האם ניתן להרשיע אדם ברצח גם מבלי שתמצא גופתו של מי שנחשב לקורבן?


בכל משפט פלילי, אשר אין בו הודאה מצד הנאשם מחוץ לכותלי בית המשפט, עולות שתי שאלות יסוד נפרדות זו מזו, הטעונות הוכחה. הראשונה היא, אם אכן בוצע מעשה עבירה. השנייה, זהותו של מבצע העבירה.


השאלה הראשונה סבה על מכלול העובדות היוצרות עבירה, דהיינו המרכיבים ההופכים עובדה נתונה להפרה של חוק נתון. משמע, נבחנת מהותו העובדתית של האירוע, כדי שניתן יהיה לעמוד, על פליליותו. מכלול זה מכונה ה- CORPUS DELICTIהמורכב משני חלקים:


א. העובדות בקשר לגרימת פגיעה או נזק מן הסוג עליהם חלים איסורי המשפט הפלילי, כגון: הנתונים העובדתיים בדבר מותו של אדם (אם מדובר ברצח או בהריגה) או בדבר נטילתו של רכוש (אם בגניבה המדובר).


ב. ראיה, כי הפגיעה האמורה נגרמה על-ידי מעשה עבירה. למשל, ראיה כי פלוני ההרוג לא שלח יד בנפשו, אלא מותו נגרם על-ידי מעשה שלא כדין של אחר.


הוכחתו של ה-CORPUS DELICTI במקרה של רצח כוללת, כפשוטה, הבאת ראיות בדבר הריגתו של פלוני, דהיינו בעניין מותו, וכן כאמור לעיל בקשר לכך, כי המוות נגרם על-ידי מעשהו הבלתי-חוקי של אחר. אם הוכח המעשה הפלילי, כך גרסו, ניתן לעתים להסיק דבר זהותו של העבריין מן הנסיבות, אולם בשיטות משפט זרות היה כלל מקובל באישומים של גרימת מוות, כי הנאשם לא יורשע אלא אם הוכח תחילה המוות באופן ברור, יהיה זה על ידי ראיה ישירה של עובדה זו או על ידי בדיקת הגופה כך שאת העובדות היוצרות את היסוד ל-CORPUS DELICTI יש להוכיח על יסוד עדות ישירה או על-ידי הנחות מן הסוג המשכנע ביותר, אשר אין לעמוד בפניהן.


אין ספק, כי הזהירות הרבה בה נהגו בעניין הוכחת "מהות העבירה" בכל הנוגע לעבירות רצח הושפעה במידה ניכרת מן העונש, שהיה צפוי לעבריין, ומן התוצאות הנגררות שכן העונש על עבירת הרצח במדינות רבות לא הייתה בעת ההיא היחידה, אשר לצדה נקבע עונש המוות.


כך לדוגמא במשפט שהתנהל בשנת 1792 באנגליה זיכה שופט אב ואם שנטלו את ילדם הקטן, שנולד מחוץ לנישואין, לאזור המספנות בליברפול, הפשיטוהו מבגדיו וזרקוהו לים. הגופה לא נתגלתה. השופט זיכה את השניים כאמור והעיר, כי ייתכן והגאות סחפה את הילד מאזור המספנות לכיוון הים, כאשר הוא חי, משמע, הוא הניח, כי ייתכן ונאסף על-ידי אנייה שעברה במקום. כבר אז נמתחה ביקורת על הצורך בנתונים העובדתיים בדבר מותו של אדם דהיינו, הדרישה לגילוי הגופה בכל מקרה ומקרה היא בלתי-סבירה ותוליך עד לאבסורד, שהרי גילוי כאמור נמנע לעיתים קרובות על-ידי מעשה הזדון של העבריין.


במקרה אחר, בשנת 1952 אישר בית המשפט לערעורים של ניו-זילנד את הרשעתו של בעל ברצח אשתו, כאשר הראיות במשפט היו כול כולן נסיבתיות דהיינו, לא הובאה כל ראיה ישירה על המעשה של גרימת המוות והגופה לא נתגלתה. הבעל גם לא הודה בשום שלב בביצוע מעשה העבירה.


באותו מקרה הזוג נישא בשנת 1942, המנוחה נסעה עם המערער ממקום מגוריה בניו-זילנד ולא נראתה עוד. הסתבר, כי טענות עובדתיות, שנטענו על-ידי המערער לפני הנסיעה נמצאו שקריים. הבעל דאג להעביר לרשותו כספי החסכונות של המנוחה בסמוך למותה וכן ניסה לשבש את הראיות בכך שהודיע למשפחת אשתו בין היתר, על הגיעם, כביכול, למקומות בהם לא שהו כלל. אחרי זמן-מה הופיע הבעל אצל הורי אשתו והודיע להם, כי בתם קיפחה חייה, בהיותה על סיפון אנייה שהייתה בדרכה לאנגלייה ושטובעה כביכול על-ידי צוללת גרמנית.

 

בחקירה המשטרתית טען לעומת זאת, כי אשתו עזבה אותו, וכי נישואיה עמו לא היו אלא בגדר תכסיס מוסכם מראש, כדי שתוכל לעזוב משפחתה ולחיות עם גבר אחר. אולם אחדים מחפציה של אשתו נמצאו בביתו. בהמשך חקירתו הסתבך במסכת שקרים נוספת. כאשר נעצר ונלקח לביתו שוחח שם עם אשתו השנייה, אותה נשא בינתיים, ואשר הייתה ידידתו, עוד בטרם נישא לנעדרת. כאשר זו שאלה אותו, בין היתר, האם האישה הראשונה חזרה, השיב - "זה בלי אפשרי. היא לא יכולה הייתה". בית המשפט לערעורים של ניו-זילנד הסיק, כי אין מניעה שהן ה- CORPUS
DELICTI, דהיינו העובדה שבוצעה עבירה והן אשמתו של הנאשם יוכחו על-ידי ראיות נסיבתיות בלבד. בית המשפט ניתח את התנהגותו ואת דבריו של הבעל ובין היתר את הודעותיו לפיהן אשתו נפטרה והגיע לכלל מסקנה אחת והיא כי הבעל הוא זה שגרם למותה.


בדין הישראלי לא חל ה- DELICTI CORPUS כך שגם כאשר האישום הוא ברצח, ניתן להוכיח באמצעות ראיות נסיבתיות הן את העובדות בקשר לגרימת הפגיעה או הנזק והן את העובדה, כי הפגיעה כאמור נגרמה על-ידי מעשה עבירה. יתרה מזאת, יכול להיות שגם זהותו של העבריין תוכח בראיות נסיבתיות מכאן שהרשעה ברצח יכולה להישען כל כולה על ראיות נסיבתיות.


הכלל בדבר הרשעת נאשם על סמך ראיות שכל כולן נסיבתיות הינו כי רק אם המסקנה המרשיעה, אשר מוסקת מן הראיות הנסיבתיות, גוברת באופן ברור והחלטי על כל תזה חלופית ואינה נותרת מסקנה סבירה אחרת, ניתן לומר, שאשמה הוכחה מעל לכל ספק סביר.


באחד מפסקי הדין המוכרים בארץ בו נבחנה ע"י בית המשפט העליון הרשעתם של שני נאשמים אשר הורשעו ברצח על סמך ראיות נסיבתיות בלבד וזאת כיוון שלא נמצאה גופת הקורבן. באותו מקרה פגשו שני הנאשמים בערבו של יום באדם שלישי ומאז אותו ערב לא נראה אותו אדם, על-ידי מישהו מבני משפחתו או על-ידי האחרים.


על פי העובדות שנתבררו אותו אדם שלישי שנעלם התגורר עם גיסתו של אחד הנאשמים, קיים עמה יחסי מין בכוח ואף ניסה לשדלה לעבוד בזנות.


בית המשפט העליון קבע כי במקרה זה מערכת הנסיבות מבוססת על קיומו של מניע, היעלמו של פלוני, שנתגלה לראשונה רק אחרי ימים ושבועות, כאשר לא ניתן להצביע בבירור על נוכחות החשוד עובר להיעלמו הסופי של הקרבן, אלא על מרווח זמן קצר של שעות בלבד, אשר בהן היה הקורבן מתחילתו ועד סופו בחברת הנאשמים, ואשר בסיומן נעלם הקורבן ולא נראה עוד.

 

משכך הסיק בית המשפט מן הנסיבות, מעל לכל ספק סבר, כי אותו אדם שנעלם איננו עוד בחיים. כן קבע בית המשפט כי משקלן המצטבר של הראיות הנסיבתיות מצביע על כך, שהמערערים הם שגרמו למותו של האדם הנעלם. המניע וההזדמנות, הבעת הכוונה באוזני אדם אחר והרמז בדבר הכוונה שהושמע באוזני אישה אחרת, הכנת נשק, היציאה המשותפת של השלושה ממנה חזרו רק שניים, והשקרים של המערערים באשר למה שאירע למעשה אחרי צאתם מדירתו של אחר כל אלה, במשקלם המצטבר, אינם מותירים ספק סביר בדבר אשמתם של שני הנאשמים בעבירת הרצח.


עודכן ב: 06/12/2016