הרכב שופטי בית המשפט המחוזי בחיפה, אב"ד יוסף אלרון והשופטים כמאל סעב ו משה גל עד דחו עתירתו לענישה מופחתת על רקע מצב נפשי , של אילן גדו מטירת הכרמל אשר הורשע ברצח אשתו המנוחה נגה ארצי ז"ל , בעזרת סכין וגזרו עליו מאסר עולם.

 

השופטים קבעו הנאשם לא סבל בעת הארוע מהפרעה נפשית חמורה, כי בעת בצוע העבירה הוא הבין את הפסול שמעשיו, הבין את אשר הוא עושה ויכול היה להמנע מעשייתו.

רקע:

המנוחה והנאשם שהורשע ברציחתה היו נשואים 12 שנים. הם חיו בנפרד לפני רציחתה לאחר שנשואיהם הגיעו לידי משבר. הנאשם הגיש תביעת גירושין לבית הדין הרבני ביום 12.06.08, ובסמוך לאחר מכן, הוגשה תביעת גירושין מטעם המנוחה.

ביום 26.07.08, בערב הגיע הנאשם לדירה יחד עם אחיו. במהלך השהייה בבית, באו הנאשם והמנוחה בדברים בנוגע לפרידה. בשלב מסוים, החלה המנוחה לארוז פריטים שונים בתוך תיק על מנת לצאת מהדירה, וביקשה מהילדים להיערך ליציאה. אז, החליט הנאשם לרצחה , שלף סכין בעלת להב ארוך וחד , נכנס לחדר השינה בו שהתה ודקר אותה עשרות פעמים בכל חלקי גופה. הוא לא שעה לתחינות אחיו כי יחדל מדקירת המנוחה, ולא נרתע גם להכות באחיו כשזה ניסה לעצור בעדו, כדי להשלים מלאכתו וזאת לעיני בנותיו בנות ה- 5 ו-ה-10.

הנאשם הורשע עפ"י הודאתו בעבירת הרצח אולם טען לענישה מופחתת בשל מצבו הנפשי בעת בצוע העבירה (לפי סעיף 300 א’ לחוק העונשין).


גזר הדין נכתב על ידי האב"ד אלרון אשר העדיף את חוות דעת ד"ר ראוכברגר, המומחה מטעם המאשימה, ממנה עולה כי הנאשם, אף אם אובחן בעבר כסובל מסכיזופרניה, היה במצב של "הפוגה" במחלתו בשעת ביצוע המעשה ונהנה מתפקוד תקין, על חוות דעת ד"ר מלב המומחה מטעם ההגנה. השופט אלרון קבע כי חוות דעתו של ד"ר מלב נסתרת על ידי נסיבות הנאשם, התנהגותו ותפקודו , ואינה מתמודדת עם נתוני מפתח בעובדות המקרה.

השופט אלרון הבהיר כי יכולת הנאשם "להבין את הפסול במעשיו, את אשר הוא עושה ויכולתו להימנע מעשיית המעשה" בהיעדר "הפרעה נפשית חמורה" בו אין עילה להפחתת עונשו.

השופט ציין כי יכולת הנאשם להבין את הפסול במעשיו אינה נתונה, למעשה, במחלוקת וכי המסמר האחרון בארון הטענה לפיה הוגבלה יכולתו להבין מהות מעשיו, הינו צימאון דם הנאשם בשעת המעשה. הנאשם לא שעה לתחינות אחיו כי יחדל מדקירת המנוחה, ולא נרתע גם להכות באחיו כשזה ניסה לעצור בעדו, למען ישלים מלאכתו. כשעלה בידי האח יעקב לבסוף, לגרור הנאשם מהמנוחה המתבוססת בדמה, תמה האחרון "מה, היא עוד חיה?" . הנאשם הבין יפה, אם כן, כי מעשיו מובילים למות המנוחה, שכן מלכתחילה הכווינם למטרה זו, בהצלחה, תוך שהוא גובר על המכשולים בדרכו ומוודא את מותה. לא מן הנמנע, בהקשר זה, להזכיר בשנית גם את הצלחת הנאשם להערים על אחיו ועל המנוחה על ידי הטמנת הסכין בבגדיו והפסת דעת אחיו בשקר "אני לא עושה כלום".

עוד הוסיף השופט אלרון כי בדומה מוצקות הראיות בדבר יכולת הנאשם להימנע מרציחת המנוחה: מלכתחילה, מחשבת קטילת המנוחה לא נולדה במוח הנאשם ביום המקרה, אלא זמן רב לפני כן, כשהעלה זאת בפניו מאהב המנוחה. ברם, הנאשם לא גילה כל קושי להימנע מלממש מחשבה זו שניטעה בליבו, גם לנוכח "השפלות" חוזרות ונשנות מצד המנוחה, שכללו בגידות ואיומים בפניה למשטרה ולגורמים פסיכיאטרים.

אף ניסיון המנוחה לסחוט מהנאשם וויתורים נוספים ברכושם המשותף באמצעות איומים כגון אלה לא נולד ביום המקרה, ואפיין את התנהגות המנוחה כבר משלבים מוקדים יותר בהליך הגירושין . אולם, גם בשלב זה, הנאשם, מצידו, המשיך להתנהג "רגוע ואדיש" (כדבריו וכדברי אחיו). מכך למד השופט כי התנהגות המנוחה לא ערערה את יכולת הנאשם לשלוט במעשיו, אלא חרתה לתפיסת כבודו העצמי, במישור השכלי בלבד. משדרשה המנוחה גם את חלק הנאשם בביתם המשותף, לא הייתה זו אלא חוליה נוספת בשרשרת דרישות שהעלתה בפני הנאשם בעבר, ובהצלחה. גם האיום שבפיה, בדבר פניה למשטרה ולגורמים פסיכיאטרים, אם דרישתה לא תיענה, הועלה על ידה כלפי הנאשם פעמים רבות בעבר. החלטת הנאשם, בשלב זה, לשקם גאוותו באמצעות נטילת חיי המנוחה, התקבלה, לפיכך, בדם קר, ולאחר מחשבה.


עוד הבהיר השופט כי יתכן שהראיה החזקה ביותר ליכולת הנאשם להימנע מעשיית המעשה הינה ה"הזדמנות האחרונה" שהעניק למנוחה לחזור בה מאיומיה, כשהוא כבר אוחז בסכין בידו ממש אך מוסיף להסתירו מעיני המנוחה. וכדבריו:

" ... אני נכנסתי לחדר שלה והייתי סנטימטר ממנה ודיברתי איתה, תוך שאני מדבר איתה הוצאתי את הדוקרן מהכיס שלי והכנסתי אותו פתוח לכיס מכנסיים שלי, היא קיפלה בגדים ואני אמרתי לה מה זאת אומרת הבית שלך? היא אמרה לי על אפך ועל חמתך הבית יהיה שלי, וגם אם הוא לא יהיה שלי דרך המשטרה והפסיכיאטר הוא יהיה שלי. בלי הרבה חשבון הוצאתי את הדוקרן ובלי חשבון דקרתי אותה במותניים שלה, דקרתי אותה איזה 4 דקירות במותניים שלה ואיזה 4 - 5 דקירות בבטן שלה ובחזה איזה 2-3 דקירות. בלב 1-2 דקירות, בפרצוף 1-2, בראש 1 או 2 דקירות ... "


משכך, לא בכדי נשאל הנאשם מה יכלה המנוחה לעשות על מנת להציל עצמה בשלב זה, והלה הסביר, ללא כחל וסרק, כי מקום בו הייתה חוזרת בה מדבריה, היה חס על חייה . השופט אלרון קבע כי גם בנושא זה, אם כן, מעוגנת היטב בחומר הראיות אבחנת ד"ר ראוכברגר, לפיה "לא הוגבלה יכולתו של הנאשם במישור הרצוני להימנע מלנהוג כפי שנהג " וסמך עליה ידיו.

השופט סיכם קביעותיו באמירה כי לאן שתפנה, לא בא הנאשם בגדרי התנאים הנדרשים בחוק להפחתת עונשו.

השופטים סעב וגלעד הצטרפו , כאמור, לקביעותיו של השופט יוסף אלרון [אב"ד] לגזור על הנאשם עונש של מאסר עולם.