ע"א 44574-02-10
כאשר אדם נפגע בתאונת דרכים, וכתוצאה מכך הוא נפטר מפצעיו, בני משפחתו זכאים לתבוע פיצויים מחברת הביטוח גם בעבור "השנים האבודות". הלכת ה"שנים האבודות" מקובלת במשפט הנזיקין בישראל מאז פסק הדין בעניינו של מיכאל אטינגר בשנת 2004 (צעיר אשר מצא את מותו בנפילה לבור בעיר העתיקה בירושלים). מדובר בהלכה הקובעת כי עם פטירתו של המנוח, בני המשפחה זכאים גם לפיצויים בעבור השכר אשר האחרון היה משתכר מעבודתו לולא היה מוצא את מותו בנסיבות הטראגיות.
יש לכם שאלה?
על מנת לקבל פיצויים כאמור, מוטל על בני המשפחה להוכיח את הקשר שבין המוות ובין תאונת הדרכים. הדברים עשויים להיות פשוטים כאשר מדובר במקרה ברור (לדוגמא, מוות במהלך התאונה). עם זאת, כאשר המנוח נפטר לאחר תקופה ממושכת, יהיה על התובעים להוכיח את הקשר הסיבתי שבין המוות והפציעה. במקרים כגון דא, חברת הביטוח יכולה לטעון כי מותו של המנוח לא נבע מתאונת הדרכים אלא מנסיבות רפואיות ואישיות אחרות. להלן דוגמא למקרה כאמור.
לקה במחלת ריאות לאחר התאונה
המנוח במקרה דנן נפגע כאשר רכב לעבודה על קטנוע. לאחר האירוע, המנוח הובהל לבית החולים איכילוב ושם אובחן כי הוא סובל משברים רבים ופגיעות בריאה הימנית. במשך 12 ימים, המנוח היה מאושפז בבית החולים תוך כדי שהוא סובל מדלקת ריאות ומטופל באנטיביוטיקה. לאחר שחרורו, המנוח היה תחת מעקב בבית החולים מאיר בכפר סבא ובוצעו לו מספר בדיקות לבחינת תפקוד הריאה. לאחר התאונה, התפתחה אצל המנוח מחלה ריאתית והוא נדרש לעבור בגינה טיפולים שונים. בסופו של היום, המנוח אובחן כסובל מ"ברונכוליטיס רספירטורית".
מצבו הבריאותי של המנוח הלך ותדרדר עד אשר לבסוף הוא נאלץ לעשות שימוש בחמצן. ארבע שנים לאחר התאונה, המנוח הלך לבית עולמו (בביתו). בני המשפחה טענו כי פטירתו של המנוח הייתה קשורה בתאונת הדרכים ועל כן הם היו זכאים לפיצויים מחברת הביטוח בגין ה"שנים האבודות". מנגד, חברת הביטוח הכחישה את קיומו של קשר סיבתי בין התאונה והמוות.
התובעים טענו כי ניתן לראות את הקשר הסיבתי הנ"ל באופן ברור, וזאת משום שלפני התאונה המנוח היה אדם בריא אשר לא סבל מבעיות שונות בריאות. לעומתם, ב"כ חברת הביטוח טענה כי התובעים לא הרימו את הנטל להוכיח את סיבת מותו של המנוח ואת הקשר בין התאונה לבין המוות. לטענתה, היות וסיבת הפטירה לא נקבעה, לא היה מקום לקבל את התביעה.
מינוי מומחה רפואי
במהלך הדיונים בתיק, בית המשפט מינה מומחה רפואי מטעמו אשר נדרש לבחון את הקשר הסיבתי שהיה במחלוקת בין הצדדים. המומחה קבע כי המחלה הריאתית התפתחה לאחר התאונה חרף העובדה שהתובע סבל טרם האירוע מאסטמה. עם זאת, המומחה ציין כי סיבת המוות לא הייתה ברורה. המומחה הציג מספר אפשרויות למותו של המנוח, מלבד התאונה. לדוגמא – שימוש בסמים ובתרופות הרגעה, התדרדרות במצב הנשימתי בגין עישון בעבר (או בזמן אמת), מצב של רפלוקס ועוד.
בסופו של יום, המומחה קבע כי העישון היה הגורם העיקרי לפטירתו של המנוח, אך אין ספק כי התאונה האיצה את פרוץ מחלתו היסודית. המומחה העמיד את הקשר הסיבתי בין הפטירה ובין התאונה על 50%. השופטת קיבלה את עמדתו של המומחה וציינה לחיוב את חוות דעתו המקצועית והמפורטת. כמו כן, דבריו של המומחה זכו לחיזוק במהלך עדותו וחקירתו הנגדית על ידי הצדדים.
לאחר קבלת קביעת המומחה, בית המשפט נדרש לבחון את המקרה לאור ההלכה שניתנה לאחרונה בעניין דנ"א 4693/05 בי"ח כרמל – חיפה ואח' נ' עדן מלול ואח'. מדובר בפסק דין אשר עסק בזכויות לפיצויים בגין רשלנות רפואית. בפסק הדין בעניין עדן מלול נקבע כי אין לפסוק פיצויים לפי הסתברות במקרים בהם קיימת עמימות סיבתית (דהיינו, הקשר הסיבתי איננו ברור).
חברת הביטוח טענה כי לאור הלכת עדן מלול, ובשל קביעתיו של המומחה הרפואי, דין התביעה להכרה בזכות המשפחה לגמול בגין ה"שנים האבודות" – להידחות. ב"כ הנתבעת טענה כי לא הוכח שהתאונה הייתה זו שגרמה למותו של המנוח במידה הדרושה לפי מאזן ההסתברויות במשפט האזרחי (מעל 50%).
אי ידיעה בדבר סיבת המוות, עילה לדחות התביעה בגין השנים האבודות
בית המשפט קבע כי אין ספק שהקושי הגדול במקרה דנן היה הקביעה של המומחה בדבר האחריות השווה (בין הגורם המעוול – תאונת הדרכים, לבין הגורמים הלא מעוולים – מצבו הרפואי הקודם של המנוח). השופטת אף הדגישה כי ככל ששיעור האחריות בין המעוול והלא מעוול קרוב יותר, כך תחושת האי צדק מהשימוש במבחן מאזן ההסתברויות גדלה. יתרה מכך, השופטת הוסיפה וציינה כי היא אף נחבטה בליבה האם אין מקום לקבוע חלוקת אחריות אחרת (לדוגמא, שהתאונה גרמה למוות בשיעור של 60%). עם זאת, בסופו של היום, כפי שצוין לעיל, עמדתו של המומחה התקבלה "אחד לאחד".
השופטת קבעה כי מה שהיטה את הכף לטובת חברת הביטוח במקרה דנן היה העדר התיעוד הרפואי באשר לחודשיים האחרונים בחייו של המנוח. "גם אני בתחושה שמשהו לא מוסבר הביא לפטירה", כתבה השופטת בפסק הדין, "גם אני מתקשה לקבל את העובדה שהמנוח, שהיה מטופל באופן עקבי עד לחודשיים עובר לפטירתו, וקרוביו, שהינם אנשים מן היישוב, ראו דווקא בשלב זה לפתע פתאום להפסיק כל טיפול ולא להיעזר בכל גורם רפואי שיתעד את ההתדרדרות במצבו או את הטיפול הרפואי שניתן לו".
כמו כן, הודגש חסרונן של תוצאות נתיחה שלאחר המוות. דברים אלו נאמרו ביתר שאת כאשר בני המשפחה ידעו שמתנהלים הליכים משפטיים כנגד חברת הביטוח, והיו מודעים היטב למשמעות התיעוד הרפואי. לסיכום נקודה זו, בית המשפט קבע כי התובעים לא הוכיחו את קיומו של קשר סיבתי בין התאונה לפטירת המנוח. אי לכך, תביעתם לפיצוי בעבור השנים האובדות – נדחתה.
.png)
