עמ"ש 55785-02-12 | עמ"ש 39526-03-12
אחד השיקולים המרכזיים בתביעות העוסקות במשמורת ילדים הינו גילם של הקטינים העומדים במרכז המחלוקת. במשך שנים, המגמה בפסיקה (ובחוק) הייתה כי יש להעניק משקל רב ל"הלכת הגיל הרך". מדובר בהלכה לפיה יש לקבוע משמורת ילדים עד גיל 6 אצל האם (וזאת בהתאם לקשר המיוחד שיש בין ילדים לבין אמם בשלב זה של החיים). דהיינו, לולא נסיבות מיוחדות, בתי המשפט היו קובעים את המשמורת של ילדים בגיל הרך בידי האם (עם הסדרי ראיה לאב).
יש לכם שאלה?
עם השנים, נפערו סדקים בהלכת הגיל הרך, וזאת בשל התגברות התפיסה כי ה"אבות החדשים" רוצים ופועלים להיות מעורבים בחיי ילדיהם, גם בגילאים רכים ביותר. השיקולים לביטולה של הלכת הגיל הרך נפרסו באופן רחב ביותר בדו"ח "הוועדה לבחינת עקרונות יסוד בתחום הילד והמשפט ויישומם בחקיקה - דו"ח ועדת המשנה בנושא הילד ומשפחתו" (מסמך אשר ידוע כדו"ח ועדת רוטלוי).
להלן דוגמא לפסק דין אשר ניתן לאחרונה בתביעות משמורת הדדיות ואשר עסק בנפקותה של הלכת הגיל הרך. האם טענה כי היא צריכה להיות ההורה המשמורן של בתה, בין השאר מכוח הלכת הגיל הרך. מנגד, האב טען כי יש לקבוע משמורת משותפת. כיצד הכריע בית המשפט?
מדובר בהורים אשר החליטו "לפרק את החבילה" ולהתגרש. במסגרת הגירושין, הן האב והן האם הגישו תביעת משמורת על בתם. בית המשפט לענייני משפחה בחן את התביעות ההדדיות וקבע כי יש להעניק את המשמורת לאם. עם זאת, בעקבות "ביטולה העתידי של חזקת הגיל הרך", נקבע כי האב יקיים עם בתו הסדרי ראיה נרחבים ביותר. שני הצדדים הגישו ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה. בית המשפט המחוזי בחן את הערעורים וקיבל אותם באופן חלקי.
טענות הצדדים בערעור
האם טענה בערעורה כי בית המשפט לענייני משפחה העניק לאב הסדרי ראיה נרחבים וזאת חרף "המלצות תסקיר שירות הרווחה". לטענתה, מאז שהורחבו הסדרי הראיה, ניכרה התדרדרות של ממש במצבה של הילדה. האם טענה כי לאחר הביקורים אצל האב, הילדה מתקשה לישון, מתעוררת בבהלה, כוססת ציפורניים ומרבה לחלות.
האב טען כי דברי האם מופרכים לחלוטין. לדבריו, דווקא הקביעה כי המשמורת צריכה להיות בידי האם הייתה מנוגדת לתסקירי שירותי הרווחה. לדבריו, שירות הרווחה המליץ להמתין עם קביעת המשמורת או לכל הפחות לקבוע בינתיים משמורת משותפת זמנית. האב הוסיף וטען כי הוא תרם בדיוק כמו האם לגידולה של הילדה והבקשה לצמצם את הסדרי הראיה הייתה נעוצה ב"התעקשות סרק" מצידה של אשתו לשעבר. לדבריו, לא היה מקום להשיב את הגלגל לאחור ולצמצם כעת את הסדרי הראיה אשר נקבעו לו על ידי בית המשפט לענייני משפחה.
הסטייה מתסקיר שירות הרווחה לא נומקה כראוי
כפי שצוין לעיל, בית המשפט המחוזי קיבל באופן חלקי את הערעורים. בפסק הדין במחוזי נקבע כי בית המשפט לענייני משפחה לא היה צריך לסטות מהמלצות תסקירי שירותי הרווחה וזאת היות ולא הוכחו נסיבות מיוחדות אשר היו יכולות להצדיק זאת. כמו כן, הודגש כי הסדרי הראיה קוימו כסדרם מאז ניתן פסק הדין ועל כן לא היה מקום לשנותם. מבחינת המשמורת על הילדה, נקבע כי בית המשפט לענייני משפחה אמנם העניק אותה לאם, אך החלטתו ניתנה "בטרם עת" וללא "נימוקים רלבנטיים" (קל וחומר כאשר היא הייתה בסטייה מתסקיר שירותי הרווחה).
אי לכך, נקבע כי סוגיית משמורת הילדה תוחזר לפתחו של בית המשפט לענייני משפחה וזאת כאשר עיקרון טובת הילדה, ורק הוא, יעמוד לנגד עיניו של השופט בהחלטתו. עם זאת, נקבע כי עד למתן הכרעה נוספת בבית המשפט לענייני משפחה, המשמורת לא תקבע כמשותפת אלא תישאר בידי האם.
