בג"ץ 2819/09 , פלונית נ’ ביה"ד הרבני הגדול
העובדות:
עובר לנישואין השניים, ביום ט"ז סיון תשס"ה - 23.6.05, חתמו הצדדים על "הסכם נישואין".
בין היתר נקבע, כי הפרת ההסכם תביא להרחקת הצד המפר מדירת המגורים ולהעברת הזכויות בה לצד השני.
שוב גבה טורא בין הצדדים. ביום 9.8.06 הגישה העותרת תביעת גירושין לבית הדין האזורי. בין היתר נטען, כי המשיב הפר את ההסכם, ולפיכך זכאית העותרת להירשם כבעלת הדירה.
בהחלטה מיום 13.12.06 קבע בית הדין, כי חרף רצון שני הצדדים לא ניתן להסדיר גירושין עד להפסקת המגורים המשותפים.
עוד נקבע, כי המשיב לא הפר את ההסכם. בהמשך (בדיון מיום 11.4.07) טענה העותרת, כי היא חוזרת מתביעת הגירושין וחפצה בשלום בית.
בפסק דינו (מיום 16.4.07) קיבל בית הדין את עמדת המשיב, לפיה מתחילה הוגשה תביעת הגירושין כדי להשיג בעלות בלעדית בדירה, ומשלא שעה בית הדין לטענת ההפרה שינתה העותרת טעמה ודרשה שלום בית. ברם, כיון שפורמלית עמדה בפני הדין רק תביעת הגירושין של העותרת, וכיון שזו חזרה בה, נדחתה התביעה. ביום 6.6.07 הגישה העותרת תביעה נוספת, לשלום בית ולמזונות אשה. ביום 23.8.07 ביקש המשיב לדחות את התביעה, ובמקביל תבע גירושין ופירוק שיתוף בדירה.
ביום 17.10.07 פסק בית הדין, כי לא ניתן לקבוע שהעותרת אינה באמת מעוניינת בשלום בית, ולפיכך נדחו תביעות המשיב. ביום 23.12.07 הגיש המשיב שוב תביעה לגירושין ופירוק שיתוף.
בדיון (ביום 24.3.08) הוסיף המשיב, כי מאז דחיית התביעה הקודמת הוציאה העותרת נגדו במרמה צו הגנה בבית המשפט לענייני משפחה וכי זה בוטל, לאחר שהעותרת נמצאה דוברת שקר בבדיקת פוליגרף.
עוד טען המשיב, כי הוא פוחד לשוב לבית המגורים, פן תוגש תלונת שוא נוספת. מנגד טענה העותרת, כי היא חפצה בשלום בית, וכי המשיב הוא שאינו מוכן לתת סיכוי נוסף לנישואין.
ביום 6.4.08 קיבל בית הדין האזורי את עמדת המשיב. נקבע, כי מסתבר שפני העותרת אכן היו לגירושין, וכי היא חזרה בה לאחר שהבינה כי טענתה למלוא הבעלות בדירה נדחתה.
נקבע איפוא, כי "אין לנו לתת יד לצעדיה של האשה, ולדעתנו על הצדדים להתגרש ויש להורות על פירוק השותפות בדירה".
ניתנו לצדדים שישה חודשים למכור את הדירה בעצמם, ונקבע כי אם לא תימכר בתוך זמן זה, ימונו באי כוחם ככונסי נכסים (וכך נעשה בהמשך, בהחלטה מיום 12.3.09).
עוד ציין בית הדין כי הסמכות לדון בעניין הדירה מצויה בידו מכוח תביעות הגירושין שהגישו שני הצדדים (בהן נכרך נושא הרכוש), וכן כי כך הצהירו הצדדים בבית המשפט לענייני משפחה.
ערעור שהגישה העותרת לבית הדין הרבני הגדול נדחה ביום 1.1.09. ביום 30.3.09 הוגשה העתירה הנוכחית.
בין היתר נטען, כי בתי הדין הענישו את העותרת על כך שפנתה בבקשה לצו הרחקה לבית המשפט לענייני משפחה, כי בתי הדין לא כיבדו את ההסכם תוך התעלמות מהוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג וכי פסקי הדין מותירים את העותרת וילדיה ללא קורת גג תוך פגיעה בקניינה של העותרת. עוד נטען, כי לבית הדין לא היתה סמכות לדון בפרשנות ההסכם ויישומו.
החלטה:
א. בית משפט זה אינו מכהן "כערכאת ערעור על בתי הדין הדתיים", ובכל מקרה אין בית המשפט מחליף את שיקול דעתן של הערכאות הדתיות בשיקול דעתו. בנסיבות דנן רכש בית הדין סמכות לדון בסוגיית דירת המגורים, ואין עילה להתערב בהכרעתו לגופה.
ב. אפילו נניח, כי עם דחיית תביעת הגירושין שהגישה העותרת (ביום 16.4.07) בטלה סמכות בית הדין לדון בסוגיית הרכוש שכרכה בה, ואפילו לא נקבל את עמדת עו"ד הרב יעקבי כי מדובר בהתדיינות ארוכה אחת, די בכך שהמשיב הגיש (ביום 23.12.07) תביעת גירושין כנה (על כך למעשה אין חולק), וכרך בה את סוגיית הרכוש.
לא נטען, כי כריכה זו לא היתה כדין ואין חולק כי המשיב צירף לתביעתו את ההסכם. בית הדין רכש איפוא סמכות לדון בענייני הרכוש של הצדדים, ומכאן סמכותו וחובתו להידרש לסוגיית יישומו של ההסכם הנוגע ישירות לתחום זה. בניגוד לעניינים שנדונו בפרשת סימה לוי ובפרשת סימה אמיר, אין מדובר בנידון דידן בסמכות בית הדין לדון בתביעות שיסודן בהסכם ממון לאחר שתביעת הגירושין הסתיימה, אלא בהתייחסות להסכם קיים במסגרת דיון כדין בסוגיה הרכושית אגב תביעת הגירושין.
ג. לגופו של עניין עולה מפסקי הדין של בתי הדין, כי העותרת אינה זכאית לסעד הקבוע בסעיף 5 להסכם. קביעה זו מיוסדת על התרשמות בתי הדין, כי העותרת פעלה בחוסר תום לב, על מנת לזכות בסעד חוזי זה - וככלל בקביעות מסוג זה אין עילה להתערב.
העתירה נדחתה
