בפרשה שדנה בזיוף כרטיסי אשראי, בית המשפט קבע כי הטלת עונשים מתונים בגין מעשי זיוף, מעודדת עבריינים ללכת בדרך זו, וזאת במקום להרתיעם מלעשות כן. מכיוון שבזיוף טמונים רווחים ומכיוון שהסיכויים להיתפס קלושים, בית המשפט ציין כי יש לשנות את מדיניות הענישה בתחום זה.
יש לכם שאלה?
הנאשמת במקרה שלפנינו הודתה במסגרת הסדר טיעון בעבירות של הסגת גבול, התפרצות, גניבה, והונאה בכרטיס חיוב. על פי האישום הראשון, הנאשמת התפרצה יחד עם אחר לדירתה של המתלוננת וגנבה מהדירה ארנק אשר הכיל תעודת זהות, רישיון נהיגה כסף מזומן וכרטיס אשראי. בנוסף, על פי האישום השני, הנאשמת השתמשה בכרטיס האשראי אשר מצאה בארנק, וקנתה באמצעותו בגדים.
לנאשמת היה עבר פלילי שכלל עבירות סמים, עבירות גניבה ואיומים, התפרצות למקום מגורים, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, שיבוש מהלכי משפט, הונאה בכרטיס חיוב ועוד. בהסדר הטיעון הוסכם כי אם הנאשמת תודה בעבירות שיוחסו לה יוטל עליה עונש מאסר בפועל של 6 חודשים שירוצה בעבודות שירות, ובנוסף מאסר על תנאי וקנס.
תסקיר שירות המבחן
מתסקיר קצינת המבחן בעניינה של הנאשמת עלה כי כאשר הנאשמת הייתה בת שנתיים, היא אומצה על ידי בני זוג והשתלבה במסגרת החינוך המיוחד. בנוסף, עלה כי כאשר הנאשמת הייתה בת 18, היא נישאה למתנדב שהגיע ארצה מארה"ב, ומנישואין אלה נולדה לה בת שגדלה אצל הורי הנאשמת, על רקע קשייה של הנאשמת לטפל בה.
עוד עלה כי לאחר גירושיה, הנאשמת עברה לתל אביב, והחלה להשתמש בסמים, וכי במועד מתן גזר הדין נטען על ידה כי היא אינה משתמשת עוד. בנוסף, הנאשמת אובחנה על ידי פסיכיאטר כסובלת מהפרעת אישיות גבולית. במועד מתן גזר הדין, הנאשמת גרה בדירה שכורה, ועבדה לפרנסתה בעבודות מזדמנות בצד קבלת קצבת נכות על רקע נפשי.
הנאשמת הודתה בהאשמות שייחסה לה התביעה, אך ציינה כי היא לא פרצה לבית המתלוננת, מכיוון שהבית כבר היה פתוח. בנוסף, הנאשמת טענה כי היא קנתה בגדים בכרטיס האשראי של המתלוננת מכיוון שחשה בודדה ומכיוון שהוריה המאמצים לא היו קשובים לצרכיה, והיא רצתה לזכות בתשומת ליבם.
קצין המבחן התרשם כי הנאשמת הייתה צעירה שהתקשתה לתת אמון בזולת ועל כן פקפק ביכולתה לעמוד בגבולות הנוקשים שאפיינו את עבודות השירות. נציגי שירות המבחן הגיעו למסקנה כי הנאשמת לא הייתה ברת שיקום, ולכן הוטל ספק בהצלחת הטיפול הסמכותי של גורמי מקצוע, במערך עבודות השירות.
טענות המדינה וגזר הדין
המאשימה ביקשה לגזור על הנאשמת מאסר בפועל, מאסר על תנאי מרתיע, קנס משמעותי ופיצוי לבעלת כרטיס האשראי הגנוב. כמו כן, התובעת ציינה כי העבירות נשוא כתב האישום נעברו כחודשיים בלבד לאחר שהנאשמת סיימה את צו המבחן האחרון שניתן בעניינה, ועל כן היה על בית המשפט להעדיף את האינטרס הציבורי על פני האינטרס הפרטי של הנאשמת ולמצות עימה את הדין. מנגד, הסנגורית של הנאשמת טענה כי העבירות שאותן הנאשמת ביצעה לא היו במדרג החמור ביותר של עבירות הרכוש וכי עבירות אלה לא הצדיקו מאסר בפועל.
בית המשפט מצא כי מעברה של הנאשמת ניתן היה ללמוד כי העבירות נשוא הדיון לא היו מעשה שהיווה מעידה חד פעמית, אלא המשכו של דפוס התנהגות רצוף ונמשך. על אף זאת, בית המשפט ציין כי בגזירת העונש היה עליו להתחשב גם בנסיבות חייה הקשות של הנאשמת. אולם, נמצא כי הנאשמת היוותה סיכון לסביבתה, וכי לשם הרחקתה מהציבור, היה על בית המשפט למצות עימה את הדין. לכן, גזר הדין כלל מאסר בפועל של 9 חודשים ומאסר על תנאי של 9 חודשים נוספים. יש לציין כי בית המשפט נעתר לבקשתה של הסנגורית לעכב את תחילת ריצוי העונש, אך הורה על עיכוב יציאתה של הנאשמת מהארץ.
