תביעת נזיקין שהגיש המערער בגין ירי שבוצע לעברו בגין הגנה עצמית

ע"א 11172/05, זיו אלון נ' נועם חדד ואח'

העובדות:

1. לפי גרסת המשיב, בלילה שבין 9.4.97-8.4.97, בסביבות השעה אחת אחר חצות, הוא שמע רעשים מן הקומה התחתונה בבית הוריו.

לשמע הרעשים, ירד במדרגות וראה מבעד לחלון דמות עם כפפות וסוודר ירוק "מתעסקת עם החלון". המשיב שב לחדרו, נטל רובה מסוג M-16 שהיה ברשותו בגין שירותו הצבאי, וחייג למשטרה. בחלוף כ-10 דקות ירה באוויר.

אז, ראה את ידו של הגבר החשוד אוחזת בחפץ כלשהו, חש מאוים, ועל-כן ירה לעברו שתי יריות באמצעות נשקו, דבר שגרם לגבר החשוד, הוא המערער, נזקי גוף. גרסתו של המערער לאירועים שונה. לפי דבריו, החלו נורות לעברו יריות.

המערער ניסה להימלט מן הירי וקפץ מעבר לגדר בנויה שהייתה מצויה בסמוך, אלא שאז נורו לעברו שתי יריות מרובה מסוג M-16 והוא נפגע והתמוטט.

החלטה:

2. בית המשפט מצא כי אין לראות בהבדלי גרסאות אלה משום סתירות, וכי אין בהן לפגוע באמינות גרסת המשיב שנמסרה בסמוך לאחר האירועים, בעת שהמשיב היה בודאי בסערת נפש. עם קריסת גרסת המערער, ובהיעדר הסבר הגיוני חלופי לנוכחות המערער במקום, השתית בית המשפט את קביעותיו העובדתיות על גרסת המשיב.

3. האם לאור מעשהו הבלתי חוקי של המערער כשלעצמו, שלכל הפחות התבטא בהסגת גבול חצריו של המשיב בנסיבות מחשידות, אין מקום לשלול ממנו סעד, בהתבסס על העיקרון לפיו אין חוטא יוצר נשכר והרצון שלא לתת לאדם ליהנות מפרי חטאו.

4. התנהגותו של המערער במקרה דנן, כשלעצמה, אינה מצדיקה את סגירת שערי בית המשפט בעדו. אין חולק כי במעשהו של המערער בערב האירוע נפל פגם חוקי ומוסרי בעל משקל וכי מתן פיצוי נזיקי חרף פגם זה מעורר תחושה של "היפוך היוצרות".

אף שהסגת גבולו של אחר שלא כדין מתירה לתופס המקרקעין כדין הפעלת כוח סביר נגד המסיג, פריטתו של כוח סביר זה לנזק של ממש, לא כל שכן לנזק מן הסוג שבו מדובר בערעור שלפנינו, אינה נובעת באופן אוטומטי מן המעשה הראשוני, הבלתי-מוסרי.

במובן זה, הכפפת הכוח שרשאי בעל מקרקעין להפעיל כדי לסלק מסיג גבול לתנאי של סבירות, עולה בקנה אחד עם עיקרון זה ומגשימה אותו.

5. עובדות המקרה שלפנינו אינן תומכות בכך שהמערער חשף עצמו לסיכון מרצון באופן המצדיק את דחיית ערעורו אך מחמת טעם זה. חרף החומרה שבמעשי המערער, קשה לקבוע שפגיעה מירי מכוון מצויה בגדרי מתחם הסיכון שיצרה התנהגותו או כי היה על המערער לצפות אותה.

6. שאלת חלותה של הגנה עצמית במצב של טעות הינה שאלה של הקצאת סיכונים בין הצדדים. כשההתגוננות המוטעית היא מפניו של אדם שלכל הפחות נמצא בנסיבות מחשידות בחצריו של המתגונן במשך דקות ארוכות, שנמלט ממנה תוך התעלמות מקריאותיו ושבתנועותיו, גם אם בלא שהתכוון לכך, הביא את המתגונן לסבור באופן סביר כי הוא מצוי בסיכון חיים, נדמה כי אין מקום למנוע מן המתגונן הגנה חרף טעותו.

מעשי המשיב שהביאו לנזקי הגוף שספג המערער חסו תחת ההגנה העצמית לפי סעיף 24(1) ובמובן זה דין הערעור שהגיש המערער נגד המשיב להידחות.

7. הלכה היא כי לא על נקלה יתערב בית המשפט שלערעור בשיקול דעתו של בית המשפט שלדיון בשאלת פסיקת הוצאות לבעל דין. המסר העולה מן המקרה דנן אסור שיהיה כי דמם של פורצים הפקר.

לאור הדברים האלה, לנוכח נזק הגוף המשמעותי שנגרם למערער בעקבות האירוע ולאור העובדה שגם ערעורו שלו נדחה, לא נפלה טעות משפטית או פסול בהחלטה שלא לפסוק הוצאות לטובת המשיב.

ע"א 11172/05, זיו אלון נ' נועם חדד ואח'

העובדות:

1. לפי גרסת המשיב, בלילה שבין 9.4.97-8.4.97, בסביבות השעה אחת אחר חצות, הוא שמע רעשים מן הקומה התחתונה בבית הוריו.

לשמע הרעשים, ירד במדרגות וראה מבעד לחלון דמות עם כפפות וסוודר ירוק "מתעסקת עם החלון". המשיב שב לחדרו, נטל רובה מסוג M-16 שהיה ברשותו בגין שירותו הצבאי, וחייג למשטרה. בחלוף כ-10 דקות ירה באוויר.

אז, ראה את ידו של הגבר החשוד אוחזת בחפץ כלשהו, חש מאוים, ועל-כן ירה לעברו שתי יריות באמצעות נשקו, דבר שגרם לגבר החשוד, הוא המערער, נזקי גוף. גרסתו של המערער לאירועים שונה. לפי דבריו, החלו נורות לעברו יריות.

המערער ניסה להימלט מן הירי וקפץ מעבר לגדר בנויה שהייתה מצויה בסמוך, אלא שאז נורו לעברו שתי יריות מרובה מסוג M-16 והוא נפגע והתמוטט.

החלטה:

2. בית המשפט מצא כי אין לראות בהבדלי גרסאות אלה משום סתירות, וכי אין בהן לפגוע באמינות גרסת המשיב שנמסרה בסמוך לאחר האירועים, בעת שהמשיב היה בודאי בסערת נפש. עם קריסת גרסת המערער, ובהיעדר הסבר הגיוני חלופי לנוכחות המערער במקום, השתית בית המשפט את קביעותיו העובדתיות על גרסת המשיב.

3. האם לאור מעשהו הבלתי חוקי של המערער כשלעצמו, שלכל הפחות התבטא בהסגת גבול חצריו של המשיב בנסיבות מחשידות, אין מקום לשלול ממנו סעד, בהתבסס על העיקרון לפיו אין חוטא יוצר נשכר והרצון שלא לתת לאדם ליהנות מפרי חטאו.

4. התנהגותו של המערער במקרה דנן, כשלעצמה, אינה מצדיקה את סגירת שערי בית המשפט בעדו. אין חולק כי במעשהו של המערער בערב האירוע נפל פגם חוקי ומוסרי בעל משקל וכי מתן פיצוי נזיקי חרף פגם זה מעורר תחושה של "היפוך היוצרות".

אף שהסגת גבולו של אחר שלא כדין מתירה לתופס המקרקעין כדין הפעלת כוח סביר נגד המסיג, פריטתו של כוח סביר זה לנזק של ממש, לא כל שכן לנזק מן הסוג שבו מדובר בערעור שלפנינו, אינה נובעת באופן אוטומטי מן המעשה הראשוני, הבלתי-מוסרי.

במובן זה, הכפפת הכוח שרשאי בעל מקרקעין להפעיל כדי לסלק מסיג גבול לתנאי של סבירות, עולה בקנה אחד עם עיקרון זה ומגשימה אותו.

5. עובדות המקרה שלפנינו אינן תומכות בכך שהמערער חשף עצמו לסיכון מרצון באופן המצדיק את דחיית ערעורו אך מחמת טעם זה. חרף החומרה שבמעשי המערער, קשה לקבוע שפגיעה מירי מכוון מצויה בגדרי מתחם הסיכון שיצרה התנהגותו או כי היה על המערער לצפות אותה.

6. שאלת חלותה של הגנה עצמית במצב של טעות הינה שאלה של הקצאת סיכונים בין הצדדים. כשההתגוננות המוטעית היא מפניו של אדם שלכל הפחות נמצא בנסיבות מחשידות בחצריו של המתגונן במשך דקות ארוכות, שנמלט ממנה תוך התעלמות מקריאותיו ושבתנועותיו, גם אם בלא שהתכוון לכך, הביא את המתגונן לסבור באופן סביר כי הוא מצוי בסיכון חיים, נדמה כי אין מקום למנוע מן המתגונן הגנה חרף טעותו.

מעשי המשיב שהביאו לנזקי הגוף שספג המערער חסו תחת ההגנה העצמית לפי סעיף 24(1) ובמובן זה דין הערעור שהגיש המערער נגד המשיב להידחות.

7. הלכה היא כי לא על נקלה יתערב בית המשפט שלערעור בשיקול דעתו של בית המשפט שלדיון בשאלת פסיקת הוצאות לבעל דין. המסר העולה מן המקרה דנן אסור שיהיה כי דמם של פורצים הפקר.

לאור הדברים האלה, לנוכח נזק הגוף המשמעותי שנגרם למערער בעקבות האירוע ולאור העובדה שגם ערעורו שלו נדחה, לא נפלה טעות משפטית או פסול בהחלטה שלא לפסוק הוצאות לטובת המשיב.