יורם מרציאנו - היפוך נטל הראיה בתביעות לשון הרע, אימתי?

הכלל הנהוג של "המוציא מחברו עליו הראיה" משמעו כי הנטל להוכחת עילת תביעה מוטל על התובע. במידה ובסוף המשפט כפות המאוזניים בין הצדדים נשארות שוות, הרי שהתביעה תידחה. הנטל להוכחה מוביל גם לנטל הבאת הראיות. על מנת שתובע יוכיח את עילת תביעתו, יהיה עליו להביא את ראיותיו. לאחר הבאת הראיות בידי התובע, הנתבע רשאי אף הוא להביא ראיות מטעמו. לפעמים, הדין מכיר במצבים בהם ניתן להפוך את סדר הבאת הראיות. כפי שנראה להלן, מקרים אלו חריגים ובתי המשפט לא ימהרו להיעתר לבקשות מסוג זה.

במקרה זה, התובע ביקש על פי חוק לשון הרע, להפוך את סדר הבאת הראיות. כלומר, בקשתו הייתה כי הנתבעים יהיו אלה אשר יאלצו להגיש את תצהיריהם קודם, והוא יוכל להשיב לתצהירים הללו. התובע טען כי לפי כתב ההגנה שהגישו הנתבעים, הם בעצם הודו בעילת התביעה אבל טענו טענות הגנה. התובע טען כי טענתם זו של הנתבעים היתה "הודאה והדחה". אי לכך, טען האחרון, תוצאת טענה זו הייתה חייבת להביא להיפוך בסדר הבאת הראיות.

התובע הסתמך על דבריו של המומחה לדיני לשון הרע א' שנהר אשר כתב - "כאשר נתבע מעלה בכתב הגנתו טענה של הודאה והדחה – היינו: כאשר הוא מודה בכל הטענות המקימות את עילת התביעה ומתגונן בטענה כלשהי – עובר נטל הבאת הראיות אל הנתבע והוא שצריך לפתוח בהבאת הראיות".

מן הכלל אל הפרט

המשיבים, מבחינתם, טענו כי לא היה בנסיבות העניין מקום להפוך את סדר הבאת הראיות. לטענתם, עצם העובדה שהתובע צירף את הפרסום שנעשה לכתב התביעה, לא אמר עדיין שהוא הוכיח את עילת התביעה. דהיינו, המשיבים טענו כי המבקש לא הוכיח שהביטויים המדוברים עלו כדי פרסום של לשון הרע, ולכן לא ניתן לומר כי הוא הוכיח את עילת תביעתו באופן כזה אשר חייב אותם להתחיל ולהציג ראיותיהם.

החלטת בית המשפט

הכלל הרגיל בדיני הראיות הינו ש"המוציא מחברו עליו הראיה". חוק לשון הרע אינו מציין סטייה מכלל ידוע זה. בית המשפט ציין כי "כאשר נתבעים מודים בפרסום עצמו, אין זה אומר שהם הודו בכך שהפרסום מהווה לשון הרע לכשעצמו. יתר על כן, התובע צריך לציין את הביטוי המדויק שמהווה לשון הרע. במקרה זה, התובע צירף את כל הפרסום ולא הדגיש את החלקים הרלוונטיים".

מכתב ההגנה של הנתבעים עלה כי הם טענו שטענותיו של התובע לגבי לשון הרע היו פרי פרשנותו בלבד. דהיינו, לטענת הנתבעים הדברים לא עלו מהכתוב במשתמע. בית המשפט ציין כי מכאן ניתן להסיק כי הנתבעים לא הודו כי הביטוי הינו פוגע, אלא הם טענו כי התובע צריך להוכיח את לשון הרע ש"עלתה לטענתו באופן משתמע מהפרסום". במקרה זה, נקבע כי לא היה די בעצם הכללת הפרסום אלא התובע היה חייב להוכיח מדוע השתמע מהטקסט לשון הרע בעניינו.

בית המשפט ציין כי גם אם הפרסומים עצמם לא הוכחשו, וגם אם היה ניתן להניח שיש בהם משום לשון הרע, כאשר התובע העלה בכתב התביעה טענה שהפרסום נעשה בחוסר תום לב, היה עליו הנטל להוכיח כי אכן הפרסום נעשה שלא בתום לב. במקרה זה, התובע אף טען בכתב תביעתו לעילת הרשלנות. "בוודאי ובוודאי שבמקרה זה הנטל להוכחת עילת התביעה מוטל עליו. זכותו המוקנית של הנתבע להתגונן מעוגנת גם בסדר הבאת הראיות. היפוך הסדר יעשה רק במקרים חריגים כאשר התובע ישכנע שיש בכך טעם מהותי", קבע השופט.

לסיכום,

במקרה הנוכחי, בית המשפט קבע כי היפוך סדר הבאת הראיות היה עלול לפגוע בנתבע באופן בלתי מידתי. היפוך זה היה עלול לגרום לנתבעים להציג את ראיותיהם בטרם התובע הציג את עילת תביעתו. היות ומדובר בתביעה נזיקית, בית המשפט קבע כי הנטל להוכחת התביעה הוטל על התובע ושינוי בסדר הבאת הראיות חייב טעם של ממש. עם זאת, טעם כאמור לא התקיים במקרה דנן.