צעיר בן 28 מחדרה לא האמין שזה קורה לו, צעירה אשר הוא הכיר באינטרנט לא הייתה מוכנה לקבל את רצונו שלא להמשיך בקשר ובתגובה לכך העלילה עליו כי אנס אותה. בתוך זמן קצר מצא עצמו הצעיר נאבק על חפותו. במשך שלושה חודשים ישב האחרון במעצר (חודש במעצר מלא וחודשיים במעצר בית), וזאת לאחר שנחשד כי ביצע מעשה סדום ואונס במתלוננת.
יש לכם שאלה?
בכתב האישום נטען כי הצעירה התנגדה לנאשם, תוך שהיא צועקת ושורטת אותו. הנאשם הכחיש את המיוחס לו מכל וכל, כבר משלבי החקירה הראשוניים. לטענתו, יחסי המין אשר השניים קיימו היו בהסכמה מלאה ותלונת האונס נולדה מתוך רצון לנקום בו על סיום הקשר. עורכי דינו של הנאשם החלו בפעולות חקירה מטעמם וגילו כי במשך חצי שנה לאחר האונס לכאורה, המשיכה הצעירה לשלוח הודעות ומכתבים למרשם, ואף הסכימה לקיים עימו יחסי מין. כמו כן, הצעירה טענה כי האונס נמשך כשש שעות, ועורכי הדין של הנאשם הוכיחו כי בזמן "האונס האכזרי", הנאשם והמתלוננת יצאו לטיול באוויר הצח ואף הזמינו אוכל לדירה. עורכי הדין הציגו בפני הפרקליטות את הראיות החדשות וזו החליטה לבטל את כתב האישום.
60,000 עצורים בשנה
מדי שנה עוצרת משטרת ישראל כ-60,000 אזרחים ועוד רבבות נוספים מעוכבים לחקירות ובירורים. 16,000 מתוך עצורים אלו שוהים במעצר עד תום ההליכים (חלקם במעצרים מלאים וחלקם במעצרי בית תחת השגחה) ו-150,000 אזרחים עומדים לחקירה משטרתית מדי שנה. מחצית מהנחקרים הינם יהודים, ומחציתם ערבים (פי שניים וחצי מחלקם באוכלוסיה). חרף נתונים גבוהים אלו, רק כ-11,000 מהעצורים נידונים למאסר בפועל מדי שנה. למעשה, מתוך 60,000 האזרחים הנעצרים מדי שנה, לגבי 50,000 מהם בית המשפט קובע כי אין לגזור עליהם מאסר בפועל, ולעיתים כלל לא מוגש כנגדם כתב אישום.
רשלנות בחקירה משטרתית, האמנם?
חקירה משטרתית הינה חקירה אשר במהלכה מבקשת המשטרה לחקור את האמת. על מנת לקיים תכלית זו, עומדים לרשות המשטרה אמצעים רבים. עם זאת, אל מול האינטרס הציבורי של הבאת אשמים לדין, עומדת זכותו החוקתית של הנאשם למשפט הוגן וצודק. כאשר אדם נפגע מחקירה משטרתית, ובעקבותיה הוא טוען לפיצויים, עליו להוכיח כי החוקרים התרשלו כלפיו, וזאת בהתאם למצב הדברים בזמן אמת ובהתחשב בטכנולוגיה אשר עמדה לרשות החוקרים במועד המדובר. דהיינו, לא ניתן לקבוע כי החוקרים התנהלו ברשלנות רק משום שהנאשם זוכה מאוחר יותר בדין. השאלה אינה האם המדינה הייתה יכולה לחקור ביסודיות גבוהה יותר, אלא האם החקירה, בהתאם לנסיבות המקרה (הזמן והמקום), הייתה רשלנית.
יודגש כי מחדלים בחקירה משטרתית אינה מביאים בהכרח לזיכוי הנאשם בדין. במקרים בהם מחדלים מתגלים בחקירת המשטרה, בית המשפט שואל עצמו האם מדובר במחדלים כה חמורים עד כי ניתן לקבוע שהגנתו של הנאשם קופחה. בית המשפט מכריע למעשה מהו המשקל אשר יש לתת למחדל האמור, לא כאשר הוא עומד בפני עצמו, אלא בהתאם למכלול הראיות הכולל. משקל זה יכול לסייע לנאשם כאשר הוא טוען לאי עמידת המדינה בספק הסביר, וכן לשמש לחובת התביעה כאשר היא מציגה טענותיה. במקרים בהם הרשלנות בחקירה המשטרתית הסבה נזק בלתי סביר לנאשם, ייתכן ותקום לנאשם עילה לתביעת פיצויים בגין חקירתו (קל וחומר כאשר זו הביאה להגשת כתב אישום ואו השמת הנאשם במעצר).
חובת הזהירות של המשטרה
סעיף 3 לפקודת המשטרה [נוסח חדש] התשל"א-1971, מפרט את תפקידיה של המשטרה. על פי סעיף זה, משטרת ישראל אמונה על מניעת עבירות, גילוי עבירות, תפיסת עבריינים והעמדתם לדין. כמו כן, המשטרה אמורה לשמור על ביטחון האזרחים, קיום הסדר הציבורי, ביטחון הנפש וביטחון הרכוש. סעיף 3 לחוק הנזיקין האזרחיים [אחריות מדינה] התשי"ב – 1952, וההשלמה בסעיפים 6 ו-8 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], קובעים כי המשטרה חשופה לתביעות נזיקיות גם אם פעולותיה נעשו בתום לב, ובלבד שניתן היה לצפות את הנזק. למעשה, המשטרה חייבת בחובה זהירות מושגית כמעט תמיד כלפי אלו אשר עלולים להיפגע ממחדליה או מפעולותיה.
היות וקיימת חובת זהירות מושגית, מוטל על הנפגע להוכיח את קיומה של חובת זהירות קונקרטית בנסיבות המקרה הספציפי שלו. דהיינו, האם הופרה חובת הזהירות המוטלת על כתפי המשטרה, מכוח החקיקה, במקרה הנדון. הבחינה בעניין זה נעשית על בסיס מבחן הציפיות ונשאלת השאלה האם השוטרהחוקר הסביר יכול היה לצפות כי פעולותיו יגרמו לתובע את הנזק האמור (והאם היה לבחור בדרך פעולה אחרת).
השופט בייסקי, התייחס לכך בפסיקתו - "מה שנדרש מאנשי המשטרה, כמו מיתר הנמנים עם מנגנון המדינה, הוא להפעיל את הסמכויות בתבונה ולהשתמש בכוחות הנתונים להם באותה מיומנות וסבירות ולנקוט אותם אמצעי זהירות, המתחייבים בנסיבות המקרה, כפי שאדם סביר וכשיר לאותו עניין היה נוקט, והכול מתוך המגמה שלא לגרום נזק מעבר לנדרש לביצוע אותה משימה".
דוגמאות לפסקי דין
בת"א 50171-05 תומר דמליך ואח' נ' משטרת ישראל, אשר ניתן ב-7.12.09, עסק בית המשפט בתביעתו של צעיר אשר נעצר ושהה במעצר בית בתנאים מגבילים במשך שנה. מסכת קשה זו הייתה מנת חלקו של הצעיר בגין הפללתו על ידי נרקומן אשר מסר את שמו במשטרה. התובע טען כי מדובר ברשלנות קשה של המשטרה כלפיו במהלך החקירה, וזאת כאשר השוטרים מתעלמים מממצאים אשר היו בידם ושהיו יכולים לאפשר להם לשים ידם על הגורמים המעורבים במקרה.
בית המשפט קבע כי יש לקבל את התביעה. בפסק הדין נכתב כי המשטרה הפרה את חובת הזהירות הקונקרטית כלפי התובע וזאת כאשר חקירתו לא נוהלה בסבירות, בתום לב ועל מנת להגיע לאמת. עיקר הביקורת כלפי המשטרה במקרה זה הייתה כי החוקרים "ננעלו" על כיוון חקירה ספציפי, ונמנעו לבחון כיווני חקירה נוספים. בסופו של היום, בית המשפט פסק עבור הצעיר פיצויים בסך כ-85,000 שקלים.
בבג"צ 64/91 חילף נ' משטרת ישראל, פד"י מז [5] 653, 657, נדרש בית המשפט העליון (ביושבו כבית דין גבוה לצדק) לבחון את חובת הזהירות המוטלת על המשטרה. במקרה דנן דובר על עותר אשר נחקר במשך יומיים על סמך מידע כוזב שהגיע לידי משטרת ישראל על ידי מודיע. העותר ביקש מבג"צ לחשוף בפניו את זהות המודיע, וזאת על מנת שהוא יוכל לפנות כנגדו בתביעה נזיקית. המשטרה התנגדה, וזאת מתוך האינטרס הציבורי לשמור על אלמוניותם של מודיעים. נקודת האיזון אשר יצרה השופטת דורנר במקרה זה הייתה תביעה נגד המשטרה בגין רשלנות בחקירה בתור "תרופה אלטרנטיבית להטבת הנזק".
לסיכום,
אזרחים רבים מוצאים עצמם בחקירות משטרתיות ובמעצר, וזאת גם על לא עוול בכפם. במקרים אלו, ייתכן וקמה לעצורחשודנאשם עילה להגיש תביעה נזיקית כנגד המשטרה לאחר קביעת חפותו. יצוין כי לא כל זיכוי, אף זיכוי בגין העדר אשמה לחלוטין, מעיד על קבלתה העתידית של תביעת פיצויים. במקרים אלו, מומלץ לפנות לעורכי דין העוסקים בתחום זה, וזאת על מנת לבחון את הראיות העומדות בבסיס התביעה, את משקלו של התיק ואת סיכויי הצלחתו. פיצויים בגין רשלנות משטרתית אשר הביאה למעצר שווא יכולים לעלות כדי עשרות אלפי שקלים ואף יותר.
עודכן ב: 09/08/2011
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.JPG)
