עלולים לטעת בדרך זו או אחרת זכרונות, אמרה אנה אשד, באופן שאינו משתמע לשני פנים, כי:

"...אני לא מאמינה, שאפשר, שבן אדם שאין לו שום דבר ברקע, בנושא זה, יהיה מושפע מדבר כזה. אם יגידו לך דבר כזה, למשל, אתה חושב שאתה תגיב כמו שע' הגיבה?!" (עמ' 618 לפרוטוקול).

324. זאת ועוד, אין בפגישות המתלוננת עם ה"קורא בעיניים" וה"קורא במזוזות" כדי לקשור את הנאשם למעשים המיוחסים:

"ת. ואז באה מודעות הפתאומית שזה אבא שלה.

ש. אף אחד לא אמר לה שזה אבא שלה, ד"ר גאוני.

ת. שכנראה זה אבא שלה.

כ.ה. אופיר: לא, אף אחד לא אמר, לא כנראה ולא בכלל. אמרו לה, שבילדות היא עברה טראומה...

ת. אז בדעתה זה עולה, שמי שהיה המקור של הטראומה זה האבא.

כ.ה. אופיר: כן, איך את מסבירה את זה?

ת. אני מסבירה את זה שהיא אישיות סוגסטבילית.

כ.ה. אופיר: בסדר, למה היא קושרת את זה דווקא לאבא?

ת. אמרו לה דמות גברית או מישהו עשה לה טראומה.

כ.ה. אופיר: אז למה דווקא האבא? יש אחים, יש חברים... למה שנערה כזו תידבק דווקא לאבא?

ת. יכול להיות שהיא הייתה בקונפליקט עם אבא שלה, (ההדגשה אינה במקור- מ.ס.) יכול להיות שהיא כעסה עליו.

כ.ה. אופיר: מתוך החומר שאת הסתמכת עליו, אז אין קונפליקטים.

ת. נכון" (עמ' 1600-1599 לפרוטוקול).

למסקנת העדה-זכרונות המתלוננת מדומים

325. לדברי העדה, המתלוננת בעלת קווי אופי היסטריפורמים ומה שמאפיין אנשים כאלה היא הנטייה לנתק-דיסוציאציה ולאמוץ זכרונות מדומים יותר מאחרים. אולם, כמפורט לעיל, המסקנה לפיה המתלוננת הינה בעלת אישיות היסטרית הינה השערה בלבד ללא כל ביסוס. כמו כן, לא הוכחה טענת העדה כי למתלוננת ""נטיות לנפח" תלונות ולהגזים בהן..." (עמ' 7 לחוות הדעת). מדובר באמירה בעלמא שאין לה כל תימוכין בחומר הראיות.

326. בהמשך חוות הדעת נ/45 נאמר כי "הזכרונות של ע' הם כלליים...אין תיאורי קולות, מראות, טעמים ותחושות מגע" [(ההדגשה אינה במקור-מ.ס.) (עמ' 8 לחוות הדעת]. קביעה זו, מהווה בסיס למסקנת העדה לפיהן: "יש סבירות גבוהה לכך שזכרונותיה של ע'...הם זכרונות מדומים..." (עמ' 9 לחוות הדעת). לאור קביעה נחרצת זו, העובדה שבפני העדה לא היה חומר ראיות רב וחשוב, לרבות עדות המתלוננת מיום 07.11.05, מקבלת משנה חשיבות, ודברי המתלוננת אשר יובאו בהמשך סותרים לחלוטין את דברי העדה בעניין זה.

כפי שיפורט בהמשך, אין ספק כי המתלוננת תארה בעדותה לא רק מראות, אלא גם קולות, ריחות טעמים ותחושות מגע:

א. המתלוננת העידה ביום 07.11.05 ותארה את מעשיו של הנאשם במקלחת, לרבות הדגשת הקולות שליוו את מעשיו: "תוך כדי שירה, שריקות צחוק..." (עמ' 77 לפרוטוקול (וכן: "הוא היה, אני זוכרת את הרעש של החגורה, איך הוא פותח את החגורה..." (עמ' 84 לפרוטוקול);

ב. בהמשך ספרה המתלוננת על מעשי הנאשם, ותארה הריחות שנדפו ממנו: "כשהייתי בת 6 ו-7 אבא שלי היה חוזר, לא יודעת אם שיכור אבל הוא היה עם ריח של אלכוהול מאוד חריף..."(עמ' 84 לפרוטוקול);

ג. המתלוננת בניגוד לדברי העדה תיארה גם פרטים קטנים שוליים ולכאורה בלתי חשובים שנחרטו בזכרונה כגון: "...אז חזרתי מבית הספר, הייתי עם חצאית קפלים כזאתי כחולה כהה...וחולצה מכופתרת כתומה..." (עמ' 89 לפרוטוקול).

ד. מתיאורי המתלוננת לא נעדרו רגשותיה כנטען, והיא תארה פעמים רבות את תחושותיה כשהנאשם ביצע בה את המעשים המיניים, הפיזיות והרגשיות: "הוא היה מרים לי את הכותונת...והיה מוציא את האיבר מין שלו, עם כל הכובד שלו הוא היה עליי..." (עמ' 88 לפרוטוקול), בהמשך, "...אני זוכרת שהוא הכאיב לי. הוא כל כך הכאיב לי" (עמ' 89 לפרוטוקול). וכן, "וכל כך פחדתי, אני כל כך פחדתי. לא היה לי את הכוח אפילו להתנגד לו" (עמ' 89 לפרוטוקול), ובהמשך, "הרגשתי כל כך טמאה, הרגשתי מחוללת" (עמ' 96 לפרוטוקול).

ה. הזכרונות אינם כלליים כנטען על ידי העדה, המתלוננת העידה בפירוט רב, בשים לב לזמן שחלף ולגילה הצעיר במועד קרות המעשים (ראה עמ' 252 לסיכומי התביעה). בעדותה התייחסה למקומות ספציפיים (במקלחת, על מכונת הכביסה, בחדר השינה של ההורים, על הספה בסלון) ולמעשים ספציפיים (מין אוראלי, מעשה אונן, חדירה וגינאלית) ותוך הבחנה בין ארוע אחד למשנהו, לדוגמה: "הפעם הוא גמר בחוץ, לעומת שאר הפעמים שהוא היה גומר לי על הבטן. כשהייתי בכתונת" (עמ' 91 לפרוטוקול).

כאמור, העדה מבססת מסקנתה לפיה קיימת סבירות גבוהה שהזכרונות של המתלוננת מדומים, בין היתר על הקביעה לפיה, תיאוריה של המתלוננת את מעשי הנאשם "דלים", הרי שהדוגמאות המובאות לעיל, מפריכות את הקביעה דנן ומשמיטות את הקרקע תחת המסקנה בדבר הסבירות הגבוהה של היות הזכרונות מדומים.

327. כאמור, העדה טענה כי סיפורה של המתלוננת נבנה טיפין טיפין ולאחר שרשרת ארועים מעודדי הזכרות מדומה, כך בלשונה. עובדה זו לדבריה תומכת במסקנה לפיה מדובר בזכרונות מדומים. אולם, מהספרות המקצועית עולה תמונה ברורה כי חשיפת ארועים טראומטיים לאחר שנים של דיסוציאציה נעשית בשלבים, בשברי פלשבקים והזכרויות חלקיות.

כדברי פרופ' זומר:

"בין הדרכים בהן משתמשות ניצולות כדי להתגונן בפני הטראומה נמנים, כאמור, ההדחקה ופיצול ההכרה לחלקים "יודעים" ולחלקים "שאינם יודעים". תופעה אחרת המוכרת לקלינאים העוסקים בטפול בניצולי טראומות קשות בילדות, קשורה בפיצול הזיכרון של החוויה הטראומטית. כלומר, לחלק מהניצולות תהיה מודעות לרסיסי זיכרון...לחילופין, הן עלולות לחוות היזכרויות פולשניות, לראות תמונות ותסריטים מנטליים קצרים ולחלום חלומות. זיכרונות חזותיים כאלה מנותקים בדרך כלל מכל מטען רגשי, ולכן הם אינם נחווים כהזכרות במאורע מציאותי ומפורשים לרוב ע"י הניצולות כפרי דמיונן" [(מתוך "טראומה בגיל הילדות, אבדן זיכרון וחשיפה מושהית" שהופיע בנייר עמדה שהוגש למועצה הלאומית לשלום הילד כחלק מתהליך חווי דעת לפני ועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת בדיוניה בסוגיית שנוי חוק התיישנות ביחס לעבירות של התעללות בילדים (מאי 1994) ].

328. יתירה מזאת, בחוות הדעת של ד"ר סבר וחבריו - ת/22 נקבע באופן חד משמעי כי להערכת ארבעת המומחים המתלוננת אכן עברה התעללות מינית מתמשכת על ידי אביה, וזכרונותיה אינם מושתלים, לדידם:

"...דמות איבר המין של האב, שהוכנס לפיה, זיכרון חלקי שנראה לה כפרי דמיונה אשר עלה עוד טרם כניסתה לטיפול. ורק זמן קצר אחרי תחילת הטיפול זיכרונותיה פרצו לתוך תודעתה. לכן לא מדובר כאן בזיכרונות מושתלים" (עמ' 11 לחוות הדעת-ת22).

זאת ועוד, לדברי המומחים הללו, זכרונות מדומים הינם תופעה נדירה ביותר:

"טענות שווא ביחס להתעללות מינית בתקופת הילדות וזיכרונות שגויים, הן תופעות נדירות. אפילו מטפלים כושלים, נצלנים או מניפולטיביים אינם יכולים לכפות בקרה מוחית ונפשית כה מורכבת, עד כדי כך שפציינטים יאמצו לעצמם זיכרונות מרים ורגשות קשים שיניעו אותם לטפול האשמות שווא על הוריהם" (עמ' 12 לחוות הדעת-ת/22).

באותה לשון מדברת גם הפסיכולוגית אנה אשד, שספרה כי נעשה מחקר, שנסה לבדוק סוגסטיביליות של אנשים, ובאיזו מידה ניתן ל"שתול" במוחם זכרונות שלא היו, כאשר התוצאה של המחקר הייתה:

"שאכן אפשר להכניס רעיונות שהם מילים או מאורעות, ..., אני לא אוהבת את המילה להשתיל, אבל לשכנע במאורעות או בדברים, שקרו לאורך הזמן בילדות ובזה הם לא קיבלו תוצאות חיוביות. זאת אומרת, אצל אנשים שניסו לשכנע אותם, שבילדות, לא מדובר על מאורע אחד, אלא איזשהו תהליך שהם עברו, או סיטואציות שחזרו על עצמן, לא הצליחו לשכנע אותם...אני מנסה להגיד, שיש גבולות לרמת הסוגסטיות שניתן לעשות" (פרוטוקול עמ' 623).

329. אין ממש גם בטענת העדה לפיה, "...ברגע שע' הופנתה לטפול לתחנה הספציפית שבה מטופלות נשים שחוו התעללות מינית, אין ספק שעצם ההפניה מטה לכוון זה" (עמ' 9 לחוות הדעת), וזאת בין היתר בהתחשב בדברים שפורטו במכתב-ת/3, שנכתב שנים לפני שהמתלוננת הופנתה למרכז לסיוע נפגעות אונס ,כשהמתלוננת הייתה בשרות הלאומי. כאמור, למרכז לסיוע הגיעה המתלוננת עם זכרונות מגובשים בחלקם .

זאת ועוד, אני מאמצת כאמור את דבריה של אנה אשד המהימנים עלי, לפיהם, אם לא היה רקע של התעללות מינית קודם לניסיון האונס בטבריה, היא לא הייתה מצפה לתגובות החריפות והקיצוניות ולסימפטומים שראתה לאחר מכן בהתנהגות המתלוננת (עמ' 675 לפרוטוקול).

אשר על כן, אני דוחה מכל וכל את מסקנותיה הבלתי מבוססות של העדה ולרבות המסקנה לפיה זכרונותיה של המתלוננת הינם מדומים.

לסיכום:

330. לאור כל האמור לעיל, לאחר שבחנתי ושקלתי את עדויות מומחי התביעה, אל מול עדויות מומחי ההגנה לרבות הספרות המקצועית בנושא שהוזכרה על ידי המומחים הללו, וערכתי השוואות עם חומר הראיות שהוגש בפני בית המשפט, החלטתי לאמץ את מסקנותיהם של המומחים מטעם התביעה שבדקו ו/או טפלו במתלוננת, לרבות חוות הדעת - ת/22 שנערכה על ידי ד"ר סבר, וחבריו לצוות ואשר התבססה בין היתר על בדיקת המתלוננת, אמנזה שנאספה ממנה וכן על הרשומות הרפואיות בעניינה.

בחוות הדעת דנן הופרכה הטענה לפיה זכרונותיה של המתלוננת מדומים וד"ר סבר בעדותו הפריך גם את טענת ההגנה הנוספת לפיה המתלוננת העלילה עלילת שקר על הנאשם במטרת לספק את מאווייה הכלכליים, טענה שכאמור עומדת בסתירה לטענת ההגנה המרכזית לפיה מדובר בזכרונות מדומים.

בחוות הדעת - ת/22 נקבע כי המתלוננת סובלת מסימפטומים פוסט טראומתיים בעקבות גילוי עריות - התעללות מינית מתמשכת בילדותה, על ידי אביה.

כאמור, עדויות מומחי התביעה התבססו הן על בדיקת המתלוננת (חלקם אף טיפלו בה לאורך זמן), הן על ניסיונם המקצועי העשיר והן על הספרות המקצועית בנושא.

מומחיות ההגנה לא בדקו את המתלוננת ואף לא הובא לידיעתן חומר ראיות רלוונטי וחשוב, לרבות פרוטוקול עדותה של המתלוננת בבית המשפט.

מומחיות ההגנה קבעו ממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות על סמך חומר ראיות סלקטיבי וחסר, ותוך חריגה מתפקידן. בהסתמך על התשתית העובדתית וממצאי המהימנות שקבעו, הסיקו מסקנות מקצועיות לכאורה- אישיות אבחוניות, בנוגע למצבה הנפשי וזכרונותיה של המתלוננת.

אשר על כן אני דוחה את מסקנותיהן.

ד. פרשת ההגנה

331. מטעם ההגנה העידו העדים הבאים: הנאשם, אשתו רותי, בנו ג', אחותו שרה ס', גיסתו ציונה ס', חמתו שושנה ח', חבריו: ויולט מחלי ויוסף באולי , וכן העדים יגאל אביעד ואודליה חוגי. כמו כן, העידו מטעם ההגנה מומחיות ההגנה: ד"ר אורלי קמפף-שרף וד"ר ברכה גאוני (ראה עדותן שלעיל בפרק המומחים).

עדות הנאשם

332. בפתח עדותו, לבקשת בא כוחו, הגיב הנאשם לעובדות נשוא כתב האישום. ואמר:

"שלא פגעתי מעולם בילדים שלי. מעולם לא נגעתי בהם. לא פגעתי בהם, אי לא יודע מאיפה זה בא. אני מצטער לשמוע את זה. זה מאוד כואב לי. זה גרם לפירוק של המשפחה בצורה לא רגילה, אבל לא. לא נגעתי בהם. לא פגעתי בהם בשום פנים ואופן, וזה מהתחלה אני אמרתי את זה. מעולם לא פגעתי בילדים שלי. צר לי היה לשמוע את זה וזה כואב לי עד היום" (עמ' 1434 לפרוטוקול).

בהתייחסו לתלונת המתלוננת ודבריה טען:

"אני מכחיש, כל זה הזיות, כי אנחנו חיינו עד גיל עשרים ושתיים היא היתה אצלי בבית, עשרים ושתיים וחצי. כאבנו אתת כאבה, שמחנו בשמחתה, הכל היה מעולה. ברגע שהיא נכנסה לעבודה אצלנו, יצאה מהבית והכל הכל הכל השתנה. הכל השתנה. הילדה יצאה מהבית נהיה, היא עבדה אצלי, תמכנו בה לכל אורך הדרך. היא יצאה משירות לאומי פגועה, היא לא אכלה דברים מוצקים, אלא רק נוזלים" (עמ' 1434 לפרוטוקול).

בהתייחסו למתלוננת, סיפר הנאשם, כי "הכל התרסק" (עמ' 1439 לפרוטוקול) כמה חודשים לפני שיצאה מהבית, שאז, הסתגרה בתוך עצמה, חדלה מלהשתתף באירועים משפחתיים והחלה להתרחק מהמשפחה. באותה תקופה, סיפר, טופלה המתלוננת אצל אנה אשד. לדבריו, כשראה שמצבה של המתלוננת לא משתפר, התקשר לאנה אשד בכדי לשאול ולדרוש במצב בתו. אנה אשד, סיפר, סירבה לשוחח איתו ותלתה זאת בחובת הסודיות. "אבל אני לא מבקש לדעת שום סוד", אמר לה בתגובה, "רק תני לי את הכלים כי הילדה הולכת ונופלת לנו מהידיים" (עמ' 1439 לפרוטוקול). אולם, היא, סירבה לדבר איתו.

לאנה אשד פנה לאחר כשמונה חודשי טיפול בהם לא ראו הוא ואשתו כל התקדמות, וההיפך מכך. היה זה בתקופה שבה המתלוננת "עבדה אצלנו בבית, בעסק" (עמ' 1440 לפרוטוקול). כשבועיים לאחר השיחה עם הגב' אשד המתלוננת הפסיקה את הטיפול אצלה. הנאשם לא ידע את הסיבה לכך.

לדבריו, ניסה לשאול את המתלוננת מדוע הפסיקה את הטיפול, אולם היא, רק אמרה שאינה רוצה להמשיך בטיפול. "יכול להיות אולי בגלל שאני צלצלתי, אבל מה, מה בכלל ביקשנו?" (עמ' 1440 לפרוטוקול). בהמשך, סיפר, הוא ואשתו לקחו את המתלוננת, לבית חולים שניידר, כמו גם לרב פירר שהפנה אותם לפסיכיאטר. אצל פסיכיאטר זה, ביקרה המתלוננת פעם אחת שלאחריה, לא רצתה ללכת אליו יותר. בהמשך, סיפר, פנו לידידת המשפחה, ויולט, "אמרנו לה, תראי ויולט, אנא ממך אנחנו לא מתערבים, אבל אנחנו נהייה מאחורייך. בואי תראי מה את יכולה לעזור לה" (עמ' 1440 לפרוטוקול).

ויולט, כך סיפר, יצרה קשר עם המרכז לנפגעות תקיפה מינית ברעננה שם טיפלה במתלוננת מישהי במשך קרוב לחצי שנה, לדבריו, הכל במימונו. לאחר כשישה חודשי טיפול, "היועצת קראה לנו, היא היחידה שקראה לנו לתהות על קנקננו, אבל אני, האמת היא לא זוכר מה היא אמרה. והיא הלכה וזהו..." (עמ' 1440 לפרוטוקול).

בהמשך סיפר, כי ביום בהיר אחד, עזבה המתלוננת את הבית, והלכה לחמיו, לירושלים. חמי התקשר סיפר, ואז הנאשם נסע עם אשתו לירושלים לדבריו חמיו אמר להם:

"הבת שלכם רומזת כאילו התעללתי בילדה. אמרתי ריבונו של עולם, מה זה הדבר הזה? אתה מכיר אותי שלושים שנה. אני התעללתי בילדה שלי?... ..אז אני מראה אשתי לידי, הבת שלך, גדלנו על, היא גדלה אצלך, אתה מאמין לדבר הזה? אומר אני לא מאמין, אני לא מאמין אבל זה מה שהיא אומרת. אמרתי מה אני אעשה? מה אני יכול לעשות?..." (עמ' 1441 לפרוטוקול).

עד אז, סיפר הנאשם, "שום דבר לא ידענו... פעם ראשונה שאני שומע התעללות" (עמ' 1441 לפרוטוקול).

333. לדברי הנאשם בעצת אשתו, הלך למשרד הרווחה ומשם "לסמינר איחוד הקיבוצים ברמת אביב. יש שם מחלקה של עזרה לפסיכולוג למשפחה" (עמ' 1442 לפרוטוקול). והגיעו לפסיכולוגית בשם גב' זמיר לה דיווחו כי המתלוננת נמצאת אצל דודתה, אצל אורה. גב' זמיר, סיפר, ביקשה מהם שיביאו אליה את המתלוננת בכדי שתוכל לטפל בה. "אמרתי לה אנחנו לא יכולים כי יש לנו בעיה, כי אורה הרחיקה אותנו מהילדה..." (עמ' 1442 לפרוטוקול).

יוער, כי גב' זמיר לא הובאה משום מה כדעת הגנה.

אשתו רותי, המשיך הנאשם, התקשרה לאורה והציעה באמצעותה עזרה למתלוננת אולם אורה דיווחה להם כי המתלוננת לא מוכנה לראותם. בכל זאת, סיפר, ביקשה אשתו מאורה את האפשרות לעזור למתלוננת "אז היא אומרת עזבו אותה, תנו לה שקט שלא תעשה לי בלגן ושלא תתאבד" (עמ' 1443 לפרוטוקול). למרות הנסיונות החוזרים והנשנים מצד אשתו לעזור לילדה, אורה מנעה זאת מהם: "היא פשוט ניתקה את הילדה מאיתנו. ניתקה". (עמ' 1443 לפרוטוקול).

מכיוון שלא ניתן היה להגיע אל המתלוננת שהייתה אצל אורה באותה העת, זימנה גב' זמיר, סיפר הנאשם, את שתי אחיותיה של אשתו – את ציונה ואורה:

"באו אליה ישבו איתה, לא יודע מה היתה השיחה, קראה לנו אמרה אתם יכולים ללכת הביתה, אני מצטערת אבל הילדה לא משתפת פעולה, אז אני לא יכולה לעשות שום דבר" (עמ' 1444 לפרוטוקול).

334. לשאלת בית המשפט האם ניסה הנאשם ואשתו ליצור קשר עם המתלוננת, השיב, "ניסינו על ידי הילדה הקטנה ר'", סיפר הנאשם:

"כששמעתי את הסיפור הזה, כינסתי את כ', ואת ג' הבן שלי... ורותי ואני ישבנו בסלון. הקטנה לא ערבנו אותה. אמרנו להם תשמעו אחותכם מאשימה אותי באלף, בית, גימל, בהתעללות" (עמ' 1445-1444 לפרוטוקול).

לדבריו, בשלב זה לא ידע כי מיוחסים לו מעשי התעללות מיניים. "לא ידענו בכלל, לא דיברנו על מין בכלל כי היא לא דיברה על זה. התעללות שאני לא יודע מה היא התעללות" (עמ' 1445 לפרוטוקול). גם חמיו, סיפר, לא דיבר על התעללות מינית כשנפגש איתו ועם אשתו. בהמשך אמר כי הבין מהמילה התעללות, שהכוונה למכות והכחיש זאת מכל וכל (עמ' 1521 לפרוטוקול). אז, כשכינס את ילדיו לבד מר' הקטנה, אמר להם כי:

"אחותכם אומרת שהתעללתי בה כך וכך. תגידו לי מה הולך פה? אז הבן שלי אומר לי, אבא תגיד לי, משהו לא בסדר אצל הילדה הזאתי.... אבא משהו לא בסדר... כ' היתה מכונסת בעצמה והיא שמעה את זה ואני לא מבין את זה. זהו..." (עמ' 1445 לפרוטוקול).

לדברי הנאשם בתקופה בה שהתה המתלוננת אצל אורה, המשיכה ר' לשמור על קשר עימה. פער הגילאים ביניהן כ-10 שנים. בדרך כלל, הייתה ר' הולכת לביתה של אורה, מרחק קילומטר, בשבתות. בתקופה בה שהתה המתלוננת אצל אורה, סיפר, הייתה זו אשתו שניסתה ליצור את הקשר עם המתלוננת. לצורך כך, דיברה עם אורה מספר פעמים "היא נפגשה איתה גם כן באיזה מסעדה, נפגשו באיזה מסעדה על הנושא של הילדה" (עמ' 1446 לפרוטוקול).

הנאשם סיפר על ניסיונו, בדרכו שלו, ליצור קשר עם המתלוננת. לדבריו, בחודשים הראשונים לצאתה מהבית, היא עבדה בבני ברק. העסק שלו, סיפר, היה אף הוא בבני ברק. יום אחד, בדרכו לביתו, ראה את המתלוננת יושבת בתחנת האוטובוס לכפר סבא. אז, נעצר עם רכבו במפרץ האוטובוסים בסמוך אליה:

"ואני בטוח שהיא ראתה אותי, ואני מחכה שאולי היא תיכנס, כי אני יודע שאם אני אצא אליה, היא, לא יודע מה היא תעשה. לא יודע. זה היתה ההרגשה שלי, אז אני מחכה לפחות שתי דקות עם מנוע עובד, אולי הילדה הזאתי תיכנס לאוטו. בא האוטובוס והיא נסעה" (עמ' 1446 לפרוטוקול).

"באותו ערב", המשיך וסיפר הנאשם:

"אורה צלצלה לאשתי, תשמעי הילדה באה היסטרית, אבא שלה, היא ראתה את אבא שלה בתחנה, הילדה באה היסטרית, עשי לי טובה, אל תעשו לי את זה, אל תעשו את זה. ...לכל אורך הדרך עזרנו לה. מה קרה פתאום? למה את, למה את מנתקת אותנו? מה את רוצה להיות אמא שלה המאמצת? את רוצה לעזור תעזרי, אבל אל תנתקי אותנו. שום דבר לא עזר. שום דבר..." (עמ' 1446 לפרוטוקול).

לדברי הנאשם, רק כשהגיע לחקירת המשטרה הבין באיזה סוג של התעללות הוא נחשד.

היה זה לאחר כשלוש שנים מיום שהיה עם אשתו אצל חמיו, שלוש שנים שבהם היה נתק מוחלט בינו לבין המתלוננת: "מרחוק. היינו רואים אותה מרחוק, הלב נצבט" (עמ' 1447 לפרוטוקול). גם לאירועים משפחתיים לא באה המתלוננת לבד ממותו של סבה, שם, בבית חולים הדסה, ראה את המתלוננת:

"היינו בחדר, לצערי בחדר המתים וכשיצאנו החוצה אני ישבתי, יש לובי כזה בחוץ, ישבנו ליד החדר מיון, אני בצד אחד והילדה בצד השני. לא. אני אגיד לך, אני מסתכל עליה, היא מסתכלת, אני לא יודע אם היא מסתכלת עלי" (עמ' 1448 לפרוטוקול).

לדבריו, לא ניגש לדבר איתה:

"אני אגיד לך, פחדתי. אני אומר לך את האמת... פחדתי שתעשה שטויות. אני לא יודע. למה כל הזמן טפטפו לי בראש ולאשתי, תתרחקו ממנה כי אחרת היא תתאבד, היא תעשה ככה" (עמ' 1448 לפרוטוקול).

335. הנאשם נשאל על ידי בית המשפט לסיבה שבגינה, אליבא דידו, הפנתה המתלוננת לפתע עורף למשפחתה. לדברי הנאשם, בשנת 2000 הכיר אדם בשם מוטי כהן ממנו שכר המבנה שבו שכן המפעל שהיה בבעלותו.

במפעל ייצרו בצקים ומיני מאפה ששווקו למגזר החרדי-דתי. בשנת 2001, סיפר, ביקש מהמתלוננת שתעזור בנטל הפרנסה, בעבודה במפעל. המתלוננת, לדבריו:

"באה למשרד התחילה לנהל את המשרד על הצד הטוב ביותר. ממש היה תענוג. העובדים נהנו, הכל" (עמ' 1449 לפרוטוקול).

באותה תקופה, המשיך וסיפר, הקשר בינו לבין המתלוננת היה:

"מעולה. אין, היא בבית אצלנו. היא תחת הסינר של, של אשתי. צמודה אליה. למדה ממנה הרבה דברים. אבל, מעולה. באנו התחלנו, התחילה לעבוד, היתה לעזר רב בשבילי" (עמ' 1449 לפרוטוקול).

לדבריו, משכורת לא שילם לה מפני שהמצב הכלכלי היה קשה:

"היא באה לעזור לי, אבל לא הגבלתי אותה גם בכסף. כי היא היתה, כל מה שהיא היתה צריכה, הייתי אומר לה קחי. היה לה יד חופשית. ...היה לה את הצ'קים שלי, היתה לפעמים מכניסה כסף או משהו כזה, הייתי נותן לה, יש לך יד חופשית, תיקחי מה שאת רוצה" (עמ' 1450 לפרוטוקול).

הכל התנהל על מי מנוחות, סיפר הנאשם, עד להיכרותה של המתלוננת את אותו מוטי. מוטי זה, סיפר הנאשם, "היה בן בית אצלנו בתוך המשרד ובמפעל". המשרד שלו והמפעל שלנו היו צמודים:

"יום בהיר אחד כשע' היתה אצלנו, אז ראינו שיש דיבור בינו לבינה. והוא רואה אותה רזה כזאתי, שאנחנו אוכלים היא לא אוכלת משהו מוצק. אז הוא אומר למה את לא אוכלת? אז אמרנו לה, היא כבר תקופה ארוכה שהיא לא אוכלת דבר מוצק. זא אשתי אומרת אתה יודע מה, אולי אתה יכול לשכנע אותה? אולי לעזור לה שתאכל? אומר אני אנסה" (עמ' 1450 לפרוטוקול).

לדברי הנאשם, מוטי כהן, נטל על עצמו את המשימה לעזור למתלוננת. יום בהיר אחד, הזמין את המתלוננת לצאת עימו למסעדה. יצאו, ולאחר שעה שעתיים החזירה לביתה. כך, החלה סדרת יציאות משותפות של המתלוננת עם מוטי כהן. מוטי כהן, היה מדווח להם מדי פעם על שינוי כזה או אחר בהרגלי האכילה של המתלוננת:

"אומר היא היתה אוכלת חתיכת פיצה או משהו, לנו זה היה טוב לשמוע שהיא אוכלת דבר מוצק" (עמ' 1451 לפרוטוקול).

336. דא עקא, שמצבה של המתלוננת לא השתפר, "אשתי אמרה לה, המצב לא טוב שלך, תאכלי משהו, את תאבדי את כל הנושא של המחזור" (עמ' 1451 לפרוטוקול). באותה העת, היתה המתלוננת מטופלת אצל הפסיכולוגית אנה אשד.

בשלב מסוים, המשיך הנאשם, משלא ראתה אשתו שחל שינוי ממשי בעקבות היציאות המשותפות של מוטי והמתלוננת, פנתה אל מוטי ואמרה לו:

"תשמע לא לזה היתה הכוונה שלי שתצאו כל פעם. לא לזה היתה הכוונה שתצאו כל פעם. אז אשתך יודעת? כי היא תושבת, הם תושבי אלפי מנשה שלא יהיה בלגן... אתה אדם נשוי, היא בחורה צעירה, מה, מה, אנשים יראו, אנשים ידברו..." (עמ' 1452 לפרוטוקול).

לאחר אותה שיחה כך טען הנאשם, חל שינוי לרעה ביחסו של מוטי אליהם:

"מאותו הרגע שהוא שמע, נהיה לי בלגן, לא דיבר איתה עם אשתי שנה וחצי. באיזה תואנה? שהיא איימה עליו...וזה, ואז התחיל המהפך עם הילדה. מאותו הזמן הילדה לקח לאט לאט לאט לאט, התרחקה מאיתנו..." (עמ' 1452 לפרוטוקול).

הנאשם אישר כי בעיות האכילה של המתלוננת החלו כבר לפני כן, במהלך השירות הלאומי. לדבריו, בשירות הלאומי הייתה המתלוננת ילדה "מקובלת". הוא, לדבריו, ביקר שם, במד"א טבריה, פעמיים או שלוש. אולם, בשלב שבו ראו כי חלה ירידה במשקלה הופסק שירותה.

337. לדברי הנאשם, אט אט החלה המתלוננת לשהות יותר ויותר עם מוטי במשרדו, ופחות ופחות במפעל:

"באה לעבודה, עובדת, לאט לאט לאט לאט ככל שהזמן עובר, התחיל המצב להיות יותר התרחקות" (עמ' 1453 לפרוטוקול).

לדבריו, המתלוננת יצאה עם מוטי עשרות פעמים. אפילו הוא:

"הוא בעצמו אמר את זה עשרות פעמים יצאו וזה יהודי שיש לו לשון חבל על הזמן. אני הלכתי שבי אחרי הלשון שלו... הוא הרס לי את הכל, הרס לי את הבית, הרס לי את הכל... בהתחלה ביקשנו ממנו ייעוץ, ... אז הוא באמת נתן עצה, אמר אתה יודע מה? בוא אתה תהיה שותף. אתה רוצה להיות שותף? בוא תהיה שותף. הוא היה שותף שלושה ימים, ארבעה ימים" (עמ' 1454-1453לפרוטוקול).

לדברי הנאשם באותה עת, הוא ראה במוטי כהן יותר מידיד. על כן, נוכח הבעיה עם המתלוננת, פנה אליו על מנת לקבל עצתו ועזרתו. במשך הזמן, מוטי הציע לקחת המתלוננת לפסיכולוג:

"אמר לי יעלה לך אלפיים ארבע מאות שקל. אמרתי לו, אתה יודע מה? כפרה, אני מוכן לשלם, קח אותה לבן אדם הזה... שיוציא אותה, שהיא תאכל, שהיא תטפל בעצמה. זה שיגע אותנו" (עמ' 1454-1455 לפרוטוקול).

לטענת הנאשם, למוטי כהן נתן סך 2400 ₪ על מנת שישלם לפסיכיאטר עליו המליץ, היה זה סכום שניתן לדבריו עבור פגישה אחת:

"כשאני אמרתי לו תן לי קבלה, תגיד לי מי זה הבן אדם, כי אני לא רואה שום שינוי, עזוב יצחק, אלפיים ארבע מאות שקל, עזוב, עזוב, בחייך עזוב" (עמ' 1456 לפרוטוקול).

באותה תקופה, כך סיפר, לא הבחין בבעיות אחרות אצל המתלוננת לבד מבעיות האכילה. חברים, סיפר, לא היו לה. למעשה:

"היא התרחקה מהחברים... גם חברות. היו מצלצלות אז היא היתה מנתקת את הטלפון, או משהו, או שאומרת אין לי חשק לדבר איתן, נתקו את הטלפון..." (עמ' 1455 לפרוטוקול).

לדבריו, ניסה לברר מדוע אינה יוצאת:

"אני שאלתי אותה למה את לא, למה את, למה את לא יוצאת? למה זה? והיא, לא בא לי. אין לי חשק אומרת. אין לי חשק" (עמ' 1455 ו-1511 לפרוטוקול).

לדברי הנאשם, למעלה משנתיים המתלוננת הסתגרה בבית ולא יצאה.

338. באותה תקופה, חתמו הנאשם ואשתו, על הסכם שותפות עם מוטי. הסכם זה החזיק מעמד כשלושה ארבעה ימים בלבד:

"לא עבר שלושה ארבעה ימים, בא אלי בשתיים לפנות בוקר, אומר לי אני רוצה לדבר איתכם, הוא צלצל לפני כן, אני רוצה לדבר איתכם. הוא בא אומר, תראו אני מצטער, אבל המצב הוא כל כך קשה, אז או שאתם יוצאים ואני משלם את החלק חמישים אחוז או אני יוצא ואת הכסף שמגיע לכם, שמגיע לי, אז תתנו במשך הזמן" (עמ' 1458-1457 לפרוטוקול).

לדברי הנאשם, לנוכח המצב הכלכלי הקשה שבו היו מצויים, ומשכנתא שהכבידה על צווארם, החליטו למכור למוטי את חלקם במפעל:

"יום למחרת באתי אליו אחרי שדיברתי עם אשתי, דיברנו והגענו להסכמה, אנחנו מוכנים להשאיר לך, אנחנו מוכנים להשאיר לך את החמישים אחוז שלנו, תן לנו את מה שמגיע לנו. הוא נתן לנו צ'קים של מאתיים ומשהו אלף שקל, כיבד צ'ק אחד, השאר ביטל אותו... וככה המצב התדרדר עד שהגענו למצב של משפטים" (עמ' 1458 לפרוטוקול).

הנאשם סיפר כי מצבו הכלכלי הדרדר, חובות נצברו, בנקים ונושים לחצו,– עד לקריסה כלכלית מוחלטת.

גם בחקירתו הנגדית הנאשם התייחס לשותפות עם מוטי ולסכסוך ביניהם, לדבריו, את המפעל מכר למוטי בארבע מאות אלף ₪ אך מחצית מהסכם קיבל ממנו ב-7 שיקים דחויים. אחד מהשיקים נפדה אולם את השאר לא קיבל אלא לאחר שהגיש תביעה כנגד מוטי. מהכסף לא ראה אגורה שכן הנושים הרבים נטלו את הכסף מקופת בית המשפט, עוד בטרם קבל אותו. לדבריו, "אני לא מתלונן. אבל מה אני אעשה? אין לי דרך אחרת" (עמ' 1501 לפרוטוקול).

לדברי הנאשם, במהלך השנתיים האחרונות הוא אינו הולך בטל, אלא, מנסה להתפרנס מעבודות שונות. לדבריו, עבד כמתווך דירות ב"אנגלו סכסון" אולם לא הצליח בעבודה זו ונאלץ לקבל גמחי"ם.

339. ההתנתקות של המתלוננת, סיפר הנאשם, הייתה פתאומית. לאחר כארבעה חמישה חודשים שהמתלוננת המשיכה להתגורר בבית אך לא השתתפה בארוחות והסתגרה בחדרה, עזבה את הבית. ביום בהיר אחד, בזמן שהמשפחה שהתה באזכרה משפחתית, המתלוננת לקחה את חפציה והלכה. תחילה סיפר, הלכה לאחותו ברכה, וזאת, בעידודו של מוטי כהן שדיבר עם ברכה.

הנאשם התבקש על ידי בית המשפט ליתן הסבר למפנה הפתאומי שחל בהתנהגותה של המתלוננת. לדבריו:

"רק מאיך קוראים לו, רק מרגע שהיתה אצלנו במפעל והכירה את מוטי. מאז, ...רק בו אני תולה. כי אין לי משהו אחר. אין לי. אני לא, אין סיבה בעולם, זה ההרגשה שלנו. ...במהפך, ממתי שהתחיל לקחת אותה לאכול וכל זה, כשרותי אמרה לו, בוא תביא את אשתך כדי שלא יהיה מצב שיהיה לשון לא טובה, מאז הוא פשוט היפנה לה את הגב" (עמ' 1479 לפרוטוקול).

לדברי הנאשם, "ההשערה שלי היא שהוא החדיר לה כנראה לראש דברים שמשהו אולי היה לה בראש והוא בישל לה אותה. לא יודע. לא יודע. ממנו זה התחיל" (עמ' 1480 לפרוטוקול).

לשאלה מדוע, לדידו, נטפל אליו מוטי כהן, השיב הנאשם כי מאז הסכסוך העסקי " נהיה מלחמה בינינו כמו שאומרים, ואז התחיל" (עמ' 1480 לפרוטוקול).

העד התבקש על ידי בית המשפט להסביר מדוע הוא קושר בין הסכסוך עם מוטי לבין עזיבתה של המתלוננת את הבית שהרי המתלוננת עזבה הבית עוד לפני שפרץ הסכסוך עם מוטי. לדבריו:

"אני קושר בזה בפגישות. כל כך הרבה פגישות היו ביניהם. אני יודע שכשהילדה לא היתה בסדר וניסינו גם כן לעזור לה עם פסיכולוגים" (עמ' 1482 לפרוטוקול).

על כך שהמתלוננת שוהה אצל אחותו ברכה, נודעה לנאשם, רק לאחר שלושה ימים באמצעות גיסתו שהייתה בקשרים טובים עם ברכה. עם ברכה אחותו, הנאשם, לא היה בקשר במשך כעשרים שנים, אולם, כשנתיים לפני שהמתלוננת הלכה אליה, הם חידשו הקשרים ביניהם לדבריו: "היא היתה באה אלינו, לפחות פעמיים בשבוע, שלוש פעמים. שנתיים אנחנו הולכים אליהם, הם באים אלינו" (עמ' 1460 לפרוטוקול).

לדברי הנאשם, לאחר שלושה ימים התקשרה אליו ברכה אחותו, בקשה לשוחח עמו והוא הגיע לביתה:

"... ואז היא אומרת תגיד לי, מה קרה עם הילדה? ...אני שואלת מה קרה שהיא היתה בגיל שלוש, גיל ארבע, גיל חמש? אני אומר, מה צריך לקרות? מה היה? למה צריך לקרות משהו? אתם הזנחתם אותה. מי הזניח אותה? מה זה הזנחנו אותה? היה לה בית ספר, אנחנו הולכים לעבודה, היה לה גן, העסק שלי היה בין הבית לבין הגן שלהם. מי הזניח? הלכו כולם לבית סוהר (צ"ל בית ספר-מ.ס.) אשתי בשעה עשר היתה באה עוזרת לי, בשעה אחת וחצי כל הילדים באים, אם זה מבית ספר משואות שתי הילדות הגדולות באות באוטובוס לעסק שלי ההתחלה שהתחלתי היה ליד ליד האוטובוסים, ואם זה הילד בא מהגן או הילדה. ובשעה שתיים הילדים הולכים הביתה יחד עם האמא, מכינה את האוכל, קוראת לי אוכלים וזהו" (עמ' 1461-1460 לפרוטוקול).

עוד המשיך וטען הנאשם, כי ברכה דיברה איתו רק על הזנחה ולא על התעללות מסוג אחר, והוא, הכחיש מכל וכל הזנחה כלשהי על ידו או על ידי אשתו.

340. בהתייחסו למערכת היחסים שלו עם שאר ילדיו סיפר הנאשם כי בתו ר' חיה בבית. מערכת היחסים עם ר' "ברוך השם. נהדר. ברוך השם בסדר גמור" (עמ' 1462 לפרוטוקול). כך גם בנו ג', בן 26, שגר עימם, עמל ועובד. בנוגע לג', סיפר הנאשם:

"יאמר לשבחו, לקח חובות על כתפיו ונתן מחיה, אם זה, נגררנו בצורה כזאתי איומה שכשאנחנו נתנו לאנשים, ברוך השם, זיכה אותנו הקדוש ברוך הוא לתת גמח"ים לאנשים, פתאום אנחנו מקבלים אוכל, אוכל ליד הדלת. הגענו לפת לחם מכל הדבר הזה..." (עמ' 1462 לפרוטוקול).

341. בימים אלו, לדברי הנאשם, הוא קיבל מכתב פיטורין מעסק בו עבד שלושה חודשים כסוכן בצקים אשתו, סיפר הנאשם, עובדת שש שעות ביום, משרה חלקית. לדבריו, קשה לו בגילו היום למצוא עבודה. המפעל שהיה ברשותו, פועל היטב: "כי אותו יהודי מוטי כהן, שיפץ, שם הרבה כסף כנראה ואני שומע שהוא עובד יפה מאוד" (עמ' 1463 לפרוטוקול).

עם מוטי, הנאשם לדבריו מסוכסך עד היום ויש ביניהם תביעות הדדיות.

עוד סיפר הנאשם, כי כאשר מכר את העסק המתלוננת כבר לא היתה במקום, שכן, מוטי כהן "סידר לה לגור בחדר...והוא ידע בדיוק כל צעד וצעד שלה. איפה שהיא היתה הולכת, כל צעד וצעד היה יודע. זה היה מדהים" (עמ' 1465 לפרוטוקול).

342. הנאשם נשאל אודות בתו כ'. לדבריו, עת גרו באריאל למדה כ' באולפנה באלקנה. עם סיום לימודיה החלה בשירות לאומי בהדסה בירושלים. במהלך השירות, עת הייתה בת 18 לערך, הכירה בחור הולנדי שעבר גיור – בשם שאול. אביו של שאול, נשאר בהולנד ואילו אימו, שהתגיירה, עלתה ארצה, ונרצחה מירי מחבלים בצומת חגי. אחותו של שאול, נפצעה באותו פיגוע ירי ופונתה לבית החולים הדסה. זה היה הרקע להתפתחותה של מערכת יחסים בין כ' לשאול.

בהמשך, החל שאול להתגורר בבית הנאשם; "פשוט אשתי אמצה אותו". ולאחר מכן התגייס לצה"ל, אולם לאורך כל העת היה הוא אדם "חסר עמוד שדרה כמו שאומרים". שאול, לא עמד בנטל שרבץ על כתפיו לאחר מות אימו.

לדברי הנאשם, הלחץ שבו היה שרוי שאול, חלחל לבתו כ'.:

"הבת שלי, אמרה לשאול אתה צריך טיפול, כי יש בך משהו לא בסדר. אתה צריך טיפול. בסוף מהמעמסה הוא לא הלך והבת שלי התחילה ללכת לטיפול איך שהיא סיימה את השירות לאומי..." (עמ' 1438 לפרוטוקול).

את הטיפול הנפשי החלה כ' אצל הפרופסור רחל לוי שיף. את הטיפול דנן, כמו גם את לימודיה בבר אילן, מימן הנאשם לטענתו. לאחר שנה בבר אילן סיפר, החליטה כ' לעבור ללמוד באוניברסיטה העברית בקמפוס הר הצופים. גם את שנת הלימודים השניה בהר הצופים מימן הנאשם כמו גם את הטיפול אצל רחל שאותו המשיכה כ' במקביל לשמירת הקשר עם שאול. את לימודיה של כ', סיפר, נאלץ להפסיק לממן בשלב מסוים עקב קשיי פרנסה.

משהפסיקה את לימודיה, החלה לעבוד. במקביל, המשיכה את הטיפול אצל רחל לוי שיף כמו גם את הקשר עם שאול שנמשך כארבע שנים עד לקריסתו. באותה תקופה, סיפר, מערכת היחסים בינו לבין כ' היתה "טובה מאוד" (עמ' 1439 לפרוטוקול).

הנאשם התייחס גם לנסיעותיה של כ' בתקופה בה יצאה עם חברה שאול. לדבריו:

"בתקופה שהיו חברים שאול וזה, אז הם היו נסעו כמה פעמים היא היתה נוסעת להולנד. לאבא שלה. לאבא שלו, היו נוסעים. והיו מטיילים"(עמ' 1486 לפרוטוקול).

את הנסיעות היו ממנים הוא ושאול. הנאשם סיפר גם על טיסה שטסו כ' והמתלוננת להולנד ומשם לארצות הברית, במימונו. באותה תקופה, לדבריו, היו היחסים בינו לבין המתלוננת "בסדר גמור" (עמ' 1488 לפרוטוקול).

343. הנאשם התבקש לספר לבית המשפט על בתו הקטנה ר' וכיצד הגיעה לשירותי הרווחה. לדברי הנאשם, ר' הייתה קשורה מאוד למתלוננת. והיציאה של המתלוננת מהבית, הכניסה את ר' למשבר:

"ור' עד גיל ארבע עשרה בערך, היא לא היתה יוצאת מהבית. והייתי אומר לה, למה את לא יוצאת מהבית? חברות, כל, לא היתה יוצאת. היתה בכיף ככה בבית. יש לה את המחשב, נשארת בבית" (עמ' 1465 לפרוטוקול).

לדבריו, המתלוננת יצאה מהבית כאשר ר' הייתה בת ארבע עשרה לערך. אז, החלה ר' לצאת, לבלות הכירה חברות כמו שצריך והייתה יוצאת וכל זה "יום בהיר אחד אני שומע שתקפו את הילדה... את ר' תקפו את ר' בקניון ערים" (עמ' 1466 לפרוטוקול). לדבריו, שהה עם אשתו בביתם כאשר בשעה 23:00 לערך התקשרו אליהם ממשטרת כפר סבא והודיעו להם כי בתם ר' הותקפה על ידי גבר "שנגע בה במקומות לא יודע מה" (עמ' 1466 לפרוטוקול) ואנשי משטרה הביאו את ר' הביתה.

רק מאוחר יותר התברר לו, לדבריו:

"שכבר חודשיים לפני כן, ערבי ישראלי מטירה, מטייבה קשור אליה בצורה לא רגילה. שניהם קשורים ככה.... יוצאים יחד. אני לא ידעתי מזה. לא ידענו חודשיים שלושה" (עמ' 1466 לפרוטוקול).

באותה תקופה, ציין, ר' הייתה בת ארבע עשרה ולמדה באולפנת אריאל בכפר סבא. לדבריו, בית הספר ידע על כך, אחיותיה ידעו על כך, דודתה אורה ידעה על כך, ורק הם, הוריה, לא ידעו דבר.

לטענת הנאשם על כך שר' יוצאת עם בחור ערבי ספרו לו בבית הספר. לדבריו, ר', בשלב זה, נכנסה לדיכאון, ואז, בתקופה זו, ביקרה המתלוננת בבית הספר של ר':

"והיא זרקה לה שם מילים בבית ספר שאבא שלי עשה ככה ואבא שלי ככה, היו לי שיחות עם המנהלת, עם היועצת, ע' היה לה שיחות והיא סיפרה את כל הסיפורים שהיא מפחדת על הילדה, מפחדת על זה..." (עמ' 1467 לפרוטוקול).

לדברי הנאשם, "יום בהיר אחד דופקים בדלת ומופיעים אצלנו ממשרד הרווחה" (עמ' 1467 לפרוטוקול). נציגי משרד הרווחה הודיעו אותו ואת אשתו כי ר' נמצאת בסכנת התאבדות. בשלב מסוים, הגיעה לביתם יועצת מאגף הרווחה של העירייה, גם ר' הגיעה הביתה:

"ואז היא אומרת אנחנו רוצים לקחת אותה עוד הערב לשלוותה לרופא תורן פסיכיאטרי כדי שיבדוק אותה וכל זה. ואז אנחנו היינו המומים, פתאום מה, הרי אנחנו כל השנים, איפה אנחנו, רוצים לקחת את הילדה מאיתנו..." (עמ' 1467 לפרוטוקול).

באותה שנה חלה ירידה בלימודיה של ר'. אשתו, כך סיפר, היתה מבקרת בבית הספר חדשות לבקרים ודנה בדרכים לשיפור המצב עם מנהלת בית הספר, ועם היועצת.

על כל פנים, המשיך הנאשם, בשעה שתים עשרה בלילה, הלכו עם הילדה לשלוותה, לבדיקה. "הפסיכיאטר התורן דיבר איתה הכל, והוא קרה לנו ואמר אין מניעה שהילדה תלך חזרה הביתה, אבל היא חייבת לקחת כדורים" (עמ' 1468 לפרוטוקול). ר', כך סיפר, התחילה לקחת כדורים "אבל זה היה סמם אותה. ואז היא היתה נכנסת עוד יותר לדיכאון". וכך למעשה הדרדר המצב "עד שהסתיים...עד שאיך אומרים חזרה לעצמה פחות או יותר" (עמ' 1468 לפרוטוקול). ר', סיפר הנאשם, כל העת גרה בבית, איתו ועם אשתו.

344. הנאשם התבקש לספר על מערכת יחסיו עם אשתו, וטען כי היחסים בינו לבין אשתו, הנם "מצוינים. ברוך השם". לאורך כל השנים, וחרף עליות ומורדות שידעו ביחסיהם "תמיד ידענו למצוא את השביל" (עמ' 1470 לפרוטוקול).

את היחסים האינטימיים בינו לבין אשתו תאר הנאשם כתקינים. לדבריו אף פעם לא הייתה להם בעיה בעניין.

בהתייחסו לחלוקת העבודה בבית סיפר כי אשתו היא זו שהיתה מופקדת על ענייני הבית. "היא היתה בבית שנים היא היתה בבית ואני בחוץ" (עמ' 1471 לפרוטוקול). בעבודות הבית, כך סיפר, לא השתתף. אשתו, היא זו שהייתה עושה הכול "כביסה, מחתלת, מלבישה, הכל היא היתה עושה. בישולים, הכל. אני לא הייתי בשביל הבית" (עמ' 1472 לפרוטוקול).

לדבריו, הוא, היה לוקח ברכבו את הילד הקטן למשפחתון שהיה קרוב לעסקו. ולפעמים כ' הייתה לוקחת אותו חזרה הביתה.

לדבריו, הוא, מעולם לא חיתל ולא רחץ את ילדיו:

"לא הייתי מחתל אותם בשום פנים ואופן.. אני לא מחתל, גם האחים, לא. אנחנו באנו מבית דתי, לא נוגע בילדה... לא חיתלתי, לא אבא שלי חיתל, לא זה, אבל גם כן לא חיתלתי, זה גם אפילו לא רחצתי את הילדים, כי אני הייתי בא מאוחר בלילה, אז מה אני ארחץ אותם בגיל שלוש? אם בגיל חצי שנה או בגיל כמה חודשים לא רחצתי אותם, אז אני ארחץ אותם בגיל שלוש? לא. לא רחצתי כי לא היה, האופי של העבודה שלי היה, היא היתה עד מאוחר בלילה" (עמ' 1472-1473 לפרוטוקול).

לשאלה האם כטענת התביעה התקלח יחד עם בתו ר' כשהם ערומים, כאשר היתה בגיל 3-4 השיב:

"בחיים לא רחצתי את הילדה שלי. לא רק אותה. את אף אחד מהילדים שלי אני לא רחצתי. לא נכנסתי איתם למקלחת בשום פנים ואופן. זה סתם סיפורים" (עמ' 1473 לפרוטוקול).

בחקירתו הנגדית הנאשם התבקש פעם נוספת להתייחס לטענתה של המתלוננת לפיה התקלח עימה כששניהם עירומים, וכפר בכך מכל וכל: "...אני אמרתי לכם מהתחלה, הדברים האלה לא בשבילי. לא עשיתי לא נגעתי בילדה לא פגעתי בילדים שלי" (עמ' 1550 לפרוטוקול).

לדברי הנאשם הוא איננו יודע להסביר מדוע המתלוננת ספרה זאת: "לא יודע. אני לא יודע להסביר לך. לא יודע לא יודע לא יודע. אלוהים אדירים לא יודע" (עמ' 1551 לפרוטוקול).

345. בבית, סיפר הנאשם, היה להם טלוויזיה ווידיאו. סרטים כחולים לא היו בבית. הוא עצמו, יודע מהם סרטים כחולים, שכן, "עברנו בצבא, היינו בצבא. מה נעשה?" (עמ' 1474 לפרוטוקול). חוברות פורנוגראפיות גם לא היו בביתם.

גם בחקירתו הנגדית כפר בכך שראה סרטים כחולים בבית לדבריו: "אני לא היו לי סרטים כחולים בבית (עמ' 1552 לפרוטוקול).

הסנגור הציג בפני הנאשם את נ/12 – תשריט הבית בבני ברק. הנאשם התייחס לחדר שבו ישנו בנותיו כ' וע'. לדבריו, בחדר היתה מיטה נפתחת שהיתה סגורה במשך היום. "כפולה כזאתי, אבל בערב הם פותחים ומשכיבים את המשענת, ואז נוצר להם שתי מיטות.... שתי מיטות מחוברות" (עמ' 1474-1475 לפרוטוקול).

הנאשם התבקש להתיחס לטענת התביעה בנוגע לכך שביצע מעשים במתלוננת במרפסת על מכונת הכביסה. וכפר בכך מכל וכל.

הסנגור הגיש תמונות של הבית עם המרפסת, שאותן צילם הנאשם כחצי שנה לפני כן. סומנו נ/42א נ/42ב.

346. בהתייחסו למתלוננת סיפר הנאשם כי במשך כל תקופת לימודיה "ילדה טובה היתה" בגן, למדה אצל הגננת בלומה איתה דיבר לאחרונה. הוא ואשתו, כך סיפר, הלכו לבלומה וספרו לה על המשפט המתנהל נגדו ובלומה אמרה כי המתלוננת:

"היתה ילדה מקסימה. כי למה הא זוכרת אותה? תמיד היא זכרה אותה כילדה חביבה, צוחקת, חברמנית, יש ילדים שהיא נזכרת בהם, והיא היתה אצלה שנתיים" (עמ' 1478 לפרוטוקול).

גם בבית הספר, היתה המתלוננת:

"בסדר. יפה מאוד. לא היתה שום בעיה.... הציונים בסדר גמור. ילדה טובה לאורך כל הדרך. ציונים טובים, נקייה, אפשר לראות את זה לפי התעודות גם כן, ילדה נקיה, לא, לא, לא החסירה עד כמה שאני יודע" (עמ' 1478 לפרוטוקול).

בהתייחסו לסיפורה של המתלוננת בנוגע לתחתונים הקרועים, טען הנאשם כי מדובר בהזיות. "הזיות אני אומר. [...] הזיות. אין דבר כזה. מאיפה? מה זה תחתונים קרועים? על מה היא מדברת?" (עמ' 1478 לפרוטוקול).

המתלוננת, כך סיפר הנאשם, נהגה להשתתף, בכל האירועים המשפחתיים "אם זה חתונות, אם זה בר מצווה, או אם היינו הולכים לפעמים שבתות, אז היא גם כן באה איתנו" (עמ' 1479 לפרוטוקול). לדבריו, כאשר המתלוננת וילדיו האחרים, היו קטנים, היו צמודים אליו ואל אשתו באירועים כאלו ואחרים. לדבריו, "כל אירוע היינו יוצאים, היינו יוצאים לטייל. אם זה, אם זה ל"ג בעומר, אם זה יום העצמאות, אם זה חגים..." (עמ' 1479 לפרוטוקול).

הסנגור הציג בפני הנאשם תמונות משפחתיות וביקש את התייחסותו. תמונות מבר המצווה של ג'. בין ג' לבין המתלוננת יש פער גילים של שלוש שנים. היחסים בין ג' למתלוננת, סיפר הנאשם, היו יחסים רגילים. "כמו כל ילד וילדה. אחים" (עמ' 1485 לפרוטוקול). בהתייחסו לעדות ד"ר סבר שטען כי המתלוננת סיפרה לו על כך שג' אחיה היה מכה אותה, טען הנאשם כי "ילדים קטנים משחקים, נותנים, אולי זה נותן מכה, אני לקחתי לה, הוא לקח צעצוע, הוא לקח זה" (עמ' 1485 לפרוטוקול). אולם, הנאשם שלל קיומה של אלימות מצד ג' כלפי המתלוננת בגילאים בוגרים יותר.

את הסיפור בנוגע לעציץ שנפל והאלימות שגילה כתוצאה מכך כלפי בנותיו, שלל הנאשם מכל וכל. לדבריו:

"שום דבר לא קרה. אני לא יודע, לא זוכר בכלל שהיה עציץ שם. לא נגעתי בהן גם, כאילו נתתי מכות, בכלל. בגיל כזה אני נותן להן מכות? מאיפה הן שאבו את זה בכלל?" (עמ' 1486 לפרוטוקול).

גם בחקירתו הנגדית בענין זה טען הנאשם כי לא היו דברים מעולם. לדבריו:

"בוודאי שהן משקרות. אני לא זוכר דבר כזה. בבית כזה אני לא יודע אם היה לנו עציצים, עוד במרפסת שהיא פתוחה..." (עמ' 1486 לפרוטוקול).

הנאשם התבקש להסביר את עניין קשירתו את בנו ג' ללול בהיותו תינוק. לדברי הנאשם:

"ג' היה ילד מאוד שובב ובגיל עשרה חודשים הוא כבר התחיל ללכת. זה היה לול, אנחנו בגלל, הייתי עובד עד מאוחר בלילה במסעדה, אז הוא היה קופץ מדי פעם מהלול, מהמיטה שלו היה קופץ והיה מפתיע אותנו באמצע הלילה לידינו.... כדי שלא יקבל חלילה, יקבל מכה או יקפוץ לא טוב, אז קשרתי לו את הרגל עם חוט ללול שלא יקפוץ ויקבל מכה...אבל מה עשו מזה? עולם עשו מזה" (עמ' 1488 לפרוטוקול).

347. הנאשם התבקש לספר את סיפור נסיעתה של המתלוננת, בגיל 16 למושב ינון. לדברי הנאשם, באותה תקופה למדה המתלוננת באולפנה באלקנה, יחד עם דקלה, בתם של חברים טובים. "ויום בהיר אחד קיפלו את הרגליים ונסעו לסבתא שלהם במושב ינון ליד קרית מלאכי" (עמ' 1489 לפרוטוקול). לדברי הנאשם, "אנחנו לא ידענו מזה. רק בערב הרימו טלפון שהם נמצאים אצל הסבתא. אבל הם הלכו בלי רשות" (עמ' 1489 לפרוטוקול). את מספר הטלפון של הסבתא ביקש הנאשם, לדבריו מחברו, אביה של דקלה:

"הרמתי טלפון לסבתא, ואמרתי תביאי לי את ע'. קיבלתי את ע', הלכתי, אמרתי לה אני בא לקחת אותך. נסענו למושב ינון, ישבנו, שתינו קפה, הכרנו את הסבתא ולקחתי אותה חזרה" (עמ' 1489 לפרוטוקול).

הנאשם המשיך וסיפר:

"היא אמרה לנו...אני מצטערת שעשתה את זה. אבל היא לא תעשה את זה עוד הפעם...יום בהיר אחד אני בא, אני רואה מכתב על השידה. אני מצטערת אבל אני הלכתי גם כן עוד הפעם יחד עם דקלה, נסעתי לישוב...אז אורה צלצלה לאשתי ואמרה לה, רותי ע' היא בדרך אלי, אז אני רוצה ליידע אותך. אז היא אומרת יופי, אז אם היא בדרך אליך, קחי בחשבון שיש לה יום הולדת עכשיו השבת, אז, איך אומרים? חבל, הציעו לעשות עוגת יום הולדת בשבילה. עשו עוגת יום הולדת...באנו במוצאי שבת לקחת אותה הביתה" (עמ' 1490-1489 לפרוטוקול).

348. הנאשם התבקש לספר כיצד נודע לו על בעיותיה של המתלוננת בטבריה. לדבריו, על בעיותיה נודע לו משמעון שביקר אצלם בבית מספר פעמים.יום אחד, כך סיפר הנאשם, התקשר אליהם שמעון:

"ואומר לי, יש לי משהו לספר לגבי הילדה, אז דחוף אם אתה יכול לבוא. אמרתי אין בעיה, אנחנו נוסעים, עכשיו אני בא אליך. נסענו עוד אותו יום נסעתי אליו" (עמ' 1490 לפרוטוקול).

לנסיעה זו הצטרפה גם אשתו של הנאשם. לדברי הנאשם שמעון סיפר:

"את מה...שהילדה לא יכול להגיד לך במדויק, אבל עברה איזה שהוא אירוע שהזמינו אותה, רגע, אגב, לפני כן הוא השביע אותנו שהילדה לא תדע שאנחנו יודעים. אז הוא מספר שהיה לנו, שמישהו הזמין אותה לחדר וניסה להתעסק איתה, אבל הצליחה לברוח באמצע והוא נתן לנו את הרמזים שאחד שמעביר את הקורס במד"א. ידעתי כבר מי זה הבן אדם" (עמ' 1490 לפרוטוקול).

את יגאל, סיפר הנאשם, הכיר עוד לפני כן כתושב כפר סבא שהיה בא לפרקים להתפלל בבית הכנסת בו התפלל אחיו, ושבו התפלל גם הנאשם. לדבריו, ידע כי מדובר ביגאל אביעד:

"כי אני יודע שהוא עשה את הקורס שם...במהלך הקורס הוא גם הביא אותה אלינו הביתה יום שישי אחד,... אז כששמענו את זה היינו המומים... לא עבר איזה חודשיים אם אני לא טועה ואמרו לה ללכת הביתה, כי במשקל שאת נמצאת בו, אומנם היו לך תוכניות להמשיך עוד שנה, אבל במשקל שאת יורדת ויורדת את לא יכולה" (עמ' 1491-1490 לפרוטוקול).

לשאלה מתי דיבר עם המתלוננת על כך לראשונה, השיב: "לא זוכר מתי דיברתי איתה. אני לא יודע אפילו דיברתי איתה על זה. אמא שלה דיברה איתה על זה כדי לא להביך (עמ' 1491 לפרוטוקול).

יום אחד, סיפר הנאשם, שמע כי יגאל אביעד עבר ניתוח בגב, בבית החולים מאיר:

"אז בזמן שע' היתה בבית, אמרתי לה תשמעי יגאל עבר ניתוח גב, את רוצה נלך לבקר אותו בשבת? אמרה אין בעיה נלך אליו הביתה,...הלכנו אליו הביתה וזה היה עוד לפני שידעתי את הסיפור של שמעון. כי אם הייתי יודע, לא הייתי מעיז אפילו כף רגלי לדרוך שם. והיא באה כאילו לא קרה שום דבר והלכנו" (עמ' 1435 לפרוטוקול).

אירוע זה, הביקור אצל יגאל אביעד, סיפר הנאשם, היה עוד בטרם סיימה המתלוננת את השירות הלאומי.

לדברי הנאשם, למשטרה לא פנו בעניין זה. ולאחר שהמתלוננת סיימה את השירות הלאומי וחזרה הביתה החלו לטפל בבעיית האנורקסיה שלה:

"לקחנו אותה לשניידר לטפל בה, שיראו מה לעשות. כשהיינו שם אז היא היתה בשיחה עם יועצת, מישהו שם. כשהיא יצאה אז היא אמרה לי שהיא עברה טראומה במשהו...אז אני אמרתי לה, שהילדה עברה ניסיון לאונס, ואמרתי לה אנחנו לא יודעים מה לעשות. אנחנו רוצים להתלונן במשטרה, אז היא אמרה לי אתה לא יכול להתלונן כל עוד שהיא בוגרת..." (עמ' 1491 לפרוטוקול וכן בעמ' 1500 לפרוטוקול).

הנאשם סיפר כי לא דיבר עם יגאל אביעד על המקרה. יגאל זה, כך סיפר הנאשם, "הוא לא חבר שלי. אני מכיר אותו מהבית הכנסת" (עמ' 1492 לפרוטוקול).

לדבריו, יום אחד, כחצי שנה לאחר המקרה, הוקמה סוכת אבלים בבית משפחת אביעד, שם נכח יגאל אביעד, והנאשם, הגיע לסוכת האבלים יחד עם מנחמים נוספים מאותו בית הכנסת בו נוהגים הם להתפלל. אז, ראה את יגאל אביעד, אולם, לא דיבר עימו. לדברי הנאשם:

"לא יכולתי לעשות שום דבר... לא יכולתי להגיד לו את זה... ...כי הילדה, הילדה היתה, הילדה היתה צריכה להתלונן,...אני שנאתי אותו. אני שונא אותו עד היום. כי זה היה המהפך שעשה לי פה בבית. אבל מה אני יכול לעשות? אני לא יכול..." (עמ' 1492 לפרוטוקול).

למעשה, טען הנאשם, מאז, "כל השנים לא דיברתי איתו". ובהמשך טען כי הוא שוחח אתו בהזדמנות אחרת על הנושא:

"לא דיברתי איתו. היה פעם אחת שדיברתי איתו בסוכת האבלים... הוא שואל אותי למה אתה חמוץ אלי? אמרתי אתה מדבר ככה למה אני חמוץ אליך? אחרי מה שעשית לבת שלי? אמר לי...אני לא נגעתי בבת שלך. על מה אתה מדבר? זה הפעם היחידה שדיברתי איתו... מה אני אעשה? על מה אתה מדבר? הוא עושה לי ככה, על מה אתה מדבר? מה פתאום? אני לא עשיתי לה שום דבר" (עמ' 1493, ראה גם בעמ' 1535-1536 לפרוטוקול).

הנאשם סיפר, לשאלות בית המשפט, כי צפה בקלטת העימות שבין יגאל אביעד לבין המתלוננת:

"הוא, הוא עד כמה שאני הבנתי הוא היה המום. הוא אומר איך את באה אלי אחרי תשע שנים? מה את מספרת לי,...הוא אומר שהוא לא עשה לה את זה. זה היה בהסכמה. היא לא התנגדה לו" (עמ' 1493 לפרוטוקול) .

הנאשם נשאל בחקירה נגדית אם ניסיון האונס בטבריה ארע לדעתו בגלל טיפשותה של המתלוננת והשיב: "לא מייחס שום דבר. מה את רוצה שאני אגיד לך. ילדה גדולה. מה את רוצה שאני אגיד לך. שתחליט מה שהיא רוצה לעשות" (עמ' 1527 לפרוטוקול).

ב"כ המאשימה הגישה תצהיר שהוגש על ידי הנאשם במסגרת ההליך האזרחי - ת/24. הנאשם אישר את חתימתו על התצהיר. שבו נכתב כי המתלוננת מדמיינת, חולנית, ושהיא נקלעה ברוב טיפשותה למעשה אונס.

עוד נשאל בחקירתו הנגדית, אם המעשה שעשה יגאל אביעד לא עורר בו כעס, שהרי, המתלוננת סיפרה שראתה אותו ואת יגאל אביעד שותים קפה יחדיו בבית הנאשם. לטענת הנאשם:

"לא ידענו שום דבר. אני לא ידעתי שום דבר. קודם כל הקפה וכל זה, לא ידענו. הוא אומר ככה, אדוני יש סימנים שזה יגאל. מתי שהוא בא לשתות קפה אצלי? אחרי זה? לא זוכר. מה יש לו לעשות אצלי בבית אחרי שאני שומע דבר כזה?" (עמ' 1535 לפרוטוקול).

הנאשם נשאל מדוע בחקירותיו במשטרה לא התבטא בזעם על יגאל ולא דיבר בו סרה כפי שמצופה היה שיעשה לאיש שתקף מינית את בתו? הנאשם בתגובה:

"לא יודע. זה מה שאני עניתי. מה אני יעשה. זה מה שאני עניתי מה את רוצה שאני יעשה? כל אחד יש לו את הגישה שלו את התפיסה שלו, מה אני אגיד. אל תשכחי שאני באותו זמן הלום מכל מה שאומרים לי..." (עמ' 1536 לפרוטוקול).

349. הנאשם אישר כי הוא מכיר את אודליה, חברתה של המתלוננת, ואף שוחח עימה: "אודליה יצא לי לדבר איתה לא לפני כמה חודשים,... יצא לי לדבר איתה אם היא זוכרת המקרים שהיה" (עמ' 1494 לפרוטוקול).

הנאשם התייחס גם לעימות שנערך בינו לבין המתלוננת. והרגשתו היתה "איומה". לדבריו:

"להאשים אותי בדברים כאלו, זה פשוט מוטט אותי. איך את, איך את אומרת דברים כאלו? מאיפה הוצאת את הדברים האלה?... את ההאשמות האלה שהיא מאשימה אותי?" (עמ' 1495 לפרוטוקול).

לדברי הנאשם, הייתה זו הפעם הראשונה ששמע את התיאורים המפורטים של המעשים המיוחסים לו: "זה זעזע אותי" (עמ' 1495 לפרוטוקול).

לשאלות סנגורו סיפר הנאשם כי המתלוננת הגישה נגדו, לפני כשנה, תביעה אזרחית על סך 6 מיליון ₪. את ביתו, כך סיפר, מכר כונס נכסים: "לא יכולתי להחזיק את הדירה. מכרו לי את הבית" (עמ' 1495 לפרוטוקול). לדבריו, מצבו הכספי דהיום בכי רע. ולאחר שמכרו את ביתו, המשפחה התפרקה ונפוצה לכל עבר. רק לאחרונה, מצאו דירת שלושה חדרים בשכירות נמוכה בבני ברק "ואנחנו מנסים להשתקם, זה הכל. אבל מאוד קשה. מאוד" (עמ' 1496 לפרוטוקול).

בחקירתו הנגדית התבקש הנאשם להתייחס למועד מעצרו, (שהיה כשלוש שנים לאחר שהמתלוננת עזבה את הבית) לפעם הראשונה שבה, אליבא דידו, שמע על ההאשמות המיוחסות לו. לדבריו, בראשית החקירה נאמר לו שהמתלוננת, הגישה נגדו תלונה בגין אינוס שביצע בה כאשר הייתה ילדה קטנה בבני ברק. וכן ש:

"... ראינו סרטים כחולים והיא ישבה על איבר מיני או שאמרתי לה לשחק עם האיבר מין שלי.... או באמבטיה או על מכונת כביסה" (עמ' 1498-1497 לפרוטוקול).

לשאלת בית המשפט טען הנאשם כי תגובתו המיידית הייתה, "זה הזיות. על מה היא מדברת בכלל? ...מאיפה היא הוציאה את הדברים האלו?" (עמ' 1498 לפרוטוקול).

הנאשם אישר כי הוא אוהב את ילדיו "את כולם במידה שווה. אין יותר ואין פחות" (עמ' 1507 לפרוטוקול). המתלוננת, כך אישר, הינה ילדה מקסימה. ע', יש את כ', ג' (עמ' 1507 לפרוטוקול). ב"כ המאשימה הזכירה לנאשם כי בהתייחסו להאשמות נגדו בחקירתו במשטרה טען כי הכל הזיות. האם המתלוננת הינה שקרנית? שאלה התובעת. לדברי הנאשם, לא היו דברים מעולם:

"בוודאי שזה הזיות כי אני בחיים שלי מעודי לא פגעתי בילדים וכל מה שאתם אמרתם וייחסתם לי את הדברים האלו, לא היו דברים מעולם. אז מה אני אגיד זה אמת?.. זה מה שאני לא מבין, זה זעזע אותי כל הנושא הזה, אז את אומרת שאני אגיד שהיא לא שקרנית.... זה הזיות שלה... זה הזיות" (עמ' 1508 לפרוטוקול).

350. הנאשם נשאל בחקירתו הנגדית מה עשה כדי לחדש הקשר עם המתלוננת משעה שעזבה את הבית. לדבריו, ראשית, כל צעד ושעל בעניין זה עשה יחד עם אשתו. לדבריו, מרגע שהמתלוננת יצאה מהבית נקטו בפעולות חיפוש כדי לברר היכן היא. משהתברר שהמתלוננת אצל אחותו, שהתקשרה אליו, יצא להיפגש עם אחותו לפי הזמנתה:

"אז באנו ישבנו ודיברנו. אז אני כבר יודע שהיא נמצאת שם. היא לא רוצה לראות אותי היא לא רוצה לדבר איתי היא לא רוצה, היא ברחה מהבית..." (עמ' 1509 לפרוטוקול).

הנאשם אישר כי במשך שלוש שנים לא ניסה לטלפן למתלוננת:

"אני לא צלצלתי אליה שלוש שנים אני לא צלצלתי אליה שאני שומע כל הזמן אל תצלצלו, אנחנו יודעים שהיא נמצאת אצל אורה. אל תצלצלו..." (עמ' 1510 לפרוטוקול).

בהמשך סיפר כי "רותי כל הזמן, אורה אמרה לרותי ורותי אמרה לנו אל תצלצלו, אבל בואי אנחנו רוצים לעזור לה". לדבריו, "אני לא הרמתי טלפון לבת שלי, לא הרמתי טלפון כי היא לא ענתה לי" (עמ' 1510 לפרוטוקול).

לשאלה אם התקשר לאורה, השיב, "מה יש לי להרים אליה טלפון אם אשתי מדברת איתה ומנסה להגיד לה בואי ננסה לעזור, מה יש לי לדבר איתה שהם עושים עלי כתם? מה אני יכול לדבר איתה?" (עמ' 1510 לפרוטוקול).

לדברי הנאשם:

"אני לא יצרתי איתה קשר בגלל שאורה, שרותי דיברה איתה ואמרה לה בואי אנחנו רצים לעזור לילדה, אנחנו, אומרת הילדה לא רוצה לדבר איתכם בשום פנים ואופן. אל תדברו איתה בכלל. ...הקשר היחיד ואני אגיד לכם, יש לנו את הילדה ר'...הקשר היה הדוק יחד עם ע', ...הילדה הבת שלי הקטנה מסרה לה את המכתב שתקרא את זה ושהיא קראה את זה, וכך נודע לי, שהיא קראה את זה בית אז היא פשוט השתוללה. ע' השתוללה קראה את המכתב ואז אורה הרימה טלפון אל אשתי ואומרת מה את עושה לי מה נתת לי את המכתב הזה..." (עמ' 1511 לפרוטוקול).

הנאשם נשאל מדוע לא פנה הוא, יחד עם אשתו, לטיפול כלשהו שיעזור להם לחצות את התהום הפעורה בינם לבין בתם. "סליחה שאני אלך לטיפול?" השיב הנאשם, "על מה אני אלך לטיפול? על מה?! על מה אני אלך לטיפול ריבונו של עולם?!" (עמ' 1513 לפרוטוקול).

לשאלת בית המשפט אם לא ראה לנכון לבחון את עצמו ואת אשתו ואת דרך טיפולם בילדה, השיב הנאשם:

"לא חשבנו על זה...תראה אני לא אדם מושלם אני לא בן אדם מושלם אבל לא ראיתי צורך בשביל ללכת לפסיכיאטר, על מה ללכת לפסיכיאטר מה אני אגיד לכם...אין לי בעיה אפילו ללכת לטיפולים אם יש משהו בי לא בסדר או באשתי..." (עמ' 1515-1514 לפרוטוקול).

הנאשם התבקש להסביר למה התכוון בחקירתו במשטרה עת טען שהכל במשפחה היה בסדר עד "למקרה הזה" (עמ' 1519 לפרוטוקול). לדבריו, התכוון למקרה שבו יצאה המתלוננת מהבית.

351. הנאשם התבקש בחקירתו הנגדית להסביר דברים שאמר בפתח חקירתו במשטרה, ת/5 לפיהם, "ברוך השם שיצא הדבר הזה, אני מודה לקב"ה שהגעתי לכאן" (עמ' 1 שו' 1 לת/5). הנאשם אישר זאת:

"נכון. אני זוכר את המילים...הילדה לא נמצאת בבית והיא מעלילה עלילות כאלו ואני כבר לא יודע אל מי לפנות. אמרתי אם אנחנו כבר מגיעים למשטרה, אולי הצדק יצא פה במשטרה... " (עמ' 1516 לפרוטוקול).

לשאלה אלו עלילות העלילה עליו המתלוננת, השיב הנאשם:

"מה שהיא אמרה, מה שהילדה אמרה בעימות. אני תפסתי את הראש...אני לא מבין את זה איך הגענו לדברים האלו. מי החדיר לה בראש את הדברים האלו. זה מה שאני אמרתי ולצערי הרב אני רואה לאן זה הדרדר..." (עמ' 1516 לפרוטוקול).

לשאלת התובעת אם הוא טוען שכל העדים שקרנים, השיב הנאשם כי:

"חלק מהאנשים שבאו אני לא מבין למה הם משקרים. אם זה אורה, היא ידעה מכל הדברים, אשתי שיתפה איתה פעולה. סיפרה לה את הכל. נפגשו ביחד. למה? למה את אומרת שאשתי משחקת משחקים ריבונו של עולם? זה ככה את מדברת על אחותך?" (עמ' 1517 לפרוטוקול).

הנאשם נשאל למה הוא התכוון כשהוא אומר שאורה גיסתו שיקרה. לדבריו התכוון לכך שאורה אמרה שאשתו "משחקת משחקים", כך גם לגבי טענתה של אורה לפיה אשתו התקשרה אליה רק פעם אחת, הדבר איננו נכון, שכן:

"רותי הרימה אליה טלפון כמה פעמים ונפגשה איתה אפילו במסעדה והיא לא אמרה את זה שהיא נפגשה איתה במסעדה. על זה אני אומר שהיא שיקרה" (עמ' 1519 לפרוטוקול).

כאמור, בהתייחסו לאורה, טען הנאשם, "היא משקרת". לשאלה אם אורה היא מקור הרע, השיב הנאשם:

"היא לא נתנה לנו להתקרב. זה מה שאני אומר לך. לא נתנה לנו להתקרב. מה את רוצה שאני אגיד לך... אני לא יודע רעה לא רעה. בסך הכל היא לקחה את הילדה גם כן וטיפלה בה. אני מאמין אולי טיפלה בה אבל אני לא יכול להגיד שהיא רעה – רעה. אני יודע כלפיי כלפינו לא שיתפה פעולה וזה לא שלא רצינו" (עמ' 1518 לפרוטוקול).

לשאלה מה היה לאורה נגדו, טען:

"אני לא יודע, יכול להיות שהיא השפיעה עליה, אני לא יודע.... יכול להיות שהילדה השפיעה עליה, היא ראתה התנהגות שלה..." (עמ' 1518 לפרוטוקול).

352. בהמשך טען הנאשם כי גם העדים שמעון, ברכה אחותו ומוטי שיקרו בעדותם בבית המשפט.

כאשר התבקש להתייחס בחקירתו הנגדית לשיחת הטלפון שקיבל משמעון במסגרתה נודע לו על העניין עם יגאל אביעד. לדבריו, כשקיבל את שיחת הטלפון נסע יחד עם אשתו לצפון, לשמעון. לדברי הנאשם, בעדותו, שיקר שמעון כשטען כי אמר לו שכשנבוא לצפון אנחנו נעבור דרכך. לדברי הנאשם, כשקיבל את שיחת הטלפון נסע תוך זמן קצר, עוד באותו היום, לצפון, לשמעון. לדבריו: "שמעון משקר. עוד באותו היום נסענו אליו. עוד באותו יום נסענו" (עמ' 1528 לפרוטוקול). לשאלה מדוע שמעון וברכה שיקרו, השיב הנאשם, "אל תשאלי אותי"(עמ' 1528 לפרוטוקול). את הטלפון משמעון קיבל הנאשם בשעה 13:00 ובשעה 13:30 כבר היה בדרכו לשמעון לדבריו, אין לו הסבר לשקריו של שמעון.

כאמור, לטענת הנאשם, גם מוטי שיקר בעדותו. למשל, כך טען הנאשם, כאשר מוטי סיפר כי בשנת 98 פתח אצלו עסק, מוטי שיקר שכן רק בשנת 2000 יצר איתו קשר על מנת לשכור ממנו את האולם לצורך פתיחת המפעל. "למה אתה משקר. מה דברים שקרניים פה? אני, האוזניים שלי נעמדו" (עמ' 1529 לפרוטוקול).

הנאשם נשאל על ידי בית המשפט מדוע אמר שממוטי נפתחה הרעה שבאה עליו. לדברי הנאשם: "זה הרגשה שלי... יש לו, היה לו יצר נקמנות". עוד הוסיף הנאשם:

"אני אגיד לך, לפי מה שאני שומע פה. עד שהוא בא לפה והעיד לא, לא ידענו שהוא מאחורי כל זה. שהוא אמר לבת שלי תצאי מהבית..." (עמ' 1529-1530 לפרוטוקול).

לשאלה האם לטענת הנאשם מוטי הוא זה שהמציא את המעשים שהכניס לראש המתלוננת, חזר וטען הנאשם "כן. אני, יש לי את כל התחושה" (עמ' 1530לפרוטוקול).

עוד סיפר הנאשם בהקשר זה, בהתייחסו למוטי:

"כל מה שהיא מספרת לו, היא סיפרה לו כנראה על טבריה ועל הכל, מה הוא אמר, יכול להיות שהוא השתיל לה, לא יודע אני לא יודע. אני רק יודע דבר אחד, מרגע שהיא עזבה את הבית הוא עשה הכל, היום אני רואה שהוא עשה הכל" (עמ' 1531 לפרוטוקול).

לשאלת התובעת האם המתלוננת ומוטי רקמו מזימה נגדו. אמר:

"אני, אני אמרתי שהוא בישל לה את הכל. איך הוא עשה מה הוא עשה, זה התחושה שלי...אני יכול רק לנחש... עכשיו למה אני אומר את זה? כי כבר, לפי מה שאני שומע התבשל לה בראש כבר מבחינת זה שאמר לה בעיניים, שהיה לך משהו בגיל 3 או 4 עד 7. כנראה, ולא רק זה והוא מספר והוא העיד גם כן פה, אז זה תחושה שאני מנסה לבנות משהו. יכול להיות שהוא בישל לה בראש והחדיר לה בראש. זה התחושה שלי. כל הבלאגן הזה התחיל, זאת אומרת מבחינת הנתק ממנה מהמשפחה מהבית רק מהמפעל" (עמ' 1533 לפרוטוקול).

לשאלה איך לטענתו, החדיר מוטי למתלוננת דברים כאלו לראש, השיב הנאשם:

"הוא, חבל לך על הזמן, כמה זה הבן אדם מפיק מרגליות, הוא הוליך אותנו שולל,...זה התחושה שלי. יכול להיות שאני במשך הזמן, לא יודע, זה התחושה שלי כי הדברים האלה לא היו, לא היו הדברים האלה" (עמ' 1534 לפרוטוקול).

353. הנאשם, חזר על טענתו לפיה לפני חקירת המשטרה לא ידע בדיוק אלו מעשי עבירה מייחסים לו. לדבריו, ידע כי מייחסים לו התעללות אבל לא את פרטיה. לשאלה אם לא שאל אף אחד מבני המשפחה, השיב, "שאלתי.. אף אחד לא אמר לי. אף אחד לא אמר לי" (עמ' 1520 לפרוטוקול). לדבריו, המשפחה בעצם התנתקה ממנו:

"...אף אחד לא מדבר איתנו. אני לא יודע, היא שכנעה אותם, אני לא יודע מה קרה. התנתקו מאיתנו, אז מה את רוצה שאני אברר" (עמ' 1520 לפרוטוקול).

לשאלה האם לא ניסה לברר לאורך כל הדרך, עד לחקירת המשטרה, באיזה סוג התעללות מדובר, השיב הנאשם:

"לא. שאלתי על מה ההתעללות. מה שכן חצי שנה, חצי שנה לפני שנעצרתי אז נודע לאשתי על מה, על מה. אמרתי הא באמת? תגידו נפלתם על הראש" (עמ' 1522 לפרוטוקול).

354. ב"כ התביעה, עימתה את הנאשם עם דברים שמסרה אחותו ברכה בעדותה, לפיהם, בשיחה שהייתה לה עימו הגיב בכעס ועזב את הבית וכי לא ניתן היה לנהל עימו שיחה. הנאשם לדבריו, אמר לברכה שתאמר לו אם יש משהו שבו הוא ואשתו יכולים לעזור למתלוננת "מאחורי הקלעים כמו שאומרים" לדבריו:

"יצאתי בכעס כי שלושה ימים אצלה, אף אחד לא עונה אף אחד לא מדבר. שנתיים היא אצלנו בבית כמו אני לא יודע מה בצורה ממש טובה וככה מתנהגים? למה? ומה מתברר לי בסופו של דבר, שהבחור מוטי זימן אותה ואמר לה מה שאמר לה וניתקה מגע. ריבונו של עולם תבואי תשאלי אותנו תבואי תדברי איתנו. שום דבר" (עמ' 1525 לפרוטוקול).

בהמשך, בהתייחסו לדברי ברכה לפיהם לא ניתן היה לשוחח עימו וכי הוא עזב את הבית בכעס, טען הנאשם: "עם מי אני אדבר, עם מי אני אדבר? עם מי?... נותנים לי סטירת לחי אני אדבר איתה..." (עמ' 1526 לפרוטוקול). לשאלה איזו "סטירת לחי" נתנה לו ברכה, השיב:

"את יודעת מה, היא מדברת בצורה כזאתי אלי כאילו אני עשיתי משהו, אני לא יודע על מה היא מדברת איתי בכלל, שמעתם עליה לא שמעתם עליה, אני לא יודע מה קרה" (עמ' 1526 לפרוטוקול).

וכן:

"בהתחלה לא באתי אליה ככועס. המהלך של השיחה וכל זה, זה באמת קומם אותי. אמרתי לה מה יכול לקרות. באמת מה יכול לקרות מה קרה בגיל 3 עד 7 שאני בעצמי לא יודע" (עמ' 1526 לפרוטוקול).

לדבריו, ברכה השתמשה כלפיו בלשון מאשימה:

"היא אומרת למה לא שמרתם על הילדים, מה היה עם הילדים, אני אומר לה אני לא יודע מה היה. על מה את מדברת איתי בכלל" (עמ' 1526 לפרוטוקול).

לשאלה אם ברכה הזכירה מעשים מיניים, טען הנאשם:

"בשום פנים ואופן לא דיברה. בשום פנים ואופן. מה אני יעשה תגידי לי, ניסינו הכל לא הולך. לא הולך, נו מה אני יעשה" (עמ' 1527 לפרוטוקול).

בנוגע לסיום השיחה עם ברכה אמר הנאשם:

"אני אגיד לך איך סיימתי איתה. אמרתי לה תשמעי, אני יוצא מפה דבר אחד אני רוצה לומר לך. מה שתעשי ואם את צריכה עזרה אנחנו יכולים לעזור לך. זה הכל" (עמ' 1527 לפרוטוקול).

355. עוד נשאל הנאשם מדוע במשטרה כינה את משפחתו משפחה נורמאלית כאשר בת אחת הגישה נגדו תלונה בגין התעללות מינית, ואילו הגדולה, כ' איננה מדברת איתו כבר שנתיים או יותר. לדברי הנאשם, עד שבנותיו יצאו מהבית הכל היה כשורה. בתו כ' איננה מדברת איתו לדבריו, מפני שלא נתן לה כסף לחתונה. לאחר שהתחתנה, כך סיפר, קיבל טלפון מכ' ומחתנו הרצל, והם דרשו ממנו ומאשתו שישלמו להם כ-10,000 או 12,000 ₪ בגין אורחיהם שלא הביאו להם מתנות חתונה. לדבריו, אמר להם, כי עוד לפני שהתחתנו הודיעם שמצבו הכלכלי בכי רע, וכשירווח, ישתדל לתת להם ככל יכולתו. כך, בהמשך, ניתק הקשר ביניהם:

"אנחנו לא זורקים ילדים. את שואלת אותי מה זה משפחה נורמאלית?...נתנו גידלנו השקענו, מה שיכולנו לעשות במגבלות שלנו, אבל אם לא עשיתי טוב אז בגלגול הבא אני יעשה טוב כי לומדים בחיים..." (עמ' 1538 לפרוטוקול).

הנאשם נשאל האם החליף מילה עם בתו כ' בשנתיים שלוש האחרונות. ואישר כי אין ביניהם קשר. לדבריו, בחקירתה במשטרה שללה כי הוא ביצע בה מעשים, ואולם, צידדה באחותה ובטענותיה בנוגע למעשים המיוחסים לו. עוד הוסיף כי כאשר נולד לבתו כ' בן, לקח הוא את אשתו עד שער בית החולים כדי שתגיד לה מזל טוב:

"את יודעת איזה יחס קריר היא נתנה לה? מה את רוצה שאני אדבר איתה? נתנה לה בעיטה. תראי, היא חיה טוב עם בעלה. מה אני צריך להיכנס? שתחיה את החיים שלה. מה, היא ילדה גדולה. מה יש לי לעשות איתה..." (עמ' 1540 לפרוטוקול).

הנאשם נשאל על ידי בית המשפט האם אשתו שאלה אותו אי פעם אם דבריה של המתלוננת הנם אמת. לדברי הנאשם, הוא ואשתו חיים ועובדים יחדיו במשך שנים רבות, ו"אם היא היתה יודעת את חושבת שהייתי חי איתה ככה?! היא לא היתה מחכה אפילו שנייה. אני מכיר את אשתי". לשאלה אם הוא מודע כי ישנן נשים שעשויות להשתיק מעשים מסוג אלו שהוא נחשד בביצועם, טען:

"לא אשתי. לא. יש לנו מערכת טובה ברוך השם. יש עליות יש ירידות. לפעמים האחד לא מסכים לשני, בא עם עצבים מבחוץ, משתדל לא להכניס הביתה. לפעמים לא מצליח אבל יש עליות וירידות" (עמ' 1540 לפרוטוקול).

356. הנאשם עומת עם הטענה לפיה גם כ' וגם המתלוננת טענו כי הן זוכרות ריח אלכוהול שנדף מפיו כאשר היה שב הביתה. לדברי הנאשם:

"לא היו דברים מעולם. אני לא שתיין אם אני שותה אני שותה אולי, אולי בליל שבת יין יבש. אם יש לי קצת אלכוהול אז אני אולי שותה. אבל אני לא שתיין. זה סתם סיפורי פוגי. בלילה אני עובד עד 22:00 בלילה. מה אני אבוא בלילה, באתי בלילה מסריח מאלכוהול, מה אני שתיין? בחייך" (עמ' 1551 לפרוטוקול).

357. הנאשם נשאל אם יש בלבו טינה כלפי המתלוננת. ואמר:

"אין לי שום טינה. אני מחכה, האמיני לי אני נשבע לך שאני חולם עליה את מאמינה לי, שאני חולם מתי היא תבוא אלינו הביתה" (עמ' 1544 לפרוטוקול).

הנאשם נשאל אם הוא אוהב את המתלוננת, ענה:

"למה שאני לא אוהב אותה? היא הילדה שלי. למה לא למה לא? תגידי לי למה לא? עשינו לה רע? לא עשינו לה רע בחיים לא עשינו לה רע. אולי היא תתעשת. את לא יודעת מה אנחנו, כמה אנחנו בוכים על הנושא הזה. אין יום שלא חושבים עליה. היא תבוא אני אחבק אותה על כל מה שעשתה עם כל מה שהיא אמרה..." (עמ' 1544 לפרוטוקול).

הנאשם נשאל אם הוא מוכן גם היום לשוחח עם המתלוננת. "אני רוצה לשוחח איתה, למה שלא אשוחח איתה? מה היא עשתה? למה שלא אשוחח איתה?" (עמ' 1544 לפרוטוקול).

לדברי הנאשם המתלוננת חולה, והמעשים שהיא מיחסת לו הם פרי דמיונה.

בעימות שבין המתלוננת לנאשם שצולם בוידיאו באמצע העימות נצפו השנים כשהם לבד בחדר לא משוחחים זה עם זו ולא מסתכלים האחד על השנייה במשך למעלה מחמש דקות. בעקבות זאת שאלה התובעת את הנאשם מדוע למרות שבמשך זמן רב לא התאפשר לו לדבריו לשוחח עם המתלוננת, כשיכול היה לעשות כן, לא שוחח עימה. הנאשם טען כי היה המום, כי רצה לחבקה אולם לא יכול היה לעשות זאת מטבע הדברים.

הנאשם העיר בהמשך:

"בפעם האחרונה שהיא אמרה שהיא יוצאת עם בחור, את יודעת כמה זה עשה לי טוב?...אני שמח שאולי לפחות בעזרת השם, אמרתי לאשתי את יודעת הבת שלך יש לה חבר, אני שמח בשבילה עם כל מה שהיא עשתה לנו. אני לא נוקם בה אני לא רוצה לנקום בה" (עמ' 1550 לפרוטוקול).

הערכת עדותו של הנאשם

358. מהטעמים שפורטו בהמשך עדותו של הנאשם איננה מהימנה עלי. כמו כן מצויים בעדות דנן שקרים מהותיים שיש בהם כדי לשמש סיוע לגרסת המתלוננת.

בדבריו סתר הנאשם לא רק את עדותה של המתלוננת, הוא סתר אף את עדויותיהם של אחיותיה ר' וכ', שמעון, מוטי, אחותו ברכה וגיסתו אורה וכן דבריהם של עדי הגנה, בפרטים מהותיים אשר יורדים לשורשה של המחלוקת.

זאת ועוד, הנאשם בדבריו בעדותו בבית המשפט סתר את דבריו בהודעתו במשטרה בין היתר בנוגע לפעם הראשונה שנודע לו על התלונה. דבריו של הנאשם בענין זה נסתרו גם על ידי עדות ההגנה: אשתו ואחותו שרה ס' והסבתא שושנה, כפי שיפורט בהמשך.

בעדותו בבית המשפט העלה הנאשם טענות חדשות לבקרים. שלא הוזכרו כלל בהודעותיו במשטרה, והעלה גרסה שהתפתחה והשתנתה בהתאם לנסיבות ולראיות שהובאו כנגדו.

לא זו אף זו, גרסתו שונה לחלוטין מהטענות שהעלה סנגורו בסיכומיו.

בעדותו אף ביקש הנאשם להרחיק עצמו מכל דבר שעלול להיות מפליל ולתמוך בדברי המתלוננת, גם אם מדובר בפעולות יום יומיות, פשוטות ורגילות.

בעדותו תלה הנאשם את הקולר לבעיותיו ומצוקותיו, לרבות בעיותיהן ומצוקותיהן הנפשיות והגופניות של בנותיו באנשים אחרים. ולא נטל בשום שלב אחריות על מעשיו. "האשמים" היו: מוטי "ששתל" הרעיונות במוחה של המתלוננת, וגיסתו אורה שהרחיקה אותה ממנו ומאימה.

הנאשם הטיל דופי בכל מי שניסה לסייע למתלוננת ולהאזין לדבריה. כך כינה את אחותו ברכה בהודעתו במשטרה-ת/7 "מנוולת", (עמ' 3 שו' 56-55 לפרוטוקול). כאשר כל חטאה היה שהמתלוננת התגוררה בביתה בתקופה מסוימת וניסתה לסייע לה.

359. כאמור, בעדותו בבית המשפט סתר הנאשם את דבריו בהודעתו במשטרה בעניין הפעם הראשונה בה נודעו לו האשמות המתלוננת כנגדו. בחקירתו הראשית העיד הנאשם באריכות שנודע לו לראשונה כי הוא מואשם בהתעללות מינית, רק ב-31.01.05 כאשר נעצר על ידי המשטרה (עמ' 1447 לפרוטוקול). זאת בניגוד לדבריו בהודעתו במשטרה-ת/5, שם אמר:

"...אני שמעתי כבר את התלונות שלה מזה הרבה זמן..." (עמ' 1 שו' 3 לת/5).

וכן, כאשר נשאל מתי לראשונה שמע שהמתלוננת מאשימה אותו בתקיפה מינית ואונס ענה: "לפני חצי שנה...אשתי סיפרה לי ולה סיפרה אחותה ציונה." (עמ' 3 שו' 77-74 לת/5 ראה גם שו' 28, 31-30 לת/5).

טענת הנאשם כי נודע לו לראשונה שהמתלוננת האשימה אותו באונס ובמעשים מגונים רק לאחר מעצרו, נסתרה גם על ידי דברי אשתו שאמרה בעדותה בבית המשפט כי הנאשם ידע עובר לחקירתו במשטרה שהמתלוננת מאשימה אותו בהתעללות מינית (עמ' 1788 לפרוטוקול).

גם סבתה של המתלוננת, שהוזמנה להעיד כעדת הגנה העידה כי הנאשם ידע זמן רב עובר למעצרו, על טענות המתלוננת נגדו, שכן כאשר התגוררה המתלוננת בביתם, היא ובעלה זימנו את הנאשם לשיחה בביתם והטיחו בו את דברי המתלוננת. הנאשם לא הכחיש זאת, אך טען כי הבין שבמונח התעללות התייחס הסב למכות - לאלימות פיזית (עמ' 1521 לפרוטוקול). אולם כאמור הסבתא העידה כי ההתעללות היתה בקונוטציה מינית. לדבריה:

"ת : שמעתי שהוא התעסק איתה מגיל שלוש עד שבע.

כ. ה. אופיר : רק רגע, ממי שמעת את זה? ממי שמעת?

העדה : ממנה.

עו"ד היכל : מתי שמעת את זה?

ת : לפני כמה שנים...היא היתה אצלי" (עמ' 1751 לפרוטוקול).

עדת הגנה נוספת שהעידה כי הנאשם ידע בטרם מעצרו באילו האשמות מדובר, היא אחות הנאשם, שרה ס', שסיפרה כי המתלוננת, לאחר שעזבה את הבית, אמרה לה שהנאשם אנס אותה בילדותה. בסמוך לאחר שיחה זו עם המתלוננת, נפגשה שרה עם הנאשם וסיפרה לו על תוכן השיחה, אולם לדבריה, הנאשם ידע על האשמותיה של ע' עוד לפני השיחה עמה (עמ' 1684 לפרוטוקול).

לטענת ב"כ התביעה, בדבריו אלו ניסה הנאשם להרחיק את עצמו מהמעשים המיניים בהם הואשם, ולמרות שיש ראיות ממשיות לכך שידע עוד לפני מעצרו כי המתלוננת מאשימה אותו בהתעללות מינית, הוא כפר בכך.

יש ממש בטענת ב"כ התביעה אכן בעדותו ניסה הנאשם להרחיק עצמו מהאישומים כנגדו ולטעון כי לא ידע ולא שמע על המעשים המיניים קודם לכן. היעלה על הדעת שבתו עזבה את הבית ארבע שנים לפני מעצרו, ניתקה קשר אתו ועם אשתו, אחותו ברכה ניסתה לשוחח עמו ולברר מה ארע למתלוננת בילדותה והא כעס ועזב את המקום (עמ' 1526 לפרוטוקול), חמיו זימן אותו לשיחה, בענין זה, אחותו שרה שוחחה אתו והטיחה בפניו את האשמותיה של המתלוננת, גיסתו אורית שוחחה עם אשתו על כך, ולאחר כל זאת הוא לא ידע במה דברים אמורים?!

360. בהודעתו במשטרה –ת/5 אמר הנאשם, בהתייחסו להאשמותיה של המתלוננת, כי היא "אומללה היא לא מרגישה טוב" (עמ' 3 שו' 58-57 לת/5). גם בעדותו בבית המשפט חזר בתחילה הנאשם על גרסה זו ואמר כי המתלוננת ילדה מקסימה וישרה אולם היא חולת נפש:

"ילדה מקסימה, מה. מה אני אעשה לה? הילדים שלי לא פגעתי בהם. מה היא, מה היה בבני ברק? מה היה בבני ברק? תגידו לי מה היה בבני ברק? וזה היה תעלומה בשבילי" (עמ' 1445 וכן בעמ' 1545 לפרוטוקול).

במקביל טען הנאשם, כי המתלוננת היא נערה מסכנה ונוחה להשפעה שבמוחה הושתלו זכרונות מסולפים על ידי מוטי, והיא מאמינה בקיומם. גרסה זו אודות, השתלת זכרונות על ידי מוטי הועלתה לראשונה בעדות בבית המשפט ואין לה זכר בהודעות הנאשם במשטרה. לדבריו:

"ש : אז אתה אומר שלא בכוונה תחילה היא רקמה מזימה עם אדון מוטי, אלא מה שהיא עשתה מה שהוא עשה זה שבשיחות שלו, באיזה שהיא צורה לא מובנית הוא יצר אצלה משהו שהיא תמציא או תספר איזה שהיא עלילת שווא. איך הוא החדיר לה את זה בשיחות בדיוק? יש לו כוחות על?

ת : הוא, חבל לך על הזמן, כמה זה הבן אדם מפיק מרגליות...

ש : יש הבדל בין רמאי לבין אדם שיוצר אצל מישהו בתודעה איזה שהוא סיפור כזב כזה של זוועות עם פרטי פרטים לאורך שנים.

ת : זה התחושה שלי...זה התחושה שלי כי הדברים האלה לא היו, לא היו הדברים האלה" (עמ' 1533 לפרוטוקול).

בהמשך עדותו סטה הנאשם מגרסתו זו וטען טענה שונה לחלוטין, לפיה המתלוננת ואחותה כ' שקרניות (עמ' 1551 לפרוטוקול). עוד טען הנאשם לגבי המתלוננת, כי היא חברה למוטי על מנת לנקום בו ובאשתו.

היינו על פי הטענות המשתנות הללו, המתלוננת הפכה מ"חולה" המאמינה בזכרונותיה המדומים, לשקרנית, למניפולטיבית שעשתה יד אחת עם מוטי אתו הם מצויים בסכסוך עסקי:

"כב' הש' אופיר : ...אתה טוען שהם שניהם (הכוונה למוטי ולע'- מ.ס.) ביחד רקחו עלילה עליך שבה הם שילבו מעשים נוראים שאתה עשית בע'. (ההדגשה אינה במקור-מ.ס.)

העד : אני יכול רק לנחש אני יכול רק לנחש.

כב' הש' אופיר : האם זה מה שאתה מנחש?

העד : כן...זה התחושה שלי" (עמ' 1533 לפרוטוקול).

הנה כי כן, ניתן לראות כי גרסת הנאשם איננה אחידה, זו גרסה שמשתנה ומתפתחת בהתאם לנסיבות ולראיות שהובאו בפני בית המשפט. בתחילת העדות, המתלוננת על פי דברי הנאשם, היא ילדה מקסימה שמאמינה בזכרונות המדומים ששתלו במוחה ובהמשך העדות היא מניפולטיבית ושקרנית שרקחה ביחד עם מוטי עלילת שקר כנגדו.

יתירה מזאת, גרסתו של הנאשם שונה מטענות סנגורו. בעוד שלדברי הנאשם, מוטי הוא זה "ששתל" במוחה של המתלוננת את הזכרונות (עמ' 1531 לפרוטוקול), סנגרו לא העלה טענה זו כלפי מוטי בשום שלב. לדברי הסנגור, המטפלות, הפסיכולוגית אנה אשד והעו"ס ויקי סקנדריון ובנוסף הטיפול הקבוצתי במרכז לסיוע נפגעות תקיפה מינית, הם שיצרו סוגסטיה אצל המתלוננת והשתילו במוחה זכרונות מדומים ומסולפים. (ראה עמ' 84,88 ו-91 לסיכומי ההגנה).

הסנגור אף הגדיל לעשות וטען בסיכומיו כי המתלוננת הגזימה בתיאוריה והעצימה אותם עקב מניע כספי, שבא לידי ביטוי בתביעה אזרחית שהגישה נגד הנאשם ואימה. טענה זו לא הועלתה כלל על ידי הנאשם.

זאת ועוד, הסנגור ייחס בסיכומיו למתלוננת מניע נוסף, לדבריו, המתלוננת העלילה עלילת שקר על הנאשם ואימה על מנת לסתור את טענתם כי היא חולת נפש (ראה דיון: "זכרונות מדומים או עלילה?" בעמ' 59-57 להכרעת הדין).

מדברי הנאשם וב"כ עולות טענות עובדתיות סותרות וכלל לא ברור מהי אם כן טענת ההגנה. האם זו שנטענה על ידי סנגורו או שמא אלה שנטענו על ידי הנאשם. האם, זכרונותיה של המתלוננת מדומים והושתלו במוחה על ידי מוטי בזדון עקב סכסוך כספי בינו לבין הנאשם ואשתו, או שמא זכרונותיה מדומים והושתלו במוחה במהלך הליך טיפולי פסיכולוגי רשלני, או אולי מדובר בעלילת שקר שהמתלוננת רקמה.

כאמור לעיל, יודגש כי מומחי התביעה דחו במסקנותיהם כל אחת מההשערות הנ"ל וקבעו כי זכרונותיה של המתלוננת הינם זכרונות אמיתיים, לא מושתלים ולא מסולפים.

361. בעדותו בבית המשפט הכחיש הנאשם מכל וכל כי נהג לקלח את בנותיו. עוד טען כי כמקובל בקהילה התימנית, מעולם אף לא חיתל את ילדיו. דבריו אלו מנוגדים לדבריו בהודעתו במשטרה-ת/5 לפיהם, קלח את המתלוננת כשהיתה כבת חצי שנה, אך לא כשהיתה בת כארבע שנים (עמ' 2 שו' 43 לת/5).

כאמור, בעדותו בבית המשפט, הכחיש שאי פעם קילח את מי מילדיו, לרבות המתלוננת ואחותה ר':

"ת: לא חיתלתי, לא אבא שלי חיתל...גם אפילו לא רחצתי את הילדים, כי אני הייתי בא מאוחר בלילה, אז מה אני ארחץ אותם בגיל שלוש? אם בגיל חצי שנה או בגיל כמה חודשים לא רחצתי אותם, אז אני ארחץ אותם בגיל שלוש? לא. לא רחצתי כי לא היה, האופי של העבודה שלי היה, היא היתה עד מאוחר בלילה.

ש : עכשיו טענו כלפיך, התביעה טוענת כלפיך בהליכים נדונים טענו שאתה רחצת את ר' ערומים בגיל שלוש ארבע, מה יש לך להגיד על זה?

ת : את ר'? ...בחיים לא רחצתי את הילדה שלי. לא רק אותה. את אף אחד. מהילדים שלי אני לא רחצתי. לא נכנסתי למקלחת איתם בשום פנים ואופן. זה סתם סיפורים. אבל לא" (עמ' 1473 לפרוטוקול).

כאמור, דברי הנאשם בעדותו בענין זה עומדים בסתירה לדבריו בהודעתו במשטרה-ת/5, לדבריה של המתלוננת בנוגע לאירועים המיניים שבצע בה הנאשם במקלחת, לאמרותיה של ר' מחוץ לכותלי בית המשפט (בהודעתה במשטרה, ובהקלטה שבינה לבין ג' (נ/1) ולדבריה של ע' שראתה את הנאשם נכנס עם ר' לחדר האמבטיה, כאשר ר' היתה בגל ארבע שנים.

בעדותו ביקש הנאשם להרחיק עצמו מהמעשים המיניים וטען כי אלה הזויים או בלתי אפשריים. על מנת להצביע על חוסר אפשרות לכאורה לבצע המעשים המיניים במתלוננת, טען בעדותו, בין היתר, כי המתלוננת ואחותה כ' ישנו בילדותן בבני-ברק, במיטה זוגית נפתחת כשהמתלוננת ישנה ליד הקיר בצד הפנימי של המיטה. זאת בניגוד לדברי המתלוננת, שטענה כי הן ישנו במיטות נפרדות האחת מול השנייה. דהיינו - המיטה נפתחה לשתי מיטות נפרדות.

גם עדת ההגנה, אחות הנאשם-שרה ס', אישרה את דברי המתלוננת ואמרה בעדותה כי המיטות של המתלוננת ואחותה כ' היו מיטות נפרדות (עמ' 1684 לפרוטוקול).

כאמור נקבע בפסיקה, כי גם מעשים שנחזים לתמוהים, אפשריים הם [ראה ע"פ 6643/05, שם בפסקה 19 וכן פ"ח (ת"א) 1207/03- מד"י נ' אוחנה (טרם פורסם)]. לפיכך, גם אם היו המיטות מחוברות, כטענת הנאשם, לא ניתן היה לשלול את גרסת המתלוננת מהטעם של חוסר סבירות.

362. בבית המשפט נשאל הנאשם מדוע הוא ואשתו לא יצרו קשר עם המתלוננת במשך השנים בהם התגוררה אצל דודותיה ברכה ואורה. בעדותו טען הנאשם כי בתקופה שהמתלוננת התגוררה אצל אורית, אשתו התקשרה לאורית מספר פעמים והן אף נפגשו במסעדה אולם, לדבריו אורה הייתה זו שניתקה אותם מהמתלוננת:

"...אנחנו לא יכולים כי לנו יש בעיה, כי אורה הרחיקה אותנו מהילדה. מה שלא ניסתה אישתי לעשות...היא צלצלה אל אחותה, אמרה לה אורה אני יודעת שהילדה נמצאת אצלך. אנחנו מוכנים לעזור בכל דרך שלא תרצי...אז היא אמרה לה (הכוונה לאורה-מ.ס.), תראי הילדה נמצאת, היא חולה, היא לא מרגישה טוב. אנא אם היא כבר נמצאת אצלך אז תני לנו את האפשרות לעזור גם כן. אנחנו, אנחנו נממן מה שצריך אנחנו נממן. אז היא אומרת עזבו אותה, תנו לה שקט שלא תעשה לי בלגן ושלא תתאבד. אבל למה היא תדע אבל? אם אני מדברת איתה בטלפון אני לא אצלצל אלייך הביתה...כל עזרה מה שלא יהיה בואי תנסי, בואי שנינו נעשה את זה. היא פשוט ניתקה את הילדה מאיתנו. ניתקה..." (עמ' 1443-1442 וכן עמ' 1518 לפרוטוקול).

בהמשך סיפר הנאשם כי כאשר הבחין במתלוננת ממכוניתו שעה שהמתינה בתחנה לאוטובוס, לא ניסה אפילו לשוחח עימה, עקב הפחד שהחדירה לכאורה בלבו אורית מפני פניה ישירה לבתו שבעקבותיה עשויה המתלוננת לפגוע בעצמה:

" ...באותו ערב אורה צלצלה לאשתי, תשמעי הילדה באה היסטרית, אבא שלה, היא ראתה את אבא שלה בתחנה, הילדה באה היסטרית, עשי לי טובה, אל תעשו לי את זה, אל תעשו לי את זה. מה, אז מה אנחנו נעשה? אז איזה קשר נעשה? …בואי תנסי אנחנו רוצים לעזור לילדה. לכל אורך הדרך אנחנו עזרנו לה. מה קרה פתאום? למה את, למה את מנתקת אותנו? מה את רוצה להיות אמא שלה המאמצת? את רוצה לעזור, תעזרי, אבל אל תנתקי אותנו...אני אגיד לך, פחדתי. אני אומר לך את האמת...פחדתי שתעשה שטויות. אני לא יודע. למה כל הזמן טפטפו לי בראש ולאשתי, תתרחקו ממנה כי אחרת היא תתאבד, היא תעשה ככה…אורה, אורה וכל הזמן היתה אומרת לי." (עמ' 1448-1446 לפרוטוקול).

בהמשך עדותו שינה הנאשם גרסתו וטען כי לא יצר עם המתלוננת קשר משום שהיא לא ענתה לשיחותיו, ללא קשר לאורית:

"אני לא הרמתי טלפון לבת שלי, לא הרמתי טלפון כי היא לא ענתה לי" (עמ' 1510 לפרוטוקול).

אם כן, נשאלת השאלה, האם הנאשם לא יצר קשר עם המתלוננת משום שאורית ניתקה את המתלוננת ממנו ומאשתו ונטעה בהם חשש לפיו, אם הם יצרו קשר עם המתלוננת היא תפגע בעצמה או משום שידע, לדבריו, כי המתלוננת לא תענה לשיחותיו?

לא זו אף זו, עדות הנאשם אינה מתיישבת עם גרסתה של אורית, שאמרה בעדותה בבית המשפט כי הקשר בינה לבין אחותה נותק מהמועד בו הגיעה המתלוננת לביתה. לדבריה היא לא היתה מסוגלת להמשיך בקשר עמה וסיפרה כי אימה של המתלוננת אף לא טרחה לשאול לשלומה:

"ש : היא התעניינה לשלומה של ע' ?

ת : כשנפגשנו, היינו ככה מדברות. אבל אני לא, זאת אומרת, לא היה טלפונים שהיא התקשרה ושאלה, לא, לא, לא. לצערי, לא. לצערי" (עמ' 848 לפרוטוקול).

עוד הבהירה אורית, כי היא התקשרה לאם המתלוננת באותו שבוע שהמתלוננת הגיעה אליה, אולם תגובתה של רותי הייתה ברורה- לא היה לה כל עניין במתלוננת או בסיוע לה. לדבריה:

"כשאני פניתי אליה אז פניתי אליה בקשר לנושא של הילדה. לעזרה, קודם כל. שצריך לעזור לילדה. היא אמרה שהיא תלך לאן שהיא רוצה, אין, אין מה לעשות. שהיא ממציאה דברים, ושהיא... זה דברים שלא היו, ושהיא לא רוצה אפילו לחשוב בעניין הזה. זהו, לא הרחבתי איתה את הדיבור בעניין הזה" (עמ' 857 לפרוטוקול).

לדברי אורית, הפעולה היחידה שהנאשם ואשתו נקטו, במשך למעלה משלוש שנים, שהמתלוננת גרה אצלה, היתה לשלוח למתלוננת, בשנה הראשונה בלבד, זר פרחים ליום הולדתה. אורית זכרה, שזה יצר "הרבה הרבה" בעיות רגשיות אצל המתלוננת (עמ' 862 לפרוטוקול).

כאמור, קבעתי כי עדותה של אורית מהימנה עלי ואני מאמצת גם את דבריה בענין זה, לפיהם הנאשם ואשתו הפנו עורף למתלוננת, לא התעניינו בשלומה לא הציעו עזרה ולא באו לבקרה עת התגוררה בביתה.

זאת ועוד, הנאשם ואשתו פעלו באותה צורה עם בתם כ'. ומהיום שכ' ניתקה קשר עם הוריה כשנה וחצי לפני מתן עדותה בבית המשפט ביום 01.12.05, לא ניסו הנאשם ואימה לשוחח איתה, אפילו לא פעם אחת. למרות שאף אחד לא הפריע להם לעשות זאת.

363. לעניין הארוע עם העציץ, עליו סיפרו גם המתלוננת וגם אחותה כ'. בחקירתו הראשית הכחיש הנאשם את דבריהן של המתלוננת ואחותה כ' וטען כי בביתם בבני ברק לא היה כלל עציץ וכי לא הכה אותן, כפי שטענו כאשר נפל לכאורה אותו עציץ. לדבריו:

" בבית הזה לא היה לנו עציץ ולא נתתי להן מכות כמו שהן אומרות….

שום דבר לא קרה. אני לא יודע, לא זוכר בכלל שהיה עציץ שם. לא נגעתי בהן גם, כאילו נתתי מכות, בכלל. בגיל כזה אני נותן להן מכות? מאיפה הן שאבו את זה בכלל?" (עמ' 1486 לפרוטוקול).

364. עוד הכחיש הנאשם בעדותו, קיומם של סרטים או חוברות פורנוגראפיים. הכחשה זו עומדת בסתירה לעדותן של ע' ושל כ':

"ש : עכשיו איזה, אתה יודע מה זה סרטים כחולים?

ת : אני יודע.

ש : היה לכם בבית כאלה?

ת : לא. לא היה לנו....

ש : עכשיו מה קשר לחוברות?

ת : לא היה לנו שום חוברות. היה לנו חוברות של לאשה, כי אז היה לי מנוי. אבל חוברות של מה? פונוגרפיים?

ש : כן.

ת : לא היה אצלנו בבית. לא היה" (עמ' 1474 לפרוטוקול; ראה גם עמ'

1552 לפרוטוקול).

365. לטענת ב"כ המאשימה ויש ממש בה, הכחשותיו של הנאשם כמפורט לעיל, אשר נסתרו בדבריהם של המתלוננת ועדים נוספים שתמכו בדבריה, הם שקרים מוכחים של הנאשם וכידוע שקרי נאשם יש בהם כדי לשמש סיוע. דהיינו - עובדות שהוכחו בראיות עצמאיות ושסבכו את הנאשם בעניינים הקשורים לבירור האשמה.

בספרו "על הראיות" נאמר על ידי כב' השופט י. קדמי בענין זה:

"...אין מחלוקת על כך כי שקרים של נאשם בעניינים מהותיים, המוכחים בראיות עצמאיות ובאופן ברור וחד משמעי-משמשים סיוע במקום שנדרש כזה...בבסיס כוחם הראייתי של שקרי הנאשם עומדת הגישה הרואה בהם: "ראשית הודיה"...; ו"התנהגות מפלילה"..." (מתוך י. קדמי, "על הראיות",חלק ראשון, תשס"ד-2003, עמ' 265).

לעניין זה ראה גם ע"פ 1543/06 - פלוני נ' מד"י:

"כידוע, שקרי נאשם יכולים לשמש כראיית סיוע מקום בו נדרשת ראיה כזו (על הראיות הנ"ל, בעמ' 215) וקל וחומר, שדי בהם כדי למלא אחר דרישת ההנמקה." [ע"פ 1543/06 - פלוני נ' מד"י. תק-על 2007(2), 3767, עמ' 3775].

366. כאמור, הנאשם הציג בעדותו מצג לפיו, משפחתו ואורח חייהם במהלך השנים בהם גידלו את ארבעת ילדיהם היו רגילים, ככל משפחה ממוצעת. גם בהודעותיו במשטרה-ת/5 ות/7 תאר הנאשם כך את החיים בבית ואת המשפחה:

"מה זה נורמלית, חיים רגילים, משפחה, עובדים, לומדים הכל רגיל זה נורמלי, יש עליות ויש ירידות" (עמ' 1 שו' 2 לת/7, ראה גם עמ' 4-3, שו' 69,87 לת/5).

בעדותו בבית המשפט חזר הנאשם על דבריו בהודעותיו במשטרה ואמר:

"את שואלת אותי מה זה משפחה נורמאלית?...נתנו גידלנו השקענו, מה שיכולנו לעשות במוגבלות שלנו..." (עמ' 1538 לפרוטוקול).

אולם, לצערנו, ניסיון החיים והפסיקה מלמדים כי גם במשפחה הנחזית למשפחה נורמטיבית ורגילה, בה בני המשפחה עובדים, לומדים ומבלים בצוותא, כדברי הנאשם, מתבצעות עבירות של גילוי עריות. והעבירות הללו מבוצעות בסתר אם כי פעמים רבות בני המשפחה או חלקם יודעים על המעשים הללו, אך שומרים אותם בסוד על מנת לשמר את המסגרת המשפחתית, מפחד, וכדומה.

יתירה מזאת, דבריו של הנאשם בענין זה סותרים הן את דברי המתלוננת והן את דברי אחותה כ' שסיפרו על האווירה הקשה והמתוחה ששררה בבית, על קשירת אחיהן ג' ללול כשהיה בן שנתיים, על הקללות והגידופים שספגו וכן על האלימות שחוו, כאשר פעם אחת הוכו עד כדי זוב דם, בעקבות ארוע נפילת העציץ.

בשולי הדברים יצוין כי יש ממש בדברי ב"כ המאשימה בסיכומיה, לפיהם דבריו של הנאשם בנוגע לדאגתו למתלוננת וילדיו האחרים, אינם מתיישבים עם התנהגותו בפועל. בין היתר, כאשר קיבל במפתיע, שיחת טלפון משמעון, אשר הזעיק אותו בקשר לע'. ברור היה לנאשם, שהוא מוזעק בגלל ארוע שקרה למתלוננת, שכן אחרת למה יזעיק אותו שמעון שהיה אדם זר לטבריה? ונשאלת השאלה, האם להגיע לשמעון לאחר מספר ימים, בדרך אגב, בעת חזרה מטיול בצפון, זו התנהגות רגילה של הורה אוהב ודואג?

הנאשם טען בבית המשפט כי נסע מייד, כחצי שעה לאחר שיחת הטלפון שקבל משמעון (עמ' 1528 לפרוטוקול) אולם, כפי שהעיד שמעון, שכאמור את עדותו מצאתי מהימנה, הנאשם אמר לו כי הוא יגיע אליו בתום הטיול בצפון. ואכן הגיע לאחר כיומיים.

367. בהודעתו במשטרה-ת/7 נשאל העד כיצד לטענתו משפחתו משפחה רגילה ונורמטיבית "בזמן שיש לך 3 בנות מטופלות, 2 בנות עם הפרעות אכילה, האם זה נורמלי?" (עמ' 1 שו' 6 לת/7).

זאת ועוד, אף אחת מבנותיו איננה זוכרת את תקופת ילדותה או חלקים ממנה.

לטענת ב"כ המאשימה, בתשובתו ניסה הנאשם להצביע על כך שאחרים אשמים בכל הרע בחייו ובחיי בני משפחתו ולא הוא. במטרה לעשות כן, הצביע הנאשם על הגורמים והסיבות שהובילו, לטענתו, כל אחת מבנותיו למשבר ולקבלת טיפול נפשי.

לגבי בתו כ' סיפר הנאשם כי היא נזקקה לטיפול פסיכולוגי בעקבות טראומה שעברה, עת משפחתו של חברה שאול, נרצחה בפיגוע (עמ' 1437 לפרוטוקול).

בעדותה בבית המשפט העידה כ' ואמרה מפורשות, כי הארוע הטרגי שחוותה משפחתו של שאול אינו הגורם לבעיותיה הנפשיות (ראה עמ'...להכרעת הדין). כמו כן, תופעת הדיסוציאציה ממנה סובלת כ', לפיה, היא אינה זוכרת כלל את המתלוננת בילדותה, למרות שהיא זוכרת את כל יתר בני המשפחה, איננה קשורה כלל לטרגדיה שעברה משפחתו של שאול.

לגבי המתלוננת סיפר הנאשם, כי עד גיל 23 היא "הייתה בסדר" (עמ' 2 שו' 12 לת/7), ואז עקב הפרעת אכילה לקחו אותה אימה והוא לבית חולים "שניידר", שם נאמר להם "שהיא עברה טראומה במשהו, איזו טראומה. אז אני אמרתי לה שהילדה עברה ניסיון לאונס..." (עמ' 1491 לפרוטוקול).

זאת בניגוד לדברי המתלוננת בעדותה, שסיפרה גם היא שלא בגלל ניסיון האונס בטבריה היא נזקקה לטיפול נפשי. ובדבריה תמכו כל המומחים מטעם התביעה, לרבות אלה שטיפלו בה במשך שנים.

לעניין בעיותיה הנפשיות של בתו ר' אמר הנאשם כי הן הופיעו על רקע היכרותה עם בחור ערבי "ובגלל זה היא הגיעה לטיפול" (עמ' 2 שו' 17 לת/7). בעדותו בבית המשפט סיפר הנאשם שנודע לו על כך שר' יוצאת עם בחור ערבי רק מהצוות בבית הספר. לדבריו, ר', בשלב זה, נכנסה לדיכאון. בתקופה זו, טען ביקרה המתלוננת בבית הספר של ר':

לטענת הנאשם, "יום בהיר אחד דופקים בדלת ומופיעים אצלנו ממשרד הרווחה" (עמ' 1467 לפרוטוקול). נציגי משרד הרווחה הודיעו לו ולאשתו כי ר' נמצאת בסכנת התאבדות. בשלב מסוים, הגיעה לביתם גם יועצת מאגף הרווחה של העירייה:

ניתן לראות כי כטענת ב"כ המאשימה, הנאשם הטיל את האחריות על מצבן הנפשי והפיזי הקשה של בנותיו על אירועים, שאינם קשורים בו או במשפחתו, הגם שבעדויותיהן שללו המתלוננת ואחותה כ' את האירועים עליהם הצביע הנאשם כגורמים למצבן הנפשי הקשה. בדבריו בקש הנאשם להציג את משפחתו באור חיובי כמשפחה רגילה המתפקדת למופת, ולהרחיק עצמו מטענות המתלוננת לפיהם הגורם למצבה הנפשי והפיזי הקשה הם המעשים המיניים שביצע בה בילדותה, וכי כתוצאה מכך היא נזקקה לטיפולים פסיכולוגיים ופסיכיאטרים במשך שנים.

368. בעדותו טען ב"כ הנאשם, כי הוא ואשתו תמכו במתלוננת ועשו כל שביכולתם כדי לסייע לה במצבה הנפשי והפיזי הקשה עם שובה מהשירות הלאומי (עמ' 1440 לפרוטוקול). אולם לטענת ב"כ התביעה, דבריו אלו אינם מתיישבים עם דבריה של המתלוננת בעדותה לפיהם, לא הנאשם ולא אימה שוחחו עימה על ניסיון האונס שעברה בטבריה, תמכו בה או חיבקו אותה, וכי המילה היחידה ששמעה בנושא זה, הייתה בעת מריבה עם האם, שהטיחה בה שהיא יודעת מה קרה בטבריה. בדבריה של המתלוננת לפיהם הוריה לא שוחחה עמה ולא עשו דבר בנוגע לארוע בטבריה תומך גם שמעון. (עמ' 101 לפרוטוקול).

בנוסף תמהה ב"כ המאשימה, מדוע לאחר שהמתלוננת עזבה את הבית, מאמציו של הנאשם, ליצור עמה קשר במשך למעלה משלוש שנים, הסתכמו בכך שהוא ואשתו הרשו לר' להיפגש עם המתלוננת ו"שאבו" מידע מר' כשחזרה הביתה מהפגישה:

"עם הילדה ר', הקשר שלהן היה ככה, ולעולם לא הפרדתי ביניהן...והיתה הולכת כל שבת אליהם...או היתה נפגשת איתם. שאבנו מהילדה, זאת אומרת היתה מספרת לנו, אבל לא יכולנו לעשות שום דבר" (עמ' 1446-1445 לפרוטוקול).

גם דרך אחות הנאשם ציונה, התעדכנו כביכול, הנאשם ואשתו לגבי מצבה של המתלוננת:

"אני לכל אורך הדרך שואל על הילדה איך היא מסתדרת שואלים את ציונה" (שו' 35 לת/5).

כאמור לעיל לדברי הנאשם הוא לא יצר קשר ישיר עם המתלוננת עקב בקשותיה של אורית להימנע מכך.

אכן יש ממש בטענת ב"כ המאשימה כי עדות הנאשם לפיה, עשה כל שביכולתו לסייע למתלוננת איננה מתיישבת עם התנהגותו בפועל, לא כאשר התגוררה המתלוננת בביתו וחמור מכך, לאחר שעזבה את הבית ועברה להתגורר אצל ברכה ואח"כ אצל אורה.

אנה אשד ציינה בעדותה כי על פי ניירות העבודה שלה הנאשם או אשתו טלפנו אליה. לדבריה, הפניה הטלפונית היחידה שלהם התרחשה לקראת סיום תקופת הטיפולים במתלוננת, דהיינו בתום כמעט שמונה חודשי טיפול (עמ' 615 לפרוטוקול). וישאל השואל, האם לא מצופה מאב דואג שעה שבתו ישבה בבית בחוסר מעש, ניתקה קשר עם חברים וסבלה מהפרעות אכילה לגלות יותר מעורבות בהליך הטיפולי?!

עוד טענה ב"כ המאשימה, כי ההזדמנות לראות ולשוחח עם המתלוננת ישירות, ללא מתווכים, לומר לה את כל אשר על ליבו, להראות לה עד כמה הניתוק ממנה מכאיב לו ועד כמה הוא דואג ואוהב אותה, כפי שהעיד בבית המשפט, לאחר שלא שוחחה עמו למעלה משלוש שנים, הוענקה לנאשם בעת העימות במשטרה (ת/20 ו-ת/20א).

אולם, במקום לנסות לפנות למתלוננת במילים מפייסות, ניתן לראות ולשמוע את הנאשם, אחרי כארבע שנים שלא ראה ולא שוחח עם בתו, צועק ומאיים עליה: "את תצטערי על זה...את תבקשי ממני סליחה עוד" (עמ' 10 לת/20).

לאור כל האמור לעיל אני דוחה את גרסת הנאשם והסבריו. כאמור, קבעתי כי עדותה של המתלוננת מהימנה עליי ואני מעדיפה את גרסתה ואת דברי יתר עדי התביעה המאששים אותה, בכל הנוגע לאישומים נשוא כתב האישום על פני גרסת הנאשם.

עדת הגנה רותי- אשת הנאשם

369. העדה הינה אשתו של הנאשם מזה כ-35 שנה ולה ולנאשם ארבעה ילדים: כ', ע', ג' ו-ר'. לדבריה, מתגוררת כיום בבני-ברק עם הנאשם וילדיהם ג' ו-ר'.

העדה סיפרה על הבית והמשפחה בשנות ילדותה של המתלוננת, בשנים בהן המתלוננת היתה בגילאים שבין ארבע שנים לשתיים עשרה שנים, ואמרה כי הנאשם והיא היו עסוקים מאד בפרנסתם. היחסים ביניהם היו "מצויינים" והנאשם נתן נשמתו לבית כבעל וכאבא:

"אין כמו בעלי בעולם ואני מדברת מכל הלב. אדם נדיב, אדם שנתן את נשמתו לבית, כבעל, כאבא, כהכל. איש למופת, גם לציבור, גם לאנשים, אדם אהוב" (עמ' 1768 לפרוטוקול).

עוד אמרה העדה, כי הנאשם לא נטל חלק בעבודות הבית, ולדבריה:

"שום דבר. לא עשה, לא קילח, לא טיפל בילדים. שום דבר. הכל במו ידיי. קניות, טיפול בילדים, הכל. הוא כל כך היה טרוד, אתם יודעים מה זה עצמאי, מסעדה עוד. שמהבוקר עד שתים עשרה בלילה, ואני יושבת ומחכה לו, והיינו צריכים אחר כך שהוא היה בא, לעשות את הבצקים ליום המחרת" (עמ' 1773 לפרוטוקול).

בהמשך סיפרה כי נהגה לתור במהלך הלילות בסלון, אולם מעולם לא ראתה שום דבר חריג:

"שום דבר. שום דבר, לא ראיתי כלום, כלום. הבעל שלי היה בא מהעבודה גמור. בלילות גמור, בקושי היה אוכל, זרוק" (עמ' 1770 לפרוטוקול).

לדבריה גם בבקרים לא ראתה שום דבר חריג אצל המתלוננת, שכן:

"היא תמיד היתה קמה עם חיוך על הפנים. היא ילדה חייכנית, שמחה, יש לה גומות חן, חמודה, תלתלים יפים היו לה..." (עמ' 1774 לפרוטוקול).

370. לדברי העדה, כשהיתה המתלוננת בגן לקחה אותה לספר וגזרה את שיערה מאחר ונדבקה בכינים (עמ' 1775 לפרוטוקול). בהמשך אמרה כי דאגה ללבוש הילדים, שהיה תמיד נקי, מסודר ולא קרוע.

העדה סיפרה כי המתלוננת ואחותה כ' ישנו באותו חדר במיטה נפתחת כאשר המתלוננת ישנה בצד הפנימי שסמוך לקיר ואילו כ' בצד החיצוני.

באותן שנים היה מכשיר ווידאו בביתם, אולם העדה שללה המצאותם של סרטים כחולים. גם חוברות פורנוגראפיות לא היו בנמצא (עמ' 1779 לפרוטוקול). לדבריה, הנאשם לא נהג לשתות משקאות אלכוהוליים, למעט יין לקידוש.

371. העדה ספרה כי המתלוננת הינה "ילדה מסכנה, אומללה, זה מה שיש לי להגיד. עולם הדימיון, אני לא יודעת" (עמ' 1769 לפרוטוקול). לשאלה כיצד היא מסבירה את טענותיה כלפי הנאשם, השיבה:

"...אין לי הסבר. אני רק יודעת דבר אחד, ואלוהים עדי, שהילדה הזו עשו לה שטיפת מוח" (עמ' 1770 לפרוטוקול).

לדבריה, שטיפת המוח נעשתה על ידי "הפסיכולוגים למיניהם" (עמ' 1770 לפרוטוקול) ועל ידי מוטי. לגבי מוטי אמרה העדה:

"...הוא הסית את הבת שלי לשנאה. הבת שלי היתה יד ימיני. הבת שלי היתה מחוברת לאבא שלה ולי. ילדה מקסימה, אלוהים אדירים...מה שהוא גרם, עשה לה, זה שטיפת מוח, והוא מומחה לשטיפות מוח האיש הזה. אני מכירה אותו. כמו שהוא עבד עלי, ככה הוא עבד על הבת שלי" (עמ' 1777 לפרוטוקול).

עובר ליציאתה לשירות לאומי, סיפרה העדה, המתלוננת הייתה ילדה "פורחת. היא ילדה מקסימה. מוכשרת. ילדה בכל ויד כל בו. אין לי מילים על הילדה הזאת. בכלל כולם" (עמ' 1770 לפרוטוקול). אולם היא חזרה מהשירות "עם הבעיה שלה שבר כלי" (עמ' 1771 לפרוטוקול).

לדברי העדה, המתלוננת לא סיפרה לה על אירוע ניסיון האונס והיא לא הבינה מדוע היא ממעטת לאכול, עד אשר צלצל אליהם שמעון ממד"א וסיפר להם את אשר ארע. משמעון למדה כי המתלוננת מיעטה לאכול כמה חודשים קודם לכן כששירתה בטבריה. עוד סיפרה, כי כשחזרו מטבריה אמרה למתלוננת כי היא יודעת על ניסיון האונס שעברה וניסתה לשכנעה להתלונן במשטרה, אך ללא הועיל. העדה לא התלוננה בשמה, שכן המתלוננת הייתה מעל גיל 18. בהמשך ועקב כך שהמתלוננת ישבה בבית, לקחו אותה העדה והנאשם לטיפולים פסיכולוגיים.

לדברי העדה, המתלוננת הייתה "מרותקת" לבית כשלוש וחצי שנים, בהן לא עבדה "לא יצאה ולא כלום" (עמ' 1776 לפרוטוקול), לפיכך, ביקשה העדה מהמתלוננת כי תבוא ותעבוד אצלם במפעל. יום אחד, נכנס מוטי לעסק וראה כי כולם אוכלים, למעט המתלוננת. לשאלתו מדוע ראה מספר פעמים שהמתלוננת איננה אוכלת, השיבה העדה, אם תשכנע אותה לאכול "תבוא עליך הברכה" (עמ' 1777 לפרוטוקול). לדבריה, הם קבעו ללכת למסעדות עד אשר העדה ראתה כי הם יוצאים בתדירות גבוהה מאוד שגרמה לאנשים מסביבה לדבר על כך. אשר על כן, פנתה העדה למוטי ואמרה לו כי היא אינה מעוניינת ב"פתחון פה" (עמ' 1777 לפרוטוקול). לדבריה מוטי הגיב בתקיפות ואמר:

"מה את חושדת בי? מה את חושבת שאני כזה? אמרתי לו אני לא חושבת. אני לא רוצה פתחון פה, ואני לא רוצה שאשתך תבוא תעמוד לי פה ותתחיל להגיד לי כל מיני דברים שאני לא רוצה לשמוע" (עמ' 1777 לפרוטוקול).

עקב כך היחסים ביניהם התערערו ולדבריה הוא "המיט עלינו שואה" (עמ' 1776 לפרוטוקול), שכן הוא עשק אותם והסיט את המתלוננת כנגדם.

372. לשאלת הסנגור סיפרה העדה אודות בתה כ' ואמרה כי היא ילדה מקסימה. במהלך שירות לאומי בבית חולים "הדסה עין כרם" הכירה בחור בשם שאול, שאימו נרצחה בפיגוע, כשהיה "במצב נפשי של דכאון" (עמ' 1767 לפרוטוקול). לדבריה, מצבו של שאול השפיע לרעה על כ' וגם "השפיע על הבית. כי אני גדלתי אותו אצלי בבית" (עמ' 1767 לפרוטוקול). עוד אמרה, כי שאול "חנק" את כ' והוא הגורם לכך "שהיא הגיעה למצב כזה שהיתה צריכה טיפולים פסיכולוגיים" (עמ' 1767 לפרוטוקול).

העדה סיפרה כי לאחר שירותה הלאומי של כ', עת היתה בגיל עשרים, עשרים ואחת, היא נקראה מספר פעמים למקום עבודתה של כ' ברחוב החשמונאים ובעקבות התמוטטויות נפשיות שחוותה.

לגבי בתה ר' סיפרה העדה כי קשה לה להתמודד עם המשפט דנן ובעקבות מה שקרה בבית היא שקעה בדיכאון, והעדה נאלצה לשמור עליה כדי "שלא חס וחלילה תעשה משהו מכל הסיפור הזה" (עמ' 1779 לפרוטוקול).

העדה סיפרה כי ר' קשורה מאוד למתלוננת ולכן חשה "בין הפטיש לסדן" (עמ' 1778 לפרוטוקול). לדבריה, הקשר בינה לבין ר' רופף, כך בלשונה.

העדה אישרה כי ידוע לה שאחותה ציונה הקליטה את בתה ר'.

373. לשאלת התובעת השיבה העדה, כי שמעון סיפר להם על אירוע ניסיון האונס עת הייתה המתלוננת בביתם ולאחר השירות לאומי. גם כאשר עומתה העדה עם עדויותיהם של המתלוננת, שמעון והנאשם שגרסו כי שמעון סיפר להם זאת עוד בזמן שהייתה המתלוננת בשירות הלאומי, עמדה העדה על דבריה ואמרה:

"...היא היתה בבית והוא במפורש אמר, אני לא רוצה שע' תדע שאתם באתם, כי היא השביעה אותי לא לספר לכם" (עמ' 1780 לפרוטוקול).

לדבריה, הם יצאו ונסעו לשמעון ברגע שהוא הזעיק אותם בטלפון ואם הוא טוען אחרת זה משום שהוא:

"...לא זוכר כלום. שמעון יכול לספר מפה ועד להודעה חדשה. אני יודעת בדיוק מה אני...ששמעון סיפר שאנחנו הלכנו לטייל בצפון וטיילנו ואחר כך באנו אליו שקר וכזב. אנחנו, סגרתי את המפעל, השארתי את המפעל ככה. בעלי ואני טסנו לטבריה בטיסה כדי לשמוע מה הוא מדבר" (עמ' 1781 לפרוטוקול).

לשאלת התובעת מה המניע של שמעון לשקר, השיבה העדה:

"אין לי איתו שום עניין. אני יודעת בדיוק מה שאני עשיתי. מה שהוא מספר, הוא יכול לספר הרבה דברים. ובית המשפט יאמין או לא יאמין, אבל אני יודעת בדיוק מה שהיה לי. אני, אני אשמע אותו שהוא קורא לי ואני רואה את הילדה שלי דועכת, אז אני לא ארוץ? אני לא מבינה את זה"(עמ' 1781 לפרוטוקול).

374. לדברי העדה, מייד כשנודע לה כי המתלוננת עזבה את הבית, הרימה טלפונים לכל אחי הנאשם, ובסופו של דבר, מצאו אותה באותו יום, אצל דודתה ברכה.

לדבריה, המתלוננת הייתה קודם אצל ברכה ורק לאחר מכן אצל סבה וסבתה- הורי העדה. ואז אבי העדה צלצל אליה ובקש כי היא והנאשם יגיעו אליו לשיחה. עוד באותו היום נסעו אליו, המתלוננת לא נכחה בבית במועד השיחה, והוא אמר להם:

"...הילדה שלך אומרת שאתם התעללתם בה כשהיא היתה מגיל שלוש עד שבע. אמרתי, סליחה? מה זה התעללנו בה?" (עמ' 1784 לפרוטוקול).

לדברי העדה, במועד בו עזבה המתלוננת את ביתה היא לא ידעה מהן האשמותיה כנגד הנאשם, ואלה הובהרו לה רק כאשר נפגשה עם אחותה אורית במסעדה, והיא אמרה לה:

"...הבת שלך מתלוננת על י' שהוא עשה לה ועשה לה ועשה לה ועשה לה...פה ידעתי שהיא מאשימה אותו בהתעללות מינית. אבל לפני כן לא ידעתי התעללות. אני יודעת? מכות,...אבל לא חלמתי על התעללות מינית. על התעללות מינית לא חלמתי, על דבר כזה?" (עמ' 1785 לפרוטוקול).

אם כך, נשאלה העדה, מדוע בחקירתה הראשונה במשטרה אמרה כי אינה יודעת מה הסיבה למעצר בעלה, והשיבה:

"סליחה אני באמת לא ידעתי למה לקחו אותו...בגלל העסק אנחנו במשפטים כל הזמן. אני יודעת לא אמרו לי. באו, עצרו אותו"(עמ' 1785 לפרוטוקול).

375. עת עומתה העדה עם דבריה בהודעתה במשטרה, לפיהם, המתלוננת "העלילה" על הנאשם, אמרה:

" חד משמעית...אני תשמעי, אני חיה בבית הזה ואני מבשלת, ואני ניהלתי את כל הבית. בעלי לא היה בבית ואת זה אני אמרתי במשטרה. בעלי היה הכל, כל הזמן בחוץ. אני בקושי ראיתי אותו...גם שנתיים הייתי בבית. לא יצאתי לעבודה כי ילדתי את ר'. לא יצאתי מהבית. רק אחרי שנתיים התחלתי לאט לאט, חצי יום לעבוד כי ר' היתה במעון. אבל כל הזמן הייתי בבית. מי שניהל את משק הבית זה אני" (עמ' 1786 לפרוטוקול).

העדה סיפרה כי לאחר שיחתה עם אחותה אורית, היא שאלה את הנאשם האם אכן הוא התעלל מינית במתלוננת, ולדבריה, הנאשם הכחיש זאת מכל וכל (עמ' 1788 לפרוטוקול).

376. לדברי העדה, הנאשם ידע עובר לחקירתו במשטרה כי המתלוננת מאשימה אותו בהתעללות מינית, ואם הוא טען במשטרה שלא ידע, זה משום שהוא לא ידע את "התיאור המזעזע שהיא האשימה אותו. זה פשוט מזעזע. זה עולם בעולם אחר" (עמ' 1788 לפרוטוקול).

העדה טענה כי במשך כל שלוש השנים בהן התגוררה המתלוננת בבית דודתה אורית היא נהגה לצלצל ולדרוש בשלום המתלוננת. לדבריה:

"סליחה. סליחה. היה לי קשר. אני כל הזמן, אחותי נכון שהילדה שלי ... אני מדי פעם מצלצלת לאחותי, מה נשמע? מה אומרים?...מכיוון שהיא לא רצתה לראות אותנו...אז התחננתי בפני אחותי, בואי נלך, שנה וחצי הילדה יושבת אצל אחותי ללא טיפול, ואני מתחננת לאחותי בואי ניקח אותה, היא לא צריכה לדעת שאני אחרייך, בואי, שום דבר. עד ש, ואני אומרת לה המצב של הילדה התדרדר, אם היא לא תעבור טיפול המצב לא טוב" (עמ' 1787-1786 לפרוטוקול).

העדה אישרה כי היא ובתה כ' לא נמצאות בקשר וכי מאז שהיא התחתנה העדה ביקרה אותה רק פעם אחת לאחר שילדה. לדבריה, היא ניסתה ליצור עימה קשר ולכן הלכה לבקרה בבית חולים, אולם כ' לא הזמינה אותה לברית של נכדה.

377. לשאלת התובעת העדה הבהירה, כי למרות שבתחילה טענה שהפסיכולוגים שטיפלו במתלוננת

"שטפו את מוחה" ואחר כך טענה כי מוטי הוא האחראי לכך, אין סתירה בין הדברים, שכן מוטי לדבריה הוא "...תוספת חמורה ביותר. זה עוד הוסיף" (עמ' 1789 לפרוטוקול).

לשאלה האם מדובר "בקנוניה של כל העולם" כנגד הנאשם, השיבה העדה:

"ת: סליחה. זה לא קנוניה. יש יותר מזה כשהרגשתי שע' מתרחקת ממני בעבודה, רבונו של עולם ואיך זה התחיל?...לכולם היא מוזגת שתיה, ולאמא שלה שהיא עובדת קשה, לא נותנת שתיה. מין אנטי, מין שנאה כזאת...וזה התחיל בדיוק אחרי שהערתי למוטי על כל מה שהוא עושה. על זה שלא מוצא חן בעיני שהוא לוקח אותה. על זה שהיא באה מאוחר בלילה...

ש : הטענה שלי היתה מאוד פשוטה. ע' הלכה למספר פסיכולוגים,... פסיכיאטרים....כולם החדירו לה כל אחד בפני עצמו בזמנים אחרים החליט להכניס לה לראש שאבא שלה אנס אותה?...ואם הם, אז למה מוטי? ...ומה עם שמעון?...

ת : אני שואלת אותך שאלה. שמעו את ע', מישהו מכל הפסיכולוגים שממיטב כספי שילמתי להם, שמע אותנו? מישהו שמע אותי? מישהו מכיר אותי בכלל? את בעלי?...והתחננתי בפני אנה אשד, מי מכם, אני מרגישה שאני הולכת לאבד את הילדה. הילדה בורחת ממני. ילדה שמחוברת אלי בורחת ממני. מי מכם, אני מתחננת בפנייך, לא, לא, אני לא יכולה, לא, לא, זה חסוי. לא, לא, היא מגיל שמונה עשרה" (עמ' 1790-1789 לפרוטוקול).

לשאלת האם משהו מהפסיכולוגים החדיר במוחה של המתלוננת זכרונות מדומים, כגון: זכרון תחתונים קרועים או זכרון רעש אבזם חגורה שנפתחת וכד', השיבה העדה:

"שטויות. היא הלכה עם תחתונים קרועים? מה השטויות האלה? מה השטויות? אני שומעת את בעלי שאומר לי, בחור אסטרטגי, מה השטויות האלה? איזה חור? אני אשלח את הילדים שלי עם חור?" (עמ' 1790 לפרוטוקול).

הערכת עדות אשת הנאשם

378. העדה הינה אשתו של הנאשם מזה כ-35 שנה ואימה של המתלוננת. ניכר היה שקשה עליה מעמד מסירת עדותה, כמצופה ממי שבעלה יושב על דוכן הנאשמים בגין עבירות מין חמורות, וילדתם המשותפת היא המתלוננת נגדו. העדה עשתה ככל יכולתה על מנת לתמוך בגרסתו של הנאשם שלדבריה נגרם לו "עוול" (עמ' 1766 לפרוטוקול).

דבריה של העדה אינם מהימנים עלי מהטעמים שיפורטו בהמשך, הם אף עומדים בסתירה לדברי המתלוננת, בנותיה כ' ור', אחותה אורית, וכן לדבריהם של שמעון ומוטי, בפרטים מהותיים.

העדה הציגה בפני בית המשפט חזות של משפחה נורמטיבית למופת. כאמור, לדבריה היא ניהלה את משק הבית ודבריה בעניין זה סותרים לא רק את דברי המתלוננת כי אם גם את דברי אחותה כ', שספרו כיצד הן ניהלו את משק הבית וביצעו את כל העבודות לרבות כביסה, בישול וטיפול בילדים מאחר ואמן נעדרה מהבית בשנות ילדותן.

על מנת להגן על בעלה, להרחיקו מאפשרות ביצוע העבירות ולסתור את דברי המתלוננת, ספרה העדה כי נהגה לבדוק בסלון גם בלילות ומעולם לא ראתה דברים חריגים (עמ' 1770 לפרוטוקול) כן טענה העדה כי הנאשם מעולם לא טיפל בילדיו מאחר ושהה מרבית שעות היום מחוץ לבית. על ידי כך בקשה להסביר מדוע טענותיה של המתלוננת בלתי סבירות ושקריות.

בפתח עדותה הצהירה העדה כי היא חיכתה למועד מתן עדותה בכדי "שידעו את האמת. ורק את האמת" (עמ' 1766 לפרוטוקול). אולם כאמור, דבריה אינם מהימנים עלי ואין ממש בטענותיה לפיהם "הפסיכולוגים למיניהם" (עמ' 1769 לפרוטוקול) יחד עם מוטי (עמ' 1776 לפרוטוקול) עשו למתלוננת "שטיפת מוח"(עמ' 1769 לפרוטוקול) כנגד הנאשם.

379. אכן כטענת ב"כ המאשימה, דברי העדה לפיהם, הנאשם לא קילח ולא טיפל בילדיו, כי היא נהגה לבדוק בלילות בסלון הבית ו"לא ראתה שום דבר" (עמ' 1770 לפרוטוקול), וכן כי בביתה לא היו סרטים וחוברות פורנוגראפיות והנאשם לא נהג לשתות בבית אלכוהול, אין בהם כדי להפריך את דברי המתלוננת. ראשית, מאחר ורוב המעשים המיניים, לא בוצעו דווקא בסלון הבית. שנית, גם המעשים שנעשו בסלון הבית, סביר להניח שבוצעו על ידי הנאשם לאחר שוידא כי איש מבני הבית אינו ער. שלישית, לא נטען שהנאשם נהג לשתות משקאות חריפים כאשר שהה בבית, היפוכו של דבר, המתלוננת ספרה כי כשהנאשם היה חוזר הביתה נדף ממנו ריח חריף של אלכוהול. רביעית, דברי העדה כי לא היה חומר פורנוגראפי בבית, נסתרו גם בעדותה של כ' שהעידה על כך שמצאה חוברת פורנוגראפית בחדר השינה של ההורים בבני-ברק (עמ' 470 לפרוטוקול).

התרשמתי כי דברי העדה שטענה כי "חד משמעית-לא היה" (הכוונה למעשים המיניים) (עמ' 1786 לפרוטוקול), אין בהם ממש. סביר להניח שהעדה לא רצתה לדעת על המעשים שהנאשם ביצע במתלוננת.

על דמות האם במשפחות בהן קיים גילוי עריות עמד ד"ר סבר בהרחבה בחוות דעת- ת/22 ובעדותו בבית המשפט (עמ' 200-199 להכרעת הדין).

380. סבורני כטענת ב"כ התביעה, כי אין בעדות אשת הנאשם כדי להפריך את גרסת המתלוננת, או לכרסם בה. ואפרט.

כאמור, לעניין טענתה כי הנאשם לא נהג לטפל ולקלח את בנותיו, טענה זו נסתרה בעדותן של המתלוננת ואחותה ר', שסיפרו כי הנאשם נהג להתקלח איתן.

לעניין טענתה כי נהגה בלילות לתור בסלון ולא ראתה דבר חריג. ניסיון החיים והפסיקה מלמדים כי גם כאשר בני הבית נמצאים בקרבת מקום, מתבצעים שם מעשי אינוס ומעשים מגונים. בע"פ 6643/05- מד"י נ' פלוני, שכבר צוטט על ידינו, נקבע באופן חד משמעי כי קרבת בני המשפחה ששהו בחדר סמוך, אין בו כדי להטיל ספק באמינות המתלוננת, שכן גם מעשים תמוהים הנחזים כבלתי אפשריים, אפשריים הם [ע"פ 6643/05- מד"י נ' פלוני. תק-על 2007 (3), 16 פסקה 19].

כאמור לעיל, המתלוננת טענה כי הנאשם נהג לחזור הביתה כשריח של אלכוהול נדף ממנו. לפיכך, אין משמעות לדברי העדה לפיהם בבית לא נמצאו בקבוקי משקה חריף. יתירה מזאת, גם פרופ' שיף העידה כי כ' סיפרה לה שהנאשם נהג לשתות משקאות חריפים ולשחק קלפים (עמ' 52 להכרעת הדין).

לגבי הסרטים והחוברות הפורנוגראפיות, בעדותן טענו המתלוננת ואחותה כ', ועדותן מהימנה עלי, כי בביתן בבני-ברק היה חומר פורנוגראפי, שכלל לדברי המתלוננת סרטים פורנוגראפיים ולדברי כ' חוברת פורנוגראפית.

העדה אף סתרה את דבריה של אחותה אורית שטענה כי העדה והנאשם לא ניסו ליצור קשר עם המתלוננת במשך כל תקופת שהותה אצל אורית - כשלוש שנים, למעט זר פרחים ששלחו ליום הולדתה בתחילת התקופה דנן. (ראה: דיון בעדותה של אורית עמ' 97 להכרעת הדין) גם המתלוננת ספרה כי הוריה לא יצרו עמה כל קשר בתקופת שהותה אצל ברכה ואורית וגם לא לאחר מכן.

381. בסיכומיה הביעה ב"כ התביעה תמיהה, על שום מה כל הפסיכולוגים שטיפלו במתלוננת ובדקו אותה עשו יד אחת עם מוטי "לשטוף מוחה" כנגד הנאשם. (עמ' 230 לסיכומי התביעה), כאמור לטענת העדה (עמ' 1769,1776 לפרוטוקול). מוטי עשה זאת מאחר והיה לו סכסוך כלכלי עם הנאשם (על אף שבעדותו הבהיר מוטי כי אין קשר בין הסכסוך העסקי בינו לבין הנאשם ואשתו, לבין הגשת תלונתה של המתלוננת במשטרה). אך מדוע הפסיכולוגים שטיפלו בה, ומדובר במספר אנשי מקצוע ידועים, יטרחו "לשטוף מוחה" של המתלוננת? על מה?! ולמה? אין ספק כי מדובר בעדות סברה, בהשערה בעלמא המופרכת על פניה. גם לפי דברי העדה, הסימפטומים של הפרעת האכילה ונוספים, הופיעו בטרם החלה המתלוננת בטיפולים פסיכולוגיים ולפני שהכירה את מוטי.

כאמור, אני דוחה את דברי העדה לפיהם המתלוננת עברה "שטיפת מוח" על ידי הפסיכולוגים המטפלים. הפסיכולוגים הסבירו בעדותם כיצד טיפלו במתלוננת, והדגישו כי טיפולם לא יצר אצלה סוגסטיה, וכי הם לא השפיעו על זכרונותיה ולא שתלו במוחה זכרונות מדומים. כל "חטאם" נעוץ בכך, שהם ליוו את המתלוננת במהלך תהליך ההיזכרות הקשה והכואב, במסגרת הטיפול המקצועי שהעניקו לה.

בעדותו קבע ד"ר סבר, אשר בשום שלב לא טיפל במתלוננת ולא נחשד בהשתלת זכרונות מדומים במוחה, כי היא לא עברה סוגסטיה וכי מדובר בזכרונות אמיתיים שעלו מהתת מודע במוחה של המתלוננת לתודעתה, לאחר שקרס מנגנון ההגנה הדיסוציאטיבי והחל תהליך ההיזכרות.

גם בנוגע למוטי אני דוחה מכל וכל את טענות העדה באשר להשתלת זכרונות ו"לשטיפת מוחה" של המתלוננת (עמ' 115 להכרעת הדין).

לעניין טענת ב"כ המאשימה לפיה מחד גיסא טענה העדה כי מדובר בעלילת שקר של המתלוננת (עמ' 1784 לפרוטוקול) ומאידך גיסא מדובר בדמיון והזיות, (עמ' 1769 לפרוטוקול) הטענות הללו נסתרו על ידי המומחים מטעם התביעה (ראה: דיון דברי העדה נאווה גוטמן בעניין זה בעמ' 169 להכרעת הדין וכן דברי ד"ר סבר בעמ' 192-191 להכרעת הדין) זאת ועוד, כאמור, לא ניתן לטעון טענות עובדתיות חילופיות הסותרות זו את זו. (ראה דיון בעניין זה: עמ' 59-57 להכרעת הדין).

382. בעדותה אישרה העדה את דברי המתלוננת לעניין גזירת שיערה בילדותה. לטענת ב"כ המאשימה, דברי העדה לפיהם, סיפרה את שיערה של המתלוננת מספר פעמים בשנות ילדותה אינם מתיישבים עם התמונות בת/2, שמחזקות את טענת המתלוננת לפיה שיערה סופר פעם אחת בתספורת קצוצה, בהיותה כבת 6. בתמונות שלפני גזירת השיער וכן בתמונות שלאחר מכן, נראית המתלוננת עם שיער ארוך או בשלבי התארכות.

עוד טענה ב"כ המאשימה, ויש ממש בטענתה, כי תמוה המצב בו היה צורך לספר את שיערה של המתלוננת בלבד בגלל כינים, ולא לספר גם את שיערה של כ', שישנה בסמוך אליה.

383. בעדותה שללה העדה את הטענה לפיה תחתוניה של המתלוננת היו קרועים (עמ' 1776 לפרוטוקול), וזאת בניגוד לגרסת המתלוננת. לטענת ב"כ התביעה, טענת המתלוננת אודות תחתוניה הקרועים נאמרה בקונטקסט מסוים טראומתי וזאת מאחר ובני כיתתה לעגו לה בגין התחתונים הקרועים. וכאשר עובדה מעוגנת בקונטקסט של זמן, מקום והשפעה נפשית, יש בכך ללמד על מהימנותה.

יש ממש בטענת ב"כ התביעה, וכאשר עד מספר על עובדות ומתאר לצדן רגשות מסוימים שחש ואשר נחרטו בזכרונו, יש בכך ללמד על מהימנות הדברים. יוער, עובדה זו, גזירת השיער, היתה אחת העובדות הבודדות שנשארו בזכרונה של המתלוננת מתקופת ילדותה, גם כשהייתה בדיסוציאציה ובאמנזיה ואני מעדיפה בעניין זה את גרסת המתלוננת על פני גרסת העדה.

384. בעדותה טענה העדה כי כאשר עזבה המתלוננת את הבית, היא לא ידעה מה הן טענותיה כלפי הנאשם. אולם הדברים הללו אינם נכונים כלל ועיקר. מעדותו של מוטי, אנו למדים כי העדה ידעה על טענות המתלוננת לפיהן, נפגעה בילדותה על רקע מיני, מאחר והעדה ספרה למוטי כששוחח איתה על מצבה של המתלוננת, כי המתלוננת נפגעה בילדותה על ידי דודיה אחיו של אביה. (עמ' 108 להכרעת הדין). וזאת על מנת להגן על הנאשם ולהרחיק ממנו האשמה דנן.

385. כאמור העדה טענה כי כשחזרה מטבריה מהפגישה עם שמעון, שוחחה עם המתלוננת על ארוע האונס וניסתה לשכנע אותה להגיש תלונה במשטרה, אולם המתלוננת סירבה.

הדברים הללו סותרים הן את דברי המתלוננת, שספרה שאמה מעולם לא טרחה לשוחח עמה על הארוע דנן והן את דברי שמעון ששוחח עם המתלוננת זמן מה לאחר הארוע, והיא מאד כעסה מאחר והוריה "לא פנו למשטרה ולא עשו עם זה כלום" (עמ' 939 לפרוטוקול).

עד ההגנה ג. - אחי המתלוננת

386. בנו של הנאשם, השלישי בסדר הלידה במשפחה, יליד 1981, גרוש ומתגורר עם ההורים.

לדבריו, ההורים טיפלו במסירות בילדיהם ויחסיהם היו "מצויינים מאוד. כל מה שרצינו קיבלנו. התנהגות בסדר לחלוטין. יש לפעמים רגעים של מריבות, אבל זה לגיטימי בכל משפחה" (עמ' 1753 לפרוטוקול). הנאשם עבד כעצמאי ש"מגיע הביתה מאוחר כל הזמן" ואמא בבית (עמ' 1753 לפרוטוקול). בהמשך אמר בהתייחסו לאמא:

"אמא למופת, מבשלת, מכינה, הכל טיפ טופ היתה. היתה עובדת גם קשה בעסק, היתה חוזרת, מבשלת, את האמת? אמא לדוגמא. את האמת אני אגיד לך" (עמ' 1759 לפרוטוקול).

לשאלת התובעת, האם בעיניו אב שקושר את בנו הפעוט ללול הוא אב למופת, השיב העד כי זה מותנה בהתנהגות הילד וכי:

"בטוח זה לא לרעה זה מאה אחוז. הוא לא קשר אותי בגלל שלא יודע מה. קרה איזה משהו שהוא קשר אותי. נו, אז מה? אז זה אומר שאני צריך לכעוס עליו? קשר אותי, נו, אז מה? יכול להיות שברחתי מהלול. יכול להיות שכל מיני דברים שעשיתי" (עמ' 1763 לפרוטוקול).

387. המתלוננת שטחה בפני העד את האשמותיה נגד הנאשם "...עוד לפני בכלל שהיא הלכה לכל הפרוצדורה של המשטרה..." (עמ' 1753 לפרוטוקול), כשנה עובר למעצרו של הנאשם.

למשמע דברי המתלוננת החל העד לשחזר את זכרונות ילדותו, ולדבריו הגיע ל"החלטה" כי :

"...לא יכול להיות לעולם דברים כאלה. ובחיים לא יכול להיות דברים כאלה" (עמ' 1754 לפרוטוקול).

לדברי העד, הנאשם היה אבא "למופת" וכי הוא הזדעזע מהאשמות המתלוננת:

"אמרתי לה, איך זה יכול להיות ע'?...אמרתי לה תראי, אם הייתי יודע משהו, רמז או הייתי יודע משהו קצטנצ'ק שזה קרה, אבל בחיים שלי לא ראיתי את זה, אף פעם הוא לא, למופת הוא היה אבא למופת. אני קבלתי זעזוע. את האמת בליבי אני כעסתי גם עליה. איך את יכולה להגיד, יכולה להגיד דבר כזה? למה?" (עמ' 1756 לפרוטוקול).

מאז שיחה זו בין ג' למתלוננת, נותק הקשר ביניהם ולמעט פגישה מקרית ברחוב הם לא שוחחו מזה כחמש שנים. לדבריו, המתלוננת אף לא הגיעה לחתונתו והוא התאכזב מאוד. לשאלת בית המשפט אם התקשר למתלוננת ובקש ממנה שתבוא, השיב:

"לא ידעתי. היא נעלמה לגמרי. נעלמה. לא ידעתי טלפון, לא ידעתי איפה היא" (עמ' 1756 לפרוטוקול).

העד סיפר כי בילדות היחסים בינו לבין המתלוננת היו מאוד קרובים ועד היום הוא לא מבין את הגורם לנתק במשפחה:

"הייתי אוהב את הילדה הזאת מאוד. היא היתה תמיד מוצלחת. הייתי מתייעץ איתה בהרבה דברים. היא ילדה מאוד נבונה, מאוד חכמה. עד שפתאום יום אחד נפל ככה בום הכל, אני לא, עד היום אני לא מבין למה זה קרה" (עמ' 1758 לפרוטוקול).

לדבריו, הוא ניסה לברר עם המתלוננת "למה פתאום יצאה כנגד הנאשם" והיא הסבירה לו:

"היא אומרת לי, הייתי בטבריה, זה מה שאני זוכר. אני זוכר, אני לא מדוייק. אני אתן לך פחות או יותר. אני זוכרת עקב מה שקרה לי בטבריה וחזר אלי, אמרתי לה, ע', עשרים ואחת שנה, עשרים ושתיים שנה," (עמ' 1759 לפרוטוקול).

לשאלה מה ההסבר שלו לכך שהמתלוננת "יצאה כנגד הנאשם" וכיצד זה מתיישב עם תיאוריו בדבר היות הנאשם אב למופת, השיב "אם הייתי יודע, תאמיני לי אנחנו לא היינו נמצאים פה" (עמ' 1759 לפרוטוקול).

בחקירתו הנגדית נשאל העד, כיצד הוא יכול לדעת אם האירועים כפי שטענה המתלוננת התרחשו או לא, כאשר בתקופה הנטענת המתלוננת הייתה בגיל 7 והוא היה ילד בגיל 4 (בפרוטוקול נכתב בטעות כי הוא היה בגיל 10.5), והשיב:

"כי היה תפקוד בבית. לפי לראות איך הילדה, איך היא מחייכת, איך המשחקים שהיינו משחקים. או דברים שהיינו עושים ביחד. היא אף פעם לא הראתה לי דבר קטצנ'יק אפילו. לפעמים היינו, תראי, מאה אחוז לדעת מה קרה לפני עשרים שנה? לא זוכר. לא יכול להגיד לך פרטי פרטים. אבל יש קו מחשבה, יש, יש לפחות דברים מסויימים, אין משהו קיצוני, את מבינה? אין משהו בריחה לראות מהחיים שלי, שמשהו אכן כך לא היה בסדר. משפחה למופת. משפחה יוצאת לטיולים. משפחה הולכת, הכל, זוהרים, הכל טוב ויפה. פתאום יום בהיר אחד, בום הכל התמוטט? איפה עשרים ואחת שנה היא היתה? זה מה שאני אמרתי לה? איפה? איפה היית? תני לי משהו קטן, אני איתך. עד היום כלום " (עמ' 1760 לפרוטוקול).

לשאלה האם נסה ליצור קשר עם המתלוננת, השיב העד, כי הוא לא ידע היכן היא התגוררה ולא את מספר הטלפון שלה, והוא ובלשונו "לא ירדוף אחריה" (עמ' 1761 לפרוטוקול).

388. לשאלה האם הוא בקשר עם אחותו כ', אמר:

"היא גם נידתה אותי...עובדה לא מתקשרת. לא מדברת. לא שום דבר...אני יש לי אופי, זאת אומרת מי שמנדה אותי, אני לא אבוא אליו. למה שאני אבוא אליו? מה עשיתי לו?...אני לא אבוא ואבוא אליך ואתחנן תדברי איתי. לא צריך. בקשה. בחרת דרך? תלכי בדרך שלך...אני יכול להביא לך עוד אלף ואחת משפחות שהאחים לא מדברים אחד עם השני על שטויות, על שטויות, והוא לא בא, למה, זה לא עניין שלא אוהבים. פשוט אגו לא נותן לי לדבר. למה שאני אדבר איתה? את רוצה? תבואי את. אני לא, כמה אני יכול? מה אני יכול לעשות?" (עמ' 1762 לפרוטוקול).

389. העד הקליט שיחה שהתקיימה בינו לבין אחותו ר' לאחר מעצרו של הנאשם-נ/2. (כאן בפרוטוקול סומנה הקלטת - נ/1, אולם היא כבר סומנה קודם לכן במהלך עדותה של ר' כנ/2). לנ/2 נערכו שני תמלילים- האחד של ההגנה, נערך על ידי העד ג' וסומן נ/51, והשני של התביעה, סומן ת/28.

העד, לדבריו, הקליט את אחותו ר' ללא ידיעתה כי חשש שבאותה תקופה המתלוננת "...אומרת לה דברים כאילו, מכניסה לה דברים לפה...ע' מכניסה לר'. שוטפת לה את המוח" (עמ' 1758 לפרוטוקול). לטענתו, אכן הובהר בשיחה כי המתלוננת היא זו שאמרה לר' מה לומר במשטרה:

"...להגיד את זה, זאת אומרת, אמרה להגיד במשטרה מה שהיא אמרה שהיא זוכרת שככה אבא,...שהיא אמרה שאבא אמר, אבא כאילו קילח אותה. ואני זכור לי שבחיים לא קילח אותה, הוא בחיים לא החליף טיטולים לנו. כלום" (עמ' 1758 לפרוטוקול).

והוסיף:

"לא ראיתי אותו אף פעם מקלח אותה (הכוונה לר'-מ.ס.). לא ראיתי אותו מחליף טיטולים. הכל אמא שלי היתה עושה...הוא לא, הוא היה מגיע מאוחר. כל היום הוא בעבודה" (עמ' 1758 לפרוטוקול).

ב"כ המאשימה הטיחה בעד במהלך חקירתו הנגדית, כי מהשיחה בינו לבין ר' עלה, כי הוא נסה להכניס לר' מילים לפיה ולשכנע אותה לומר כי ע' היא זו שהכריחה אותה להתלונן. בהמשך ב"כ התביעה שאלה, מדוע השמיט העד מהתמליל שערך-ת/51 את דברי ר' לפיהם יש לה זכרונות של ילדה קטנה המתקלחת עם אבא, לדבריו:

"אני אגיד לך מה אני, קודם כל לא זכור לי שהיא אמרה דבר כזה. בית, זה לא הסגנון של אחותי ר' בכלל, כמו שאני מכיר אותה. כי היא לא תגיד דבר כזה...אם, אם תשמעי, יכול להיות שהיא אמרה את זה, אבל ממש זה לא נראה לי הסגנון דיבור של אחותי. כי אני מכיר את אחותי" (עמ' 1764 לפרוטוקול).

הנושא דנן ידון בהמשך, בפרק הדן בהערכת עדותו של העד.

העד אישר כי הוא הכה את אחותו ר' משום שלא דיברה יפה, ועל אף שהוא הצטער על כך, לדבריו, מאז היא לא חזרה על התנהגות זו והיחסים ביניהם כיום טובים.

הערכת עדותו של ג.

390. מדברי העד בעדותו ניכר כי הוא בקש לסייע לאביו בכל יכולתו. לפיכך חזר, בין היתר, על טענות ההגנה של הנאשם והסבריו לעובדות השונות, למרות שבתקופה הרלוונטית היה ילד קטן, ואין ספק כי לא ידע על הדברים הללו מידיעתו האישית בזמן אמת. לדבריו, הנאשם מעולם לא חיתל או קילח את ילדיו, שכן הוא דתי וממוצא תימני. העד אף הגדיל לעשות ולומר כי זכור לו "שבחיים לא קילח אותה (הכוונה לר'-מ.ס.), הוא בחיים לא החליף טיטולים לנו. כלום" [(ההדגשה אינה במקור-מ.ס.) (עמ' 1758 לפרוטוקול)]. כאשר בית המשפט הביע תמיהתו, כיצד הוא זוכר שהנאשם מעולם לא חיתל אותו, שכן מדובר הרי בתינוק שלא יכול היה לזכור עובדה זו, חזר בו העד מדבריו והסביר כי התכוון לכך שהנאשם לא חיתל מעולם את ר'. עוד טען העד כי הנאשם לא יכול היה, אובייקטיבית, לקלח או לחתל את ילדיו, שכן היה במשך כל שעות היום בעבודה [וזאת על אף שטען כי הוא "אב למופת"(עמ' 1756 לפרוטוקול)].

כמובן ההיגיון מחייב, שדבריו של העד התייחסו בעיקר לאחותו הקטנה ר', ולא לאחיותיו הבוגרות כ' וע' ואליו, שהרי לא יתכן שזכר דברים שהתרחשו בינקותו חרף דברי העד, גם שעות עבודה ממושכות, אין בהן כדי לסכל את האפשרות האובייקטיבית לביצוע המעשים נשוא הדיון, שכן הנאשם, על אף עבודתו המרובה, חזר הביתה אכל, התקלח ושהה בלילות בביתו.

זאת ועוד, התרשמתי מדברי העד כי נאמנותו הרבה לנאשם, ורצונו לרצותו, גרמה לכך שייתן הסברים לכאורה למצבים חמורים ויציג אותם כמינוריים, באופן המלמד על ראייתו הסובייקטיבית והחד צדדית את התנהגות הנאשם. כך גם הסביר את קשירת רגלו ללול, על ידי הנאשם, כאשר היה בגיל שנתיים:

"ש : ...אתה חושב שאבא שקושר את הרגל של הבן שלו ללול, זה אבא למופת?

ת : תלוי מה עשה הילד?....

ת : בטוח זה לא לרעה. זה מאה אחוז...הוא לא קשר אותי בגלל שלא יודע מה. קרה איזה משהו שהוא קשר אותי. נו, אז מה? אז זה אומר שאני צריך לכעוס עליו? קשר אותי, נו, אז מה? יכול להיות שברחתי מהלול...

ש : ולהרביץ זה בסדר?

ת : לא. זה לא בסדר...אבל הכל תלוי למה, כמה ואיך. ומה קרה באותו זמן" (עמ' 1763 לפרוטוקול).

391. כבר עתה יאמר, כי מדובר בעדות מגמתית ובלתי אמינה, אשר אין בה כדי לשפוך אור על השאלות שבמחלוקת, אשר התאפיינה בחוסר אובייקטיביות, שנבעה מתוך נאמנות יתר לנאשם ורצון לתמוך בגרסתו ויהי מה. כאמור, כל אלה גרמו לכך שהעד הציג גם אירועים חמורים באור חיובי ואוהד. וטשטש או כפר בעובדות שסבר כי הן עשויות להפליל את הנאשם.

בפתח עדותו אמר העד כי כאשר שטחה בפניו המתלוננת את טענותיה נגד הנאשם, הוא החל בשחזור זכרונות ילדותו, תוך שהוא מתאר תהליך, שכביכול נועד לבחון את אמיתות טענותיה של המתלוננת, באמצעות העלאת זכרונותיו על הכתב, אך באותה נשימה טען העד:

"אבל אני הגעתי להחלטה, זאת אומרת על ההתחלה ואמרתי לא יכול להיות לעולם דברים כאלה" [(ההדגשה אינה במקור-מ.ס.)(עמ' 1754 לפרוטוקול)].

התרשמתי מדברי העד שהוא הגיע למסקנה כי לא היו דברים מעולם, לא על רקע בחינה אמיתית של מאורעות הילדות וחיפוש אחר סימנים מאמתים או סותרים לגרסת המתלוננת, כפי שטען בחקירתו הנגדית (עמ' 1760 לפרוטוקול) כי אם מתוך החלטה מודעת כבר מלכתחילה, שלא היו דברים מעולם.

392. לדברי העד תפקודה התקין של המתלוננת לאורך כל שנות ילדותם הוא הסימן המובהק לכך שהאשמותיה אינן נכונות. העד גם טען כי משפחתם הייתה משפחה למופת שנהגה גם לבלות יחד ולצאת לטיולים (עמ' 1760 לפרוטוקול).

כאמור, באשר לתפקודה התקין של המתלוננת בתקופת ילדותה ונעוריה כאשר סבלה מאמנזיה, בעקבות הדיסוציאציה שחוותה, כתוצאה מהמעשים המיניים שבוצעו בה בילדותה, על כך העידו כל מומחי התביעה ואין בזאת כדי ללמדנו שהאשמותיה כוזבות, היפוכו של דבר, עובדה זו תומכת בדבריה. (ראה דיון בפרק מומחי התביעה עמ' 217-119להכרעת הדין).

כך גם בעניין תפקודה הנורמטיבי של המשפחה, לרבות יציאתם המשותפת לטיולים (עמ' 37 להכרעת הדין). כאמור, ניסיון החיים מלמדנו כי גם במשפחות שמתפקדות באופן נורמטיבי לכאורה, קיים גילוי עריות.

לשאלת בית המשפט, מדוע לדידו האשימה המתלוננת את הנאשם אם אכן היה "אב למופת", כי ביצע בה מעשים מיניים בילדותה, השיב העד כי אין לו תשובה לכך (עמ' 1759 לפרוטוקול). כל שיכול היה לומר הוא שהמתלוננת טענה בפניו כי חוותה ניסיון אונס בטבריה שהיווה טריגר להיזכרותה במעשים המיניים שבצע בה הנאשם (עמ' 1759 לפרוטוקול).

אכן, הדברים הללו מתיישבים עם עדויות מומחי התביעה לפיהם סביר להניח כי ניסיון האונס בטבריה היווה טריגר להליך ההיזכרות. וכי אין שום מניע אחר להאשמותיה נגד הנאשם, מלבד העובדה כי אכן המעשים המיניים בוצעו כטענתה.

בחקירתו הנגדית נשאל העד לגבי השיחה בינו לבין ר'-נ/2. לדבריו, על רקע היכרותו עם אחותו לא ייתכן שהיא אמרה כי תמיד היו "לה זכרונות של ילדה קטנה מתקלחת עם אבא" (נ/2), שכן, הוא מכיר אותה היטב וזה לא "הסגנון" שלה .(עמ' 1764 לפרוטוקול). חרף האמור מהאזנה לקלטת השיחה-נ/2 עלה באופן ברור כי אכן ר' אמרה את המשפט הנ"ל. כן הוסיפה ואמרה ר', כי זכורות לה תמונות של ילדה המתקלחת עם אבא עוד לפני שע' הגישה תלונתה במשטרה, ובלשונה: "עוד לפני שכל זה התחיל אפילו" (נ/2). (ראה התייחסות לתוכן הקלטת נ/2 ולפערים בין התמלילים נ/51 ל-ת/28 בהערכת עדותה של ר' עמ' 71 להכרעת הדין).

יוער כי ג' תמלל את הקלטת דנן, והמשפטים הללו של ר' שונו משום מה בתמלילו, וסביר להניח שלא במקרה.

עד ההגנה חיים ינון לוי

393. העד המכונה "הקורא במזוזות" נותן לדבריו לאנשים עצות רוחניות בנוגע לחייהם בין היתר באמצעות אותיות, שמות של אנשים ומזוזות.

העד אישר כי הוא נחקר במשטרה והודעותיו הוגשו-נ/49 ו-נ/50. העד לא זיהה את תמונתה של ע' המסומנת ב-X בקובץ התמונות-ת/2 לא בחקירתו במשטרה על ידי רס"ב אבסלנדר- נ/49 ולא בבית המשפט.

העד אישר כי הוא מכיר את העדה ויולט מחלי. בחקירתו הנגדית אמר כי הוא אינו מכיר את הנאשם.

עת עומת עם דברי המתלוננת בהודעתה במשטרה-נ/18 (בפרוטוקול נרשם בטעות נ/19-מ.ס.) לפיהם, ויולט והיא נטלו את מזוזת חדרה ונגשו אל העד והוא אמר למתלוננת "שהיו לי שתי פגיעות בחיים שפגעו בי גופנית. אמר שהפגיעה הנפשית היא יותר קשה, הוא אמר לי שהוא רואה פגיעה עם אבא. והוא לא מבין למה אני לא עוזבת את הבית" (עמ' 1717 לפרוטוקול). השיב העד, כי הוא אינו יודע "מי אנס, מי פשע, אם הייתי יודע הייתי משרת במשטרה ומתנדב במשטרה" (עמ' 1718 לפרוטוקול). לדבריו מעולם לא אמר ב-28 שנים שהוא מטפל באנשים "מי אנס מישהו" (עמ' 1718 לפרוטוקול). כמו כן, הוא לא יכול ומעולם לא אמר למאן דהוא אם הוא נפגע או לא נפגע מינית כי הוא לא יכול לדעת זאת. אולם לדבריו, הוא יכול לומר אם היחסים בין האב לבתו "עכורים". לדבריו:

"לא מכיר דבר כזה. לא מינית? כן. אני יכול לראות יחסים עכורים בין האבא לבין האמא ובין האמא. בין האמא ובין הילדה, בין האבא לבין ילדה אחרת. אני לא יכול אם מישהו אנס מישהו, או מישהו נגע במישהו. לא יכול לדעת, זה לא דבר שאני יודע." (עמ' 1719 לפרוטוקול).

הערכת עדותו של הרב ינון לוי

394. לטענת ב"כ הנאשם קיימת סתירה בין דברי העד לבין דברי המתלוננת. בהודעתה במשטרה-נ/18 אמרה המתלוננת כי בפגישתה אצל ה"קורא במזוזות" הוא אמר לה: "שהיו לי שתי פגיעות בחיים שפגעו בי גופנית. אמר שהפגיעה הנפשית היא יותר קשה, הוא אמר לי שהוא רואה פגיעה עם אבא. והוא לא מבין למה אני לא עוזבת את הבית" (עמ' 2 שו' 23-20 לנ/18). בעוד שהעד טען בעדותו, כי מעולם במהלך עשרים ושמונה השנים בהן הוא קבל מבקרים ומטופלים. הוא לא אמר לאיש כי הוא נפגע מינית ועל ידי מי (עמ' 1718 לפרוטוקול). לדבריו, ביכולתו לזהות מצב נפשי קשה וכן יחסים "עכורים" בין בני המשפחה (עמ' 1719 לפרוטוקול). אולם אין לו יכולת לזהות אם מאן דהוא נפגע מינית, ועל ידי מי.

כאמור, לטענת הסנגור, קיימת סתירה בין העדויות. לדבריו "הקורא במזוזות" לא חשף בפני המתלוננת כטענתה שאביה פגע בה "דבר שכפי הנראה לא היה והוא המצאה" (עמ' 148 לסיכומי ההגנה).

לא מצאתי כי יש סתירה מהותית בין דברי העד והמתלוננת בעניין זה. בהודעתה במשטרה-נ/18 המתלוננת ספרה שהעד אמר לה, שהוא רואה פגיעה בה מצד אביה, אולם הוא לא פרט איזה סוג של פגיעה. (עמ' 2 שו' 22 לנ/18), והדברים הללו מתיישבים עם דברי העד, שאמר כי הוא אינו יכול לזהות אם מאן דהוא נפגע פגיעה מינית או לאו ועל ידי מי, אולם הוא יכול לזהות מצב נפשי קשה ו"יחסים עכורים" בין בני המשפחה.

לטענת ב"כ המאשימה יש בעדות זו כדי לחזק את עמדת התביעה ולאששה ולהחליש את גרסת הנאשם, לפיה, "הושתלו זכרונות" במוחה של המתלוננת על פגיעה מינית בה מצד הנאשם, בין היתר ,על ידי עד זה. לדבריה, כאמור, טענת ב"כ הנאשם הופרכה על ידי העד.

העד דנן הינו עד ניטראלי אשר אין לו נגיעה אישית לפרשה. העד לא זכר כלל את המתלוננת ואף לא זיהה אותה בתמונות שהוצגו בפניו במשטרה ובבית המשפט. מאחר ולדברי העד, הוא אינו יכול לדעת אם מאן דהוא נפגע פגיעה מינית אם לאו, לכן אף לא אמר זאת, לאף אחד ממבקשי עצתו, לרבות המתלוננת.

אני מקבלת את עמדת ב"כ התביעה לפיה, יש בעדות עד הגנה זה כדי להפריך את גרסת ב"כ הנאשם, לפיה ה"קורא במזוזות" היה בין אלה שהשתילו במוחה של המתלוננת זכרונות מדומים.

יצוין, כי טענת ב"כ הנאשם לפיה, "הקורא במזוזות" יצר סוגסטיה אצל המתלוננת נדחתה גם על ידי כל מומחי התביעה (ראה עמ'...להכרעת הדין).

עדת ההגנה ויולט מחלי

395. חברת ילדות של הנאשם ואשתו מזה כ-35 שנה, ועד היום נמצאת איתם בקשרים. העדה הייתה גננת במשך כ-32 שנה.

לדברי העדה, יש לה ארבעה ילדים בגילאים של ילדי הנאשם והם נהגו להיפגש "הרבה עם הילדים בשעות הצהריים, אחר הצהריים, בשבתות נפגשים, בערבים, במוצאי שבת יוצאים לבלות ביחד אם זה במסעדה, אם זה בטיול בקניונים וכו'" (עמ' 1720 לפרוטוקול).

הכירה את המתלוננת בילדותה והתרשמה כי היא ילדה שמחה:

"הם היו באים הרבה עם הילדים שלי, משחקים, כילדים משחקים, חדוות שמחה היתה איתם. לא ראיתי ילדה, לא, לא ראיתי ילדה מיוחדת, סגורה או משהו ש," (עמ' 1722 לפרוטוקול).

לדבריה, מניסיונה כגננת היא יכלה לזהות סימנים של מצוקה אצל ילדים בגן:

"כן. אני חושבת שכן. ואני חושבת שזה תפקיד של הגננת כמובן, ברגע שילדים מגיעים אליה לגן, לבדוק, לשמוע, להיות יותר עירני וילד ברגע שעובר איזה חוויה, אני חושבת שגננת עם הרבה ראייה, יכולה לראות אם ילד עובר איזה טראומה אצלה בגן" (עמ' 1724 לפרוטוקול).

לשאלה האם ראתה אצל המתלוננת סימנים כאלו, השיבה:

"אני ראיתי את ע' כילדה קטנה, לא ראיתי עליה שום,...כילדה קטנה שבאה עם החברים, עם הילדים שלנו ששיחקו,...אני מדברת על גיל עד בוא נאמר ארבע עשרה, חמש עשרה...אז עד התקופה הזאת, אני לא ראיתי אצל ע' שהיא היתה באה עם הילדים שלי, משחקת, היינו הולכים אליהם, חייכנית, משחקת, משתוללת" (עמ' 1728 לפרוטוקול).

לדברי העדה, ביתם של הנאשם ואשתו היה נקי ומסודר וכך גם ילדיהם. מהתרשמותה היחסים בין ההורים היו מאוד טובים ובעלי כבוד הדדי. כשהייתה המתלוננת כבת 15, העדה עברה להתגורר במצפה רמון למשך כעשר שנים, אולם שמרה על קשר עם הנאשם ואשתו.

396. העדה סיפרה כי היא התוודעה לבעיות המתלוננת באחד מביקוריה אצל הנאשם ואשתו בכפר-סבא. לדבריה, היא ראתה את המתלוננת "ילדה אחרת לגמרי" (עמ' 1729 לפרוטוקול), שכן היא מאד רזתה והייתה שקטה. באותו מעמד, שאלה את הנאשם ואשתו למצבה והם אמרו לה שהם לא יודעים. לדבריה:

"הילדה הזאת היתה בשירות לאומי בטבריה. והיא עברה שמה משהו, הם לא יודעים בדיוק מה אפילו. וקראו להם וביקשו מהם שיקחו אותה הביתה. וזהו. מאז היא מסתגרת בתוך הבית" (עמ' 1729 לפרוטוקול).

לאור ניסיונה עם ילדים ובהתחשב במראה של המתלוננת אמרה העדה לנאשם ולאשתו כי "יש פה משהו חמור יותר" (עמ' 1729 לפרוטוקול) וכי לא יתכן שהמתלוננת לפתע רזתה כל-כך. לדברי העדה, הם אמרו לה כי היא לא אוכלת והסכימו שהעדה תנסה לשוחח עימה. ואכן למחרת הגיעה העדה לבית הנאשם ועל מנת לשוחח עם המתלוננת. לדבריה שאלה את ע' מדוע היא "מאשימה את עצמה" ולא אוכלת, שכן ובלשונה:

"מתוך הידע שלי בתחום שילדים לא אוכלים ולא משתפים פעולה עם חברים, הם מסתגרים בתוך עצמם והם ילדים שעברו משהו. ואז היא אמרה לי, את לא תביני את זה, את לא תדעי. אמרתי לה, תראי, בואי תתני לי לעזור לך. אני אנסה לעזור לך כמה שאני יכולה. והיא אמרה לי, לא, את לא יכולה. את לא יכולה לעזור לי" (עמ' 1730-1729 לפרוטוקול).

397. משראתה כי המתלוננת איננה משתפת פעולה הציעה העדה לקחת אותה לרב ברעננה. לדבריה המתלוננת אמרה לה כי היא "לא מאמינה. זה קצת עשה לי, כי אני יודעת שזאת משפחה דתית, אז היא אמרה לי אני לא מאמינה בהם, אני לא, לא רוצה לבוא. אמרתי לה, ע', בואי, בואי נלך. מה יכול לקרות?" (עמ' 1730 לפרוטוקול).

בסופו של דבר, נטלו העדה והמתלוננת את מזוזת חדרה של המתלוננת ונסעו לרב חיים ינון הלוי (להלן-"הקורא במזוזות"). את הרב הכירה העדה בעקבות תאונת דרכים קשה שעברו היא ובעלה והוא תמך בהם מבחינה נפשית.

העדה נכנסה עם המתלוננת לרב והציגה אותה בפניו. אחר-כך יצאה מהחדר והמתלוננת נשארה עם ה"קורא במזוזות" לבד. אחרי כמה דקות קראו לה פנימה. וה"קורא במזוזות" אמר לה, "תשמעי היא זקוקה לעזרה לך. תעזרי לה. אמרתי בסדר גמור. אני פה אהיה לרשותה ואני אנסה לעזור לה" (עמ' 1730 לפרוטוקול). בדרך חזרה הביתה סיפרה לה המתלוננת כי היא עברה "טראומה בטבריה כבת שירות לאומי" (עמ' 1730 לפרוטוקול) על ידי מכר של ההורים. המתלוננת:

"היתה נוסעת איתו הרבה לטבריה במוצאי שבת והוא הזמין אותה לחדר שלו, והוא אמר לה שיש לו תמונות שהוא היה...בחוץ לארץ. והיא הלכה, הלכה לראות את התמונות שלו. והיא נכנסה שם והוא נעל את הדלת. זרק אותה על המיטה והיא היתה בשוק. היא אומרת, אני לא הגבתי. אמרתי לה, למה לא הגבת? היא אומרת, אני לא יודעת, אני לא הגבתי. שם אמרתי לה, תקשיבי, בואי אני אעזור לך, אני אקח אותך לנפגעות אונס" (עמ' 1731 לפרוטוקול).

בהמשך צלצלה העדה לער"ן והם הפנו אותה לפסיכולוגית בהרצליה. כאשר סיפרה זאת לנאשם ואשתו, הם אמרו לה כי הם יתנו כמה כסף שנדרש עבור הטיפול, והיא קבעה תור אצל הפסיכולוגית. לדבריה, המתלוננת נכנסה לבד והעדה שילמה בתום הטיפול. בדרך חזרה שאלה את המתלוננת איך היה והיא סיפרה לה כי אחרי שדברה עם הפסיכולוגית:

"...אני חושבת שהדוד שלי...הוא זה שניסה לאנוס אותי כשהייתי ילדה קטנה, לכן אני לא הגבתי כשהבחור הזה מטבריה, הבחור בטבריה, ברגע שהוא אנס אותי, אני לא הגבתי והייתי בשוק, כי לרגע זה חזר אלי" (עמ' 1732 לפרוטוקול).

ואולם, ע' לדבריה לא רצתה "לפתוח את זה החוצה" כי חששה מ"מלחמה במשפחה". עוד הוסיפה כי המתלוננת זכרה שההורים היו עסוקים בעסק שניהם, אז הדוד-אחי הנאשם, בהיותו חייל, היה בא אליהם הרבה הביתה (עמ' 1732 לפרוטוקול).

למחרת סיפרה העדה להורים אודות האשמות המתלוננת נגד הדוד, והנאשם ואשתו "היו בשוק" ואמרו "אם היא תגיד לנו ואם היא תפתח את הפה, אנחנו נדבר" (עמ' 1733 לפרוטוקול).

בחקירתה הנגדית הוסיפה העדה ואמרה, כי על אף שהתגוררה בשכנות לנאשם ואשתו היא לא מכירה את הדוד אליו התייחסה המתלוננת והיא לא ראתה אותו מבקר בביתם. עוד טענה העדה, כי בטרם סיפרה לנאשם ואשתו על הדוד דנן הם לא ידעו על כך (עמ' 1740 לפרוטוקול). לשאלה, האם היא שוחחה עם הורי המתלוננת ושאלה אותם מה הם עשו בעניין ואם הם דברו עם המתלוננת על כך, השיבה כי היא לא רצתה "להכנס לענייני משפחה" (עמ' 1742 לפרוטוקול). בהמשך נשאלה העדה היכן היו יתר אחיה של המתלוננת, כ' ו-ג', כאשר לכאורה הדוד שהה בביתם והוריה של המתלוננת היו בעסק, ואמרה "אני לא חוקרת את הבית, אני אין לי זכות לחקור, אין לי זכות לבדוק..." (עמ' 1742 לפרוטוקול).

398. העדה ליוותה את המתלוננת לעוד 5-4 טיפולים, כשכל פעם הנאשם היה משלם עבורם, עד אשר הודיעה לה כי כדאי שתלך לפגישות הטיפוליות בכוחות עצמה.

לאחר זמן, שאלה העדה את הנאשם ואשתו איך מתקדם הטיפול, אז הסתבר לה כי המתלוננת החליטה להפסיקו, שכן התברר למתלוננת כי המטפלת:

"היא לא פסיכולוגית. היא התחזתה לפסיכולוגית. היא עובדת סוציאלית. אמרתי לה, תקשיבי לי, מה זה חשוב לך מה היא היתה כבר?... לא. אני לא רוצה. אני עוד אתבע אותה היא אמרה לי. ראיתי שזה ככה, אמרתי שלום. אני פה גמרתי את התפקיד שלי. פה גמרתי את הסיוע" (עמ' 1734 לפרוטוקול).

מאז, לא ראתה את המתלוננת. לאחר כשנה של נתק בין העדה למתלוננת, ולאחר שהמתלוננת עזבה את הבית ועברה להתגורר אצל דודתה, יצרה איתה העדה קשר במטרה לסייע בידה, אולם המתלוננת, לדבריה, צעקה עליה ושאלה איך היא יכולה להיות חברה של הוריה. המתלוננת סיפרה לה כי היא עברה היפנוזה "ואמרו לה שזה אבא שלה" (עמ' 1734 לפרוטוקול). בתגובה אמרה לה העדה כי היא:

"משחקת משחק באש. פעם אמרת לי הדוד שלי, עכשיו את זה, בואי, בואי נפגש. היא אמרה, לא. אני לא רוצה. אני הולכת לתבוע את אבא שלי והולכת," (עמ' 1735 לפרוטוקול).

399. לשאלה מדוע פרשה מעיסוקה כגננת, השיבה "אני פרשתי מבחינה רפואית" (עמ' 1720 לפרוטוקול). לשאלה, האם היתה עוד סיבה בגינה פרשה מעיסוקה, אמרה:

"כן. היתה האשמה של אחד ההורים שאני היכיתי את הבן בנייר צלופן בכתף...וקבלתי סטירת לחי כזאת אחרי שלושים ושתיים שנה, בו ברגע אמרתי שאני פורשת, אני לא ממשיכה" (עמ' 1721 לפרוטוקול).

בחקירתה הנגדית אישרה העדה כי לא הפסיקה לעבוד כגננת משום שהורים באו אליה בטענות כפי שסיפרה בחקירתה הראשית, אלא משום שהתנהל הליך פלילי נגדה והיא הורשעה בדין. לדבריה:

"ת : נו? אז מה זה קשור?...היה משפט פלילי...והורשעתי. כן. ולא הלכתי לעליון למרות שקצינת המבחן אמרה לי, ויולט תלכי לעליון...

...

עו"ד אברמוף : בואי רק כדי להבהיר, זה היה, הואשמת בתקיפה, הואשמת בתקיפה,

ת : ...אני עומדת פה כאדם עם רקע של שלושים ושתיים שנים בחינוך ששמי הלך לפני בחינוך...עם הערכות של מפקחים ואני לא, ואת זה לא זורקים לפח כי אם היתה לי הרשעה אחת. לא זורקים לפח" (עמ' 1744 לפרוטוקול).

הערכת עדותה של הגב' מחלי

400. מהטעמים שיפורטו בהמשך, דברי העדה אינם מהימנים עלי. התרשמתי כי העדה עיוותה את העובדות והעצימה אותן על מנת לעזור לנאשם. כך עשתה גם כאשר בקשה להסתיר את מעשיה בעבר והרשעתה בפלילים.

דברי העדה בעדותה סותרים בין היתר, את דברי המתלוננת, את עדותו של מוטי וגם את עדותו של עד ההגנה, הרב חיים ינון הלוי, ואין להם בסיס כלשהו בחומר הראייתי המונח בפני בית המשפט.

העדה, ספרה כי המתלוננת זכורה לה בילדותה כילדה שמחה וחייכנית (עמ' 1722 לפרוטוקול) ועל אף ניסיונה הרב כגננת, היא לא זיהתה אצלה סימני מצוקה (על תופעת הדיסוציאציה והנתק שחוותה המתלוננת ראה בפרק שדן במומחי התביעה, עמ' 217-119להכרעת הדין).

בחקירתה הראשית סיפרה העדה כי לאחר שנות עבודה רבות כגננת, החליטה לפרוש מיוזמתה עקב סיבה בריאותית ותלונה של אחד מהורי ילדי הגן (עמ' 1721 לפרוטוקול). רק בחקירתה הנגדית עת עומתה עם העובדה שהורשעה בהליך פלילי באשמת תקיפה, אישרה כי זו הייתה הסיבה לפרישתה.

401. העדה טענה בעדותה כי המתלוננת ספרה לה עובדות מסוימות הסותרות את דברי המתלוננת בבית המשפט, ואשר המתלוננת כפרה מכל וכל בכך שספרה לעדה, ודבריה אף נתמכים בדברי עדים נוספים, ואפרט.

לדברי העדה, המתלוננת סיפרה לה שהדוד- אחי אביה, הוא שפגע בה מינית בילדותה (עמ' 1732 לפרוטוקול).

טענה זו הוכחשה מכל וכל על ידי המתלוננת. זאת ועוד, מעדותו של מוטי עלה, כי אימה של המתלוננת טענה בפניו, שהדודים הם אלה שפגעו במתלוננת בילדותה ולדבריו, כאשר העלה אפשרות זו בפני המתלוננת היא שללה אותה לחלוטין (עמ' 107 להכרעת הדין).

ויוער, בעדותה טענה העדה כי מדובר על דוד אחד אחי הנאשם, בעוד שמדברי מוטי עלה כי אימה של המתלוננת התייחסה לשני דודים-אחיו של הנאשם. (עמ' 755 לפרוטוקול).

יתירה מזאת, מומחי התביעה שחלקם טיפלו במתלוננת וחלקם האחר בדק אותה, שללו את האפשרות אודות פגיעה מינית במתלוננת מצד דוד. לדידם, הסימנים הפוסט טראומטיים שנצפו בהתנהגותה תואמים פגיעה על ידי אדם קרוב שהיווה דמות הורית עבור המתלוננת. לא הובא שמץ של ראיה על דוד כלשהו שטיפל במתלוננת בילדותה והיווה עבורה תחליף להורה. גם העדה עצמה על אף יחסי השכנות הקרובים עם הנאשם ואשתו אמרה כי היא איננה מכירה דוד שטיפל במתלוננת וכי לא זכור לה שראתה קרוב משפחה כלשהו שעונה לתיאור זה מבקר בביתם. (עמ' 1740 לפרוטוקול).

402. כאמור, עוד טענה העדה כי ע' טענה בפניה שעברה היפנוזה "לי היא אמרה שהיא הלכה להיפנוזה" (עמ' 1740 לפרוטוקול).

בחקירתה הנגדית, נשאלה המתלוננת מספר פעמים האם במהלך טיפוליה אצל אנה אשד או אצל מטפלים אחרים טופלה באמצעות היפנוזה, והיא שללה זאת. לדבריה "היפנוזה עלה לא פעם ולא פעמיים...ביקשתי לעבור היפנוזה, כן" (עמ' 691 לפרוטוקול). אולם בסופו של יום, המתלוננת לדבריה לא עברה היפנוזה, מאחר ופחדה (עמ' 691 לפרוטוקול):

דברי אנה אשד תומכים בטענת המתלוננת בנידון. (עמ' 619 לפרוטוקול). זאת ועוד, המתלוננת עומתה עם דבריה של ויולט בנוגע להיפנוזה ושללה אותם מכל וכל (עמ' 295 לפרוטוקול).

לדברי העדה, המתלוננת אמרה לה שנהגה לחזור במוצאי שבת, עם יגאל אביעד, חזרה לטבריה (עמ' 1731 לפרוטוקול).

גם לאמירה זו של העדה אין כל בסיס, שכן אף אחד מהעדים לא סיפר על כך, לרבות יגאל אביעד. יגאל והנאשם ספרו על פעם אחת בלבד שיגאל הסיע המתלוננת.

403. דברי העדה אינם מתיישבים גם עם גרסת עד ההגנה הרב חיים ינון הלוי ("הקורא במזוזות"). לדבריה, לאחר שע' הגישה תלונתה במשטרה, ניגשה העדה עם אימה של המתלוננת ל"קורא במזוזות" והוא אמר לאם כי "לא יכול להיות שזה האבא, ולא יכול להיות שהיא עברה אונס" (עמ' 1745 לפרוטוקול). בהודעתו במשטרה- נ/50 שלל זאת "הקורא במזוזות" מכל וכל:

"ש. האם יש מצב שהבת מגיעה ואחרי זה האימא הגיעה ואמרת לה משהו. האם אתה לא שומר על חיסיון.

ת. לעולם לא. אני לא מספר לאיש על איש, אני שומר על סודיות במקרה שאני מזהה מועקה נפשית חמורה אני אומר רק את זה" (עמ' 2 שו' 11-9 לנ/50).

בחקירתה הנגדית נשאלה העדה מדוע כשהמתלוננת סיפרה לה לדבריה שדודה תקף אותה מינית היא האמינה לה, בעוד שכשהמתלוננת אמרה לה, לאחר שנים של טיפולים, כי הנאשם התעלל בה מינית בילדותה היא לא האמינה, והשיבה:

"מה זאת אומרת למה? אני, אני אמרתי לה שאני לא מאמינה לה שזה אבא שלה מהיכרותי את האבא. אבל אני לא חוקרת, אני לא בודקת..." [(ההדגשה אינה במקור-מ.ס.)(עמ' 1743 לפרוטוקול)].

מדברי העדה עולה כי היא דחתה את האשמות המתלוננת כנגד הנאשם על סמך היכרותה את הנאשם ולא מטעמים אחרים.

כאמור, לצערנו, ניסיון החיים והפסיקה מלמדים כי העבירות נשוא הדיון מתבצעות בהסתר ובמחשכים, גם על ידי אנשים נורמטיביים, שאף אחד לא חושד ביושרם.

404. בחקירתה הראשית טענה העדה כי לאחר כ-32 שנים בהן עבדה כגננת בכירה, היא פרשה ממקצועה על רקע מצבה הבריאותי (עמ' 1720 לפרוטוקול). לשאלה האם הייתה סיבה נוספת שבגינה החליטה לפרוש מעיסוקה, אישרה כי אכן הייתה סיבה נוספת: "שאני היכיתי את הבן בנייר צלופן" (עמ' 1721 לפרוטוקול).

רק בחקירתה הנגדית ולאחר שנשאלה באופן מפורש, האם היא הורשעה על ידי בית המשפט בעבירת תקיפה בגין אותה תלונה, הודתה העדה כי אכן הורשעה (עמ' 1744 לפרוטוקול).

לפיכך טענה ב"כ המאשימה ובצדק כי "ראיית המציאות" של העדה איננה מדוייקת בלשון המעטה, (עמ' 1744 לפרוטוקול), וכי קיים פער בין מה שנאמר או נשמע במציאות, לבין דברי העדה. (עמ' 238 לסיכומי התביעה).

לאור כל האמור לעיל, ומהטעמים שפורטו, אני מעדיפה את גרסת המתלוננת והעדים שתמכו בדבריה, על פני גרסת העדה, שכן עדותה לוקה בחוסר אמינות, והופרכה על פניה.

עדת ההגנה שרה ס'

405. העדה הינה אחות הנאשם, צעירה ממנו בשנה, נשואה ויש לה ארבעה ילדים.

לדבריה, הוריהם היו ממוצא תימני ושומרי מסורת. תפיסתם המסורתית באה לידי ביטוי גם בחלוקת התפקידים ועבודות הבית בין האב והאם:

"...אצלנו אבא לא עשה כלום. האבא הלך לעבודה חזר הביתה ובזה זה נגמר. האמא טיפלה, האמא עבדה, האמא טיפלה בילדים...אף פעם לא קילח. אין, אבא לא קילח לא בנים ובטח לא בנות.... " (עמ' 1669 לפרוטוקול).

לשאלה האם אותה תפיסה מסורתית ועקרונותיה הושמו גם בבית הנאשם השיבה העדה:

"תראה הוא כנראה ספג מזה גם כן, אף פעם לא חיתן (צ"ל "חיתל"-מ.ס.). את זה אני יודעת... הוא לא היה מחליף לילדים ואת זה אני יכולה להגיד ממקרים שהייתי נוכחת...,כשהיינו מתארחים הוא לא היה מחליף. הוא חיתול, היה רואה חיתול, אין דבר כזה, הוא לא היה מחליף...הוא היה יוצא לעבודה וחוזר בשעות מאוחרות, זה מה שאני יכולה לומר" (עמ' 1670-1669 לפרוטוקול).

406. העדה אמרה כי הכירה את המתלוננת מיום היוולדה והיא הייתה ילדה מקסימה וחייכנית. לעדה יש קשרים מצוינים עם הנאשם, והם נהגו לצאת לטיולים משותפים בילדותה של ע':

"כן. גם טיולים היינו עושים ביחד, קובעים, יוצאים לטיולים. יש תמונות שמראים שהיינו ביחד. הילדים, והילדים שלו ושלי היו בקשר מאוד, אהבו אחד את השני" (עמ' 1671 לפרוטוקול).

לשאלת הסנגור השיבה העדה, כי בילדותה של המתלוננת כאשר היתה בגילאי 4 עד 10 שנים, היא והמתלוננת היו בקשר הדוק, שכלל שיחות, מפגשים וטיולים בסופי שבוע.

לדידה, המתלוננת, בילדותה, הייתה מספרת לה, אם היה קורה לה משהו יוצא דופן:

"אם היה איזה שהוא משהו שהוא לא תקין או שיש לספר אותו אני בטוחה שהיא היתה אומרת לי, כי היה בינינו קשר מעולה" (עמ' 1672 לפרוטוקול).

עוד אמרה כי בגילאים הללו, המתלוננת הייתה תמיד נקייה ומסודרת.

לשאלת הסנגור, כיצד היו יחסי הנאשם והמתלוננת עד שמלאו למתלוננת 18 שנים, השיבה:

"יחס, הם כל כך אהבו אחד את השני כי היא ילדה מקסימה, היתה ילדה חיכנית. היה ביניהם יחס נורא טוב...היא אהבה אותו. הם היו יוצאים. כשהיינו יוצאים, את ראית שהם העריצו אחד את השני, היא העריצה אותו, כל הזמן, החיוך שלה, הכל. לא ראיתי שום דבר חריג" (עמ' 1673 לפרוטוקול).

לדבריה גם יחסיה של המתלוננת עם אימה היו טובים:

"האמא כל הזמן דאגה לילדים כמובן, דאגה לניקיון שלהם...עד היום אני זוכרת את זה, היא היתה מניחה את הראש על הברכיים שלה והיו יושבות בכיף. לאמא יש המון המון סבלנות...היה יחס מעולה...היו יוצאות ביחד, היו יושבות וצוחקות, רואות תוכנית. זה דברים שאני ראיתי אותם" (עמ' 1673 לפרוטוקול).

כמו כן, לדברי העדה, היחסים בין הנאשם לאשתו היו טובים וללא מריבות.

407. עם תום השירות לאומי של ע', סיפרה אמה לעדה כי המתלוננת איננה אוכלת. בהמשך הייתה אצלם בבית וראתה כי המתלוננת "לא נגעה בכלום" (עמ' 1674 לפרוטוקול), על אף שהעדה הכינה לה עוגה שהייתה אהובה עליה במיוחד: "... היא לא נגעה. ואז היא כבר התחילה עם האנורקסיה" (עמ' 1674 לפרוטוקול).

כששאלה את אמה מדוע המתלוננת איננה אוכלת, ענתה, כי ע' נאנסה בטבריה. באחד מימי השישי שהגיעה העדה לביתם, המתלוננת הייתה בבית, שכן לדבריה, באותה תקופה היא לא עבדה ולא יצאה מהבית, והיא שוחחה עם המתלוננת שסיפרה לה אף היא כי נאנסה.

בשלב מאוחר יותר, כאשר המתלוננת עזבה את הבית, נוצר נתק בינה לבין המתלוננת. בשיחה טלפונית עם המתלוננת אמרה לה העדה כי היא רוצה לעזור לה והן קבעו פגישה בביתה. בשיחה בבית העדה סיפרה לה ע' כי היא נאנסה על ידי אביה, בגילאים בין 7-3 או 7-4. בחקירתה הנגדית הוסיפה העדה ואמרה:

"היא אמרה שבלילה הוא היה בא אליה ואנס אותה. לא יודעת, במקלחת. דברים כלליים, אבל אני לא רציתי להיכנס לזה יותר מידי" (עמ' 1686 לפרוטוקול).

באותה שיחה סיפרה לה המתלוננת לדבריה בפירוט גם על האינוס בטבריה, אינוס בו בוצעה חדירה, שלאחריו, היא לא התקלחה. המתלוננת סיפרה לעדה על הפחדים שהיא חווה ועל כך שהיא הולכת לקבוצת תמיכה לנפגעות אונס.

העדה לא האמינה לטענת המתלוננת לפיה, נאנסה על ידי הנאשם, שכן המתלוננת:

"...ילדה מקסימה אבל יחד עם זה היא שחקנית קצת. אני חס וחלילה לא באה לשלול אותה ולא כלום, אבל היא יכולה לדבר ולצחוק. ויחד עם זה באותה שניה גם לבכות. אני לא יודעת. לסיפור לא האמנתי עם האבא, לא האמנתי. אמרתי לא יכול להיות דבר כזה" (עמ' 1676 לפרוטוקול).

בחקירתה הנגדית הבהירה העדה ואמרה כי במונח "שחקנית" כוונתה:

"היא יודעת להציג את הדברים בצורת משחק גם כן. אני לא אומרת בפירוש שקרנית. יש הבדל בין להגיד שקרנית או להציג את הדברים בצורה לא כל כך ישרה. בואי נפריד" (עמ' 1688 לפרוטוקול).

לדברי העדה, המתלוננת אמרה לה בשיחה כי היא רוצה לפנות בעניין אביה לבית המשפט, והעדה אמרה לה שזו החלטה שלה.

בשיחה הציגה לה המתלוננת מכתב שכתבה לה אימה, שכן לא היה ביניהן קשר, ולדברי העדה, אימה "...לא יכלה ליצור איתה קשר" (עמ' 1676 לפרוטוקול).

לאחר סירוב המתלוננת לאכול בביתה דבר הציעה לה העדה לפנות לבית חולים "תל-השומר" שם יש מחלקה שמטפלת באנורקסיה. לדבריה:

"הרמתי טלפון לשם קבעתי לה תור, אמרו לי לא, היא צריכה לבוא בעצמה כי היא בוגרת. היא הלכה, דיברתי איתה, היא אמרה לי שרוצים לאשפז אותה ומהסיבה הזו היא לא רוצה, היא לא מוכנה" (עמ' 1677-1676 לפרוטוקול).

באותה תקופה שוחחה העדה לדבריה גם עם אחות המתלוננת כ', שאמרה לה כי היא מאמינה לדברי המתלוננת (עמ' 1677 לפרוטוקול).

408. בין המועד בו סיפרה המתלוננת לעדה על המעשים המיניים שבצע בה הנאשם לבין הגשת תלונה על ידה, הזמינה העדה את כל המשפחה להדלקת נר חנוכה. המתלוננת הייתה בהלם לדבריה ובקושי אכלה.

בחקירתה הנגדית סיפרה העדה כי בסמוך לשיחתה עם המתלוננת, דיברה על כך עם הנאשם ו"הוא קיבל את זה כרע מאוד" (עמ' 1683 לפרוטוקול). לדבריה, ידע על האשמות המתלוננת עובר לשיחת העדה איתו (עמ' 1684 לפרוטוקול). בתגובה להאשמות המתלוננת אמר הנאשם כי הוא אינו מבין מדוע היא מאשימה אותו, שכן מעולם הוא לא נגע בה (עמ' 1685 לפרוטוקול). העדה אישרה כי ידעה על האשמותיה של ע', טרם השיחה איתה. (עמ' 1686-1685 לפרוטוקול).

לשאלת ב"כ המאשימה, האם העדה ובעלה הגיעו לביתה של אורה, דודתה של המתלוננת, בתקופה שהמתלוננת התגוררה אצלה, והציעו לה שהנאשם התנצל בפניה והיא תוותר על הגשת תלונה במשטרה, השיבה העדה בשלילה. לדבריה:

"....אמרתי בואי ננסה לעזור, אני בקשר טוב עם אבא ננסה לעזור, לשמוע תוכיחי אותו שיגיד משהו, תשמעי אחד את השני שישמעו, אבל היא היתה נחושה בהחלטתה" (עמ' 1683 לפרוטוקול).

העדה לדבריה, ניסתה ליזום מפגש בין המתלוננת לנאשם על מנת ללבן את האשמותיה של ע' כלפיו הנאשם בעניין האונס, אך בסופו של דבר הוא לא התקיים, עקב סירובה של המתלוננת. (עמ' 1686 לפרוטוקול).

הערכת עדותה של שרה ס'

409. כפי שיפורט בהמשך, בעדותה סתרה העדה את עדות המתלוננת וכן עדותם של עדי תביעה אחרים וכן עדי הגנה; הנאשם ויגאל אביעד. העדה העידה עדות מגמתית שמטרתה הייתה לתמוך בדברי אחיה, הנאשם ולעזור לו בכל מחיר, גם במחיר עיוות, סילוף והעצמת העובדות עליהן העידה.

לדבריה, היא לא האמינה להאשמות המתלוננת נגד הנאשם, שכן המתלוננת ילדה מקסימה אך "שחקנית" (עמ' 1676 לפרוטוקול).

מעדותה עלה כי ניסתה לקיים מפגש בין המתלוננת לנאשם אשר לא צלח לכאורה, על מנת ליישר את ההדורים ביניהם, ובעיקר למנוע מהמתלוננת להגיש תלונתה במשטרה, כאשר הנאשם ידע לדבריה אילו האשמות מייחסת לו המתלוננת (עמ' 1683-1686 לפרוטוקול). יוער כי הדברים הללו עומדים בסתירה לדברי הנאשם לפיהם הוא לא ידע מהן טענותיה של המתלוננת כלפיו עד שהוזמן לחקירה במשטרה. (עמ' 1683 לפרוטוקול)].

לדברי העדה, הנאשם רצה לשוחח עם המתלוננת וליישר עימה את ההדורים והעדה עשתה זאת בניסיון למנוע מהמתלוננת להגיש תלונה במשטרה.

על מנת לתמוך בדברי הנאשם ולהרחיקו אף מהאפשרות לביצוע העבירות נשוא הדיון, למרות שאין כל גוון פלילי בלקלח או לחתל ילדים, העדה סיפרה בעדותה כי בכל הפעמים בהן נכחה בבית הנאשם הוא מעולם לא קילח או חיתל את ילדיו. כמו כן ידוע לה, שהנאשם נעדר שעות מרובות מהבית עקב עבודתו (עמ' 1670-1669 לפרוטוקול).

בהכרעת הדין נאמר לא אחת, כי אין בשעות עבודה מרובות כדי לשלול את גרסת המתלוננת אודות המעשים המיניים שבצע בה הנאשם כשהיה חוזר מאוחר בלילה הביתה. גם העובדה שהנאשם לא חיתל או קילח את ילדיו לעיניי העדה אין בה כדי לסתור את דברי המתלוננת.

410. העדה תיארה באריכות את התנהגות המתלוננת בילדותה, לדבריה, היא הייתה ילדה שמחה וחייכנית, שיצאה לטיולים משותפים של בני משפחתה ובני משפחת העדה ושאהבה והעריצה את הוריה.

כאמור, המתלוננת חיה ופעלה בתקופת ילדותה ונעוריה בהיותה בדיסוציאציה ואמנזיה ולכן נהגה כילדה נורמטיבית ורגילה, לכל דבר ועניין, כאשר הסובבים אותה לא יכלו להבחין ב"...משהו שהוא לא תקין" (עמ' 1672 לפרוטוקול). ראה דיון בעניין הדיסוציאציה ממנה סבלה המתלוננת בפרק הדן בעדות המומחים.

זאת ועוד, המתלוננת סיפרה בעדותה כי היו תקופות בהן יחסיה עם הנאשם היו טובים יותר וכי למרות הכל הנאשם הוא אביה והיא רצתה שיהיה לה אבא (ראה עמ'...להכרעת הדין).

לעניין טענת העדה אודות תפקודה התקין והנורמטיבי של המשפחה, כאמור גם במשפחות נורמטיביות בהן בני המשפחה עובדים, לומדים, מטיילים וכדומה מתבצעות במחשכים עבירות של גילוי עריות ואין בכך כדי להפריך את דברי המתלוננת, או לתמוך בגרסת הנאשם.

411. העדה העידה, בדומה לכל יתר העדים האחרים שפגשו במתלוננת בתקופה בה סבלה מסימפטומים פוסט טראומטיים (עמ' 1678 לפרוטוקול), ההימנעות מאכילה (עמ' 1674, 1678 לפרוטוקול) האנורקסיה (עמ' 1677-1676, 1674 לפרוטוקול) וכד'.

דברי העדה, תואמים את התסמינים כפי שתיארה אותם המתלוננת עצמה, שהיו מנת חלקה בתקופה שבין סיום שירותה הלאומי ועד שעזבה את בית הנאשם, וגם בהמשך בתקופת מגוריה אצל ברכה ויש בהם כדי לחזק את גרסתה לעניין מצבה הנפשי והפיזי.

העדה טענה כי המתלוננת ספרה לה ש"ניסיון האונס" בטבריה היה בעצם מעשה אינוס, שכלל חדירה לאיבר מינה. (העדה הדגישה משום מה, שלאחר המקרה המתלוננת לא התקלחה).

דברי העדה משוללי יסוד ואינם מתיישבים לא עם דברי המתלוננת בהודעתה במשטרה ובעדותה (ראה עמ' 14-13 להכרעת הדין) לא עם דברי העדים להם סיפרה על הארוע דנן, החל משמעון דרך מוטי, דודותיה אורית וברכה, אחותה כ' והפסיכולוגים והפסיכיאטרים למיניהם שטיפלו בה ובדקו אותה.

כאמור, לטענת המתלוננת, היא נמלטה מחדרו של יגאל והוא לא חדר עם איבר מינו לגופה. זאת ועוד, דברי העדה אינם מתיישבים גם עם דברי עד ההגנה, יגאל, לפיהם הוא והמתלוננת: "התחבקנו, התמזמזנו בשפה הפשוטה..." ומעולם לא טען כי חדר לגופה. (עמ' 8 לנ/47).

עדת ההגנה ציונה ס'

412. העדה שהינה אחותה של אמה של המתלוננת, התבקשה על ידי אחותה לשוחח עם ר' ולהקליט את שיחתן. קלטת השיחה סומנה- נ/3.

(בפרוטוקול נרשם בטעות כי הקלטת סומנה נ/2, אולם היא סומנה קודם לכן, במהלך עדותה של ר'-כנ/3).

לדברי העדה, אחותה רותי רצתה לבחון בשיחה אם מה שאמרה ר' "...לאימא, לאחותי, אחרת גם תאמר לי. פשוט רצתה לראות את הדברים תואמים" (עמ' 1800 לפרוטוקול).

ההקלטה התבצעה בביתם של הנאשם ואשתו, באמצעות מכשיר הטייפ-רקורדר שלהם ועל גבי קלטת שרותי הביאה והכניסה למכשיר. כאשר מי שלחץ על מכשיר ההקלטה הייתה העדה (עמ' 1801 לפרוטוקול).

לדבריה, הקלטת נשארה למשמורת בביתם של הנאשם ואשתו וידוע לה כי מאוחר יותר "...הם השתמשו בה" (עמ' 1802 לפרוטוקול).

הערכת עדותה של הגב' ציונה ס'

413. עדותה של העדה מגמתית, ובלתי אמינה. העדה שוחחה עם ר' מתוך מטרה לדבריה: "לראות אם הדברים תואמים" (עמ' 1800 לפרוטוקול). דהיינו – אם הדברים שר' סיפרה לכל בני המשפחה זהים. ומתוך כוונה לשכנע את ר' למסור הודעה חדשה במשטרה. מהשיחה המוקלטת אנו למדים כי העדה חקרה שוב ושוב את ר' וניסתה לעשות באמצעות ההקלטה דנן מקצה שיפורים לקלטת השיחה שבין ג' ל-ר' - נ/2. העדה בקשה לבדוק מדוע ר' סיפרה במשטרה את שסיפרה, שאביה התקלח יחד עמה בילדותה, ולשכנעה כי הדברים הללו אינם נכונים וכי עליה למסור הודעה נוספת במשטרה ולהבהיר זאת.

יוער כי בעדותה טענה העדה דבר והיפוכו. תחילה טענה כי האמא הקליטה את שיחתה עם ר' ובהמשך לאחר לבטים רבים חזרה בה וטענה כי היא זו שלחצה על מכשיר ההקלטה. (עמ' 1800 ש' 17,14 ועמ' 1801 ש' 8,7 לפרוטוקול).

בסיכומיה טענה ב"כ המאשימה כי קלטת השיחה-נ/3 איננה קבילה וכי לא ניתן לקבוע על פיה ממצאים כלשהם.

עניין קבילותה ומשקלה של הקלטת-נ/3 נידון באריכות במסגרת הערכת עדותה של ר' שהוקלטה על ידי העדה. שם גם קבעתי, כי אני מעדיפה את דברי העדה ר' בהודעתה במשטרה-ת/1 על פני דבריה בקלטת נ/3. אין מקום לחזור על הנימוקים שהובאו בהרחבה בפרק דנן (ראה עמ' 72 להכרעת הדין).

עד ההגנה יגאל אביעד

414. העד היה מדריך ארצי לטיפול נמרץ במד"א. הדריך את המתלוננת במהלך שירותה הלאומי במד"א טבריה והינו מכר של הנאשם.

העד סיפר כי המתלוננת הגיעה לחדרו "באופן עצמאי" (עמ' 1693 לפרוטוקול). הוא הזמין אותה לכוס קפה, על רקע היכרות ביניהם שנוצרה בקורס שהעביר.

לדבריו, הזמינה "סתם", זה לא עניין "שמצאה חן בעיני" (עמ' 1693 לפרוטוקול). הם ישבו בחדרו, שתו קפה, כשמבחינתו "לא היתה שום כוונה למעשים מיוחדים או, סתם ישבנו, שתינו קפה אצלי בחדר ובזה נגמר העניין" (עמ' 1693 לפרוטוקול).

גם לאחר הקפה, לדברי העד, לא קרה "שום דבר מיוחד" (עמ' 1694 לפרוטוקול):

"ישבנו ראינו צילומים מאוגנדה...החלפנו מילים ומשפטים ודיברנו, קשקשנו כל מיני שטויות...לא היו מגעים שקשורים במין או בניסיון למין או כל דבר שיכול איך אומרים להחשיד למין...אולי אחד נגע בשני בידיים, אבל לא משהו שקשור בדברים חלילה,...אפשר לקרוא לזה נגיעות של חיבה, לא יותר מזה" (עמ' 1694 לפרוטוקול).

בחקירתו הנגדית הבהיר העד כי "נגיעות של חיבה" הכוונה, לחיבוק, לליטוף או למגע של ידיים (עמ' 1696 לפרוטוקול).

לדברי העד, במהלך העימות בינו לבין המתלוננת במשטרה (תמליל העימות-נ/47. כמו כן הוגשו שתי הודעותיו של העד במשטרה-ת/26 ות/27), המתלוננת הטיחה בו, שהוא ניסה להפשיל את מכנסיה ו"לפגוע בה" (עמ' 1695 לפרוטוקול). אולם לדבריו:

"שקר וכזב. שקר וכזב. שום דבר, שום ניסיון לאונס, שום בניית תוכניות עלי להאשים אותי במשהו, כלום, שום דבר. לא היה ולא נברא" (עמ' 1695 לפרוטוקול).

בתגובה לטענת המתלוננת לפיה מצאה את עצמה בחדרו, במהלך ניסיון אונס, ללא בגדים תחתונים. כאשר בהמשך היא קמה והלכה והוא צחק עליה, אמר העד:

"שקר וכזב. שום דבר לא נכון ממה שהיא אומרת. פשוט כלום, שום דבר לא נכון" (עמ' 1695 לפרוטוקול).

415. בפתח חקירתו הנגדית אישר העד, כי בתקופה הרלבנטית, בה הדריך במד"א טבריה, היה בגיל 47 ובעל משפחה, בעוד שהמתלוננת היתה נערה רווקה כבת 19. והוסיף:

"...היא לא ילדה היא בת 18 והיא בגירה ולא קטינה, ולכן היא לא ילדה. והיא באה מרצונה החופשי. אף אחד לא אנס אותה לבוא, אף אחד לא הכריח אותה לבוא. אני רק הזמנתי אותה והיא באה. אני לא הכרחתי אותה לבוא חלילה," (עמ' 1696-1695 לפרוטוקול).

עוד אישר העד, כי אין זה שגרתי שבאות לחדרו בנות צעירות אותן הוא מדריך, במהלך שירותן הלאומי: "יש לי המון חברים והמון חברות, אבל זה לא שגרתי" (עמ' 1697 לפרוטוקול) לעד לא היה הסבר לכך שהזמין המתלוננת לחדרו.

העד סיפר, כי רק כשקרא בשמה של המתלוננת, קישר בינה לבין מכרו- הנאשם וכי הוא לא הכיר אותה קודם לכן (עמ' 1698 לפרוטוקול).

העד הוסיף כי זכור לו כי באחד מימי שישי הסיע את המתלוננת מטבריה הביתה, אך הוא לא זכר אם זה היה לפני המפגש בביתו או לאחריו.

הערכת עדותו של מר אביעד

416. מהטעמים שיפורטו בהמשך, עדותו של העד איננה מהימנה עלי. העד בדבריו, בעדותו בבית המשפט, סתר את דבריו בהודעותיו במשטרה ומסר מספר רב של גרסאות, הסותרות זו את זו, בפרטים מהותיים.

בעדותו בבית המשפט ביקש העד להרחיק עצמו מכל דבר שעלול להפלילו ולתמוך בדברי המתלוננת, גם כשדובר בפרטים שוליים לחלוטין, כגון: שיחת הטלפון בינו לבינה עובר למפגש ביניהם בחדרו. לעומת זאת בפרטים שאין בהם כדי להפלילו, עדותו של העד תואמת לחלוטין את עדותה של המתלוננת.

ככל שדברי העד סותרים את דברי המתלוננת כפי שיפורט בהמשך, אני דוחה אותם מכל וכל.

417. מעיון בעדות העד בבית המשפט וכן בהודעותיו-ת/26 ו-ת/27 עולים הסברים שונים הסותרים זה את זה באשר לסיבה לכך שהעד הזמין את המתלוננת לחדרו:

(1) "זה לא עניין שמצאה חן בעיני, סתם" (עמ' 1693 לפרוטוקול).

"...היא מצאה חן בעיני..." [(ההדגשה אינה במקור-מ.ס.)(עמ' 3 שו' 60-59 לת/27)].

(2) "בגלל שאנחנו מכירים זה הכל...מהקורס עצמו" (עמ' 1693 לפרוטוקול).

"בגלל הסיבה שאני מכיר את משפחתה" [(ההדגשה אינה במקור-מ.ס.) (עמ' 2 שו' 9-8 לת/27)].

(3) "ש. חיפשת לנהל עם ע' רומן אפילו בהסכמה

ת. לא. " (עמ' 4 שו' 83-82 לת/27).

ובהמשך ההודעה,

"חשבתי לנהל עימה רומן..." [(ההדגשה אינה במקור-מ.ס.)(עמ' 5 שו' 135 לת/27)].

(4) "...מסיבה ששיעמם לי..." [(ההדגשה אינה במקור-מ.ס.)(עמ' 1 שו' 3 לת/26)].

משנשאל העד, על ידי ב"כ המאשימה, לפשר ריבוי ההסברים ולנוכח העובדה שהם סותרים האחד את השני, השיב:

"אין לי מושג. אני חושב שהכל תחת כותרת אחת בלבד בתמימות בלבד. אין פה שום כוונה לפגוע בה או היתה כוונה לפגוע בה או בעצמי" (עמ' 1702 לפרוטוקול).

418. בעדותו בבית המשפט טען העד כי בינו לבין המתלוננת לא קרה "שום דבר מיוחד", ואף הבהיר ופרט:

"לא היו מגעים שקשורים במין או בניסיון למין או כל דבר שיכול איך אומרים להחשיד למין...אפשר לקרוא לזה נגיעות של חיבה, לא יותר מזה" [(ההדגשה אינה במקור-מ.ס.)(עמ' 1694 לפרוטוקול)].

כשנשאל העד למה כוונתו ב"נגיעות של חיבה" הסביר:

"למה התכוונתי? התכוונתי אולי לחיבוק, לליטוף או למגע של יד עם יד. זה עניין של חיבה" [(ההדגשה אינה במקור-מ.ס.)(עמ' 1696 לפרוטוקול)].

חרף האמור בעדותו, בהודעותיו במשטרה-ת/26 ות/27 מסר העד גרסה שונה לחלוטין וטען:

"במהלך שהותנו בחדר התיישבה ע' לידי במיטה...והתחבקנו והתנשקנו...באחד השלבים תוך כדי ההתגפפות שלנו יתכן והפשלנו או יותר נכון יתכן והופשלו המכנסיים של ע'. לנוכח העובדה הזו הרגשנו כנראה לא בנוח וע' קמה והלכה..." [(ההדגשה אינה במקור-מ.ס.)(עמ' 1 שו' 8-4 לת/26)].

כאשר נשאל בחקירתו במשטרה, מה הייתה כוונתו כשאמר "...יתכן והופשלו המכנסיים של ע'", השיב:

"...בדרך כלל שמתעלסים שני בני זוג אז יתכן וזה קורה שבנוסף לנשיקות ולחיבוקים קיים גם האקט של ההתפשטות..." [(ההדגשה אינה במקור-מ.ס.)(עמ' 2 שו' 43-42 לת/26)].

בהודעתו במשטרה-ת/27 אמר העד:

"כן מרצון נשכבנו במיטה התנשקנו התחבקנו לא התפשטה...מלבד אולי שליחת ידיים לחזה שלה וטולו" [(צ"ל "ותו לא"-מ.ס.)(עמ' 4 שו' 97-96 לת/27)].

כאשר נשאל העד כיצד מתיישבים דבריו בעדותו בבית המשפט עם דבריו בהודעותיו במשטרה, השיב:

"ת : לא היה שום מגע מיני.

ש : אז מה אתה קורא מזמוזים והפשלה של מכנסיים.

ת : אני מדגיש אני חוזר ואומר, לא היה שום מגע מיני ביני לבין ע' נקודה, חד משמעית" (עמ' 1703 לפרוטוקול).

419. בחקירתו הנגדית עומת העד עם הטענה לפיה, בהודעתו במשטרה – ת/27 טען כי לא הזמין את ע' טלפונית מאחר ולא היה לו את מספר הטלפון שלה:

"שקר וכזב לא היה לי את המספר שלה ולא התקשרתי אליה לא פעם ולא מספר פעמים" (עמ' 2 שו' 24 לת/27).

בהמשך, לאחר העימות עם המתלוננת, שינה העד גרסתו וטען, שיתכן והזמינה טלפונית לחדרו (עמ' 2 שו' 33 לת/26). והסביר:

"א. אני לא שיקרתי. ב. אני לא זוכר את הפרטים לאשורם, אחת לאחת. פשוט לא זוכר" (עמ' 1700 לפרוטוקול).

כמו כן עומת העד, עם הטענה לפיה, הכחיש בהודעתו במשטרה כי הביא מקרן והציג שקופיות למתלוננת:

"ש. האם נכון שספרת לע' על מה עשיתם ברואנדה ואף הצגת לה שקופיות ואפילו הבאת את המקרן מהרכב לשם כך.

ת. לא" [(ההדגשה אינה במקור-מ.ס.)(עמ' 2 שו' 17-15 לת/27)].

בעדו שבעדותו בבית המשפט אישר את דברי המתלוננת, לפיהם הקרין בפניה תמונות:

"אני זוכר שישבנו על שפת המיטה והקרנתי את התמונות מרואנדה את כל השקפים שאני צילמתי..." [(ההדגשה אינה במקור-מ.ס.)(עמ' 1700 לפרוטוקול)].

ההסבר שנתן העד לסתירה דנן:

"...א. כשאני נקראתי לחקירה למשטרת טבריה, אני הייתי מאוד מאוד מאוד מופתע והייתי מאוד מאוד מבולבל ומאוד מפוחד" (עמ' 1700 לפרוטוקול).

על השאלה, שנשאל לפיה, בהנחה שמדובר בארוע תמים ועל דעת המתלוננת ובהסכמתה המלאה, כטענתו, מדוע כה חשש, השיב העד כי מאחר וזו היתה הפעם הראשונה שהוזמן לחקירה במשטרה:

"כי מטבעי אני איש מאוד מאוד ישר, ולא היה לי מעולם נגיעה עם משטרה ... וכשאני קיבלתי טלפון מהמשטרה אני פשוט רעדתי כמו עלה נידף. אני זוכר טוב מאוד שבהתחלה אולי אני אמרתי שלא ירדתי, כי פשוט הייתי מבולבל, מפוחד.... ואמרתי למשטרה כן ירדתי לאוטו להביא מקרן שיקופיות...יכול להיות שאמרתי כך ואחר כך אחרת. זה פשוט מתוך בלבול, מתוך פחד וחשש ומתוך חוסר ידיעה ומתוך בורות בנושא חקירות וכו'..." (עמ' 1701-1700 לפרוטוקול).

עדת ההגנה שושנה ח'

420. העדה שהינה סבתה של ע' וחמותו של הנאשם, שמעה מהמתלוננת שהנאשם "התעסק איתה מגיל שלוש עד שבע" (עמ' 1750 לפרוטוקול). זאת שמעה לפני מספר שנים, כשבעלה היה עדיין בחיים, והמתלוננת שהתה בביתה בירושלים במשך כשלושה שבועות לאחר שברחה מביתה ו"כל הזמן היתה בוכה" (עמ' 1751 לפרוטוקול).

הערכת עדותה של הגב' שושנה ח'

421. העדה לא הכבירה במילים והעידה בפשטות וביושר, עדותה מהימנה עלי, ואני מאמצת את דבריה.

הנה כי כן, למרות שהנאשם ואשתו, טענו בבית המשפט כי הסבא ז"ל טען בפניהם כי המתלוננת ספרה לסבים אודות התעללות פיזית ומעולם לא שמעו מפיו כי מדובר בהתעללות מינית, מסתבר שכבר בזמן אמת, היה ברור לכולם לחלוטין שהקונוטציה היא מינית. שכן, זו המשמעות של המילים "התעסק איתה".

לפיכך טענה ב"כ המאשימה, ויש ממש בטענתה, כי דברי העדה דווקא מחזקים את גרסת התביעה ומפריכים את טענת הנאשם, לפיה לא ידע שמדובר בטענות על רקע מיני, עד הגיעו לחקירה במשטרה.

אין ספק כי הנאשם ידע מספר שנים לפני חקירתו במשטרה על האשמותיה של המתלוננת, בין היתר, גם מהסב ז"ל ומהסבתא שהשתמשו במונח בעל קונוטציה מינית "התעסק", כשסיפרו לו על דברי המתלוננת.

עד ההגנה יוסף באולי

422. העד היה שכנו של הנאשם בעבר, והוא נמצא בקשר עם הנאשם גם כיום. נשוי ואב לארבעה ילדים.

כאשר המתלוננת הייתה בגילאי 4 ועד גיל 10 שנים העד לדבריו היה בקשרים קרובים עם הנאשם ובני משפחתו, ונהג לבקר בביתם באופן שבילו יחד "כל שבת היינו נמצאים ביחד במיוחד בימי חמישי, באמצע השבוע" (עמ' 1689 לפרוטוקול).

גם כאשר עברה המשפחה להתגורר באריאל נשמרו הקשרים הללו, והעד ביקר בביתם:

"כן מספר פעמים הוזמנתי אליהם בשבת, וגם כשעבר לכפר סבא גם הייתי אצלם, בחתונות של שני הילדים" (עמ' 1689 לפרוטוקול).

לדברי העד, בילדותה, ראה את המתלוננת בתכיפות שבועית והוא התרשם ממנה:

"מה שאני ראיתי כמו הילדים שלי משחקת, לא ראיתי משהו מיוחד חריג או שינוי. ילדים שמשחקים כמו כל ילד נורמאלי. ילד רגיל" (עמ' 1690 לפרוטוקול).

עוד אמר העד כי היחסים בין הנאשם ואשתו היו טובים:

"היחסים היו רגילים, סבירים. היינו באים אליהם שמחים, לא ראיתי משהו חריג, שונה או שהייתי רואה איזה ויכוח או משהו. באים יפה אוכלים, שותים, משחקים עם הילדים והולכים, לא ראיתי משהו מיוחד" (עמ' 1690 לפרוטוקול).

423. העד סיפר כי מעולם לא שתה עם הנאשם משקאות חריפים.

לדבריו, זוכר את ג' בילדותו, שכן היה חבר של בנו. בילדותו היה ג' "שובב...כמו הבן שלי. משתוללים, ילדים". (עמ' 1690 לפרוטוקול).

בחקירתו הנגדית נשאל העד, האם נהג אף הוא לקשור את בנו ללול, בדומה לנאשם, והשיב, כי לא זכור לו דבר כזה. העד טען כי מעולם לא ראה את ג' קשור ללול, לדבריו: "לא, בחיים לא היה דבר כזה" (עמ' 1691 לפרוטוקול).

הערכת עדותו של העד באולי

424. כפי שיפורט בהמשך עדותו של העד מגמתית לחלוטין, כאשר העד לא הקפיד על שמירת האמת ומטרתו היתה לסייע בידי הנאשם ותו לא. בעדותו סתר העד את דבריהם של עדים רבים, בין היתר, את דברי המתלוננת, אחותה כ', ברכה ואף את עדותם של עדי ההגנה- הנאשם ובנו ג', באשר לקשירתו של ג' ללול.

למרות שהעד טען כי הנאשם ואשתו היו חבריו הטובים והקרובים ביותר "לא היה לי זוג חברים אחרים חוץ מהם, אז תמיד היינו נמצאים ביחד" (עמ' 1690 לפרוטוקול), הוא לא ראה לדבריו, או טרח להסתיר עובדות שסבר שעלולות להיות לרעת הנאשם כגון: קשירתו של ג' בילדותו ללול, למרות שעובדה זו לא הוכחשה כלל על ידי הנאשם.

טענת העד, לפיה בילה שעות רבות עם הנאשם ומעולם לא שתה עמו משקאות חריפים, אין בה כדי לסתור את דברי המתלוננת שסיפרה כי הנאשם נהג להגיע הביתה מאוחר בלילות, כשריח חריף של אלכוהול נדף מפיו. דברי העד גם אינם מתיישבים עם דבריה של פרופ' שיף, שאמרה כי במהלך טיפולה של כ' היא סיפרה כי אביה נהג לשתות משקאות חריפים.

באשר לדברי העד, לעניין תפקודה הנורמטיבי של המתלוננת בילדותה, ראה דיון בענין זה בפרק הדן בעדויות המומחים.

עדת ההגנה אודליה ח'

425. העדה שירתה עם המתלוננת במד"א טבריה.

במסגרת שירותה הלאומי עבדה במד"א טבריה, שם הכירה את המתלוננת.

העדה סיפרה כי ביקרה אצל אדם ש"קורא בעיניים" והמתלוננת שמעה על כך ממנה וביקשה להיפגש עמו אף היא. לפיכך, מסרה למתלוננת את מקום הימצאו, במלון "נהר הירדן" בטבריה, ואת מספר החדר והמתלוננת ניגשה אליו לבד.

לדברי העדה, כשחזרה המתלוננת מהפגישה עם "הקורא בעיניים" היא לא סיפרה לה על מה שהתרחש במפגש.

הערכת עדותה של הגב' אודליה ח'

426. דבריה של העדה בעדותה אכן אינם מתיישבים עם דברי המתלוננת, שסיפרה כי העדה הלכה יחד עמה ל"קורא בעיניים". אולם אין המדובר בסתירה מהותית, אשר יורדת לשורש העניין. העדה אישרה, כי היא זו שמסרה את האינפורמציה על ה"קורא בעיניים" למתלוננת וכי בעקבות זאת המתלוננת נפגשה עמו.

ה. טענת ההתיישנות וטענות נוספות

427. ב"כ הנאשם טען באריכות בסיכומיו, לעניין תחולת הסייג להתיישנות, שבסעיף 354 לחוק העונשין, תשל"ז-1977. לדבריו, המעשים המיניים שבוצעו במתלוננת, לפני חודש אוגוסט 1986- חלה לגביהם התיישנות.

עוד טען ב"כ הנאשם, כי האישומים המפורטים בסעיף 4 ו-5 לכתב האישום (3 מעשי אינוס, בתקופה שבין אוגוסט 1987 לבין סוף מאי 1988) מגלים "קושי באשר למועד ביצוע העבירה לכאורה לפני תיקון 22 לחוק העונשין. הרי אין אנו עוסקים בעבירה שבה מואשם הנאשם בנוסחה לפני התיקון" (עמ' 12 לסכומי ההגנה). לפיכך, לטענת הסנגור, "הואיל שספק שכזה פועל לזכות הנאשם- לא ניתן להאשים ולהרשיע את הנאשם בעבירה המיוחסת לו מלפני התיקון " (עמ' 13 לסיכומי ההגנה). על מנת לבסס טענה זו, הפנה הסנגור לת"פ (חיפה) 116/02- מד"י נ' פלוני . תק-מח 2003 (3).

לא זו אף זו, לטענת ב"כ הנאשם, כתב האישום תוקן מספר פעמיים במהלך הדיונים, ולמעט התיקון הראשון, לא הוגשו אישורי היועמ"ש לממשלה בגין כל תיקון ותיקון בכתב האישום (עמ' 11 לסיכומי ההגנה).

לא מצאתי כי יש ממש בטענות הסנגור דנן, ואפרט.

הוראת החיקוק לפיה מואשם הנאשם הינה אינוס- עבירה לפי סעיף 345 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, כנוסחו לפני יום 31.03.88. (שלוש עבירות, ביחס לתקופה בין אוגוסט 1987 לבין סוף מאי 1988).

היינו- מלכתחילה (בכתב האישום המקורי ובכתב האישום המתוקן) לא יוחסו לנאשם מעשים מיניים לפני חודש אוגוסט 1986, אלא רק במועדים מאוחרים יותר, ועל פי דרישות סעיף 354 (ב) לחוק העונשין, הקובע סייג להתיישנות עבירות מין בקטינים.

בספרו של י. קדמי "על הדין בפלילים" נאמר:

"הוראותיו של ס"ק 354 (א) יחולו גם על מעשה שנעשה לפני יום 10.08.1990 שהוא יום תחילת תוקפו של סעיף 351...ובלבד שנתקיימו כל אלה:

(1) המעשה היה עבירה לפי סימן ה' לפרק י', כנוסחו בעת עשיית המעשה.

(2) אילו נעשה המעשה לאחר יום 10.08.1990 היה מהווה עבירה לפי סעיף 351.

(3) העבירה טרם התיישנה לפי סעיף 9 לחסד"פ לפני יום 10.08.1990...- פורש בע"פ 2254/99 (נה (5) 636, פלוני) כדלקמן: "...נראה לי נכון וראוי לפרש את התנאי...כמוציא מגדר תחולת הסייג להתיישנות גם עבירות שטרם התיישנו ביום תחולתו של סעיף 351 לחוק (10.08.1990), אם התיישנו לפני יום תחולתו של סעיף 354 המקורי (19.01.1996)". (ההדגשה אינה במקור- מ.ס.)

(ראה י. קדמי "על הדין בפלילים" חוק העונשין, חלק שלישי- תשס"ו-2006, עמ' 1448-1447).

כאמור, האמור בכתב האישום מבוסס על דבריה של המתלוננת לפיהם, הנאשם אנס אותה בחדרה בלילה וכאשר חזרה מבית הספר אנס אותה בחדר השינה של ההורים וזאת בעת שאימה הייתה בהריון עם אחותה הקטנה ר'.

לדברי המתלוננת בהודעתה במשטרה-נ/17:

"מגיל תשע עד גיל עשר, זה קרה בתקופה שאמא שלי היתה בהיריון עם אחותי הקטנה ר', בגלל זה אני זוכרת לשייך את המקרים לגילאים. הוא היה אונס אותי. הוא היה בא אלי לחדר בלילה כשכולם ישנו" (עמ' 1 שו' 20-19 לנ/17) (ראו גם: עמ' 252 לפרוטוקול ועמ' 9 להכרעת הדין).

ר' נולדה בתאריך 29.05.1988 לפיכך הארועים המפורטים בסעיפים 4 ו-5 לכתב האישום, התרחשו במהלך חודשי ההיריון של אימה, דהיינו בין אוגוסט 1987 לבין סוף מאי 1988.

עדת התביעה, זוהרה יאיר חוקרת במרחב דן, ערכה את המזכר-נ/31 ובו ציינה כי המתלוננת אמרה לה שמעשי האינוס הללו התרחשו במהלך הריונה של אמה עם אחותה ר'.

ע' הגישה תלונה במשטרה בתאריך 28.12.2004 בהיותה בת 26. לפיכך, חלות בענייננו הוראות סעיף 354 לחוק העונשין. ומכאן שלא חלה התיישנות על העבירות נשוא הדיון.

428. לעניין טענת ב"כ הנאשם, לפיה, יש לזכות את הנאשם, מאחר ומדובר בעבירת אינוס בנוסחה לפני תיקון 22 לחוק העונשין, (עמ' 12 לסכומי ההגנה). אני דוחה טענה זו מכל וכל.

בסעיף 345 לחוק העונשין כנוסחו דאז, לפני 31.02.88, נאמר:

"הבועל אישה, שאינה אשתו, נגד רצונה תוך שימוש בכוח או באיימו עליה במוות או בחבלת גוף קשה, או כשהיא בחוסר הכרה או במצב המונע את התנגדותה, דינו-מאסר ארבע עשרה שנים".

ב"כ הנאשם לא פרט אלו מיסודות העבירה דנן אינם מתקיימים, לטענתו, במקרה שלפנינו.

בע"פ 241/03- פלוני נ' מד"י, דן בית המשפט, ביסודות החלופה האחרונה שבסעיף 345 דנן. "במצב המונע את התנגדותה", וקבע:

"...יש שהניצול הוא של מצב פיזי בו שרויה האישה ויש שהניצול הוא של מצבה הנפשי או השכלי, וישנה חלופה נוספת, בבחינת "חלופת סל", של מצב אחר המונע ממנה התנגדות... חזקה שבעובדה נקבעה בפסיקת בית משפט זה, לפיה במצב בו אב מבצע עבירות מין בבתו הקטינה שטרם מלאו לה 14 שנים, הקטינה הופכת "למשותקת" מבלי יכולת לגלות התנגדות לאביה (ראו דנ"פ 6008/93 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד מח(5) 845)...".

[מתוך ע"פ 241/03- פלוני נ' מד"י (פדאור (לא פורסם) 05 (31)728 )].

הלכה זו חלה בענייננו, מאחר ובמקרה שלפנינו מדובר על מעשי אינוס שביצע אב בבתו הקטינה כאשר הייתה בגילאי 9,10.

בסיכומיו הפנה ב"כ הנאשם לת"פ (חיפה) 116/02 -מ"י נ' פלוני, תק-מח 2003(3)

אולם יש לאבחן בין המקרה נשוא פס"ד הנ"ל, לבין המקרה נשוא הדיון. שכן במקרה נשוא פס"ד 116/02 נקבע כי לא התקיימו יסודות עבירת האינוס כנוסחה דאז, שכן לא התקיימה חדירה עם איבר המין לגופה של הקורבן (וזו הייתה הדרישה באותה תקופה), בעוד שבמקרה שלפנינו המצב שונה לחלוטין ויסודות עבירת האינוס מולאו במלואן, לרבות החדירה עם איבר המין לגופה של המתלוננת.

429. לעניין טענת הסנגור בכל הנוגע לאישור היועמ"ש לממשלה. בתיק נשוא הדיון שלפנינו הוגשו שני אישורים מטעם היועמ"ש לממשלה. האחד, בטרם הגשת כתב האישום כנדרש בסעיף 354 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, והאחר, לפנים משורת הדין ביום 01.03.2005 לאחר תיקון כתב האישום.

לא ברור על מה סמך ב"כ הנאשם את בקשתו לפיה, יש להגיש אישור היועמ"ש לממשלה בנוגע לכל תיקון של כתב האישום שכן לא קיימת בחוק דרישה לאישור היועמ"ש לממשלה בנוגע לכל תיקון פעוט ככל שיהיה, כגון: הוספת עדים לכתב האישום.

לסיכום:

430. לאחר בחינת כל הראיות שהניחו בפנינו התביעה מכאן וההגנה מכאן, כמפורט בהרחבה בהכרעת הדין, שוכנעתי מעבר לכל ספק סביר, על פי התשתית העובדתית המוצקה והאמינה שהציבה בפנינו המאשימה, כי הנאשם אכן ביצע את מעשי האינוס המיוחסים לו בכתב האישום, וכי מולאו כל יסודות העבירות דנן.

גרסת הנאשם ועדיו לא עוררה ספק סביר, שיהיה בו כדי לכרסם ולפגום בתשתית הראייתית דנן, שהקימה המאשימה.

לאור כל האמור לעיל, אני מציעה לחברי הנכבדים להרכב להרשיע את הנאשם כמפורט בכתב האישום המתוקן, באינוס (שלוש עבירות, בהתייחס לתקופה שבין אוגוסט 1987 לבין סוף מאי 1988). עבירה לפי סעיף 345 לחוק העונשין תשל"ז-1977 כנוסחו לפני 31.3.88.

השופטת מרים סוקולוב

השופטת ב. אופיר-תום, סג"נ - אב"ד

1. לא בקלות הגעתי גם אני למסקנה אליה הגיעה חברתי הנכבדה להרכב, כב' השופטת סוקולוב, לפיה, אין מנוס מהרשעת הנאשם בכל המיוחס לו בתיק קשה זה. עם זאת, עלי להודות, שהַחְלָטתי שלי בענין הזה עברה טלטלות לא מעט עד שהגיעה לגיבושה.

הקושי העיקרי שבפניו עמדתי בבואי לשקול את הראיות שהניחו הצדדים בפנינו, במהלך פרשת ההוכחות, היה זה הנעוץ בעובדה שחלק נכבד מן השיקולים לאמצן או לדחותן, נעו בתחומי התיאוריה. זו בידוע, לעולם עשויה היא ללבוש צורה ולפשוט צורה, ולעולם יכולה היא להתחלף בתיאוריה אחרת, טובה או מעודכנת ממנה.

הערכָתי נתונה בענין זה, לעמיתתי, כב' השופטת סוקולוב, שעשתה בתיק הזה מלאכה מקיפה, יסודית ומעמיקה, בסקירת לא פחות מתשע חוות הדעת של המומחים שהונחו על שולחננו, כשלצידן, עדויות המומחים עצמם אשר זומנו להעיד עליהן (ראו, הפרק שכותרתו "המומחים", עמ' 119- 254 להכרעת הדין).

2. עדויות המומחים, יש להזכיר, נועדו להעמיד בתיק הזה, בסיס של סבירות והגיון לתופעה של הדחקת זיכרון, שסביבה נסוב חלק מהותי של פרשת ההוכחות, במיוחד, החלק שהתיחס לעדותה של המתלוננת אשר נבנתה בעיקרה על זכרונות ילדות שהציפוה, ובהם, מעשי ההתעללות המינית שחוותה מידי אביה.

בסקירת העדויות הללו, לא הותירה חברתי אבן על אבן. דעתה הנחרצת שהמתלוננת הביאה בפנינו סיפור שכולו אמת, התבססה על האמון הבלתי מסויג שנתנה בה, לצד ראיות נוספות שתמכו בדבריה, כאשר ברקע עמדו דברי המומחים מִטעם התביעה, אשר הביאו את הפן הלוגי, המדעי, שניצב לשיטתם, מאחורי סיפור הזיכרון המודחק של המתלוננת, להבדיל, מזיכרון מושתל שאותו שללו.

3. דילמת הזיכרון המודחק, היא, כמסתבר, אחת הדילמות הקשות שבהן עשוי בית המשפט להיתקל בבואו לחרוץ דין בתיק מסוגו של זה בעניננו. השאלה לעולם היא, האמנם חווה העד, בתקופה של טרום מחיקת הזכרון כנטען, את כל שהוא מביא היום לבית המשפט; או, שמא נבנה הסיפור הטראומטי, על דימיון מתעתע שהלך והתפתח במוחו הקודח, לכדי חוויה ריאלית, אם בשל לחצים נפשיים שלא היה להם מוצא אחר, ואם בשל הפרעות אישיות שמשכוהו לעבר הנאשם המסוים; מבלי אחיזה של ממש במציאות?

4. שאלה זו, ואחרות שנדונו בהרחבה בהכרעת הדין, שהן כולן שאלות מתחומי המשפט ותורת הנפש, ושקשות ומורכבות הן, מעלות הרהורים על יכולתו של בן אנוש לרדת לחקר ההוויה הנפשית הרוחשת אצל הזולת, ושעשויה להפוך יום אחד, לריאליה.

לשון אחר, השאלה בעניננו, היא בת שני פנים; האחד, האם אפשר שהמתלוננת נשוא הדיון, אכן מחקה מזיכרונה, כפי הנטען על ידי התביעה ועדיה, שנים של התעללות קשה שחוותה מידי אביה, והתעוררה יום אחד, מסיבה זו או אחרת, אל הטראומה המחוקה, כאילו קרתה לה אתמול?

השאלה מנגד היא, האם אפשר שצעירה זו קמה בוקר אחד, והתחילה לבנות לעצמה על רקע של כלום, צעד אחר צעד, סיפור של התעללות מצד אביה, מלפני שנים, על כל פרטיו ודקדוקיו, מבלי שהדבר התרחש כלל במציאות?

על הראשונה, כפי שהבהירה חברתי בחוות דעתה, השיבו מומחי התביעה, כי אכן כך, שהרי ענין לנו בתופעה מוכרת של זכרון מודחק.

על השניה, השיבו מומחי ההגנה, שכך, כי הרי ענין לנו בתופעה ההפוכה, של זכרון מדומה, או, של זכרון שהושתל או שובש.

וכיצד תיקבע עדיפותה של התאוריה האחת על האחרת?

5. יודגש, אין לי ספק, שחווֹת הדעת שבפנינו - אלה מטעם התביעה ואלה מטעם ההגנה - התבססו כולן על מחקרים מעמיקים, שאינם מעטים בתחום זה אשר טרם נחקר עד תום, ואשר עדיין רווי הוא סימני שאלה. אין תימה, לפיכך, שהדעות שהובעו בפנינו מפי המומחים, שונות ומגוונות הן, והעמָדות לעתים הפוכות.

ממילא, ברור הדבר שההתרוצצות בין כל אלה, חייבה אותנו להתבוננות זהירה ביותר בכל תג ופסיק בעדות המתלוננת, כמו בכל תנועה והבעה של פניה ושפת גופה, בעומדה על הדוכן.

6. בנקודה זו, אני רואה להדגיש שהמתלוננת הזו, אכן הרשימה גם אותי, בכנותה, בכאב האותנטי ששידרה בדבריה, ובאמונה החד משמעית שהפגינה בהבאת סיפור ילדותה בפנינו, על כל הטראומות שליווּהָ. דא עקא, שאל מול אלה, הובאו בפנינו גם ראיות אחרות, אותן טרח והציג לנו הסניגור המלומד, תוך כדי נסיונותיו הבלתי נלאים להפריך את סיפורה.

מול תיאור הסבל הפיזי והנפשי שאיפיין את ילדותה של המתלוננת לפי דבריה, מול בדידותה בבית, מול ניכורה של האם הלא-אפקטיבית, התחתונים הקרועים והשיער שקוצץ, ומול תיאור הילדה בת החמש או השש השוכבת מכווצת בלילה במיטתה, ומחכה בחרדה לאב המתעלל שישוב ויכאיב לה, הציב הסניגור בפנינו תמונות של ילדה שמחה ועליזה לכאורה, של תלמידה מצטיינת, אהובה על מוריה וחבריה.

והדרא קושיא לדוכתא, כיצד ניישב בין אלה?

7. הנאשם, שעמד על דוכן העדים וסיפר את סיפורו, נראה היה כמי שלא היה מסוגל לקלוט את עומק הזועה שיוחסה לו. את סיפורו הביא בפנינו כאדם מן הישוב, מתוסכל וכואב. דיבורו השקט, נשנק מדי פעם מדמעות, אף שמבטו הקפוא לא השתנה לרגע.

הוא, כך חזר והודיע לנו, מעולם לא נגע בבתו זו ובילדיו האחרים, ולו, באצבע קטנה. הוא, שאהב את בתו אהבת נפש, שהיה מוכן להקריב הכל למענה, לא יוכל להבין לעולם, כך הסביר, איך מצא עצמו לפתע פתאום ניצב מולה - צעירה בשנות העשרים - כשהיא מושיטה נגדו אצבע מאשימה, ביחסה לו מעשי זועה סדרתיים מלפני שנים.

נבצר ממנו להבין, לדבריו, מדוע יצאה בתו זו נגדו פתאום, לאחר שנים של יחסים הוגנים וטובים בתוך המשפחה שהיתה לדבריו,שמחה ומאושרת, ומדוע הפילה עליו סיפור התעללות שביצע בה לטענתה, בילדותה, שלדידו לא היה ולא נברא.

הדילמה בכל הנוגע להבנת התמונה הקשה שהביאה בפנינו המתלוננת, העצימה איפוא שבעתיים.

8. בסופו של דבר, לאחר עיון חוזר בעדותה של המתלוננת, ולאחר ניתוח נוסף של חוות הדעת שתמכו בה, באתי גם אני כאמור, לכלל מסקנה כי סיפורה איננו יכול להיות מצוץ מן האצבע.

לא זו בלבד שצעירה זו שידרה בעיני, בדבריה ובשפת גופה, כאב אותנטי שלא נתן לה ולנו מנוח, אלא, שחלקים מהותיים מסיפורה גם נתמכו בראיות אחרות, עליהן עמדה חברתי, בהרחבה רבה.

מהותית בעיני בנקודה זו, היא עדות אחותה הצעירה של המתלוננת, ר', שמדבריה המגומגמים בפנינו, עלה בבירור, כי שמרה גם היא בליבה זיכרון ילדות טראומתי, על מקלחת עם אביה כששניהם עירומים.

עדות זו, מפי הנערה המבוהלת וחסרת הבטחון - שאמרה דבריה בחוסר רצון מופגן - לצד פרטי תיאור מצבה הנפשי שהובאו בפנינו, הטילה צל כבד על עדותו של הנאשם וחיזקה משמעותית את עדות המתלוננת.

כך גם, עדותה של כ', האחות הבוגרת, שלא חמקה אף היא מטראומות לא מעט - אשר הזקיקוה ואשר עדיין מזקיקות אותה לטיפול נפשי – ואשר מהן עלתה תמונת ילדות עם חור שחור, בלתי מפוענח.

כל השאלות שעוררו בלבי, עדויות אלה של שלוש האחיות יחדיו, הבהירו לי כי בפנינו תמונת משפחה בעייתית וקשה, השונה מזו האידילית כמעט, שניסה הנאשם להביא בפנינו.

הוסף לכל אלה, פרטים קטנים שאושרו על ידי עדים נוספים, ואשר גם עליהם הצביעה התביעה כעל פרטים המחזקים את עדות המתלוננת, מעבר לצריך, כמו הזיכרון של קשירת אחיה התינוק אל הלול, וכמו קציצת שערה על ידי אימה, בהיותה ילדה קטנה, והדברים מדברים לעצמם.

ודוק, הפרטים הנ"ל, שתוארו בהכרעת הדין של חברתי, לא היו כה משמעותיים בעיני, אילולא סייעו הם בבחינת אמינותו של סיפור הילדות כפי שהוצג בפנינו מפי המתלוננת. שאם מצויה האמת בפרטים אלה, מן הסתם מצויה היא גם בפרטי הסיפור האחרים, שצצו מבעד לשברי הזיכרון המתעורר.

9. בכל אלה אין די. מה ששיכנעני יותר מכל ליחֵס אמינות לסיפורה של המתלוננת, בסופו של יום, היא העובדה שכל המומחים שהעידו בפנינו מטעם התביעה, ואשר קיבלו את סיפורה כסיפור אמת, עשו כן, בשונה ממומחי ההגנה, לאחר שפגשו בה, שוחחו עימה ובדקוה בעינים מקצועיות.

כמו חברתי, סבורה גם אני, כי יתרונם הגדול לאין שיעור של מומחי התביעה, על מומחי ההגנה, הוא בכך, שהם, בהבדל מן האחרונים, חיוו דעותיהם המקצועיות על המתלוננת בעקבות התרשמותם הישירה מאישיותה.

10. בהקשר זה, משמעותית מאד היא בעיני, חוות הדעת ת/22, של ד"ר יונתן סבר, מנהל מרפאת ילדים ונוער בבית החולים "גהה", שמינה, לפי עדותו בפנינו, צוות של ארבעה בודקים, לצורך בחינת המקרה היחודי הזה, הם: הוא עצמו, ד"ר גולובצקי, ד"ר שובל וד"ר פינצי דותן, שהעידה גם היא בפנינו.

רבת משקל היא בעיני גם העובדה שכל ארבעת המומחים בצוות, שבדקו את המתלוננת, הגיעו פה אחד למסקנה כי זו סובלת "מהפרעה פוסט-טראומטית כרונית אשר התפתחה על רקע התעללות מינית מתמשכת של אביה" (עמ' 8 לחווה"ד). כל זאת, כפי שגרס ד"ר סבר, כאשר המדובר הוא באופן בדוק, בזכרונות מודחקים, ו"מנותקים מן המודע בתהליך של דיסוציאציה", להבדיל, מהנחה שענין לנו בזיכרון מושתל או מדומה, אותם פסל לחלוטין.

11. על רקע חוות דעתם האמורה, של כל חברי הצוות, לצד עדויותיהן של מומחיות התביעה האחרות, לא ראיתי מנוס מדחיקתן לשולים של חוות הדעת המנוגדות אשר באו מטעם ההגנה, ואשר עורכותיהן, ד"ר אורלי קמפף-שרף וד"ר ברכה גאוני, שללו בהן כל אפשרות של זיכרון מודחק בעניננו.

נראה לי, כי ככל שחוות דעת אלה התיחסו למצבה של המתלוננת היום, או, לטיב זכרונותיה מן הילדות, אין לראותן אלא, בבחינת השערות נטולות בסיס עובדתי, שלא אוששו במפגש ישיר עם המתלוננת.

במיוחד כך, לאור סיפורה השלם, המפורט והרצוף של הצעירה הזו, מצד אחד, ולאור מהותה של התיאוריה הקונטרוברסאלית של ד"ר לופטוס עליה ביססו מומחיות אלה דעתן בנושא הזיכרון המושתל, מצד שני, מבלי ביצוע בדיקות ישירות של נשוא התיחסותן.

12. יוצא, עם כל הכבוד למומחיוּת שהפגינו בפנינו גם עדות ההגנה – שאולי לא נפלה במישור התאורתי מזו של המומחים מטעם התביעה - אין די בעדויותיהן בכל מקרה, כדי לגבש אותו ספק סביר הצריך לערעור עדותה של המתלוננת שבפנינו.

מקובלים עלי, בענין זה, דבריו של ד"ר יונתן סבר, בהסבירו כי הבדיקה הישירה חיונית היא מאד להבנת הטראומה של האדם הנבדק .

מקובלים עלי, עם כל הצניעות, גם דבריו שניתן לאמץ לעתים תיאוריה של זיכרון מדומה, על פרט כזה או אחר מתוך הנרָטיב של המתלוננת, אך לא ניתן ליישם תיאוריה זו על "סיפור של מלחמה ושלום", כהתבטאותו. ושוב בלשונו:

"...אבל אי אפשר בשום פנים ואופן ליצור תמונה מורכבת שלמה עם הפרעה נפשית עם כל הסימפטומים שאני מציין בבדיקתי של ע' ... ולהגיד שבמקרה הזה מדובר בסינדרום של זכרון מדומה...הסיפור יותר מידי מורכב..." (עמ' 1387 לפרוט').

בנסיבות הענין, אני מצרפת חוות דעתי זו, לחוות דעתה של חברתי המלומדת, וסוברת כמוה, שאין מנוס מהרשעת הנאשם דנא בכל שיוחס לו.

השופטת ברכה אופיר-תום,

סג"נ - אב"ד

השופט ישעיהו שנלר:

1. חוות דעתה של חברתי, כב' השופטת סוקולוב, מפרטת את מלוא הראיות שהובאו בפנינו, תוך התייחסות וניתוח כל אחת מהעדויות לחוד והשתלבותן במארג הכולל של חומר הראיות.

מסקנתה החד משמעית, כי יש ליתן אמון מלא בדברי המתלוננת, כך גם בעדים מטעם התביעה. מנגד, לא מצאה ליתן אמון בעדויות מטעם ההגנה, בכלל, ובדברי הנאשם בפרט.

בנסיבות אלה, הגיעה למסקנה לפיה יש להרשיע את הנאשם באותן עבירות, אשר לשיטת התביעה בוצעו במתלוננת במועדים אשר לא חלה ביחס אליהם התיישנות.

2. חברתי, כב' השופטת אופיר-תום, ס"נ – אב"ד, מפרטת בחוות דעתה את השיקולים השונים, עד שהגיעה אף היא למסקנה כי יש אכן להרשיע את הנאשם בעבירות האמורות.

3. המקרה דנן הינו מקרה קשה, ולא קל להכרעה. מדובר במי שבחלוף שנים רבות מעת ביצוע העבירות המיוחסות לנאשם, סיפרה כי הנאשם ביצע בה מעשים מיניים קשים, וזאת תוך תיאורים חיים וממשיים. מדובר על מעשים שאירעו, לפי עדות המתלוננת, החל בהיותה בגיל 4 ועד להיותה כבת 10.

אולם, עד לבגרותה לא זכרה מאומה מאשר אירע ותפקדה בצורה תקינה, וקשה היה להבחין כי עברה את אשר תיארה לאחר מספר שנים.

בנסיבות אלה, נצרכו הצדדים להתמודד עם השאלה – שעניין למומחים לענות בו – האם תיתכן הדחקה מוחלטת של אירועים כאמור, והאם יכול והמתלוננת תיזכר לפרטי פרטים באשר העידה על אודות אשר ביצע בה אביה – הנאשם.

שאלה זו כרוכה גם בשאלה אם ייתכן והמתלוננת אכן חוותה אירועים קשים שבוצעו על-ידי אחר, אולם ייחסה אותם לנאשם, בין מחמת הטענה כי הזיכרון שאביה ביצע את האמור "הושתל" בזיכרונה, ובין אם מצאה לנכון ממניע זה או אחר להעליל על הנאשם כי הוא זה שביצע בה את אשר תיארה – כך טענות ההגנה.

4. הקושי להכריע בשאלות האמורות קיבל משנה תוקף נוכח העדויות המרכזיות שנשמעו בפנינו, קרי: עדות המתלוננת מחד גיסא, ועדות הנאשם, מאידך גיסא.

אם הייתי מגיע למסקנה כי עדות המתלוננת מעוררת ספק או אם הייתי מגיע למסקנה כי אין ליתן אמון מכל וכל בדברי הנאשם, הייתה מלאכתי קלה יותר. אולם, לא זה המצב בו אנו מצויים.

אכן, דברי המתלוננת הרשימו בכנותם, לרבות תיאוריה המפורטים, אשר התייחסו לאופן ביצוע המעשים הנטענים. כך אותו זיכרון של ריחו של הנאשם, כובד משקלו, ועוד.

מנגד, ההתרשמות המיידית לאחר שמיעת עדות הנאשם, כי לכאורה מדבר הוא תוך כאב על אשר כביכול העלילה עליו המתלוננת, וכי לפחות לדידו – לא ביצע את המעשים אשר יוחסו לו.

כך גם לא מצאתי בגדר "שקרי נאשם" בדברים אלו או אחרים של הנאשם, אשר בגינם ניתן לקבוע כי אין לקבל את עדותו מכל וכל [ראו: ע"פ 409/89 מדינת ישראל נ' רוימי, פ"ד מד(3) 465]

5. הקושי בא לידי ביטוי גם נוכח העדויות האחרות אשר נשמעו בפנינו.

אם נתעלם, בשלב זה, מעדויות המומחים השונים, הרי בניגוד לחברתי, כב' השופטת סוקולוב, אין אני רואה במכלול ראיות התביעה אמת לאמיתה, ובכל ראיות ההגנה, שקר ובדיה. כך, ככל שעוסקים אנו בסתירות של עד אחד מול משנהו, מוצאים אנו זאת גם בעדויות מטעם התביעה, וגם בעדויות מטעם ההגנה. בנוסף, אותה מגמתיות בדברי מי מעדי ההגנה, ניתן למצוא גם בדברי מי מעדי התביעה.

יתר על כן, עיקר הראיות בכל הקשור למסגרת היחסים הפנים משפחתיים, אין בהן להעלות או להוריד. בנוסף, חלק גדול מעדויות התביעה נסמך על דברי המתלוננת עצמה, על כל המשתמע מכך.

6. בנסיבות אלו, בחנתי האם לא די באמור על מנת לעורר את אותו ספק אשר נדרש הנאשם לעורר במסגרת ההליך הפלילי.

כאן, באו חוות דעת המומחים אשר הכריעו את הכף, לדידי, לחובת הנאשם.

אציין, כי במקרה דנן מעת שהמתלוננת לא נבדקה על-ידי מומחה מטעם ההגנה, מצויים אנו בין שתי קבוצות מומחים. האחת, הקבוצה שיכולה הייתה להתרשם באופן בלתי אמצעי מהמתלוננת, אשר כוללת הן את המומחים שטיפלו במתלוננת בתקופה זו או אחרת, או שבדקו את המתלוננת לשם הכנת חוות דעת להליך האזרחי שנקטה המתלוננת כנגד הנאשם ורעייתו.

הקבוצה השניה, כוללת את המומחים מטעם ההגנה, אשר לא בדקו את המתלוננת, אלא נסמכו על עקרונות כלליים, תוך זיקה לאותו חומר מחומר הראיות שהיה בפנינו, אליו מצאו להתייחס. לא בכדי ציינה חברתי, כב' השופטת סוקולוב, את הקושי להסתמך על עדויות המומחים מטעם ההגנה – הן לאור השוני באפשרות להתרשמות ישירה מהמתלוננת והן מאחר ולא הוצג בפני אותם מומחים מטעם ההגנה מלוא החומר שניתן היה להציג, גם אם המתלוננת עצמה לא נבדקה על-ידם.

7. נקודת המוצא שדומה כי אין חולק ביחס אליה, שהחל מתקופה קצרה לאחר אותו ניסיון אונס שאירע בטבריה, ושטענה לו המתלוננת, החלה הידרדרות קשה של המתלוננת, הן בכל הקשור לנושא האכילה והן להתנהלותה הכללית.

משכך, לא בכדי התייחסו המומחים מטעם התביעה לאותו מצב קשה אשר נמשך מספר שנים, ואשר לפי חוות דעתם, יש בו כדי להצביע על טראומה קשה ביותר, שיסודה בהתעללות מינית שעברה המתלוננת בילדותה מבן משפחה קרוב, ולאורך זמן.

יתר על כן, המומחים נחקרו ארוכות בשאלה אם לא ייתכן כי חוויית ניסיון האונס הנטען, היא זו שהביאה לאותן תופעות. המומחים מטעם התביעה דחו אפשרות שכזו מכל וכל, בהסבירם כי עוצמה של אירוע שכזה, אינה יכולה לגרום לתופעות כתופעות שהתפתחו אצל המתלוננת.

המומחים לא הסתפקו בכך, ואף הביאו בפנינו את התרשמותם הישירה מהמתלוננת. במיוחד יפים הדברים, לקבוצת המומחים שהרכיב ד"ר סבר.

לעניין זה אציין, כי מצאתי ליתן משקל קטן יותר לעדותן של אלו שטיפלו באופן ישיר במתלוננת, ואשר נראה כי גבשו דעתן בעת הטיפול, באופן שחזרו למעשה על דעה זו בפנינו. במיוחד יפים הדברים ביחס לעדותה של גב' סקנדריון, אשר לא טרחה לערוך רשימות מסודרות במהלך הטיפול ואף סיפרה כי לדברי המתלוננת אביה ביצע בה מין אנאלי, כשאין חולק כי לא כך היו פני הדברים. כך קשה גם לקבל את "תירוצה" לטעות שכזאת.

לא התעלמתי מכך שקבוצת ד"ר סבר, נשכרה על ידי המתלוננת להגשת חוות דעת במסגרת ההליך האזרחי, כאמור, ועל כן היה מקום לבחון את עדות מומחים אלו במשנה זהירות.

עם זאת, בסופו של יום, ולאחר שבחנתי את אשר עלה מחוות הדעת של קבוצה זאת, וכן את אשר העידו בפנינו החוקרים מהצוות, דומה כי לא ניתן להתעלם הן מהתרשמותם הישירה מהמתלוננת והן מההסברים השונים שנתנו לרבות הפניה למלומדים אחרים, במיוחד בהתייחס לגישת ההגנה בפן המקצועי.

ד"ר סבר הסביר הסבר היטב, מדוע לשיטתו לא ייתכן כי שרשרת אירועים ובעוצמה כפי שחוותה המתלוננת, "יושתלו" במתלוננת. ד"ר סבר לא התעלם מהמיוחדות של המקרה דנן, לרבות השאלות והתהיות שהתעוררו, כך גם חוות דעתם האחידה של כל חברי קבוצת המומחים, אך בסופו של יום נותר איתן בדעתו כי במקרה דנן, אכן יכול והמתלוננת דחקה כליל את אשר חוותה, וזיכרונה התעורר מעת לעת עד שיכולה הייתה להיזכר בכל אשר תיארה.

לא למותר לציין כי הן מומחים אלו והן חברתי כב' השופטת סוקולוב, היפנו לאותה ספרות מקצועית התומכת בגישתם ובמסקנותיהם.

8. מול חוות דעת אלו, עמדו כאמור, חוות דעת המומחים מטעם ההגנה אשר כאמור, לא בדקו את המתלוננת ולא יכולים היו להתרשם ממנה.

מכל מקום, גם נוכח חוות הדעת מטעם ההגנה, היינו מצפים להסבר ראוי אפשרי מצד ההגנה, לאותן תופעות שהתפתחו אצל המתלוננת לרבות הגורם האפשרי לאותן תופעות – אם שלא כעמדת המומחים מטעם התביעה.

בנושא זה, ההגנה עצמה לא גיבשה קו אחיד וברור.

מחד גיסא, נטען על ידי ההגנה כי המתלוננת חפצה להעליל על הנאשם ממניע זה או אחר. כך נטען שידו של מרדכי כהן אור (להלן – מוטי) במעל או כי היו גורמים אחרים אשר הניעו את המתלוננת להעליל על הנאשם את אשר העלילה. דהיינו, מדובר במי שבמזיד ובשקר, ביודעה כי לא היו דברים מעולם, בחרה להעליל על אביה את אשר העלילה, ומבלי הסבר ראוי ומניע להעליל שכזאת.

מאידך גיסא, נטען על ידי ההגנה, כי למעשה בעקבות ביקור המתלוננת אצל אותם גורמים, כגון: קוראי מזוזות והמטפלים השונים שטיפלו בה, נחשפה המתלוננת ל"השתלת זיכרון" באופן שאביה – הנאשם, הוא זה שביצע בה את אשר טענה לו. דהיינו, שלכאורה לפי גישה זאת, לא מדובר במי שמבקש להעליל על בן משפחתו, אלא במי שחווה את הדברים אך ייתכן ולא מהנאשם או במי שכלל לא חווה את הדברים אך מאמין כי חווה אותם.

בנוסף, אם אכן כגרסת ההגנה, בין לפי שיטה זאת ובין לפי השיטה האחרת, מצפים היינו למצוא, ולו הסבר ראשוני, אשר יהיה בו להסביר פשר אותן תופעות קשות – גם לפי עדות הנאשם ורעייתו – אשר מהן סבלה המתלוננת.

ודוק, הנסיון לטעון כי מדובר בדוד זה או אחר, לא צלח, ולא בכדי לרבות לאור הסבר דברי המומחים מטעם התביעה. לא נטען ואף לא הונחה תשתית עובדתית על מנת לבסס השערה שכזו.

9. לכל האמור יש להוסיף את אשר עלה מדברי העדים השונים, לרבות עדי ההגנה, כי אכן מצבה הנפשי של המתלוננת היה בכי רע, אם להתבטא בלשון המעטה. במיוחד, קשה להתעלם מדברי המתלוננת עצמה אודות תפילתה כי מעשי האב לא יישנו, כך גם אשר תיארו אותם אלו שטיפלו בה, אודות מצבה הנפשי בעת שתיארה את אשר חוותה. כך אותו תיאור קשה של בכי בלתי פוסק ועוד.

בצדק, ציין ד"ר סבר כי קשה לקבל שאדם יכניס עצמו למצב כה קשה, אלמלא חווה מעשים קשים ביותר. יתר על כן, דווקא מעת שמדובר במי מבני המשפחה, ניתן להסביר פשר אותה טראומה ואותן תופעות.

10. מול כל האמור, לא התעלמתי מכך שלכאורה לפי גרסת המתלוננת חלק ממעשי האונס בוצעו בעת שאחותה כ' ישנה באותו חדר, וכשלכאורה, הכיצד לא חשש הנאשם כי האחות הגדולה תבחין באשר עושה הוא. כך גם שהנאשם בחר לממן טיפולים נפשיים עבור המתלוננת, בה בשעה שלכאורה יכול וחשיפתה לגורם טיפולי כזה או אחר, עשוי לחשוף גם את אשר ביצע בה, אם אכן ביצע.

יתר על כן, לדידי, אין ליתן משקל ממשי לאותה עדות בדבר חוברת פורנוגרפית שטענה כ' כי נמצאה בשנים הרלוונטיות בבית הנאשם, כפי שלדידי, אין ליתן משקל רב לכך שמי מעדי ההגנה לא ראה את ג' קשור בלול, כמסקנה שאין ליתן אמון באותו עד.

בנוסף, עדותו של מוטי עוררה מספר תהיות, לרבות אותה מערכת יחסים הדוקה בינו לבין המתלוננת, כשכוונת הדברים, לא לאשר טענה ההגנה, אלא מעורבותו היום יומית של מוטי בעניינה של המתלוננת. כך יש ממש בטענה הכיצד לא ידע את שם המטפל בה והכיצד לא נמנע מלהקים שותפות עם הנאשם, לאחר שלשיטתו נודע לו אודות אשר סיפרה המתלוננת.

הגם שכך, לא ראיתי במפורט לעיל משום תהיות או נימוק שיש בהם למוטט את גרסת המתלוננת מכל וכל.

11. מנגד, קשה להתעלם מעדותה של ר'.

אכן, ר' הסבירה כי אותם דברים שסיפרה כי זוכרת היא, שהנאשם התקלח עמה בעירום בילדותה, נאמרו לה על-ידי המתלוננת, אשר אכן מאשרת כי דיברה על כך בפני העובדת הסוציאלית בבית ספרה של ר', בנוכחות ר'. כך גם, אותו קושי בדבר זיכרונה באשר אירע בילדותה.

אולם, לית מאן דפליג, כי בעת שמסרה עדותה במשטרה, לא תיארה כך את הדברים. כך גם מהקלטת הדברים עמה, קשה להסיק כאילו מדובר בדברי המתלוננת בלבד וכי ר' לא חוותה מאומה.

אמנם גם לאור דברי ר' בבית המשפט, לא הייתי נסמך על ראייה זו כסותרת מכל וכל את גרסת הנאשם, וכי מכך יש להסיק שהנאשם שיקר בעדותו, הגם שלא נראה כי ניתן להתעלם כליל מדבריה.

12. לאור כל האמור, ובמיוחד לאור חוות הדעת של המומחים מטעם התביעה שפורטו והוסברו לעיל, מצאתי לנכון, גם אני, להצטרף למסקנת חברותיי, כי אין מנוס מהרשעת הנאשם בכל שיוחס לו בתיק זה.

השופט ישעיהו שנלר

אשר על כן, אנו מרשיעים את הנאשם כמפורט בכתב האישום המתוקן, באינוס (שלוש עבירות, בהתייחס לתקופה שבין אוגוסט 1987 לבין סוף מאי 1988). עבירה לפי סעיף 345 לחוק העונשין תשל"ז-1977 כנוסחו לפני 31.3.88.

ניתנה בפומבי בנוכחות התובעת, הנאשם וסניגורו, היום (יב אייר תשס"ט) 6.5.09.

השופטת ברכה אופיר תום,

סג"נ- אב"ד

מרים סוקולוב, שופטת

ישעיהו שנלר, שופט

עודכן ב: 12/05/2009

המידע המוצג כאן אינו מהווה ייעוץ משפטי ו/או המלצה מכל סוג ו/או חוות דעת, מומלץ לפנות לייעוץ מקצועי טרם נקיטת כל הליך. כל הסתמכות על המידע המוצג כאן היא באחריותך בלבד. הגלישה באתר היא בכפוף לתקנון האתר