במסגרת הסדר טיעון הודה הנאשם בשני אישומים של עבירות פגיעה בפרטיות ובמעשה מגונה בפומבי. על פי כתב האישום, הנאשם עקב אחר שתי המתלוננות (בארועים נפרדים) ובכך פגע בפרטיותן. כמו כן, מול אחת מן המתלוננות הנאשם הוציא את איבר מינו וביצע מעשה מגונה בעצמו מולה. הצדדים סיכמו במסגרת הסדר הטיעון כי לו תסקיר שירות המבחן יהא חיובי וימליץ על אי הרשעתו, התביעה תסתפק בצו מבחן לתקופה של שלוש שנים. אחרת, הצדדים יהיו חופשיים לטעון בדבר ההרשעה והעונש.
יש לכם שאלה?
כעולה מהתסקירים, הנאשם במקרה דנן היה אדם נורמטיבי וחסר עבר פלילי. כמו כן, שירות המבחן התרשם "כי חל שינוי בעמדתו של הנאשם ביחס לעבירה, והוא גילה הפנמה למידת הפגיעה שנגרמה למתלוננת, ביטא תחושת בושה ואכזבה עצמית מעצם התנהגותו, ואף גילה מודעות למידת ההשלכות של מקרה זה על מערכת היחסים עם אשתו והוריו". לפיכך, שירות המבחן המליץ על שילוב הנאשם בתוכנית לטיפול קבוצתי בעברייני מין, והעריך כי טיפול זה משמעותי עבור הנאשם אשר אף ביטא נכונות להמשיך בו.
עם זאת, שירות המבחן התרשם כי ההליך המשפטי היווה את הגורם העיקרי לאמירותיו ולהתמדתו של הנאשם בתוכנית הטיפול. בנוגע להרשעה, שירות המבחן התקשה לתת המלצה, אם להרשיע או אם לאו, אך כן המליץ להטיל על הנאשם צו מבחן לשנה, אשר במהלכה הנאשם ימשיך ללכת לטיפולים הקבוצתיים.
טענות הצדדים
היות ושירות המבחן בחר שלא להמליץ על אי הרשעת הנאשם, התובעת ביקשה מבית המשפט להרשיעו ולהשית עליו עונש מאסר מותנה, צו מבחן ותשלום פיצוי למתלוננות. הסנגור, לעומת זאת, ביקש לראות בתסקיר כחיובי ולהמנע מהרשעת הנאשם. הרשעה מעין זו, כפי שנטען, עלולה לסכל את ניסיונו של הנאשם להתקבל לעבודה בנמל, עבודה אליה ניסה להתקבל זה זמן רב. כמו כן, הסניגור הפנה לתסקיר המבחן, לפיו "העבירות בוצעו על ידו בתקופה של לחץ רגשי, ומדגיש כי הוא הביע חרטה, התנצל ואף הסכים לפצות את המתלוננות על הנזקים שנגרמו להן".
דיון - האם בית המשפט ימנע מהרשעת הנאשם?
בית המשפט ציין כי הכלל הקבוע בחוק הוא שיש להרשיע כל אדם שנקבע לגביו כי ביצע עבירה. עם זאת, במקרים חריגים ומיוחדים, "בהם מוכרע כי אין יחס סביר בין הנזק הצפוי לנאשם כתוצאה מן ההרשעה לבין חומרתה של העבירה", ניתן שלא להרשיע את הנאשם בהליך. בעניין זה, בית המשפט הדגיש את חומרת העבירות שביצע הנאשם, ובפרט את עבירת המין, וציין כי "העבירות אותן ביצע הנאשם, אף אם אינן במדרג הגבוה של עבירות המין, עדיין הן בעלות חומרה יתרה - הנאשם שלף את איבר מינו ואונן לנגד עיניה של אחת המתלוננות, ועקב אחריה ואחרי המתלוננת השניה. הימנעות מהרשעה עלולה לשגר מסר סלחני שיהיה בו כדי לעודד התנהגות כזו במקום להרתיע מפניה, כאשר האינטרס הציבורי דורש כי גם במקרים כגון אלו, יודגש המסר לפיו גבר אינו רשאי לספק את יצריו בפומבי ולפגוע ברגשותיה ובזכותה של אישה לפרטיות בגופה". בעניין זה, ובהתייחסות לחומרת העבירות, בית המשפט הכריע כי "במאזן הכולל, אין לומר שקיים יחס בלתי סביר בין ההרשעה לבין הנזק העלול להיגרם לנאשם".
בנוגע להסכם הצדדים הנוגע לתסקיר, בית המשפט ציין כי "תסקיר חיובי ילמד בראש ובראשונה על נטילת אחריות וחזרה בתשובה, באופן הנותן מקום לתקווה כי הנאשם לא יחזור לסורו. עוד ילמד תסקיר חיובי על מודעות לטיב העבירה והאיסור שבצדה, ובדרך כלל גם על נכונות לטיפול או לפיקוח מסוג כלשהו". במקרה זה התסקיר לא היה חד משמעי, והנאשם אף תחילה לא לקח אחריות על המעשים שביצע. מעבר לכך, שירות המבחן אכן לא המליץ דה פקטו על אי הרשעת הנאשם. לפיכך, התביעה הייתה רשאית לבקש את הרשעת הנאשם.
לאור האמור, בית המשפט החליט להרשיע את הנאשם והשית עליו מאסר מותנה של 6 חודשים, בשילוב צו מבחן לתקופה של 12 חודשים ופיצויים למתלוננות על סך 5,000 שקלים בסה"כ.