ע"א 149/90 מרדכי קלאר נ' כונס הנכסים הרשמי


ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים, בה נדחתה בקשתו של המערער, לפי סעיף 17לפקודת פשיטת הרגל, למתן צו כינוס נכסים לגביו ולהכרזתו כפושט-רגל, ובוטלה החלטה קודמת, לפיה עוכבו הליכי ההוצאה לפועל נגדו.

 

המערער עסק בסחר באבני חן בארצות-הברית, ובמהלך עסקיו צבר חובות. בפסק-דין מ-22.12.88, שגם הוא ניתן בבית המשפט המחוזי בירושלים, חויב המערער לשלם למשיב 2סכום המגיע ל-000, 200ש"ח בקרוב.

 

חוב זה נמסר להוצאה לפועל, וביום 31.10.89קבע ראש ההוצאה לפועל בירושלים, לאחר שערך למערער חקירת יכולת, הסדר תשלומים של 000, 4ש"ח לחודש.

 

המערער ביקש בבית המשפט המחוזי רשות ערעור על החלטת ראש ההוצאה לפועל, וזו לא ניתנה לו. בו ביום שנדחתה בקשתו הנ"ל של המערער לרשות ערעור, הגיש בקשה, שוב לבית המשפט המחוזי בירושלים, למתן צו כינוס נכסים ופשיטת-רגל וכן לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל נגדו.


מהם השיקולים אותן שוקל ביהמ"ש בבואו להכריע בבקשת כינוס נכסים ופשיטת רגל?


1. כאשר מוגשת בקשת כינוס נכסים ופשיטת-רגל על-ידי נושה, מטרת הפנייה היא פרעון חובותיו של החייב, והשיקול העיקרי של בית המשפט הוא מידת הסיכוי שהליכי פשיטת הרגל אכן ישיגו מטרה זו, וכן שהדבר יוכל להתבצע באופן כזה שחלוקת הפירעון בין הנושים תהא צודקת. ברור, על-כן, כי חוסר תום-לבו של החיים לא יהווה עילה לדחיית בקשת נושה.


2. אולם כאשר החייב הוא המבקש כינוס נכסים וצו פשיטת-רגל, הרי מטרה לגיטימית של פנייה כזו היא לאפשר לחייב לסלק את חובותיו כמיטב יכולתו הכספית, על-ידי העמדת כל רכושו לרשות נאמן בפשיטת-רגל, ולאחר מכן לפתוח דף חדש בחייו.


3. מאחר שמטרת העמדת מוסד פשיטת הרגל גם לרשותו של החייב היא במידה רבה הגנה על החייב, הרי שבחינת תום-לבו של הלה ראויה היא שתתפוס מקום חשוב בשיקוליו של השופט אם להיעתר לבקשתו או לדחותה. חייב, אשר התנהגותו מעידה על ניסיון להתחמק מתשלום חובותיו, אינו מסוג החייבים להם נועדה ההגנה שבהליכי פשיטת-רגל, והוא אינו זכאי להיעזר בהליך זה.


4. בית המשפט קמא מצא חוסר תום-לב אצל המערער בהצהרות הסותרות שנתן בהליכים קודמים בדבר נכסיו, ובכך שמטרת פנייתו להליכי פשיטת-רגל הייתה אך לערער על קביעת ראש ההוצאה לפועל באשר להסדר התשלומים שנקבע לו. אחת מן המטרות הלגיטימיות של הליכי פשיטת-רגל היא הגנה על חייב שאינו מסוגל לעמוד בעול חובותיו.

 

אולם כאשר מכלול הנסיבות, המהוות את הרקע לבקשת החייב, מצביע על ניסיונות החייב להתחמק מתשלום לנושיו, הרי שלא נוצר האמון הדרוש בכנות כוונות החייב כדי שבית המשפט ייעתר לבקשתו. לפיכך, בית המשט קמא היה רשאי לדחות את בקשת המערער מהנימוק שהמערער לא נהג בתום-לב בהגשת הבקשה לכינוס נכסים ופשיטת-רגל.


לסיכום,

 

יש להבחין בין שני מקרים: אם הבקשה לכינוס נכסים מוגשת ע"י הנושה השיקול העיקרי של ביהמ"ש הוא מידת הסיכוי שהליכי פשיטת הרגל אכן ישיגו את המטרה והיא פרעון חובותיו של החייב. אך אם הבקשה לכינוס נכסים מוגשת ע"י החייב יש לבחון את תום ליבו של החייב. חייב, אשר התנהגותו מעידה על ניסיון להתחמק מתשלום חובותיו, אינו מסוג החייבים להם נועדה ההגנה שבהליכי פשיטת-רגל, והוא אינו זכאי להיעזר בהליך זה.