תא (י-ם) 7307-05 פאולה נבילי נ' מדינת ישראל
אלמנתו ובתו של רפאלה צ'יריאלו ז"ל, צלם עיתונות איטלקי אשר נהרג בפברואר 2002 ברמאללה, הגישו כנגד מדינת ישראל תביעה נזיקית בעקבות מותו. בני המשפחה טענו כי המנוח נהרג מאש כוחות צה"ל ואילו המדינה הכחישה את הטענה לפיה ירי החיילים גרם למוות המצער.
יש לכם שאלה?
המדינה טענה כי המנוח נהרג בעת חילופי אש עם מחבלים אשר התרחשו במקום. לטענתה, מדובר היה בפעולה מלחמתית ועל כן היא פטורה מאחריותה (גם אם יוכח שהירי הקטלני היה של כוחות הצבא). כמו כן, המדינה הדגישה גם את טענת ההגנה "הסתכנות מרצון". מעל לכל אלה, המדינה טענה כי היות והתביעה הוגשה בחלוף תקופת ההתיישנות, דינה להידחות על הסף.
תקופת ההתיישנות הקצרה לפי חוק הנזיקים האזרחיים
המדינה טענה למעשה כי התביעה התיישנה על רקע סעיף 5א(3) לחוק הנזיקים האזרחיים. סעיף זה קובע כי בית המשפט לא ידון בתביעה אשר הוגשה לאחר שנתיים מיום המעשה נשוא התובענה. עם זאת, החוק קובע כי בית המשפט רשאי, במידה והוא שוכנע כי התובע לא היה יכול להגיש את התביעה בתוך הזמן המדובר, להאריך את תקופת ההתיישנות עד כדי שנה נוספת.
יש להדגיש כי הנטל להוכיח שלא הייתה אפשרות סבירה להגיש את התביעה מוטל על התובע והוא נבחן בהתאם לנסיבות הייחודיות והעובדתיות של המקרה. הוכחתה של האפשרות הסבירה לפי הוראות החוק הוגדרה בפסיקה כי "הצבעה על נסיבות אובייקטיביות שלא היו בשליטתו של התובע ומנעו ממנו להגיש את התביעה". בפסיקה נקבע גם כי תקופת ההתיישנות איננה עוצרת בעקבות התדיינות עם גורמים כאלה ואחרים.
במקרה דנן, בית המשפט קבע כי בתו של המנוח לא הגישה תצהיר כלשהו בדבר הנסיבות אשר גרמו לכאורה לכך שהיא לא הייתה יכולה להגיש את התביעה במועד. הוגש תצהיר מטעמה בפברואר 2006 (שלוש שנים לאחר המקרה) ובו הייתה "אמירה לאקונית" לפיה אמה פנתה אליה בספטמבר 2004 וקישרה בינה לבין עורך דין על מנת לבחון את הגשת התביעה. כמו כן, נטען כי הבת והאלמנה לא היו מודעות להוראותיו הדווקניות של חוק הנזיקים האזרחיים בעניין התיישנות תביעות.
"אמירות מעין אלה לא היו יכולות לענות לדרישות שבפסיקה, וזאת אף אם היה ניתן משקל כלשהו לתצהיר שכל כולו לא היה אלא עדות שמיעה", נכתב בפסק הדין, "זאת ועוד, לאחר שבית המשפט העליון החליט לדחות את טענת ההתיישנות, האלמנה והבת עשו דין לעצמן והגישו תצהיר נרחב אשר חרג מגדרי החלטתו של בית המשפט העליון, ומטעם זה לא היה מקום להתייחס לתוכנו. מכל מקום – אף הוא אינו אלא עדות שמיעה מתחילתו ועד סופו".
האלמנה והבת ניסו לטעון כי בשל האבל הכבד אשר נפל עליהם, ובשל העובדה שהן גרות באיטליה בסמוך למילאנו, הן היו מנוטרלות מכל מעש במשך שנה. בית המשפט קבע כי טענות כגון דא היו צריכות להיתמך בראיות ולא להיטען בעלמא. קבלת הטענות הנ"ל הייתה יכולה להביא למסקנה כי "כל אימת שמאן דהו מצהיר על קושי בניהול עניינו, יש להאריך את מרוץ ההתיישנות גם ללא תמיכה ראייתית מוכחת". מסקנה זו, קבע בית המשפט, לא הייתה יכולה להתקבל. "על הטוען להארכת המועד להוכיח כי לא הייתה לו אפשרות סבירה, אובייקטיבית, להגשת התביעה, והוכחה זו אינה נשענת על הבל פיו לבדו".
