ניצול כוח מכני כאשר תאונה נגרמה בעקבות מנוף על משאית

במקרה זה, הוגש ערעור על החלטתו של בית משפט קמא בדבר חבות המערערת בפיצוי הנתבעים בשל תאונת דרכים שאירעה. לפי עובדות המקרה, הוגשה לבית משפט קמא תביעה לפיצויים על ידי עזבונו ויורשיו של המנוח, אשר מצא את מותו במהלך עבודתו. המנוח עבד כמנהל עבודה אצל חברה שעסקה בביצוע עבודות פיתוח בבית ספר באחת מערי הארץ.

רקע

החברה הזמינה חומרי ריצוף שהובלו לאתר על ידי משאית. על המשאית הותקן מנוף ובקצהו הורכב מתקן הרמה קבוע לנשיאת משטחי ריצוף. משהגיעה המשאית לאתר העבודה, המנוח ביקש מהנהג לעשות שימוש במנוף ולהעביר מבנה נייד ששימש את שומר המקום. המבנה היה עשוי בטון. לצורך ההעברה, פועלים מטעם המעבידה חיברו למבנה מוטות פלדה לשם הרמתו. למוטות נקשרה רצועת בד שחוברה למנוף. החגורה נקשרה למתקן ההרמה ונהג המשאית החל להרים את המבנה.

יש לכם שאלה?
פורום תביעת ביטוח
פורום תאונות דרכים | פיצויים לנפגעי תאונות דרכים
פורום תאונת אופנוע | אופניים חשמליים | קורקינט חשמלי

 

ניסיון ההרמה הראשון נכשל. אחריו נעשה ניסיון נוסף, ובמהלכו, כאשר המבנה היה בגובה של כ-1 מטר, הוא התהפך ונפל על המנוח. נפילת המבנה הובילה לפציעת המנוח באופן קשה. הוא הובהל לבית החולים וכעבור זמן מה נפטר. המערערות ביטחו את השימוש ברכב במועד התאונה.

בית משפט קמא קבע שהאירוע הנדון נפל לגדר הגדרת "תאונת דרכים". נקבע שייעודו של המנוף היה, בין היתר, העמסה עצמית. על כן, העמסת המבנה על המנוף נפלה לגדר ההגדרה. בעקבות החלטה זו, הצדדים טענו בנושא שיעור הפיצויים והמערערות חויבו לשלם לעיזבון פיצוי בסך של 150,000 ₪.

טיעוני הצדדים

המערערות טענו שבעת האירוע נשוא התביעה, נעשה שימוש שחרג מהיעוד המקורי של הרכב, ולכן המקרה לא נפל בגדר הגדרת "תאונת דרכים". לטענתן, על מנת ללמוד מה היה ייעודו של הרכב, היה צריך לפנות למסמכי רישום הרכב. על פי המסמכים, המנוף שהותקן על המשאית נועד לשרת את ייעודה של המשאית כולה. כלומר, ייעוד תעבורתי. כל שימוש ברכב ובמנוף לייעוד אחר פרט להעמסה או פריקת סחורה, חרג מהייעוד המקורי של הרכב.

היות ובמקרה דנן, המנוף שימש להעברת מטען ממקום אחד לאחר, ללא קשר להובלתו במשאית, השימוש לא היה תעבורתי וחרג מייעוד המשאית. לחלופין, נטען שהמשאית נועדה לשמש רק עבור הובלת משטחי אבן. על כן, שימוש במנוף להובלת פריטים אחרים, חרג מהייעוד המקורי ולכן לא נפל לגדר הגדרת "תאונת דרכים".

המערערות הוסיפו שלא התקיים קשר סיבתי בין השימוש במנוף לתאונה. לדידן, לא היה די בכך שהכוח המכני של הרכב היה אחד מגורמי התאונה, אלא הוא היה צריך להיות הגורם הממשי לה. במקרה זה, התאונה התרחשה עקב הקשירה הלקויה של מבנה הבטון למנוף.
מנגד, המשיבים תמכו בפסק דינו של בית משפט קמא. לטענתם, ייעודו הלא תעבורתי של הרכב היה העמסה, פריקה והרמה של משאות על ידי המנוף, גם אם אלו לא נעשו לצורך העמסה ופריקה מהמשאית עצמה. הם הוסיפו שלא הייתה כל חשיבות אם המנוף הרים מטען לצורך העמסתו למשאית או לשם העברתו למקום אחר. כמו כן, נטען שהיה ניתן להרים כל משא ולא רק משטחי אבן. בנוסף, המשיבים טענו שהיה קשר סיבתי בין פעולת ההרמה של המנוף לבין התאונה: כתוצאה מתנועת המנוף נקרעה הרצועה והמבנה נפל על המנוח.

מהו ייעודו של הרכב?

בית המשפט קבע שייעודו של הרכב היה צריך להיבחן על פי מבנהו הרגיל והטבעי, ולא על פי הרשום במרשם כלשהו, או על פי הייעוד שנקבע לו על ידי בעליו. על כן, במקרה דנן, היה מדובר ברכב דו ייעודי. מחד גיסא, המשאית הייתה בעלת ייעוד תעבורתי. מאידך גיסא, היא הייתה בעלת ייעוד לא תעבורתי לעניין השימוש במנוף. עוד נקבע שהייעוד הטבעי והרגיל של מנוף שהותקן על המשאית לא צומצם אך ורק להעמסה ולפריקה של מטען על הרכב עצמו. קרי, ייעודו המקורי של המנוף כלל גם הרמת מטען והזזתו ממקום למקום, גם אם לא יועד להובלה על ידי המשאית.

משכך, האירוע הנדון התרחש בעת שהרכב שימש בייעודו המקורי ולכן נפל לגדר הגדרת "תאונת דרכים". לחלופין, בית המשפט דחה את טענת המערערות בדבר ייעוד המנוף להרמת משטחי אבן ותו לא. נקבע שאמנם הותקן בקצה המנוף חופן הידראולי להרמת משטחי בטון, אך ייעודו של המנוף לא השתנה. יתרה מזאת, השינוי שבוצע בקצה המנוף לשם קשירת המבנה לא שינה את ייעודו המקורי של הרכב. כלומר, היה מדובר בתאונת דרכים כמשמע בחוק.

קיומו של קשר סיבתי

לא זו אף זו, בית המשפט פסק שהיה קיים קשר סיבתי בין האירועים, בניגוד לטענת המערערות. זאת היות והמבנה נפל תוך כדי הרמתו על ידי המנוף. נפילה זו הייתה במתחם הסיכון שנבע מניצול הכוח המכני של המנוף ובשל פעולתו. בסופו של דבר, בית המשפט דחה את הערעור וחייב את המערערות בתשלום הוצאות משפט.