אחריות אתר אינטרנט לפרטי גולש לאור סעיף 11 לחוק איסור לשון הרע

מיום בו פרצה לחיינו רשת האינטרנט בסערה, אנחנו נדרשים יותר ויותר לפלטפורמה משפטית שתאפשר יצירת מסגרות וכללים לאתרים עצמם ומפעיליהם- ומכאן כללים ומסגרות הרלוונטים למשתמשי הקצה, בהם בין השאר- הטוקבקיסטים.

בתי המשפט עמוסים בקונוטציות ודעות לכאן או לכאן האם טוב לנו לשמור על פרטיות הטוקבקיסט או שמא יש להגביל את הדעות ואת לשון הרע הנוטפת מהן לעיתים בשם חופש הדיבור, אולם הפסיקה נזהרת ככל יכולתה שלא לפרוץ (בוודאי שלא בשלבים אלו) את גבולות הפרטיות של הטוקבקיסט ואת מידת האחריות של האתר למילותיו.

בפרשת ויינטרוב וגסנר נ’ "גלובס" (ת.א 5844-07, שלום, ראשון לציון) נדרש כב’ השופט אורן שוורץ לאחרונה לפרשה מעניינת במיוחד, אשר יש בה כדי לסכם היטב את הפסיקה הרלוונטית בכל הנוגע לאחריות אתרי אינטרנט על טוקבקים ועל פרטי הטוקבקיסטים בהם.

בפרשה זו עסקינן בתביעה שהוגשה מכוח חוק איסור לשון הרע, בשל טוקבק שפורסם אגב כתבה באתר "גלובס" אשר בה פורסם אודות מיזם הרלוונטי לתובעים- רופא ויזם. הכתבה העלתה על נס עסקה פוטנציאלית לרכישת החברה אותה ייסדו השניים, תוך ציון שמם המפורש.

אחת התגובות לכתבה, הייתה של טוקבקיסט אשר זיהה עצמו בשם "מוטי" אשר כתב טוקבק שכותרתו "היזמים רק הפריעו. צמד נוכלים". המשך הטוקבק היה ברוח דומה, וכלל ביטויים כמו "הם יזמים כמו שאני צנצנת" וכן "צמד נוכחים ועוד אחד מהם הוא רופא. סכנת נפשות".

יומיים לאחר פרסום הטוקבק גילו היזמים אודותיו, ומיד פעלו באמצעות עורך דינם לפנות לאתר האינטרנט באופן מיידי.

עורך האתר נעתר באופן מיידי לבקשה זו, והטוקבק ופרטי הטוקבקיסט נמחקו תוך דקות.

שעות ספורות לאחר מחיקת הטוקבק, ’נזכר’ עורך דינם של היזמים לפנות שנית לעורך האתר, והפעם ביקש את חשיפת פרטי הטוקבקיסט ולפיצוי בגין 100,000 ₪ בגין פרסום לשון הרע אודות מרשיו.

אין חולק כי אכן, עסקינן בפרסום העולה לכדי לשון הרע ע"פ הגדרת החוק, אולם יש לבחון מה היא מידת אחריותה של מפעילת האתר לתוכנו של הטוקבק, והאם מחויבותה כאמצעי תקשורת עולה כדי סעיף 11 לחוק איסור לשון הרע.

סעיף 11 (א) לחוק קובע כדלקמן:

"פורסמה לשון הרע באמצעי תקשורת, ישאו באחריות פלילית ואזרחית בשל לשון הרע, האדם שהביא את דבר לשון הרע לאמצעי התקשורת וגרם בכך לפרסומו, עורך אמצעי התקשורת ומי שהחליט בפועל על הפרסום, ובאחריות אזרחית ישא גם האחראי לאמצעי התקשורת"

ובהמשך קובע סעיף 11 (ג) לחוק מהי הגדרת "אמצעי תקשורת":

"עיתון כמשמעותו בפקודת העיתונות (להלן - עיתון) וכן שידורי רדיו וטלוויזיה הניתנים לציבור"

אם כך, החוק שותק עדיין בשאלה האם אתר אינטרנט הינו אמצעי תקשורת, ומשכך, נדרשת הפסיקה למלא את החלל הנוכחי.

הפסיקה אותה סוקר כב’ השופט שוורץ מלמדת כי בתי המשפט רואים באתרי אינטרנט כזירה ציבורית לשיח בסגנון "הייד פארק", שאותו יש לעודד באמצעות מיזעור הגבלות על המשתתפים בו.

פסיקה נוספת חדשה אותה סוקר כב’ השופט שוורץ קובעת כי סעיף 11 לחוק אינו חל על טוקבקים המתפרסמים באתר אינטרנט, אולם גם ביהמ"ש שם קבע כי יש לבחון כל התבטאות לגופה, ואין לראות בקביעה זו כקביעה שאין לסטות ממנה במקרים חריגים.

כב’ השופט שוורץ בוחן את הפסיקה השונה ובוחן האם יש להחיל על אתר אינטרנט של עיתון את החובות המוטלות ממילא בחוק על העיתון, וקובע כי לשיטתו אכן עיתון מקוון עונה על ההגדרות בחוק, ומשכך יש לבחון מידת אחריותו למתפרסם בו בחלק הטוקבקים, וקובע כי חלק הטוקבקים הינו למעשה פורום חוץ-עיתון ומשכך אינם נכללים בהגדרת עיתון, וכפועל יוצא- אין בכך כדי לייצר על האתר אחריות בגין פרסומו באתר.

ביהמ"ש נדרש בפסק דינו לנוהל "הודעה והסרה" בגין פרסום המועלה לרשת הקובע כי מנהלי אתרים לא יישאו באחריות לעוולה שבוצעה בפורומים ע"י הגולשים כאשר נדרשו להסיר תגובה פוגענית ואכן הסירוה תוך זמן סביר מקבלת ההודעה.

בענייננו אכן בוצעה הסרת התגובה מיד עם הדרישה לכך, תוך דקות בודדות, ומשכך מתפנה כב’ השופט שוורץ לבחון מידת היכולת למנוע מלכתחילה הופעת טוקבקים פוגעניים כגון דא.

בחקירת עורך האתר התברר כי אכן ישנו פילטר מינימאלי, מדגמי, בו עוברים הטוקבקים, אולם אין בדיקה של כל טוקבק וטוקבק באופן פרטני- דבר שלשיטת התובעים מצביע על רשלנות שהביאה לנזקם.

ביהמ"ש קבע כי סדר הגודל של האתר אינו מאפשר בקרה פרטנית על כל תגובה, מה עוד שאינו מוצא בה טעם רב מול האיזון וההקלה באתרי האינטרנט מכוח חופש הביטוי והפלורליזם המתאפשר בפלטפורמה זו.

משכך, מייצר כב’ השופט שוורץ דרך ביניים בהטלת אחריות על מפעילי אתר אינטרנט באשר לתגובות המתפרסמות בו, אשר מאזנת מחד את חופש הביטוי ומאידך ממזערת את הפגיעה הפוטנציאלית בשמו הטוב של אדם, וקובע בעקבות כך כי גלובס פעלה להקטין ככל הניתן את הפגיעה בשמם הטוב של היזמים ודוחה את תביעת לשון הרע.

אף מכוח עוולת הרשלנות קובע כב’ השופט שוורץ כי אין לייחס לגלובס בנסיבות העניין הספציפיות מידת אחריות בגין אי מניעת הפרסום מלכתחילה.

באחרית דבר נדרש ביהמ"ש לדרישת ב"כ היזמים לחשוף את פרטי הטוקבקיסט "מוטי".

ממה נפשך, שואל ביהמ"ש- כיצד סבורים היזמים כי ניתן לאתר את פרטי הגולש לאחר שדרשו למחוק תגובתו, שכן מחיקת תגובתו העלימה ממערכת העיתון את פרטיו? ביהמ"ש קובע- עסקינן בסעד אקדמי בלבד. לו היה כורך ב"כ התובעים בבקשתו הראשונה להסרת התגובה גם את דרישתו לחשיפת פרטי הגולש, אזי ייתכן והיה סעד ממשי לצו עשה, אולם משלא עשה כן ב"כ היזמים, אזי פרטיי הגולש היו ואינם ידועים עוד לאתר.

התביעה, על כל רכיביה, נדחתה, והיזמים נדרשו לשאת בהוצאות בסף 7,500 ₪ + מע"מ.

הח"מ סבורה כי פס"ד זה הינו פס"ד אשר יש בו כדי לייצר קו ברור ומובן מתי תופעל אחריות המפעיל ללשון הרע (תופעל, לא בכל מצב, במקרים קיצוניים בלבד ובהפעלת מגבלות מינמליות על הטוקבקיסט על האתר).

בצניעותי, אעיר כי אין לשכוח כי שמו הטוב של אדם ראוי ומחייב הפעלה שקולה של חופש הביטוי, שכן כפי שבחר לכתוב זאת יפיפה שייקספיר "מי אשר גונב לי את שמי הטוב גוזל ממני משהו אשר אינו מעשיר אותו כלל, ומרושש אותי כליל".

עו"ד עילית גלעד - משרד עו"ד ינקוביץ