מערכת הדינים החלה במקרה של מעצר המתבקש במסגרת הליכי הסגרה

ענייננו בבקשת היועץ המשפטי לממשלה להורות על מעצרו של המשיב, ישראל אוזיפה, על-יסוד סעיף 15 לחוק ההסגרה, תשי"ד-1954, זאת בעקבות פסק-דינו של בית-משפט זה, לפיו נקבע, כי המשיב הִנו בר-הסגרה לארצות-הברית.

החלטה:

1. על מעצר המתבקש במסגרת הליכי הסגרה, חלים הן הוראות חוק ההסגרה, והן דיני המעצר הכלליים, שנקבעו בחוק סדר הדין הפלילי.

סעיף 1(ג) לחוק המעצרים קובע, כי "הוראות חוק זה יחולו על מעצר לפי כל חוק אלא אם כן נקבעו בחוק הוראות אחרות". בחוק ההסגרה אכן נקבעו הוראות ספציפיות לעניין מעצר מבוקשים בהליכי הסגרה, בסעיפים 5, 6, 7 ו-15.

סעיף 5 לחוק ההסגרה, שכותרתו "מעצר לאחר עתירה", קובע לאמור: "הוגשה עתירה, יכול בית-המשפט, בכל שלב של הדיון, לצוות על מעצרו של המבוקש. תוקפו של הצו יהיה עד למתן החלטה באותה עתירה, אם לא ביטלוֹ בית-המשפט לפני-כן".

סעיף זה מתייחס, כאמור, למעצר עד למתן פסק-הדין בעתירה. סעיף 15 לחוק ההסגרה, הרלבנטי לענייננו, ואשר כותרתו "החזקה במשמורת", מורה כי "מבוקש שהוכרז בר-הסגרה, רשאי בית-המשפט לצוות על החזקתו במשמורת עד להסגרתו, אם לא בוטלה ההכרזה בערעור או על-פי סעיף 19".

סעיף זה קובע, אפוא, הוראות בדבר החזקה במשמורת לאחר מתן פסק-דין בעתירה.

2. כבר נפסק, לא אחת, כי אין זהות במסגרת השיקולים והאיזונים, בין דיני המעצר הכלליים, לבין דיני המעצר לצורך הסגרה. בהליכי הסגרה, ניתן משקל מיוחד לשני היבטים עיקריים.

ההיבט האחד הִנו החשש להימלטות המבוקש מן הדין, זאת נוכח טיבם ואופיים המיוחד של הליכי ההסגרה, הטומנים בחובם חשש מובנה להתחמקות מן הדין.

להליכי ההסגרה נלווה היבט ייחודי נוסף, שעניינו אחריותה של מדינת ישראל לקיים את התחייבויותיה מכוח אמנת ההסגרה – להסגיר מבוקשים בני-הסגרה ולאפשר העמדתם לדין במדינה המבקשת. לשני המאפיינים האמורים הייחודיים להליכי ההסגרה – החשש להימלטות מהדין והצורך בקיום התחייבויות המדינה בתחום ההסגרה, השלובים זה בזה – ניתן "משקל סגולי מיוחד", אשר "משפיע על נקודת האיזון בשקלול בין הערכים השונים המתמודדים זה עם זה", כאשר האיזון נעשה בכל מקרה על-פי נסיבותיו.

כאשר הליך הסגרה נמצא בשלב מתקדם, מתגבר החשש להימלטות המבוקש מהדין לקראת ביצוע ההסגרה, ומתעצמת חובתה של המדינה להבטיח את קיום התחייבויותיה בתחום הסגרת העבריינים.

על-כן, בשלבים אלו, ובפרט לאחר שהמבוקש הוכרז בר-הסגרה, ונקבע כי יש ראיות לביסוס אישומו, נוטה נקודת האיזון להעניק בכורה לאינטרסים האמורים, על-פני אינטרס הפרט.

3. במקרה דנן, יש להיעתר לבקשה, ולהורות על החזקתו של המשיב במשמורת שירות בתי-הסוהר, עד להסגרתו בפועל לארה"ב.

נוכח ההכרזה על המשיב כבר-הסגרה, אין מנוס מלהורות, בשלב זה, על השמתו של המשיב במשמורת שירות בתי-הסוהר עד להסגרתו.

ההחזקה במשמורת מתחייבת במקרה דנן, נוכח המסוכנות הנשקפת מהמשיב – העולה ממהות העבירות ונסיבות ביצוען, כפי שנקבעו בפסק-דינו של כב’ סגן-הנשיא ד’ חשין; קרי – הפצת סמים בין מדינות בכמויות מסחריות, ותפקידו של המשיב בהיררכיה העבריינית בפרשה זו.

המעצר מתחייב שבעתיים, בשל החשש להימלטותו של המשיב מהדין, ובפרט בשלב זה, שבו הוכרז בר-הסגרה.

הימלטות מהדין עלולה לסכל את התחייבויותיה הבינלאומיות של המדינה בתחום דיני ההסגרה. בענייננו, החשש להימלטות הִנו מוגבר. הוא נובע בראש ובראשונה מחומרת העבירות ומהעונש הצפוי למשיב בארה"ב אם יורשע בגינן.

 
4. ביהמ"ש נעתר לבקשה; ומורה, לפי סעיף 15 לחוק ההסגרה, על החזקתו של המשיב במשמורת שירות בתי-הסוהר עד להסגרתו לארה"ב.