בר"ע 1174/05 קרנית נ' יקירה לוי
המשיבה 1 ילידת 1983, נפגעה ביום 23.2.01 בתאונת דרכים, בעת שנהגה ברכב ששכרה מהמשיב 2 – אזוגי. כתוצאה מכך נגרמו לה נזקי גוף. נתברר כי לרכב הוצאה תעודת ביטוח חובה, אלא שהתעודה החריגה שימוש לצרכי השכרה.
המבקשת טענה לתחולת סעיף 7(5) לחוק הפיצויים, השולל את הזכאות על פי החוק למי שנהג ברכב ללא ביטוח, או שהביטוח שהיה ברשותו לא כיסה את השימוש ברכב. טענת המבקשת, יש לקבוע כי המשיבה היתה חייבת לבדוק ולוודא את קיומו של הכיסוי הביטוחי, שכן שכרה את הרכב בנסיבות חשודות ומוזרות.
המשיבה הייתה כבת 18 במועד התאונה, נהגת צעירה וחסרת נסיון, בת למשפחה דתית, אשר נענתה למודעה בעיתון שפרסם אזוגי. משיבה שכרה מאזוגי מספר רכבים בהזדמנויות שונות ופנתה אליו גם בעקבות המלצות מכרים. בפעם הראשונה שפנתה אליו, ביררה עימו את סוגיית הכיסוי הביטוחי.
אזוגי אמר למשיבה כי יש כיסוי ביטוחי ואף הוסיף, כי בשל היותה נהגת חדשה היא תידרש לשלם מחיר גבוה יותר עבור ההשכרה. עדותה זו של המשיבה נתמכה בעדותו של ידידה, מר גיגי משה, שהתלווה אליה בפעם הראשונה בה שכרה רכב מאזוגי.
האם יש לקבל את הערעור?
1. סעיף 7 א כולל שלושה תנאים מצטברים: א. הנהיגה ברכב צריכה להיות בהיתר של הבעלים או המחזיק ברכב – אין חולק כי תנאי עובדתי זה נתקיים. ב. הנפגע לא ידע על כך שאין לשימוש ברכב ביטוח בר-תוקף – לאור קביעתו העובדתית של בית המשפט קמא, התקיים גם תנאי עובדתי זה. ג. בנסיבות העניין לא היה סביר שהנפגע ידע על היעדר הביטוח - תנאי זה, קובע מבחן מעורב, סובייקטיבי-אובייקטיבי.
על רקע הנסיבות המסוימות של המקרה על בית המשפט לבחון אם אי ידיעתו של הנפגע היא סבירה. המחלוקת בין הצדדים, היא לעניין יישומו של התנאי בענייננו.
2. דומה שגם המבקשת לא תחלוק על כך, שבמקרה של השכרת רכב בחברה ידועה ומוכרת בענף, רשאי השוכר לצאת מנקודת הנחה שקיים כיסוי ביטוחי לרכב אותו הוא שוכר. המשכיר הוא זה שעורך את הביטוחים לרכבים שברשותו, הוא זה שבקיא בנושא והוא זה שמצוי בפרטים, ואילו השוכר הוא משתמש ארעי וזמני ברכב.
לכן, במהלך הדברים הרגיל, אין לצפות כי שוכר הרכב "יפשפש" ויחקור אם יש כיסוי ביטוחי לרכב . יתכן, שבנסיבות מיוחדות של שוכר ספציפי, יתקיימו נתונים העשויים להשפיע על הכיסוי הביטוחי (כגון אם הוא זקוק לאביזרים מיוחדים לנהיגה), שאז על השוכר ליידע את המשכיר על כך ולדאוג כי יעשה ביטוח מתאים.
ייתכן שנסיבות השכרת הרכב יהיו כה מפוקפקות, שצריכות יהיו לעורר את חשדו של השוכר גם לעניין הכיסוי הביטוחי.
3. השאלה היא, האם במקרה שבפנינו, נסיבות ההשכרה היו כאלו, ששוללות את הסבירות שהמשיבה-השוכרת לא ידעה שאין כיסוי ביטוחי. המבחן לקביעה אם אי הידיעה של המשתמש היא סבירה, הוא מבחן מעורב בו משמשים יסודות אוביקטיביים וסוביקטיביים המתחשבים בצדדים עצמם ובנסיבות השימוש ברכב.
בבוא בית המשפט לבחון אם יש להחיל את סעיף 7א לחוק הפיצויים, עליו לבחון את סוג הרכב (כגון אופנוע שלגביו מקובל להגביל השימוש לנהג יחיד לעומת מכונית), נסיבותיהם האישיות של המשתמש ברכב ושל מתיר השימוש, היחסים ביניהם, וכלל נסיבות העניין.
כך, לדוגמה, הכירה הפסיקה בכך שביחסי עובד-מעביד, יש יחסי קירבה המקימים חזקה או הנחה בדבר סבירות ההימנעות מלחקור ולדרוש באשר לקיומו של ביטוח תקף, המכסה את השימוש ברכב.
4. נוכח הקביעות העובדתיות הנחרצות של בית המשפט קמא, שהאמין למשיבה ודחה את גרסתו של אזוגי, אי ידיעתה של המשיבה הייתה סבירה בנסיבות העניין. זאת, על רקע נסיבותיה האישיות של המשיבה כצעירה חסרת נסיון שמעולם לא החזיקה רכב בבעלותה, וכן לאור נסיבות השכרת הרכב.
אזוגי יצר כלפי המשיבה מצג שווא של בעל חברת השכרה "ממוסדת", ואף הפיס את דעתה של המשיבה כי יש ביטוח לרכב ודרש בשל כך תוספת תשלום בשל גילה הצעיר. לכך יש להוסיף כי על פי עדותה של המשיבה, שהייתה אמינה על בית המשפט, אזוגי הביא אותה למקום עסקו, מעין מוסך שנשא שלט "אזוגי".
בנסיבות אלו, יש לראות המשיבה כ"נהג תמים". על רקע העובדות דלעיל, למשיבה לא הייתה סיבה לחשוד או לסבור כי קיימת החרגה בפוליסה לגבי השכרת רכב (וספק בעיני ביהמ"ש עד כמה אדם מן היישוב מודע להחרגה מעין זו), והיא הייתה רשאית להניח שאזוגי מילא את חובתו החוקית וביטח את הרכב כדת וכדין.
מכאן, שרשאי היה בית המשפט קמא להגיע למסקנה כי אי ידיעתה של המשיבה על העדר כיסוי ביטוחי היא סבירה בנסיבות העניין.
לסיכום,
יש לדחות את הערעור. במקרה דנן למשיבה לא הייתה סיבה לחשוד או לסבור כי קיימת החרגה בפוליסה לגבי השכרת רכב ולכן אי ידיעתה על העדר כיסוי ביטוחי היא סבירה בנסיבות העניין. המשיבה זכאית לפיצויי מקרנית בגין נזקיה.
