עפ 1126/06 לרמן מיכאל נ' מ"י
עובדות המקרה:
ביום 20/01/01 בשיחה עם משתמשת הפיץ המערער את וירוס המחשב "סוס טרויאני" באמצעות ה-ICQ, וזאת באמתלה שמדובר בקובץ תמים. מערער ביצע את העבירות האמורות מהמחשב בביתו, ובאמצעות קו הטלפון המחובר לדירתו. כך שהמערער חדר באופן לא חוקי תוך שניצל את הפרצה, שנפתחה בפניו במחשבים בהם השתיל את הוירוס הנ"ל, על מנת לעיין במסמכים אישיים של בעלי אותם מחשבים ולהעתיק את תוכנם למחשבו האישי.
המערער הורשע בין היתר, בהחדרת נגיף מחשב לפי סעיף 6(ב) לחוק המחשבים. הוכח כי המערער העביר ו/או החדיר תוכנה אשר יכולה לגרום נזק , למחשב של אחר, כאמור בסעיף 6(ב) לחוק המחשבים. בערעור טוען המערער כי העבירה לפי סעיף 6(ב) לחוק המחשבים – לא הוכחה.
האם יש לקבל את טענתו של המערער?
1. סיטואציה אופטימאלית של העברת תוכנה למחשב של אחר דרך רשת האינטרנט צריכה לכלול 3 יסודות:
א. המצאות הוירוס במחשב התוקף – של המערער.
ב. הימצאות הוירוס במחשב הקורבן.
ג. ראיות דיגיטליות בעניין מסלול העברת הוירוס ברשת האינטרנט , שמוכיחות שהוירוס נשלח מכתובת "P.I” השייכת למערער.
2. אולם, על מנת להרשיע בעבירה של העברת הוירוס – ניתן להסתפק בהוכחת שניים מהיסודות הנ"ל בלבד , וזאת בנוסף לראיות נסיבתיות אחרות וכן הסבר סביר להיעדרותו של היסוד השלישי.
3. בעולם הווירטואלי אין העבריין נזקק לגעת באופן פיזי בתוכנה והוא פועל במסגרת חובקת עולם, ללא גבולות מוחשים וגיאוגרפיים" ולפיכך, בהעדר חלק מהקריטריונים ניתן שיקול דעת לבית המשפט לקבוע משקל ראיות נסיבתיות שיש בהן כדי להשלים את התמונה.
לסיכום,
על מנת להרשיע נאשם בעבירה של העברת וירוס, ניתן להסתפק בהוכחת שניים מהיסודות: המצאות הוירוס במחשב התוקף ובמחשב הקורבן וראיות דיגיטליות לעניין מסלול העברת הוירוס, וזאת בנוסף לראיות נסיבתיות אחרות.
.JPG)
