מנותח שנפגע מרופא נגוע באיידס - האם קיימת עילת תביעה בנזיקין?

 

בית-החולים איכילוב ובתי-חולים אחרים פירסמו קריאה למנותחים של רופא מנתח – במחלקת ניתוחי לב, אשר אובחן כנגוע בנגיף האיידס, לסור ולבצע בדיקת דם על מנת לבדוק אם נדבקו ממנו במהלך ניתוחם.

 

בעקבות האירוע האמור, אשר אין לו תקדים במדינת ישראל, מתעוררת השאלה:

היה ומנותח שנותח תחת ידיו של המנתח – יימצא כנגוע בנגיף האיידס – האם שמורה לו הזכות לתבוע את הרופא ואת בית-החולים שבו נותח?

 

עפ"י הפירסומים בתיקשורת, נודע למנתח, רק עתה, בעקבות בדיקה שנערך, כי הוא נגוע בנגיף הקטלני, אולם, סביר להניח כי הוא נושא את הנגיף מזה שנים כאשר במהלך כל התקופה הוא ניתח חולים – ללא ידיעתו.

 

עפ"י המידע הסטטיסטי – הסיכון להדבקה של מנותח הינו נדיר ביותר, אולם, הוא קיים, וידועים מספר מקרים דומים שארעו בארה"ב וברחבי העולם.

 

שאלת קיומה של אחריות מצד הרופא ובית החולים, אשר מעסיק אותו, מבוססת על עוולת הרשלנות.

בתי המשפט קבעו כי חובת הזהירות מבוססת על שני נדבכים ראשיים – האחד – "החובה המושגית" והשניה – "החובה הקונקרטית".

החובה "המושגית" – היא כללית יותר ומתייחסת לסוגי "מזיקים"  - "וניזוקים" ולגביה התשובה תהיה חיובית – קיימת חובת זהירות "מושגית" בין רופא ומעסיקיו לבין חולה – מטופל.

החובה "הקונקרטית" – בוחנת את מערכת היחסים הספציפית שבין החולה – המטופל לבין הרופא המסויים.

כאן ישאל את עצמו בית-המשפט אם הסיכון היה צפוי, אם הופרה חובת הזהירות, ואם קיים קשר סיבתי בין הפרת החובה והנזק שנגרם.

  

ראוי להזכיר כי האחריות של רופא לנזקי מטופל אינה מוחלטת, אלא מבוססת על קיומה של רשלנות.

המטופל יטען כי הוא זכאי לכך שיהיה מנותח ע"י רופא נקי מנגיפי מחלות מסוכנות ומדבקות וכי קיימת חובה של המעסיק לשלוח את המנתח לבדיקות רפואיות תקופתיות, כדי לאתר סיכון של הימצאות מחלה מסוכנת אשר מקננת בגופו של הרופא המנתח.

 

הרופא ומעסיקיו עשויים לטעון, כי אין בחוק כל הוראה מחייבת להפנות את הרופא המטפל והמנתח לבדיקות רפואיות כדי לוודא כי אינו נושא חיידקים ו/או נגיפים של מחלות מדבקות ומסוכנות.

יצויין כי עפ"י פקודת-הרופאים רשאי מנהל משרד הבריאות לזמן מבקש רשיון לעסוק ברפואה לבדיקה לפני ועדה רפואית אם יש לו חשש סביר כי הוא סובל מ"מחלה מסכנת", אשר כוללת בתוכה "מחלה אשר עשויה לסכן בריאות החולים שבטיפולו של הרופא". בנוסף, מוסמך מנהל משרד הבריאות לזמן רופא מורשה אם ראה המנהל כי הרופא סובל מ"מחלה מסוכנת".

בית-המשפט עשוי להכריע במקרה זה עפ"י הכלל הידוע של "מדיניות משפטית" כלומר מה היה צריך להעשות כדי למנוע את הסיכון הטמון במנתח אשר נושא בגופו נגיפי מחלה מסוכנת ומדבקת.

היה והרופא ידע על קיום הנגיף בגופו, אין כל ספק כי תוטל אחריות, אף אם מקובל היה על מנתח – נושא נגיף איידס – להמשיך ולעסוק בניתוחים, אולם, אם הרופא לא ידע ולא צריך היה לדעת על כך – תתעורר השאלה במלוא חריפותה.

 

למקרה מן הסוג הנדון אין תקדימים משפטיים, אולם, היה והסוגיה האמורה תעלה לדיון משפטי, יהיה צורך להכריע בשאלה הסבוכה והמורכבת הזאת – במלוא חריפותה.

 

לסיכום – עילת תביעה קיימת למנותח שנפגע מרופא מנתח נגוע באיידס, אולם, סיכויי ההצלחה נראים, לפחות, שקולים.