סעיף 378 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 מגדיר במפורש מהי תקיפה. בעבירה זו, די בפזיזות כלפי היסוד הפיזי של העבירה, בכדי לבסס הרשעה.בנוסף, בחוק מצוין כי התקיפה יכולה להיעשות במישרין או בעקיפין, כלומר לא קיימת בחוק חובה שהנאשם יגע במותקף, אלא גם שימוש בחפץ כלשהו שנוגע בגוף המותקף, מהווה תקיפה.
יש לכם שאלה?
לפי כתב האישום במקרה שלפנינו הנאשם זרק מכשיר טלפון סלולארי בעוצמה רבה על עובדת בית חולים, בשעה שהיא הייתה בתפקיד, פגע בעיניה ובלחייה וגרם לנפיחות ניכרת בפניה. סעיף האישום שיוחס לנאשם היה 381(ב) לחוק העונשין - תקיפת עובד ציבור.
הנאשם טען כי הוא לא התכוון לפגוע במתלוננת, וכי הוא זרק את הטלפון בכדי להעבירו לאימו, שעמדה בסמוך לעמדת האחיות.
המתלוננת טענה כי היא ישבה בעמדת האחיות, ושמעה את צעקותיו של הנאשם על כך שאינו מרוצה מהטיפול הרפואי באימו. לדבריה, לאחר מכן, הנאשם היה עצבני, הרים את ידו לגובה והשליך את המכשיר לעברה. לטענתה, המכשיר פגע ראשית בדלפק, ולאחר מכן קפץ לעבר פניה. אחות שהייתה במקום בזמן האירוע העידה כי אימו של הנאשם הביעה את הסכמתה לקבל זריקה נגד בחילות. לטענתה, הנאשם לא היה מוכן שאימו תקבל את הטיפול שהוצע לה, ולכן החל לצעוק על אימו, העיף את המסמכים הרפואיים על הדלפק ולאחר מכן זרק את מכשיר הטלפון לכיוון הדלפק.
עדות נוספת נגבתה מהמאבטח שהיה בתפקיד באותה עת במקום האירוע. המאבטח טען כי הנאשם התכוון לפגוע באחת האחיות כי היא צעקה עליו. בחקירה הנגדית, המאבטח טען כי בטרם השליך את המכשיר, הנאשם אמר לאימו שתתקשר לבת שלה. בנוסף, המאבטח העיד כי לאחר שהנאשם פגע במתלוננת הוא היה בהלם ולא זז.
בעת המעצר הנאשם טען כי הוא היה בלחץ מכיוון שאביו נפטר כתוצאה מטעות שאירעה בבית החולים. בעדותו בבית המשפט, הנאשם אישר כי הוא כעס על אחת האחיות, מאחר והיא לא אפשרה לו להוציא את אימו מבית החולים. בית המשפט מצא סתירות בראיות שהובאו על ידי המאשימה ובעדויות שהתייחסו לאופן זריקת המכשיר. בנוסף, נמצא כי לנאשם לא הייתה כוונה לפגוע באנשי הצוות הרפואי, מכיוון שהוא לא השליך את המכשיר לכיוונם. מסקנת בית המשפט הייתה שהנאשם השליך את המכשיר לעבר הדלפק בעוצמה, מתוך כעס וסערת רגשות כלפי אימו וכלפי האחות ששכנעה אותה להישאר בבית החולים, אך לא מכוונת תחילה לפגוע באחת מהן או במתלוננת.
בית המשפט מרשיע את הנאשם בתקיפת עובד ציבור
בית המשפט בחן את הסעיף שיוחס לנאשם בכתב האישום ומצא כי בעבירת התקיפה, לא הייתה חובה על המאשימה להוכיח כי לנאשם הייתה כוונה לפגוע, ולכן די בכך שהוכח כי הנאשם השליך את המכשיר מתוך כעס, כאשר הוא היה נתון במצב של אדישות ביחס לתוצאות האפשריות של המעשה. לאור זאת, השופטת קבעה כי התקיימו יסודות עבירת התקיפה ונגרמה חבלה של ממש. בנוסף, בית המשפט מצא כי לא ניתן היה להרשיע את הנאשם בעבירה של תקיפת עובד ציבור, מכיוון שבהקשר הזה נדרשה מודעות, ולא רק אדישות לתוצאות המעשה.
