עבל (ארצי) 47104-06-11
עובד בחברת התחבורה הציבורית "אגד", אשר עבד בחברה כמעט ארבעה עשורים, הגיש תביעה לביטוח לאומי על מנת שליקוי השמיעה ממנו הוא סובל יוכר כתאונת עבודה. העובד טען כי במשך כ-13 שנים (1968-1981) הוא עבד בתור מנהל מוסך ב"אגד" והיה חשוף לרעש מזיק שגרם לו בסופו של היום לנזקי שמיעה בלתי הפיכים. יצוין כי במשך 23 שנות העבודה שלאחר 1981 העובד הועסק בתפקידים שונים כגון נהג אוטובוס, תחזוקן, משלח תנועה, פקיד מודיעין וקופאי נהגים.
יש לכם שאלה?
המוסד לביטוח לאומי הכיר בליקוי השמיעה כמחלת מקצוע. עם זאת, התביעה להכרה בטינטון נדחתה וזאת משום שנקבע כי המבוטח לא עמד בדרישות הסעיפים הרלבנטיים בחוק הביטוח הלאומי. המבוטח הגיש ערעור על כך לבית הדין לעבודה.
תלונות על הטינטון דווחו בעת שהעובד לא היה חשוף לרעש מזיק
סעיף 84א(ב)(2) לחוק הביטוח הלאומי קובע כי עובד אשר מבקש להכיר בטינטון ממנו הוא סובל כתאונת עבודה, צריך להוכיח כי הטינטון תועד לראשונה ברשומה רפואית לפני שהוא חדל לעבוד בחשיפה לרעש המזיק. המוסד לביטוח לאומי טען במקרה זה כי התובע הפסיק לעבוד בחשיפה לרעש מזיק בשנת 1981, זמן רב לפני שהוא פנה לרופא בעניין הטינטון. מנגד, התובע טען כי המוסד לביטוח לאומי איננו יכול להציג טענה זו, וזאת משום שוועדה רפואית מטעם המל"ל קבעה במפורש שהוא היה חשוף לרעש מזיק עד שנת 2005.
בית הדין לעבודה דחה את טענותיו של המבוטח וזאת למרות שהוועדה הרפואית הכירה בחשיפתו לרעש עד שנת 2005, בפסק הדין הודגש כי הוועדה הרפואית, בניגוד לפקיד התביעות במל"ל, איננה ברת סמכות לקבוע את קיומם או העדרם של תנאי הסף (אלא את דרגת הנכות בלבד).
לגופו של עניין, בית הדין ציין כי התלונה הראשונה בדבר הטינטון נרשמה בעניינו של התובע בנובמבר 2001. בתקופה זו, התובע הועסק בתור נהג אוטובוס. במסגרת עדותו של התובע בבית המשפט, האחרון אמר כי בין השנים 1998 ו-2004 הוא עבד כנהג אוטובוס מסוג וולוו אשר הוגדר על ידו כ"רכב שקט".
אי לכך, בית הדין קבע כי כאשר דווח על הטינטון, התובע לא היה נתון בתנאי העסקה של חשיפה לרעש מזיק. יתרה מכך, לא הוצג בפני בית הדין כל מסמך אשר העיד על החשיפה לרעש כתוצאה מנהיגה באוטובוס מסוג וולוו. יודגש כי לאחר שהתובע תלה את מפתחות האוטובוס, הוא לא שב לעבוד במוסך והוצב מעתה בתפקידים פקידותיים. בין הצדדים לא הייתה מחלוקת כי העבודה בתור קופאי נהגים או סדרן לא דרשה חשיפה לרעש מזיק.
לסיכום, בית הדין לעבודה קבע כי התובע לא הוכיח שהוא עבד לאחר 1981 בתנאי עבודה של רעש מזיק. כמו כן, התיעוד הרפואי הרלבנטי לא העיד על תלונות ראשונות בנוגע לטינטון לפני 1981. המבוטח ניסה למצוא מזור למצוקתו על ידי חוות דעת רפואית מטעמו ובה נאמר כי הוא סבל מטינטון כבר בשנת 1980. עם זאת, בית הדין ציין כי לא ניתן להסתמך על חוות הדעת הנ"ל וזאת משום שהדברים אשר נאמרו בה התבססו על דבריו של העובד ולא על בסיס מסמכים רפואיים.
.png)
