למושג "ידועים בציבור" יש אומנם הגדרה, אולם הגדרה זו הינה גמישה והשאלה מתי בני זוג הם ידועים בציבור מתעוררת בבתי המשפט כל פעם מחדש. במקרה שיוצג להלן, זוג שאומנם חי כידוע בציבור תקופה מסוימת, נפרד וחזר לתקופה קצרה נוספת, לא הוכר כידוע בציבור בפרק ב' של יחסיו.
יש לכם שאלה?
התובע במקרה זה היה גבר נשוי, והנתבעת - אישה גרושה. שני הצדדים היו בני זוג בין השנים 1991 עד ינואר 1999. כאשר הצדדים נפרדו הם ערכו "הסכם פרידה". במסגרת הסכם זה הוסכם כי התובע יקבל מהנתבעת 20,000 ₪ ולאחר קבלת תשלום זה, לא יהיו לו כל טענות או עילת תביעה שנבעה מתקופת חייהם המשותפים.
לטענתו של התובע, כעשרה חודשים לאחר הפרידה הראשונה הצדדים חזרו להיות יחד. הנתבעת מנגד טענה כי הקשר שהתחדש בין הצדדים לא חרג מקשר חברי, ובכל מקרה בתקופה השנייה לא נוצרה כוונת שיתוף בנכסים. לאחר כשנה וחצי נוספת נפרדו הצדדים. הצדדים אף ניהלו מעין הליך בוררות לגבי התקופה השניה, והבורר פסק כי כל מה שניתן מצד אחד לשני היה "מתנה ללא אפשרות חזרה".
המחלוקת בין הצדדים
התובע טען כי הוא וזוגתו היו, גם בתקופה השנייה, ידועים בציבור, ולכן חלה עליהם הלכת השיתוף. כתוצאה מכך, התובע ביקש מחצית מהמצוי בחשבונות הבנק של הנתבעת, ואת השתתפותה במחצית מחובותיו. בית המשפט ציין כי גם אם היה נקבע בסופו של דבר כי בני הזוג היו ידועים בציבור בתקופה הרלוונטית, הדבר לא היה יכול להבטיח שלתובע יש זכויות כספיות בחשבונות הבנק המדוברים. בעניין זה, הודגש כי התובע היה צריך להוכיח גם "כוונת שיתוף".
הגדרת מושג ה"ידועים בציבור"
המצב המשפטי של "ידועים בציבור" הינו הגדרה שנוצרה בפסיקה ולא מעוגנת בחקיקה. למרות זאת, הפסיקה מתקשה להגדיר מושג זה בצורה ברורה וחד משמעית. מוסכם על כולם כי הרכיבים הנדרשים להתקיימות ההגדרה הינם ניהול חיי משפחה וניהול משק בית משותף. היסוד הראשון הינו חיים אינטימיים (כמו בין בעל לאשתו) אשר מבוססים על יחסי חיבה ואהבה, מסירות ונאמנות. היסוד השני הינו ניהול משק בית משותף מתוך נוחות, כדאיות כלכלית וכפועל יוצא וישיר מהנהוג והמקובל בין בעל ואישה. המבחנים להחלת הקטגוריה הינם מבחנים נסיבתיים שמשתנים ממקרה למקרה. בית המשפט ציין כי לפי דעתו, ההכרה בסטאטוס של ידועים בציבור כאשר אחד מבני הזוג נשוי הינה בעיקר כאשר בן הזוג הנשוי אינו יכול לקבל גט מבן זוגו הקודם.
האם מתקיימים היסודות במקרה זה?
התובע העיד בפני בית המשפט כי אומנם הוא נשוי אבל "פרוד מאשתו", וגר עם אשתו באותה דירה אולם בחדר של בתו. בכתב התביעה התובע טען כי הצדדים לא צברו רכוש משותף משום שהנתבעת לא הייתה מעוניינת בכך, וביקשה כי כל הרכוש ירשם על שם בנה. בית המשפט הסיק מכאן כי התובע עצמו הודה שהצדדים לא רכשו רכוש משותף במהלך התקופה השניה. באשר לניהול משק הבית המשותף, התובע העיד כי הביא מוצרים שונים מפעם לפעם. עם זאת, בית המשפט קבע כי גם דבר זה לא חרג "ממערכת יחסים חברית". "נראה כי גם לפי עדות התובע, הצדדים לא ניהלו חיי משפחה, וזאת משום שהוא היה ישן בדירתה של הנתבעת רק פעם בשבוע", נקבע בפסק הדין. מטעמה של הנתבעת העידו בתה, בנה, אחותה ושכנתה. ילדיה של הנתבעת העידו כי התובע לא היה ישן בבית אמם באופן קבוע. השכנים העידו גם כן כי התובע לא התגורר באופן קבוע בדירתה של התובעת.
הכרעת בית המשפט
בית המשפט הגיע למסקנה כי התובע לא הצליח להוכיח את הנטל שהוטל עליו, ולא השכיל לשכנע כי בתקופה ב' של יחסיו עם זוגתו הם ניהלו חיי משפחה ומשק בית משותף. לסיכום, בית המשפט קבע כי בני הזוג לא היו ידועים בציבור. אי לכך, נקבע כי חזקת השיתוף לא חלה על יחסיהם. התביעה נדחית תוך חיוב התובע בהוצאות הנתבעת בסך 1,500 ₪.
עודכן ב: 16/10/2012
