תביעה מכוח חוק יחסי ממון

הצדדים הגישו תביעות רכושיות הדדיות האחד כנגד משנהו שהורתן בתקופת חייהם המשותפת.

לצרכי נוחות תכונה להלן האישה - התובעת, והאיש - הנתבע. התובעת עותרת לקביעת זכויותיה ברכושם המשותף של הצדדים ולאיזון הרכוש בניהם ואילו הנתבע הגיש תביעה כספית כנגד התובעת ובה עתר לחיובה בסך של 650,302 ₪ נכון ליום הגשת התביעה.

הצדדים הכירו במהלך חודש יולי 2000. בחודש מרץ 2001, אחר שהתהדק הקשר בניהם, עברו להתגורר יחדיו בדירה ששכרו ובסמוך לכך אף פתחו חשבון בנק משותף באמצעותו ניהלו את משק ביתם המשותף.

ביום 2.11.01 באו הצדדים בברית נישואין כדת משה וישראל. לשני הצדדים היו אלו נישואים שניים, כאשר לתובעת בת קטינה מנישואיה הקודמים מנישואיהם אלו נולדה לצדדים בתם הקטינה. כשנתיים לאחר נישואיהם נגלע בין הצדדים סכסוך כלכלי שהביא בסופו של יום לעזיבתה של התובעת את דירת מגוריהם המשותפת של הצדדים ביום 31.5.04 (להלן - מועד הקרע). ביום 30.10.06 התגרשו הצדדים בגט פיטורין.

החלטה:

א. הוראות חוק יחסי ממון משתיתות משטר כלכלי שבבסיסו עצמאות כלכלית לבני הזוג במהלך נישואיהם- מחד גיסא, ואיזון כלל משאביהם בעת פקיעתם - מאידך גיסא.

רצונו לומר, כל אחד מבני הזוג הינו הבעלים הבלעדי על הרכוש שצבר במהלך נישואיו, כאשר בתום חיי הנישואין, באם הצדדים לא קבעו אחרת בהסכם ממון ערוך ומאושר כדין, יאוזן כלל הרכוש שנצבר במהלך תקופת הנישואין בחלקים שווים בניהם.

הצדדים אף רשאים להגיע בניהם להסכמות בכתב באשר לנכסים שונים אשר אין רצונם שיאוזנו בניהם וזאת אף ללא צורך באישור הסכמות אלו בבית המשפט (ראה סע’ 5 (א) (3) לחוק יחסי ממון).

 כמו כן רשאים הצדדים לערוך בניהם הסכמי הלוואה או מתנה במהלך חיי נישואיהם אשר לגביהם אף לא מחוייבת דרישת הכתב.

ב. בנדון נראה כי בצד ניהול חשבונות בנק פרטיים ע"י כל אחד מבני הזוג, ניהלו בני הזוג חשבון משותף אשר שימש את צרכיהם המשותפים.

דרך התנהלות זו אינה דרך חריגה בקרב זוגות אשר נישואיהם אינם נישואים ראשונים והם טרם גמרו בדעתם לשים מבטחם בהתנהלותו הכלכלית של בן הזוג האחר.

מתוך כך שבצד קיומו של חשבון משותף, קִיֵים כל אחד מבני הזוג התנהלות כלכלית פרטית שכללה הפקדת הכנסותיו לחשבונותיו הפרטיים והשקעה בנכסיו הפרטיים, קיימת אפשרות כי בן הזוג ייתן מתת כספית למשנהו, תוך שהמתת עוברת מחשבונו הפרטי של הנותן לחשבונו הפרטי של המקבל.

הקושי במצב שכזה הינו באיבחון טיבו של המתת - האם הינו בגדר מתנה שלא על מנת להחזיר או בגדר הלוואה שיש להחזירה לנותן.

על פי הדין הישראלי מוטלת חובת ההוכחה באשר לטיבו של מתת כספי על המקבל הטוען כי המתת שקיבל הגיע לידיו בתורת מתנה ולא בתורת הלוואה, ואולם כאשר מדובר בנתינה בין "קרובים - קרובים", דוגמת אב ובן וכיוצ"ב, מתהפך נטל הראיה ועל הטוען כי נתן בתורת הלוואה להוכיח טענתו.

ג. בנדון טוען הנתבע כי הילווה לתובעת הלוואות כספיות שונות בשיעור כולל של 83,746 ₪ כערכם ליום הגשת התביעה. בית המשפט דחה טענה זו וקבע, כי הכספים ניתנו במסגרת החיים המשותפים בין הצדדים ושלא על מנת להחזיר.

ד. לטענת הנתבע הוסכם בינו לבין התובעת כי כל אחד מהם יפקיד סכומים זהים לחשבון הבנק המשותף ומתוך חשבון זה ינוהל משק ביתם של הצדדים, אלא שלטענתו התובעת הפרישה לחשבון הבנק סכומים קטנים בשיעור משמעותי מסכומי הכספים אותם הוא הפקיד לחשבון.

לטענת הנתבע, הופקדו על ידו במהלך כ- 3 שנות חייהם המשותפות של הצדדים כספים העולים בשיעור של 622,786 ₪ על הכספים שהופקדו ע"י התובעת, לפיכך הוא תובע ממנה את מחצית ההפרש בצירוף הפרשי הצמדה וריבית.

בית המשפט קבע, כי אין זה סביר שהצדדים הסכימו על הפרשת סכומים זהים לחשבון המשותף נוכח הפערים בהשתכרותם וביכולתם הכלכלית ונוכח העובדה שמצבו הכלכלי של הנתבע כרופא שינים עצמאי המפעיל מרפאה פרטית היה איתן לאין שיעור ממצבה הכלכלי של התובעת.

הנתבע כָּשַל בהוכחת טענתו כי הוסכם בין הצדדים על הפקדת סכום זהה או סכום מסויים קבוע לחשבון המשותף.

ה. לטענת הנתבע התובעת נטלה עם עזיבתה מטלטלין רבים המשותפים לצדדים והמוערכים על ידו בסך של 50,000 ₪.

התובעת מכחישה טענות הנתבע, לדבריה נטלה עימה בעת עזיבתה את התכולה אשר הייתה שייכת לה עובר לנישואי הצדדים וכן נטלה מכשיר טלויזיה המשותף לצדדים ומכונת כביסה השייכת לנתבע ואשר הוחזרה לו לבקשתו.

הנתבע לא פירט בכתב תביעתו מה הם הפריטים אותם נטלה לטענתו התובעת ומה שווים ומנגד מה שווי התכולה משותפת אשר הותירה התובעת בדירת הצדדים לצורך איזון בין המטלטלין שניטלו על ידה ובין אלו שנותרו.

מכל מקום מכיוון שבתביעתה של התובעת היא עותרת לאיזון כלל נכסי הצדדים לרבות המטלטלין שרכשו במהלך נישואיהם. הורה בית המשפט על חלוקת תכולת הדירה שנרכשה במשותף ע"י הצדדים.

ו. לטענת הנתבע נטלה התובעת את הרכב, אשר היה שייך לצדדים, לרשותה מבלי ליתן לו את תמורת חלקו שלו ברכב. הנתבע טוען כי הרכב ניתן לצדדים כמתנה מהוריו ואולם הוא נרשם על שמה של התובעת בלבד כיוון שזו טענה לפניו שעל מנת לקבל החזרי הוצאות ממעבידה יש צורך ברישום הנזכר.

התובעת טוענת, מאידך, כי הרכב אומנם נרכש ע"י הורי הנתבע ואולם הוא ניתן לה בלבד כמתנה על ידם. עסקינן ברכב אשר נקנה ע"י הצדדים כנכס משפחתי, גם אם שימש בעיקר את התובעת.

הרכב מומן בחלקו ממתנה משותפת שקיבלו הצדדים ובחלקו מכספה הפרטי של התובעת וכספם המשותף של הצדדים. כאשר בן זוג תורם מכספו שלו לטובת נכס המשותף לצדדים הרי שהוא מעָרֵב וממזג את רכושו הפרטי ברכוש המשותף - מרגע זה אין אנו מבחינים עוד בין הרכיב הפרטי לרכיב המשותף והנכס הופך לנכס המשותף לצדדים, אלא אם כן הסכימו הצדדים על חלוקה שונה.

כאשר רכישתו של הרכב התאפשרה בשל מתנה כספית שנתנו הוריו של הנתבע לצדדים, ברי כי הרכב הינו רכב המשותף לצדדים גם אם התובעת תרמה לצורך רכישתו כשליש מעלותו מכספה שלה.