תביעה כספית לפי חוק כרטיסי חיוב

כאשר מתבצע תשלום באמצעות כרטיס אשראי, בעל הכרטיס נדרש לאשר את חיובו. לחלופין, באפשרותו לטעון שהוא לא ביצע את העסקה ולבקש מחברת האשראי שלא לחייבו בגינה אולם עליו להוכיח טענה זו. דוגמא לבקשה מעין זו ניתן לראות בפסק הדין דנא.

יש לכם שאלה?
פורום גביית חובות
פורום התנגדות לביצוע שטר - התנגדות בהוצאה לפועל
פורום תביעות בנקים

 

במקרה זה, בית המשפט דן בתביעה שבמרכזה עמדה עסקה במסמך חסר. התובעת הייתה חברה בע"מ. נטען שביום ה-14.11.2002, בוצעה עסקה בה התובעת חויבה בסך של 8,666 דולר. העסקה בוצעה על ידי מנהלת החשבונות של התובעת, או מי מטעמה. 13 חודשים לאחר שחויבה התובעת בסכום זה, היא השיגה על כך. הבנק הנתבע פעל לחיוב החשבון במסגרת הרשאה לניהול כרטיסי אשראי. התובעת טענה שהעסקה מעולם לא בוצעה וביקשה מהנתבע להשיב לה את סכום החיוב.

עסקה במסמך חסר

השופט ציין שהעסקה נשוא כתב התביעה היוותה דוגמא לעסקה במסמך חסר. זאת היות שלא הובאו אסמכתאות אודות העסקה נשוא החיוב ולא הובאה עדות ישירה לגבי אופן ניהול חשבון החברה התובעת.

מטעם התובעת העיד מנהלה של החברה. הוא סיפר על הנהלים בחברה ועל דרך ניהול חשבונותיה. עם זאת, למנהל לא הייתה ידיעה אישית על דרך המעקב אודות תנועות החשבון. מאחר ומנהלת החשבונות של החברה נפטרה טרם עריכת המשפט, לא היה ניתן להביא את עדותה. למעשה, החיוב התגלה רק לאחר פטירתה. כמו כן, היה קיים פער של 13 חודשים בין ביצוע העסקה וההשגות בגינה. משכך, השופט חשד שמא בוצעה עסקה זו על ידי מנהל החשבונות או מי מטעמה.

מנגד, עדה מטעם הנתבע העידה שהייתה קיימת תקופה של 120 יום בין יום עריכת החיוב ובין יום חיוב החשבון. בתקופה זו ניתן היה להעלות טענות כנגד החיוב ולהביא לזיכוי החשבון. לאחר חלוף התקופה, לא ניתן היה להחזיר את הגלגל אחורה, בהתאם לתנאי ההתקשרות החוזית בין הצדדים.

המסגרת הנורמטיבית

השופט הדגיש שהמסגרת הנורמטיבית של הדיון הייתה בחוק כרטיסי חיוב, התשמ"ד – 1996. בסעיפי החוק קיימת מגבלה של מסירת הודעה ללקוח בגין חיובו, תוך 30 יום. התובעת טענה שלא ידעה על החיוב עד קבלת דף החשבון שהגיע לידיה באיחור.

במקרה דנן היה מדובר בעסקת מסמך חסר. הוראות החוק קובעות שהלקוח ישלם את תמורתה של עסקה זו, אלא אם כן הודיע על התנגדותו למנפיק תוך 30 יום מיום שנמסרה ההודעה על החיוב. במקרה זה, חלף הזמן שנקבע בחוק להביע הסתייגות מהעסקה. לא זו אף זו, מנהל החברה לא הצליח להציג הסבר שהניח את דעתו של השופט באשר לשיהוי בהגשת ההשגה בפני הנתבעת.

לבסוף, השופט קבע שהתביעה התבססה על הנחות יסוד שלא הוכחו – התובעת השליכה את האחריות על מנהלת החשבונות המנוחה. אולם, בשל מגבלות דיני הראיות לא היה ביכולת בית המשפט לקבוע עובדות בדבר טענות אלו. משכך, ובהיעדר השגה בתקופה סבירה, קמה חזקה על קיום החוב. השופט ציין שגם מצד הנתבעים לא היו אסמכתאות לקיום החוב למעט עצם החיוב.

אולם, הסכם התקשורת בין הצדדים קבע שאם בתום 30 ימים לא תתקבלנה הערות על דף הריכוזים, שתיקת החברה תתפרש כהודאה בנכונותו. הסכם זה, בצירוף החזקה שלא נסתרה על ידי התובעת היוו ראיות לקיום טענות הנתבעים ושימשו בסיס לדחיית התביעה.