לאחר הגשת כתב אישום פלילי כנגד אדם, וטרם הרשעתו בדין, המאשימה יכולה לבקש את מעצרו של האחרון עד תום ההליכים. כלומר, מעצר החשוד עד לאחר סיום המשפט הפלילי ומתן הכרעת הדין. דוגמא לבקשה זו ניתן לראות בפסק הדין דנא.
יש לכם שאלה?
במקרה דנן, הוגשה לבית המשפט בקשה למעצר עד תום ההליכים של המשיב, שהיה חשוד בביצוע עבירות אונס, איומים וחבלה חמורה. על פי הנטען בבקשה, המשיב תקף את המתלוננת ביום 06.09.07, בעת שחזרה לביתה מבית חברתה. נטען כי הייתה זו שעת לילה מאוחרת והמשיב לפת את פי המתלוננת, צעק עליה שתשמור על השקט ואיים על חייה. לאחר מכן, הוא הפילה על הקרקע וחנק את המתלוננת בשתי ידיו. באותה עת, המתלוננת ניסתה להתנגד לפעולת המשיב בדחיפות וצעקות ואף הצליחה להימלט מאחיזתו והחלה במנוסה. אולם, הלה תפס אותה והפילה על הקרקע. אז, על פי הנטען, המשיב אנס אותה. בעת המאבק והתקיפה, המתלוננת איבדה את הכרתה מספר פעמים. עם זאת, בזכות צעקותיה, הוזעקה משטרה למקום. כאשר כוחות המשטרה הגיעו לזירה, המשיב נמלט והותיר את המתלוננת ערומה וחסרת הכרה.
חומר הראיות עליו התבססה המאשימה בבקשתה למעצר עד תום ההליכים היה מורכב ברובו מעדות המתלוננת וממסדר הזיהוי בו זיהתה את המשיב כתוקפה. בנוסף, עדויות השכנים ששמעו את הצעקות שימשו גם הן כראיות, ממצאי מעבדה שונים וגרסת המשיב.
מנגד, בא כוחו של המשיב טען שלמאשימה לא היו בנמצא די ראיות על מנת לבסס את הרשעת הראשון בעבירות שיוחסו לו. לחלופין, נטען כי גם אם היו די ראיות בנמצא, לא היה בכוחן על מנת להצדיק את מעצר המשיב עד תום ההליכים. לא זו אף זו, הסנגור טען כי "המתלוננת טעתה בזיהוי המשיב כמי שתקף אותה וכי האחרון כלל לא נכח בזירת האירוע". לטענתו, המאשימה לא הייתה יכולה לבסס את התשתית הראייתית על סמך הליך הזיהוי, מאחר שהיה חשש כי המתלוננת הייתה נתונה להשפעת סמים או אלכוהול בעת האירוע. לכן, לא היה מקום להסתמך על זיכרונה.
החלטה - מעצר עד תום ההליכים
על מנת לקבוע האם היה ניתן לעצור את המשיב עד תום ההליכים, היה על השופטת לבחון את התשתית הראייתית, עילת המעצר וחלופת המעצר. ראשית, השופטת פרשה את מכלול העדויות והראיות שהיו בפרשה זו. במרכז התשתית עמדה עדות המתלוננת. השופטת קבעה כי מעדות זו היה ניתן ללמוד על קיומה של עבירת האינוס ולא על "בעילה בהסכמה". בנוסף, המתלוננת זיהתה את המשיב כמי שביצע את מעשי האינוס על סמך מראהו ולבושו. אמנם, הלה לא דייקה באשר לתיאור לבושו של המשיב. עם זאת, השופטת הדגישה כי "לא היה בכך כדי להחליש את עדותה".
יתרה מזאת, השופטת ציינה כי גם אם עדי ראיה נוספים תיארו את לבוש המשיב צורה מעט שונה, לא היה בכך פגם מהותי שירד לשורש תהליך הזיהוי. זאת לאור העובדה שהם חזו באירוע טראומתי אלים וכל אחד מהם "צילם" בזיכרונו את שראה בצורה מעט שונה. עם זאת, כל העדים תיארו את תוקף המתלוננת כלבוש בצבעי שחור ולבן. כלומר, השופטת קבעה שהיה מקום לראות במשיב כחשוד במעשים לאור העדויות. בנוסף, הרי שבמסדר הזיהוי שנערך בצורה תקינה, המתלוננת זיהתה את המשיב כמי שתקף אותה. לדעת השופטת, די היה בראייה זו כדי לבסס את קיומה של התשתית העובדתית להרשעת המשיב.
בהקשר זה, השופטת דחתה את טענות בא כוחו של המשיב בעניין השפעתה אלכוהול או סמים על עדות המתלוננת. בפסק הדין נקבע כי לו המתלוננת הייתה שיכורה כלוט, היא לא הייתה מנסה להימלט מהמקום ומתוקפה. מאחר שבפועל המתלוננת ניסתה להימלט וצעקה לעזרה, היה ניתן להסיק שהיא לא הייתה שיכורה או תחת השפעת סמים (באופן שהיה יכול למנוע ממנה לזהותא תוקפה). לפיכך, השופטת קבעה כי במקרה זה הייתה קיימת תשתית ראייתית להרשעת המשיב בעבירות שיוחסו לו. התנאי השני אותו השופטת נדרשה לבחון היה קיומה של עילת מעצר. באשר לעניין זה, השופטת קבעה שלאור מעשיו החמורים של האחרון, לא הייתה מחלוקת על קיומה של עילת מעצר.
לבסוף, השופטת בחנה את חלופת המעצר. בעניין זה, הוגש לבית המשפט תסקיר מטעם שירות המבחן בו הומלץ על מעצר בית בפיקוח הורי המשיב בשילוב עם איזוק אלקטורני. אולם, השופטת קבעה כי לאור מעשיו הקשים של המשיב והמסוכנות שנשקפה ממנו, לא היה במעצר הבית על מנת להוות חלופת מעצר הולמת. כלומר, השופטת חששה מכך שמעצר הבית בפיקוח הורי המשיב לא יכול היה לאיין את המסוכנות שנשקפה מהאחרון. לכן, בסופו של יום, השופטת הורתה על מעצר המשיב עד תום ההליכים, כבקשת המאשימה.
