.jpg)
הכלל הבסיסי במשפט האזרחי הוא כי "המוציא מחברו עליו הראיה", כלומר, התובע הוא זה שצריך להוכיח את כל יסודותיה של עילת תביעתו.
בכדי לזכות בתביעת רשלנות רפואית, על התובע להוכיח כי הטיפול הרפואי שניתן לו לא בוצע במקצועיות ובזהירות הנדרשים, וכי כתוצאה מהרשלנות שהייתה בטיפול נגרם לו נזק גוף.
עם זאת, סעיף 41 לפקודת הנזיקין קובע חריג, אשר הופך את נטל ההוכחה כך שלא התובע הוא זה שצריך להוכיח כי הנזק שנגרם לו נובע מרשלנותו של הנתבע, אלא שהנתבע הוא זה שצריך להוכיח שהנזק לא נגרם עקב רשלנותו.
בכדי להפוך את נטל הראיה, צריכים לשכנע את בית המשפט כי מתקיימים שלושת התנאים הבאים:
* לתובע לא הייתה ידיעה בפועל או בכח בדבר הנסיבות שהובילו לנזק.
* הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע הייתה שליטה מלאה עליו.
* אירוע הנזק מתיישב יותר עם המסקנה של רשלנות מצד הנתבע מאשר עם המסקנה שלא הייתה רשלנות מצידו.
בתי המשפט כבר קבעו בשורה ארוכה של פסקי דין כי היות ורופאים הם השולטים במתקני בית החולים ובציוד הרפואי, והיות והידע בעניין האופן בו נגרם הנזק מצוי, בדרך כלל, בידי הצוות הרפואי ולא בידי המטופל, ישנם מקרים רבים בהם מתקיימים שני התנאים הראשונים שנמנו לעיל יתקיימו.
השאלה מתי מתקיים התנאי השלישי – הקביעה כי אירוע הנזק מתיישב יותר עם רשלנות הצוות הרפואי מאשר עם המסקנה כי לא הייתה רשלנות – מוכרעת על ידי בית המשפט בהתאם לנסיבות הייחודיות לכל מקרה.
דוגמא לקבלת תביעה מכח הכלל של הדבר מדבר בעד עצמו ניתן לראות בעא 3577/08 פיה קוריאבסקי נ' מדינת ישראל (פורסם במאגר משפטי נבו).
המערערת, ילידת שנת 1926, עברה ניתוח בבית החולים "שיבא" בשל צניחת חלחולת, במסגרתו נכרת חלק מהמעי הגס שלה, ונעשתה תפירה ידנית בין הסיגמה לרקטום. שעות אחדות לאחר סיום הניתוח והחזרתה למחלקה, החלה המערערת להתלונן על כאבים בבטן. היא נבדקה על ידי אח ועל ידי רופא וביום המחרת נבדקה על ידי אחד הכירורגים שביצעו את הניתוח, שהעלה את החשד כי נוזל צואתי דלף לחלל הבטן וגרם לזיהום חיידקי ולתגובה מערכתית של הגוף הקרויה ספסיס.
הניתוח החוזר שבוצע למערערת אימת את החשד, ובבטנה נמצא נוזל עכור שמקורו במעי. הנוזל נוקז ובוצעה לה פרוצדורה רפואית שנקראת אילאוסטומיה, (הטיית תוכן המעי אל מחוץ לגוף דרך צינור בדופן הבטן). לאחר ניתוח שני זה טופלה המערערת בתרופות מצילות-חיים שגרמו לתופעות לוואי עד כדי נמק בארבע גפיים.
כתוצאה מכך, היה צורך בכריתה מלאה של אצבעות הרגליים של המערערת, וכן בכריתה חלקית של אצבעות הידיים. הנמק שהתפתח באזור הראש הותיר לתובעת צלקת ומחסור בשיער. במחצית שנת 2003 בוצע במערערת ניתוח נוסף לסתירת האילאוסטומיה.
המערערת הגישה תביעה לבית המשפט המחוזי בגין באירועים אלה. בית המשפט המחוזי ציין כי במקרה זה לא ברור מה היה הגורם לדלף, וכי הדלף שאירע למערערת יכול היה לנבוע מרשלנות אך יכול היה להתרחש גם ללא רשלנות מצד הרופאים, ולכן קבע בסופו של דבר כי המערערת לא הוכיחה כי הנזק נובע מרשלנות מצד הצוות הרפואי.
המערערת טענה כי בנסיבות העניין מתקיימים תנאי סעיף 41 לפקודת הנזיקין וביקשה להעביר את נטל ההוכחה כי לא הייתה רשלנות אל כתפי הרופאים.
בית המשפט הדגיש כי מדובר במקרה מוזר המעורר תמיהות, וכי העובדה שהמערערת סבלה מדליפה מהירה ועוצמתית מתאימה לנסיבות של התפרקות מוחלטת של ההשקה, אך בסופו של דבר קבע כי התנאי השלישי לפיו אירוע הנזק מתיישב יותר עם המסקנה של רשלנות מצד הנתבעים מאשר עם המסקנה כי לא הייתה רשלנות מצידם, ודחה את התביעה.
התובעת הגישה ערעור לבית המשפט העליון על החלטת בית המשפט המחוזי לדחות את התביעה.
בית המשפט העליון הפך את החלטתו של בית המשפט המחוזי, וקיבל את תביעת התובעת, תוך שהוא קובע כי בנסיבות העניין מתקיימים כל התנאים הדרושים להחלת הכלל של הדבר מדבר בעדו.
בית המשפט ציין כי אמנם בהתאם לחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט דליפת תוכן המעי עלולה להתרחש הן עקב טכניקה כירורגית לקויה, והן עקב סיבות שאנן תלויות ברופאים, המהוות חלק מסיכוני הניתוח אולם בשל חריגותו ומוזרותו של המקרה, מתיישבים יותר עם המסקנה של רשלנות מצד הרופאים מאשר עם המסקנה כי לא הייתה רשלנות מצידם.
ראשית, הדלף במקרה זה היה מיידי וגרם לתוצאות קשות תוך פרק זמן קצר, ואילו המומחים הרפואיים שהעידו בתיק הסכימו כי אירוע של דלף מהחיבור מתרחש כחמישה עד שבעה ימים לאחר ביצוע הניתוח, וכי אירוע של דלף באותו היום.
שנית, הרישומים הרפואיים המתעדים את הממצאים שנתגלו בניתוח השני מלמדים כי לעיני הרופאים-המנתחים התגלה חיבור ללא דופי, ללא כל נקב בעוד שהמומחה מטעם בית המשפט הסביר כי בדר"כ אם יש דלף מהחיבור והחולה מנותחת בגלל הדלף, צריך למצוא את הדלף, וכי קשה מאוד להסביר כיצד הרופאים לא ראו את הדלף.
שלישית, המומחה מטעם בית המשפט ציין כי האמור בתצהירו של המנתח לפיו בבדיקת התובעת דרך פי הטבעת נצפתה דליפה מכיוון הבטן דרך התפרים לכיוון המעי, הינו מוזר ואינו עולה בקנה אחד עם המוכר לו מניסיונו רב השנים ככירורג.
רביעית, לאחר הדליפה המיידית והמסיבית, מסכנת החיים, לא נעשה במהלך הניתוח השני, לדברי הרופאים-המנתחים, כל תיקון בקו ההשקה. בפועל לא נעשה כל טיפול במקור הדלף.
בית המשפט קבע כי לא נמצאה תשובה מספקת לתמיהות שצוינו לעיל:
"ככל שבחנתי את טענות הצדדים ואת העדויות שבאו לפני בית המשפט המחוזי, לא מצאתי תשובה מספקת לתמיהות הללו. כאמור, קיים סיכון טבוע של דליפה מאזור החיבור לאחר ניתוח מהסוג הנדון. סיכון כזה יכול להתממש גם אם הרופאים-המנתחים פועלים לפי מיטב מומחיותם.
כמו-כן, במישור הכללי נכונה טענת המשיבה כי כל חולה עלול להגיב אחרת לפרוצדורה ניתוחית. אולם לא ניתן לטשטש באמירה מסוג זה את חוקי המדע וההיגיון, ואם היה דלף – לא כל שכן דלף רציני שפורץ בסמוך לסיום הניתוח, דלף בלתי-רגיל שכל הטוען לו ייקרא "משוגע", כלשונו של מומחה בית המשפט – חייב להיות מקור שדרכו עבר הנוזל העכור מן המעי לחלל הבטן...בנסיבות אלה אין מנוס מן המסקנה הלכאורית-הכללית, המתייחסת לסוג זה של אירועי-נזק, כי עצם התרחשותו של דלף מאסיבי ומהיר, בסמוך לאחר ניתוח בשיטת Altmeir, מעיד על כשל כלשהו בניתוח..., דלף הנובע מבעיה באזור ההשקה שעלולה לקרות מפעם לפעם גם אם הרופא נוקט בזהירות סבירה, אינו מתאים לסוג האירוע הנדון.
דלף כזה "מתנהג" אחרת. הדלף בענייננו מתיישב יותר, ואולי אף מתיישב רק, עם קרע חמור, שארע במהלך הניתוח, בין שנצפה לאחר מכן ובין שלא. לא מצאנו תמיכה ראויה לסברה כי גם דלף מסיבי, שמתחיל כמעט מיד לאחר תום הניתוח ויוצר זיהום חמור ומסכן חיים, הוא חלק מהסיכון הרגיל של ניתוח המבוצע לפי מיטב כללי הזהירות והמיומנות. נראה כי דווקא המסקנה ההפוכה היא זו שמתבקשת מן הראיות שבאו במשפט ומן ההיגיון. מכאן – הנחת ההתרשלות המכוננת את התנאי השלישי להתקיימותו של סעיף 41, במקרה שלפנינו.
בית המשפט קבע כי הרופאים לא ידעו לספק הסבר המניח את הדעת באשר לאופן דליפת תוכן המעי זמן קצר כל כך לאחר ביצוע הניתוח ולפיכך לא נסתרה חזקת הרשלנות הרפואית מצידם.
לאור האמור לעיל, קבע בית המשפט כי הנתבעים חייבים לפצות את המערערת בגין כל נזקיה.
עודכן ב: 20/01/2013
.jpg)
.jpg)
