שחרורו של מבוקש לחלופת מעצר

בש"פ 5408/09, גיא מאיו נ’ היועץ המשפטי לממשלה

העובדות:

1. ענייננו בערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים, שבה נדחתה בקשת העוררים להקל בתנאי שחרורם.

המשיב, היועץ המשפטי לממשלה, הגיש בקשה להסגרת העוררים, ועוד 7 אחרים, לארצות-הברית. במקביל התבקש מעצרם עד מתן ההחלטה בעתירה.

בקשת ההסגרה באה בעקבות כתבי אישום, שהוגשו נגד העוררים בארצות-הברית, והמייחסים להם פרשיית הונאה חמורה כלפי קשישים תושבי ארצות-הברית.

החלטה:

1. חוק ההסגרה, התשי"ד-1954 מאפשר (לפי התנאים הקבועים בסעיפים 7-5 לחוק) להורות על מעצרו של אדם שהסגרתו התבקשה או עתידה להתבקש.

מעצר כזה נועד למלא אחר תכלית כפולה. ראשית, מעצר לצד בקשת הסגרה נועד למלא אחר כל התכליות הרגילות של מעצר חשוד או נאשם, ובהן שמירה על שלומו של הציבור, מניעת שיבוש הליכים ומניעת הימלטות מן הדין.

בהקשר זה יצויין, כי החשש להימלטות מן הדין הוא חשש מובנה ומוגבר כאשר מדובר במי שמבקשים להסגירו, כיוון שאותו אדם נמצא תכופות כמי שכבר סירב להעמיד את עצמו, מרצונו, למשפטה של המדינה המבקשת את הסגרתו.

שנית, מעצר לצד בקשת הסגרה נועד לשמר את יכולתה של המדינה לקיים את התחייבויותיה על-פי הדין הבין-לאומי למדינה המבקשת את ההסגרה.

שיקול זה הוא שיקול מרכזי בשאלת מעצרו של מבוקש "אשר יש בו, לעתים, כדי להכריע את הכף לכיוון מעצרו של העורר, גם מקום שניתן היה להסתפק באמצעי דראסטי פחות על-פי דיני המעצר הרגילים.

הערר הנוכחי אינו מתיישב עם מושכלות ראשונים אלה. שמירת יכולתה של המדינה לקיים את התחייבויותיה כלפי מדינות אחרות היא אינטרס ציבורי מובהק, והדבר נכון גם בהקשר של הסגרת מבוקשים. במקרה שלפנינו, בקשת ההסגרה נסמכת על התחייבותה של מדינת ישראל כלפי ממשלת ארצות-הברית, לפי הסכם הדדיות בהסגרת עבריינים (אמנת הסגרה בין ממשלת ישראל ובין ממשלת ארצות הברית של אמריקה, כ"א 505, 795 (נחתמה ב-1962); הגשמת התחייבות זו תלויה במניעת הימלטותו של המבוקש מן הדין, שהיא, כאמור, סכנה מוחשית במיוחד כאשר המדובר בהליך הסגרה.

2. אמנם, שלא כבעבר, שחרורו של מבוקש אינו עוד "חריג היוצא מן הכלל", שכן כאשר נשקלת שאלת מעצרו של מבוקש, יש להביא בחשבון, לצד תכליות אלה, גם את הזכות לחירות ממעצר, המוגנת בסעיף 5 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

האיזון הנדרש בין שיקולים אלה אף מוצא את ביטויו בסעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, הקובע כי בית המשפט לא יורה על מעצרו של אדם במקום שבו ניתן להגשים את תכלית המעצר באמצעים אחרים, פוגעניים פחות. אולם לענין בקשת מעצר לצורך הסגרה יש לבחון אם יש באמצעים אלה כדי להגשים את התכלית הכפולה כאמור.

אין לאפשר את שחרורו של מבוקש לחלופת מעצר שאינה מבטיחה במידה הנדרשת כי ניתן יהיה, בבוא העת, וכאשר יוחלט על כך, להסגיר את המבוקש למדינה המבקשת את הסגרתו. על-כן שחרורו של המבוקש, הגם שאינו עוד "החריג לכלל", צריך להיבחן תוך שקילה זהירה של מכלול השיקולים שלעניין, ותוך בחינה פרטנית של הנסיבות הקשורות למבוקש ולפרשה כולה. אין גם בשום פנים להתעלם מן ההשלכות העשויות לנבוע מהפרת קוד ההתנהגות הבינלאומי בכל מקרה של התנערות מהחובה לקיימו.

3. בענייננו, בית המשפט המחוזי החליט על שחרורם של העוררים לחלופת מעצר, ובית משפט זה החליט שלא להתערב בעיקר החלטתו; עם זאת החמיר בית המשפט העליון את תנאי השחרור.

 בית המשפט הדגיש את דבר קיומו של חשש להימלטותם של העוררים מאימת הדין .

לאור קיומו של חשש זה לא ניתן לומר בביטחון שמקרה זה הוא מסוג המקרים המתאימים לשחרור מבוקש לחלופת מעצר או כי יש בחלופת המעצר שבה נתונים העוררים כעת כדי להתגבר על החשש להימלטות.

מכל מקום ברור הוא כי הקלה נוספת של תנאי שחרורם של העוררים תהפוך את חלופת המעצר לבלתי מתאימה לחלוטין ולא תבטיח מידה ראויה של ביטחון כי העוררים לא יימלטו מן הדין.הערר נדחה.