ע"א 404/87 אוסקר וסינג נ' רו"ח י' ורקר
המערערים היו שותפים בעסקי יהלומים, שפשטו את רגלם והותירו אחריהם חובות המסתכמים בכמה מיליוני דולרים. המשיב הוא הנאמן בפשיטת הרגל.
מיום שהוכרזו המערערים כפושטי-רגל, לא זכה המשיב לשיתוף פעולה מצדם בכל הנגע לאיתור רכוש והכנסות או לעזרה כלשהי במאמץ להקטנת החובות.
המשיב פנה לבית המשפט המחוזי בבקשה כפולה: בלחייב את המערערים להגיש לו תצהיר, המפרט את מלוא הכנסותיהם והוצאותיהם מאז הוכרזו כפושטי-רגל, וכן, לחייבם לשלם לקופת הנאמן תשלום חודשי של 000, 1דולר כל אחד. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשת המשיב. מכאן הערעור.
האם יש לקבל את הערעור?
1. סעיף 111לפקודה קובע: היה פושט הרגל זכאי למשכורת, לשכר, לגמלה, לפיצויים או להכנסה אחרת, רשאי בית המשפט, לבקשת הנאמן, לתת מפעם לפעם צו להעביר לנאמן תשלומים אלה או חלקם, כפי שייראה לו צודק.
2. המטרה העיקרית שביסוד סעיף 111 היא העמדת כל פוטנציאל הפירעון שיש לפושט הרגל לרשות נושיו. כל משאביו השיוריים, מעבר לצורכי מחייתו, נתונים להישג ידו של הנאמן, יהא מקורם אשר יהא. בנוסף, גם משהגיע אדם לחדלות פירעון ולפשיטת-רגל, אין הוא הופך "עבד של נושיו".
הדין המגביל את אחריותו מונחה על-ידי שני שיקולים:נ האחד הוא הבטחת קיומו של החייב וצורכי מינימום למחייתו. שיקול זה קיבל ביטוי בסעיף 86 לפקודה, הקובע מכסת נכסים שאינם ניתנים לחלוקה לנושים. השיקול האחר הוא מתן תמריץ לפושט-רגל להשתקם ולשוב למעגל ההשתכרות בהקדם.
3. אם מוכח עצם קיומם של המשאבים, ואם לא נטען לגביהם כי הם נחוצים לצרכיו הבסיסיים של החייב או שהם מהווים פירות של מאמציו לשיקום כלכלי וכי יש לאפשר לו הנאה חלקית מהם - דינם להיות מופרשים לתשלום חובותיו. מששוכנע ביהמ"ש כי המערער יוכל לעמוד בתשלום החודשי שהוטל עליו – יש להורות על התשלום החודשי לטובת הנאמן.
לסיכום,
אם מוכח עצם קיומם של המשאבים, ואם לא נטען לגביהם כי הם נחוצים לצרכיו הבסיסיים של החייב או שהם מהווים פירות של מאמציו לשיקום כלכלי וכי יש לאפשר לו הנאה חלקית מהם - דינם להיות מופרשים לתשלום חובותיו.
.jpg)
.jpg)
.jpg)
