ע"א 271/82 ישעיהו ברנט נ' בנק ברקליס דיסקונט בע"מ


המשיב, בנק ברקליס דיסקונט בע"מ, נושה במערערים, שהם שותפות רשומה ושני שותפיה, סכומי כסף גדולים. אף בנק המזרחי המאוחד בע"מ נשה במערערים סכומי כסף גדולים.

 

להבטחת חובותיהם מסרו המערערים לשני הבנקים יהלומים כבטוחות. טוענים המערערים, שהבנקים עשו בביטחונות מעשה עוולה, שזיכה את המערערים בזכות לקבלת דמי נזק. הלכו המערערים והגישו לבית המשפט המחוזי תובענה על סכום העולה על סכום החוב, שהבנקים טוענים לו, ובגדר התובענה הם עתרו לדחות להם את תשלום האגרה.

 

הרשם המלומד נעתר לבקשה בחלקה ודחה את תשלום האגרה בסכום נכבד. לבקשה לדחיית האגרה צורף תצהיר. בתצהיר כתב המערער 1, שמעשיהם של הבנקים גרמו למערערים נזק בל יתואר והרסו את המערערים מבחינה כלכלית.

 

הבנקים עטו על הפסקאות האמורות בתצהיר כמוצאי שלל רב, ועל יסודן הם הגישו בקשות לצו כינוס כנגד המערערים. אלה טענו, שאין באמור בהן כדי להוות מעשה פשיטת רגל, אולם בית המשפט המחוזי לא קיבל את עמדתם ונתן נגד המערערים צו כינוס. מכאן הערעור.

 
האם יש לקבל את הערעור?


1. בית המשפט המחוזי גם לא צדק בסברו, שניתן לראות בתצהיר "הודעה לנושה" כדרוש לפי סעיף 5(5) לפקודה.


2. עצם מטרתה של ההודעה הסטטוטורית האמורה היא להודיע לנושים על אי-יכולתו של החייב לפרוע את חובותיו, והעובדה, שהיא מוגשת לבית המשפט, אין בה כדי לגרוע מטיבה כהודעה לנושים, בעוד שבתצהיר אין המערערים מודיעים לנושיהם דבר ורק מבקשים הם מבית המשפט לדחות להם את תשלום האגרה מחמת מצב אי הסולוונטיות שנכפה עליהם, לפי טענתם, על-ידי הבנקים.


3. בהעדר נסיבות מיוחדות אין במסירת הודעה על קיום אינסולוונטיות, כשהיא לעצמה, כדי להביא את העניין בגדר סעיף 5(5), וכי דרוש, לפחות מבינה אובייקטיבית, שניתן יהיה לפרש את ההודעה כהודעה על כוונה להתלות את תשלום החובות.


4. לא זו בלבד שלא הייתה בתצהיר הודעה לנושה או לנושים, אלא ששום נושה סביר לא היה מעלה בדעתו להבין מנוסח התצהיר, שיש בכוונתם של המערערים להתלות את תשלום חובותיהם.

 

למקרא התצהיר ברור הדבר, שהתיאור, שבו תיארו המערערים את עצמם כפושטי-רגל, בא רק להצביע על המחדלים, שהמערערים ייחסו לבנקים ואשר שימשו יסוד לתביעה, שהוגשה נגדם על-ידי המערערים. הדיבור "פושט-רגל" אין לפרשו, בנסיבות העניין, אלא כאמירה, המתארת את תוצאותיהם המפליגות של מעשי העוולה, שהמערערים ייחסו לבנקים.
 

לסיכום,

 

יש לקבל את הערעור. לא היתה בתצהיר הודעה לבנקים וכן, שום נושה סביר לא היה מעלה בדעתו להבין מנוסח התצהיר כי המערערים מכריזים על עצמם כפושטי רגל.