עבירה 332 לחוק העונשין דנה בסיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה. עבירה זו דורשת יסוד נפשי של כוונה על מנת להרשיע בגין עבירה זו, כאשר העונש המרבי בגין המעבר עליה הוא עשרים שנות מאסר. במקרים בהם התביעה לא יכולה להוכיח את כוונת הנהג, ניתן להאשים אותו בסעיף 338 לחוק העונשין, אשר דן, בין היתר, במעשי פזיזות על הכביש ואינו דורש יסוד נפשי. מה קורה במקרה בו התביעה מאשימה אדם רק בסעיף 332 האמור, והיא אינה מצליחה להוכיח את יסוד הכוונה? האם בית המשפט ירשיע בגין סעיף 338, למרות שהעבירה לא הוספה לכתב האישום במקור? נושא זה נידון בפרשה הבאה.
יש לך שאלות?
פורום תעבורה
פורום פלילי
על פי עובדות כתב האישום, ניידת משטרה סיירה ברובע י"א באשדוד. כאשר הגיעה הניידת אל צומת רחובות, הבחינו שלוש השוטרות שהיו בניידת כי נהג הרכב אשר חלף במקום לא היה חגור בחגורת בטיחות. השוטרות כרזו לנהג הרכב לעצור, אך ההוא לא נשמע להוראות השוטרות ואף החל להאיץ במהירותו ולנסות ולהתחמק מהשוטרות. בסופו של דבר, נהג הרכב עצר את הרכב בחנייה כלשהי באשדוד, הנאשמים יצאו מתוך הרכב והחלו לברוח. לאחר מספר דקות השוטרות הצליחו לעצור את הנאשמים. לאחר חקירת הפרשה, התברר כי לנאשם 2 היה רישיון נהיגה התקף רק בליווי מלווה ולנאשם 1 לא היה רישיון נהיגה כלל. לשני הנאשמים יוחסו שורה של עבירות, וביניהן הפרעה לשוטר במילוי תפקידו וסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה.
האם בית המשפט הרשיע את שני הנערים בעבירות שיוחסו להם?
השאלה הראשונה שבה דן בית המשפט היא מי משני הנערים נהג בכלי הרכב. בית המשפט ציין כי תחילה שני הנאשמים טענו בעת מעצרם כי הנאשם 2 הוא זה שנהג ברכב. עם זאת, לאחר מכן, הנאשם 2 הודה בחקירתו מספר פעמים כי הנאשם 1 הוא זה שנהג בכלי הרכב. בית המשפט מצא הודעות אלו בתחנת המשטרה כמהימנות. כמו כן, נקבע כי הודעות אלו נתן הנאשם 2 מרצונו החופשי, ובכך בית המשפט דחה את גרסת הנאשם 2, לפיה מסר הודעתו עקב הכאתו במהלך החקירה. בנוסף, בית המשפט קיבל את עדות השוטרת כי ראתה את הנאשם 1 נוהג ברכב במהלך האירוע. לאור האמור, בית המשפט קבע כי הנאשם 1 הוא זה אשר נהג בכלי הרכב.
בית המשפט ציין כי " שני הנאשמים הודו בבריחה מפני השוטרים, עת הגיעו עם הרכב לחניית החוף. מעשה הבריחה עצמו, כשהנאשמים מודעים לכך ששוטרים דורשים מהם לעצור, וכשהם מודעים לעבירות שעברו – לפחות לעבירה של נהיגה ללא רשיון ע"י הנאשם 1 ולעבירות של הפרעה לשוטר ועבירות התנועה שנעשו תוך כדי הבריחה – הינו מעשה שנעשה מתוך כוונה להפריע לשוטר במילוי תפקידו או להכשילו בכך". בכך הוכרע כי הנאשים שניהם אשמים בעבירת ההפרעה לשוטר במילוי תפקידו.
לגבי עבירת סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, בית המשפט ציין כי "השוטרת אירנה היא עדת התביעה היחידה המתארת את אופן נהיגת נהג הרכב בזמן המרדף. מהתיאור שמסרה בבית המשפט עולה כי הנהג נסע במהירות שאינה הולמת את תנאי הדרך והיא עצמה נסעה אחריו, בניידת, במהירות המותאמת למהירות בה הוא נסע, כדי לנסות להדביק אותו ולעצרו. היא לא יכלה לומר או להעריך באיזו מהירות מדובר...". בית המשפט קבע כי "התביעה לא הוכיחה, במידה הדרושה, כי היסוד הנפשי של "כוונה לפגוע בנוסע.. או לסכן בטיחותו" התקיים בנאשמים בעת ההתרחשויות האמורות ולכן, גם בשל כך, אין לקבוע כי הנאשמים ביצעו עבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה". לעומת זאת, בית המשפט ציין כי לעבירה לפי סעיף 338 לחוק העונשין מספיקה העובדה כי "בנהיגה הנמהרת טמון פוטנציאל של סיכון חיי אדם או גרימת חבלה", וכי "לא נדרשת כוונה לגרום לתוצאה מסויימת ואין צורך להוכיח שהסבירות שתוצאה כזו תתרחש, גבוהה". בית המשפט עשה שימוש בסעיף 184 לחוק הסדר הדין הפלילי והוסיף עבירה זו לכתב האישום. בעניין זה, בית המשפט ציין כי התלבט אם מבחינת המדיניות הראויה יש להוסיף את סעיף 338 לכתב האישום. עם זאת, נקבע ש"על רקע העובדה כי העובדות הקשורות לאופן נהיגת נהג הרכב, במהלך המרדף, הקובעות לעניין ביצוע עבירה לפי סעיף 338 לחוק, היו רלבנטיות גם לשאלת ביצוע העבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה והן נדונו ונחקרו באופן מפורט, כך שניתנה להגנה האפשרות המלאה להתגונן והיא אף השתמשה בה, ועל רקע העובדה כי הוכח בפני ביצועה של עבירה זו, אני מחליט כי הנאשם 1 - נהג הרכב, ביצע עבירה לפי סעיף 338 לחוק". בית המשפט מצא את הנאשם 2 כמבצע בצוותא לעבירה זו, והרשיע גם אותו.
יש לציין כי בית המשפט הרשיע את הנאשמים בעבירות נוספות. בסיומו של הפסק, הנאשם 1 הורשע במעשי פזיזות ורשלנות, בהפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, בנהיגה ללא רשיון נהיגה ובנהיגה ללא ביטוח. את הנאשם 2 הרשיע בית המשפט בעבירת מעשי פזיזות ורשלנות, בעבירת הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, בעבירת שימוש ברכב ללא רשות ובעבירת נהיגה ללא מלווה (נהג ברכב באותו היום אך לא באותו האירוע).
.JPG)
