ישנה הלכה פסוקה של ביהמ"ש העליון, בין השאר בפסה"ד בעניין גיל לעדן, שקובעת שעל התביעה לצרף לכתב האישום בעבירות מהירות מופרזת תעודות עובד ציבור המעידות על תקינות המכשיר שמדד את המהירות המופרזת ועל כישוריו של השוטר שהפעיל את המכשיר.

 

התקנות קובעות שתעודות אלו יוצגו רק בשלב ההוכחות במשפט.

 

ההגיון של ההלכה הפסוקה, שנאמר בפסקי דין אלו, הוא שכל האישום בעבירות מהירות מופרזת מתבסס על המדידה במכשיר ואם המכשיר לא תקין אין להעמיד אדם לדין על מדידה שנעשתה במכשיר זה. כנ"ל אם המדידה בוצעה ע"י אדם שלא הוכשר לבצע אותה, או שלא ביצע את מדידת המהירות באופן הנכון.

 

משום מה רשויות התביעה ובתי המשפט לתעבורה מתעלמים מההלכה הפסוקה הזו של בית המשפט העליון. בכך הם פועלים בניגוד להוראת סעיף 20 (ב) של חוק יסוד: השפיטה ולפי הפרופסור המלומד ונשיא ביהמ"ש העליון לשעבר אהרן ברק בספרו "על הפרשנות בשפיטה" שופטים אלו אף עוברים על החוק כיון שהחוק הוא כפי שפורש ע"י ביהמ"ש העליון בהלכה הפסוקה שלו.

 

הגדיל לעשות כב' השופט אברהם טננבוים מביהמ"ש לתעבורה בירושלים שהכחיש את דבר קיומה של הלכה זו, כשהיא צוטטה בפניו במועד הקראת כתב האישום.

 

הלכה זו ביחד עם סעיף 77 של חוק סדר הדין הפלילי, אמורים להביא לזיכוי הנאשם בכל מקרהבו התביעה לא הציגה את תעודות עובד הציבור הללו עם הגשת כתב האישום ועד לשלב הקראת כתב האישום.


עודכן ב: 29/01/2012