בקשה לסעד כספי בגין פירוק שותפות לתכנון בית אבות בטייבה

עניינה של תובענה זו, הינה בקשת התובע לסעד כספי, בגין פירוק שותפות לתכנון בית אבות בטייבה והסתמכותו על קבלת הכספים המגיעים לו כשותף וכן, סעד הצהרתי כי התובע זכאי לקבל שליש מכל תמורה ו/או תשלום שישולם לנתבעים בהקשר לתכנון זה.

הפלוגתאות בין הצדדים - האם קיים הסכם שותפות תקף בין הצדדים? במידה וקיים הסכם שותפות, האם הוא הופר ועל ידי מי? מהם הנזקים לתובע?

החלטה:

1. באשר לשאלה האם קיים הסכם שותפות בין הצדדים - מחלוקת כי מוסכם בין הצדדים שהתקיים ביניהם סוג מסוים של שותפות לפחות לצורך ספציפי. יחסים אלו יכול שיוגדרו כשותפות על פי ההגדרה בפקודת השותפויות [נוסח חדש], תשל"ה-1975.

כדי ליצור יחסי שותפות זו, הגיעו הצדדים להסכם בע"פ בדבר חלוקת העבודה ובדבר הנושאים הכספיים. למרות שההסכם בין הצדדים היה בכתב, אזי הסכמה חוזית אפשר שתיעשה בעל פה או בכל צורה אחרת ע"י קבלתו לשותפות, הפכו הנתבעים את התובע לבעל זכויות וחובות שווה בכל.

באשר לשאלה האם הופר הסכם השותפות, מעיון בטענות הצדדים, ניתן ללמוד כי המחלוקת בין הצדדים נסובה בעיקר על רקע עובדתי. הכלל הוא – כי נטל השכנוע מוטל על "המוציא מחברו". אשר על כן: התובע נושא בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של עילת תביעתו. ברמה עקרונית על התובע מוטלת החובה להראות, כי במקרה דנן, הנתבעים חייבים לו כסף אשר התקבל לפחות בגין העבודה על הפרויקט, וכן עליו להוכיח את גירסתו שהנתבעים הם אלה שהפרו את חוזה השותפות.

2. הנתבעים מודים כאמור שהייתה שותפות בין הצדדים ושההתקשרות בין הצדדים אכן הופסקה על ידם, אך גורסים כי הטעם לכך היו מעשיו ו/או מחדליו של התובע.

אלה טענות של "הודאה והדחה". משטענו הנתבעים טענות אלו לענין גורם ההפרה, נטל ההוכחה אשר היה ברמה העקרונית על התובע לענין זה, עבר אליהם.

בראיות שהוצגו הנתבעים מצליחים להרים נטל זה, ברמה המוטלת עליהם לפי הדין האזרחי. הם העידו והציגו ראיות המראות נגרמו עיכובים בפרויקט. בפקודת השותפויות אין הסדר לסוג היחסים המיוחד שנפרש בפני ביהמ"ש.

התוצאה היא, שיש למזג בין דיני שותפויות לבין דיני חוזים. מדובר בשותפות אד-הוק מותנית בתנאי. התנאי הוא שכל אחד יתרום מכישורי עבודתו – שהותחמו, לשותפות. בתנאי זה לא עמד התובע, ולכן נראה כי לשותפים קמה עילה לסיים את החוזה שביניהם, ובכך למעשה לגרום לפירוק השותפות שבינם מצד אחד, לבין התובע מצד שני.

באשר לשאלה האם הסיום נעשה בתום לב ובדרך מקובלת, עפ"י הוראות סעיף 39 לחוק החוזים, ביהמ"ש סבור כי התנהגותם של הנתבעים עומדת בניגוד לעקרון תום הלב החולש על כלל המערכת המשפטית.

אם רצו הנתבעים לסיים את ההתקשרות עם התובע, היו צריכים לומר לו זאת ישירות ולא רק להתלונן בפני גורמים אחרים; וכן לא היו צריכים לנצל את עובדת היותו מאושפז בבית החולים, כדי לפתוח חשבון בנק אחר ולהתנער מההסכם שביניהם.

3. שאלת הסעד - התובע עותר לפיצוי משוערך של כ-65,682 ₪ בתוספת ריבית והצמדה. כמו כן מבקש התובע סכום של 20,000 ₪, בגין פתיחת תיק הוצאה לפועל ועוגמת נפש אשר נגרמה לו.במקרה דנן, מכיוון שתרופת הביטול אינה רלוונטית, תרופת האכיפה לא התבקשה והיא גם בלתי אפשרית לאור היחסים הרעועים שנוצרו בין שני הצדדים, יש לבחון את תרופת הפיצויים, אשר נועדה להגן על אינטרס הציפיות, ולהעמיד את הנפגע במצב בו היה עומד לו קוים החוזה.

4. באשר לפיצויים בגין ההוצל"פ ועוגמת הנפש : במקרה זה יש לבדוק את הקשר הסיבתי בין נזק זה שנגרם לתובע, לבין מעשי הנתבעים.

סה"כ התקבלו במהלך עבודתו של התובע ע"י השותפות סכום של 352,048 ₪, כלומר חלקו של כל שותף היה 117,349 ₪. מזה קיבל התובע 50,000 ₪, כך שיתרת הסכום המגיעה לו בגין תקופת עבודתו היא 67,349 ₪.

מאחר והתובע עתר לסכום של 65,682 ₪, ביהמ"ש נעתרת לבקשתו זו והסכום של 65,682 ₪ ישולם לתובע. כמו כן ביהמ"ש קובע לתובע פיצוי בגין עוגמת נפש על אי מילוי חובת תום הלב בסכום של 30,000 ₪.