חוק העונשין הוא המקור העיקרי עליו מבססים כתבי אישום פלילים. עם זאת, ישנם חוקים נוספים מכוחם ניתן להגיש כתב אישום פלילי נגד אדם עקב עבירות אותן ביצע. למשל, פקודת התעבורה, חוק איסור הלבנת הון ועוד. במקרה זה, ניתן לראות דוגמא לכתב אישום פלילי שהוגש נגד אדם שביצע עבירות מכוח חוק גנים לאומיים, שמורות טבע אתרים לאומיים ואתרי הנצחה.
יש לכם שאלה?
פורום פלילי
פורום כתב אישום
פורום רישום פלילי
במקרה זה, הוגש לבית המשפט המחוזי ערעור על הרשעת הנאשם בעבירות של פגיעה בשמורת טבע והכנסת בעלי חיים לתחום השמורה בניגוד לחוק ולתקנות. על פי הנטען בכתב האישום, במספר מקרים שונים, הנאשם רעה עדרי פרות בשמורת טבע מאושרת בצפון, חרף שהוזהר שלא לעשות כן על ידי פקח רשות הטבע והגנים. נקבע שהנאשם פגע במעשיו בצומח ובקרקע באזור, באופן שהיה בו בכדי לסכל את ייעוד המקום כשמורת טבע.
מאחר והנאשם כפר בכל עובדות כתב האישום, התביעה הציגה את כל ראיותיה. אז, הנאשם העלה טענה של "אין להשיב לאשמה", אך בית משפט קמא דחה אותה ובסופו של דבר, הרשיע את הראשון. בגזר הדין, בית משפט קמא השית עליו קנס כספי בסך 25 אלף ₪ או 3 חודשי מאסר תמורתו. בנוסף, הנאשם חויב לחתום על התחייבות כספית על סך של 5,000 ₪ להימנע מלעבור את העבירות בהן הורשע במשך שנתיים. הערעור הוגש הן על גזר הדין והן על הכרעת הדין.
טיעוני הצדדים
לטענת המערער, היה על בית משפט קמא לקבל את בקשתו שלא להשיב לאשמה. זאת מאחר והאזור בו הוא רעה את הפרות, לא הוכרז כשמורה סגורה על פי הנדרש בחוק. אי לכך, לרשות שמורות הטבע לא הייתה זכות למנוע מהמערער לרעות את הפרות במקום. הלה טען שעל פי סעיף 18 לחוק גנים לאומיים, על רשות שמורות הטבע והגנים להחליט על סגירת שטח רק לאחר התייעצות עם השר לאיכות הסביבה, שר הפנים, שר התחבורה ונדרש לפרסמה ברשומות. מאחר שהדבר לא נעשה, להחלטת הרשות לסגור את השטח לכניסת בני אדם ובעלי חיים, לא היה תוקף וסמכות.
עוד נטען שלמערער עמדה הגנה מן הצדק. שכן, הוא הכניס לשטח פרות בודדות במספר מקרים מועט, לא נגרם נזק בלתי הפיך ומקרה זה היה המקרה היחיד בו הוגש כתב אישום בנסיבות שפורטו. באשר לגזר הדין, המערער טען שהקנס שהוטל עליו לא איזן כראוי בין כלל השיקולים בנסיבות העניין והווה חריגה מרמת הענישה המקובלת במקרים דומים.
מנגד, המשיבה טענה שההחלטה בדבר סגירת השטח התקבלה כדין ולא נדרש פרסומה ברשומות, מאחר ומדובר בעובדה בעלת פועל משפטי ולא בתקנה בעלת פועל תחיקתי. עוד הודגש שהמערער הוזהר פעמים רבות על ידי פקחים וקיבל התרעות ולכן לא היה מקום להחיל את ההגנה מן הצדק. באשר לגזר הדין, נטען שמעשיו של המערער היו חמורים ועונשו שיקף חומרה זו, ואת הנזק שנגרם לשמורה כתוצאה מרעית הפרות בשטח. על כן, בית המשפט התבקש לדחות את הערעור.
דעת שופט המיעוט
שופט המיעוט קבע שהחלטת בית משפט קמא הייתה נכונה ולא היה מקום להתערב בה. הודגש שהמערער ידע היטב, טרם הועמד לדין, על האיסור לרעות פרות בשטח אך למרות זאת, הוא שב ועשה זאת מספר פעמים. אי לכך, לא היה מקום לקבל את טענת ההגנה מן הצדק.
עוד נקבע שהפרשנות הנכונה לסעיף 18 לחוק רשות הטבע והגנים לא חייבה התייעצות עם שרי איכות הסביבה, התחבורה והפנים טרם החלטה על סגירת שטח כשמורה ואף לא היה צורך לפרסם זאת ברשומות. שכן, ההחלטה לא הוותה תקנה בת פועל תחיקתי שרק עם פרסומה ברשומות קיבלה משנה תוקף. השופט דחה את יתר טענות המערער, לרבות בעניין העונש וככלל, המליץ על דחיית הערעור.
דעת שופטי הרוב
שופטי הרוב פסקו שהחלטת רשות הטבע לסגור את השטח המדובר בפני רעיה, כלי רכב ומטיילים הייתה תקנה בת פועל תחיקתי. אי לכך, היה על הרשות לפרסם החלטה זו ברשומות על מנת להעניק לה תוקף. זאת בפרט לאור העובדה שהרשעת המערער בפלילים התבססה על החלטה זו ולכן הייתה חשיבות יתרה לפרסומה ברשומות.
כמו כן, נקבע שבחוק גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה, מכוחו המערער הורשע, לא נאמר במפורש מה נאסר על האזרח. כלומר, לא נקבע מה לא ניתן היה לבצע בשטח שנסגר לצורך הכרזתו כשמורה ולכן, החוק לא היה יכול להוות בסיס להאשמה בכניסה למקום. זאת גם לנוכח העובדה שפקח רשות הטבע הזהיר את המערער מפני כניסה למקום עם עדרי פרות.
לבסוף, נקבע שמכוח סעיף 18 לחוק, הרשות הייתה מחויבת להתייעץ עם השרים שפורטו לעיל בהחלטה על סגירת שטח. מאחר שלא נעשה ייעוץ שכזה, ההחלטה בדבר סגירת השטח מפני בני אדם ובעלי חיים בוטלה. לאור האמור לעיל, שופטי הרוב קיבלו חלק מהערעור על הכרעת הדין וזיכו את המערער בחלק מהאישומים. באשר לגזר הדין, שופטי הרוב קיבלו את הערעור והחליטו על הפחתת העונש, כך שהמערער חויב לשלם קנס בסך 7,000 ₪ בלבד ולחתום על התחייבות בסך 3,000 ₪.
.JPG)
