לכאורה, כאשר אדם מבצע עבירה, בסופו של יום הוא יעמוד לדין וישלם את חובו לחברה. עם זאת, מן המפורסמות היא שלא כל עבריין עומד לדין, ולא כל מי שעבר על החוק אכן נותן את הדין על מעשיו. במקרים מסוימים מספר העבירות הרב אינו מאפשר את הענשת כל מבצעיהן. במקרים אחרים, העניין לציבור משתנה בין מעשה למעשה או שהתשתית הראייתית שונה בין מקרה למקרה. התוצאה של הנסיבות דנן היא אכיפה חלקית, זהו מצב תמידי וקבוע בכל מדינת חוק.
יש לך שאלה?
במקביל, קיימת תופעה מעט דומה המכונה אכיפה סלקטיבית. נשאלת השאלה, מה מפריד בין אכיפה חלקית לבין אכיפה סלקטיבית או בררנית? התשובה לכך תהיה, במרבית המקרים, שיקולי התביעה האם להעמיד לדין אם לאו. במלים אחרות, אכיפה תחשב לסלקטיבית ופסולה באם התביעה הפלתה בין דומים לשם השגת מטרה פסולה, על יסוד שיקול זר או מתיך שרירות גרידא.
דוגמאות מובהקות לכך הן מקרים של אכיפת חוק על אלמוני, בעוד שפלמוני ביצע מעשים דומים ונמלט מאימת הדין, וכל זאת בשל מוצאו, מינו, דתו וכדומה של אלמוני. דוגמה נוספת היא איבה אישית בין רשויות התביעה לבין הנאשם, כאשר מעורבים נוספים במעשה לא הואשמו. באם אחד מן השיקולים דנן היה שיקול מהותי בהחלטה להעמיד לדין, הרי שמדובר באכיפה סלקטיבית פסולה שדינה להפסל מכוחה של ההגנה מן הצדק.
תיאור המקרה
להלן פרשה אשר במסגרתה נדונה טענה של הנאשם בנוגע לאכיפה סלקטיבית כנגדו. הפרשה החלה בעת שבכיר ברשות המסים מסר מידע אישי על נישומים לידי אדם אחר ולידי עורך דין נוסף. התביעה החליטה להעמיד לדין את הבכיר, אך מקבל המידע לא הועמד לדין ואילו עורך הדין טופל בדין משמעתי בלבד.
אכיפה בררנית
בית המשפט בחן את נסיבות המקרה והחליט לדחות את הטענה. ראשית, הובהר כי היה צורך לבחון את שיקולי התביעה – האם היו אלה שיקולים עניינים ורלוונטיים או שמא שיקולים זרים או שרירות לב. לגבי האבחנה בין הנאשם לבין עורך הדין ומקבל המידע, בית המשפט מצא כי שיקולי התביעה היו ענייניים – נטען כי התקיימו הבדלים הן בחומר הראיות בעניינם של החשודים השונים, והן בחומרת המעשים, בהינתן שמדובר בעובד ציבור אל מול אזרחים מן השורה. לאור זאת, בית המשפט קבע כי שיקולי התביעה לא חרגו ממתחם הסבירות ובוצעו בתום לב. לפיכך, הטענה לאכיפה בררניתסלקטיבית נדחתה.
בנוסף, בית המשפט קבע שבשלב בו הדיון היה מצוי בעת ההיא, לא ניתן היה להעריך האם אכן כמות הראיות כנגד הנאשם הייתה רבה ומהותית יותר, אך ניתן היה להסכים כי חומרת מעשיו כעובד ציבור הייתה גדולה עשרות מונים מחומרת מעשיהם של חבריו לדבר העבירה. לאור כל זאת, שיקולי התביעה סווגו בידי בית המשפט כסבירים, ועל כן הטענה לאכיפה בררנית נדחתה.
.JPG)
