שופטת בית המשפט המחוזי בחיפה, תמר שרון נתנאל, גזרה עתה על הנאשם ג'האד נג'ם יונס, יליד 1988 מערערה, שהורשע בעבירת הריגה של המנוח מאמון אחמד קבהא ז"ל בדקירה בצווארו מאסר למשך 18 שנים, מהן 15 שנים לריצוי בפועל ו- 3 שנים על תנאי, ופיצוי להוריו של המנוח בסך 150,000 ₪.
 
רקע:
הרקע לאירוע, הינו  ויכוח, על רקע נהיגה בכביש, שהתפתח בין המנוח לבין עמאד יונס, אחיו של הנאשם , במהלכו העליב עמאד את המנוח, בכך שגידף את אחותו. המשכו של האירוע התרחש בחצר בית חמאדה חברו של הנאשם , לשם ברח עמאד, כאשר המנוח וחבריו רודפים אחריו. שם ניסה הנאשם  להרגיע את הרוחות, אולם עת עזבו המנוח וחבריו את החצר עלבו בנאשם, בכך שדחפו אותו בפניו והטיחו בו וביושבי החצר, שהם "סתם ילדים פחדנים".
 
הנאשם, אשר ראה שנסיונו להרגיע את הרוחות בחצר התפרש כפחדנות אצל המנוח וחבריו, נפגע קשות מדבריהם העולבים ומהדחיפה שדחפו אותו בפניו, בטרם יצאו ורגז על כך מאד. הוא התעקש ליטול סכין מביתו של חמאדה, ללא ששעה לסירובו, נכנס לרכבו, ביחד עם אחיו ועזב את חצרו של חמאדה, במטרה לפגוש במנוח ובחבריו, להתעמת עמם ו"להראות להם". בעת האירוע בצומת לא היו בידי המנוח וחבריו כלי תקיפה ובעת הזו (ובשום שלב קודם כן), לא היו הנאשם או אחיו נתונים בסכנה ממשית, אשר הצדיקה שימוש בסכין.
 
הנאשם יצא מרכבו, כשהוא מחזיק את הסכין בידו, במטרה לדקור את המנוח וכי עם יציאתו מהרכב, ניגש אל המנוח ונעץ, במכוון, את הסכין בצווארו . טענות הנאשם להגנה עצמית, צורך, או צידוק נדחו.
 
השופטת שרון נתנאל ציינה כי  עם כל החמלה והצער על שנותיו האבודות של הנאשם, אל לנו לשכוח, שקופד פתיל חייו של צעיר אחר. מיגור תופעת הסכינאות מחייב ענישה משמעותית ומרתיעה, אשר תתן משקל רב ומשמעותי לקדושת החיים ולהכרח שבהרתעת אחרים מלנעוץ סכינים בגופם של אחרים.
 
אין מנוס, איפוא, ממתן משקל מופחת לשאר שיקולי הענישה, לרבות נסיבותיו האישיות של הנאשם והאינטרסים שלו.  גם משקלו של אינטרס השיקום אשר, ככלל, הינו אינטרס חשוב לא רק לנאשם אלא גם לכלל הציבור, פוחת ונסוג מפני זעקת החברה על הרג אדם, על פגיעה בקדושת החיים, מפני ההכרח שבהרתעה ומפני הצורך למנוע את המקרה הבא.
 
עוד הוסיפה השופטת כי ניתן להבין את העלבון שנעלב הנאשם, אשר בנסותו להשכין שלום בין אחיו לבין המנוח, נתפס כ"ילד קטן" וכ"פחדן". אין ספק שהנאשם חש עלבון צורב וניתן להבין את תחושת הפגיעה בכבודו. 
 
 אולם, לא ניתן להסכין עם תגובתו של הנאשם לעלבון. אין פגיעה ואין עלבון, צורבים ככל שיהיו, המצדיקים, אף לא במקצת, דקירת הפוגע והעולב, לא כל שכן – נטילת חייו. כן הבהירה כי  ערך קדושת החיים עובר, כחוט השני, בפסיקת בתי המשפט, תוך הדגשת חובתם של בתי המשפט להכביד ידם בענישה, שתתן ביטוי לסלידה ולשאט הנפש של החברה אל מול נטילת חיי אדם, פעמים רבות – בשל דברים של מה-בכך, ותרתיע אחרים מ"לפתור" בדרך זו סכסוכים, "להגן" על כבודם או ליתן להתלהטות היצרים לשלוט במעשיהם. כך, במיוחד, במקרים בהם נעשה שימוש בסכין.
 
בשנים האחרונות הפך השימוש בסכין, גם ע"י צעירים נורמטיביים, חזון נפרץ. פעמים רבות, אך כפסע בין חבלה חמורה לבין מוות. לעיתים מתמזל מזלם של הצדדים (גם של הדוקר וגם של הנדקר) והאירוע מסתיים "רק" בפציעה אולם, לעיתים, מביא השימוש בסכין למותו של הקרבן. הסיכון אשר בשימוש בסכין ברור וידוע ובתי המשפט מתריעים בשער, ללא הועיל.
 
 על החברה, על כל חלקיה, להילחם, מלחמת חורמה, בקלות הבלתי נסבלת בה נוטל אדם סכין ונועצה בגופו של אחר ועל בתי המשפט לתרום חלקם, לא רק באמצעות רטוריקה של חומרה, אלא באמצעות ענישה מוחשית, מחמירה ומרתיעה.
 
השופטת שרון נתנאל הבהירה כי נסיבות האירוע מצויות ברף העליון של עבירת ההריגה שכן ,מעשהו של הנאשם לא נעשה באופן אימפולסיבי, בלהט הרגע באירוע שהתרחש בצומת, וכן למרות שלא נשקפה סכנה ממשית לו או לאחיו, יצא הנאשם מהרכב, כשהסכין בידו, ניגש ישירות אל המנוח ודקרו בצווארו.
 
עוד הבהירה כי הנאשם לא הודה, לא לקח אחריות למעשה ולא הביע חרטה אמיתית, לא בפני שירות המבחן ואף לא בדבריו בפניה. הוא מרוכז בעצמו ובצידוקים שהוא מוצא למעשיו ושירות המבחן מעריך שקיים סיכון להישנות.
 
לקולא ציינה השופטת כי יש לזקוף לזכות הנאשם את העובדה שהוא היה זה שהרגיע את הרוחות בחצר ביתו של חמאדה, וכן כי אין להתעלם מכך שגם פניהם של המנוח וחבריו לא היו לשלום.