בימים שבהם ההפגנות הפכו לחלק משגרת חיינו, זאת לצד שנאת אחים ופילוג בעם, ראוי להזכיר למשטרת ישראל אמת משפטית פשוטה: לא כל תקיפה נעשית באגרוף. מי שמצמיד צופר אוויר לאוזנו של אדם ומפעיל אותו שוב ושוב אינו משמיע דעה - הוא מפעיל כוח על גופו. אינני כותב זאת כעורך דין פלילי וכקצין משטרה בכיר בדימוס בלבד, אלא גם כמי שחווה זאת על בשרו.
ב-31 באוקטובר 2023 יצאתי עם בת זוגי מהצגה בתיאטרון הבימה בתל אביב. עם יציאת באי התאטרון מהמבנה, נהרו אליהם קבוצות של כ-15-20 מפגינים, חמושים במגפונים ובצופרי אוויר. מן המגפונים בקעו קריאות "מוות לערבים", דרישות ש"שמאלנים" יעזבו את הארץ, קללות והשפלות. לא עניין אותם מה הדעות הפוליטיות שלנו והניחו כי כולם משתייכים למרכז-שמאל בשל היותם פוקדי תאטרון. על אף שביקשנו שיתרחקו מאיתנו, הם עשו בדיוק את ההפך.
הם נצמדו אלינו, הצמידו את צופרי האוויר אל אוזנינו ממש, ולחצו - פעם, ועוד פעם, ועוד פעם. כל לחיצה הייתה פיצוץ של קול חד ופולח, שנורה ישר אל תוך האוזן מטווח אפס. בה בעת כיוונו אלינו את המגפונים והשמיעו דרכם, בלי הפוגה, שריקות וצלילים צורמים ומוגברים. ניסינו להתרחק - הם רדפו אחרינו והמשיכו. לא הייתה זו מחאה שנקלענו לשוליה; היא כוונה אלינו, אל אוזנינו ואל גופנו. וכשמחינו, השיבו לנו שאנו חיים במדינה דמוקרטית ושעומד להם חופש הביטוי.
שוטרים שהגיעו למקום ראו את הדברים. הם סירבו לעכב מי מהמעורבים בטענה שאין כאן עבירה, הודיעו שנוכל להתלונן בתחנה, ובה בעת הרחיקו בכוח, בניגוד לרצוננו, דווקא אותנו - בזמן שהמפגינים המשיכו להרעיש ולפגוע בנו לנגד עיניהם. קצין בדרגת רב־פקד אמר שאינו מכיר עבירה כזאת ושאינו "ספר חוקים מהלך", ביטל את הסבריי והלך.
חופש להפגין - לא חופש לכפות
הזכות להפגין היא זכות יסוד, אך "ככל זכות אחרת, גם זכות זו - איננה מוחלטת" (בג"ץ 5318/21 עיריית רעננה נ' משטרת ישראל). באותו עניין, שבו נטען לשימוש ב"צופרי-אוויר ('זמבורות') מחרישי-אוזניים", קבע בית המשפט העליון כי "על המשטרה לאכוף את ההגבלות [...] על קהל עדת המפגינים, במובן זה, שאין לאפשר השמעת רעש חזק ובלתי־סביר, לאורך כל שעות היממה". בית המשפט הכיר גם בזכותו של אדם "שיניחו לו לנפשו" ולא להיות "קהל שבוי" למסרי המפגינים (בג״ץ 1983/17 נפתלי נ׳ היועמ״ש; בג״ץ 2481/93 דיין נ׳ וילק). אם רעש המופנה אל רחוב שלם טעון אכיפה, קל וחומר צופר המופנה אל אוזנו של אדם אחד.
סעיף 378 - לא רק אגרוף
סעיף 378 לחוק העונשין מגדיר תקיפה גם כהפעלת כוח על גופו של אדם "במישרין או בעקיפין", לרבות ״הפעלת חום, אור, חשמל, גאז, ריח או כל דבר או חומר אחר, אם הפעילו אותם במידה שיש בה כדי לגרום נזק או אי נוחות". בית המשפט העליון הדגיש לאחרונה כי "מדובר בהגדרה רחבה למדי", וכי המונח "הפעלת כוח" "חל על כל פעולה 'שיש בה כדי לגרום נזק או אי נוחות'"; וכאשר הכוח אינו משרת תכלית עניינית אלא "משמש לפריקת כעס ותסכול" או "נועד להעביר מסר", "די איפוא בכך שהאמצעי הפיזי יהיה מצוי ברף חומרה נמוך יחסית" (ע"פ 3558/24 פלונית נ׳ מדינת ישראל). צופר המוצמד לאוזן אינו משרת שום תכלית של ביטוי; הוא נועד לפגוע ולהבריח.
חבורה אחת, תקיפה אחת
סעיף 382(א) לחוק העונשין קובע כי "נעברה עבירה לפי סעיפים 379 או 380 כשהיו נוכחים שניים או יותר שחברו יחד לביצוע המעשה בידי אחד או אחדים מהם דינו של כל אחד מהם - כפל העונש הקבוע לעבירה". בית המשפט העליון פירש את אותו ביטוי עצמו, כפי שהוא מופיע בעבירת החבלה החמורה, כביצוע בצוותא, וקבע כי אין צורך בתכנון מוקדם: די בשותפות שנוצרה באופן ספונטני במקום, לשם מטרה משותפת שבני החבורה מודעים לה. את תכלית ההחמרה הסביר כך: "ביצוע עבירת אלימות בחבורה מגדיל את פערי הכוח שבין מבצעי העבירה לבין הקורבן ומגביר את החשש מפני עשיית שפטים בקורבן תוך סיכון רב לשלמות גופו ונפשו" (ע"פ 4693/01 מדינת ישראל נ׳ בביזאיב).
זה בדיוק מה שהתרחש בפתח הבימה. לא אדם אחד שאיבד את עשתונותיו, אלא חבורה שנהרה אל באי התיאטרון, נצמדה אלינו ופעלה כגוף אחד - בצופרים ובמגפונים - ורדפה אחרינו כשניסינו להתרחק. כל אחד מחבריה נושא באחריות למעשה כולו.
לכך גם משמעות מעשית. עונשה של תקיפה סתם הוא שנתיים מאסר; בנסיבות סעיף 382(א) הוא מוכפל לארבע שנים, והעבירה הופכת ל"פשע" - "עבירה שנקבע לה עונש חמור ממאסר לתקופה של שלוש שנים" (סעיף 24 לחוק העונשין). בפשע אין למשטרה אפילו את שיקול הדעת שסעיף 59 לחוק סדר הדין הפלילי מותיר לקצין בכיר להורות שלא לחקור עבירה קלה יותר: משנודע לה על פשע, "הריהי מחויבת לפתוח בחקירת החשדות המונחים לפניה" (בג"ץ 8987/22 התנועה למען איכות השלטון נ׳ הכנסת, חוות דעתו של השופט סולברג).
לשלוח לתחנה את מי שנפגע מול עיני השוטרים
סעיף 59 לחוק סדר הדין הפלילי מורה כי "נודע למשטרה על ביצוע עבירה, אם על פי תלונה ואם בכל דרך אחרת, תפתח בחקירה". עיניו של שוטר הרואה עבירה מתבצעת הן "דרך אחרת" מובהקת. בית המשפט העליון קבע כי "המשטרה אמונה על שמירת ביטחונם הגופני והרכושי של תושבי המדינה. עליה לאכוף את שלטון החוק", וכי "המשטרה אינה רשאית להתעלם כליל מתלונה", והחלטה שלא לחקור "צריכה להתקבל מתוך שיקול-דעת ולהיות מנומקת" (ע"א 1678/01 מדינת ישראל נ׳ וייס). "אינני מכיר עבירה כזאת" אינו שיקול דעת אלא טעות משפטית; ומחדל כזה כבר הוכר בפסיקה כעילה לחיוב המדינה ברשלנות.
השוטרים עמדו מול עבירה מתמשכת: כלי התקיפה היו בידי המפגינים, והמפגינים עמדו מולם. סעיף 32 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) מסמיך שוטר לתפוס חפץ "אם יש לו יסוד סביר להניח כי באותו חפץ נעברה, או עומדים לעבור, עבירה", וחוק המעצרים מסמיך אותו לדרוש מחשוד להזדהות ולעכבו. במקום זאת הורחקו הנפגעים - בכוח - ונשלחו לתחנה. תלונה שתוגש שם שעה לאחר מעשה תתאר 15-20 אנשים שאיש לא זיהה וצופרים שאיש לא תפס. מי שמפנה נפגע לתחנה בשעה שהראיות והחשודים עומדים לפניו אינו "מקבל תלונה"; הוא מבטיח מראש שתיסגר. כשזה נעשה בידי שוטרים שראו הכול, אין זו טעות אלא בחירה מכוונת שלא לאכוף.
מחאה רועשת היא חלק מן הדמוקרטיה. צופר המוצמד לאוזנו של אדם, שוב ושוב, בזמן שהוא מנסה להימלט, הוא כלי תקיפה. המשטרה נדרשת להגן על הזכות להפגין, ובאותה נחישות להגן על מי שהמפגינים בחרו לפגוע בו - כאן ועכשיו, ולא בתחנה.
(1).jpg)
