בית המשפט לענייני משפחה הכריע בעניינם של בני זוג אשר היו מסוכסכים לאורך שנים, ופגעו בשל כך בבתם הקטינה. לאחר שמיעת מסכת העדויות וחוות הדעת השונות בעניינם של ההורים, השופטת העניקה את המשמורת לאבי הקטינה. זאת בהתבסס על התנהגותו וניסיונו לדאוג לצרכי הילדה, לעומת התנהלות האם אשר לא שמה את טובת הקטינה בראש מעינה. עם זאת, השופטת חייבה את האב במזונות אישה.
יש לכם שאלה?
במקרה זה, הוגשה לבית המשפט לענייני משפחה תביעת משמורת ומזונות ילדים בעניינה של קטינה בת פחות משלוש שנים. הורי הקטינה נישאו זו לזה בשנת 2003 וזמן מה לאחר מכן, נולדה הקטינה. בסמוך ללידה, החלו בני הזוג להגיש תביעות אחד נגד השני. יתרה מזאת, הם הגישו תלונות למשטרה זה נגד זו, והסלימו את מאבקם, כאשר הקטינה נמצאה במרכזו. בשל כך, הוצא צו חירום לקטינה והוחלט לשכן אותה במשפחה אומנת לזמן מה. בשנת 2005, הצדדים הגיעו להסכמות דיוניות והוחלט על עזיבתה של האם את בית המגורים. בתמורה, הסכים האב לשלם שכר דירה עבור שישה חודשים. כל אחד מהם טען כי הצד השני לא מילא את חלקו בהסכם ולכן המשיכו להציף את בית המשפט בתביעות רבות.
דיון והכרעה
שתי הסוגיות שעמדו להכרעה על ידי השופטת היו משמורת הקטינה ומזונותיה.
באשר לשאלת המשמורת, הודגש כי על הקביעה היה להיעשות בהסתמך על החומר הראייתי שהצטבר בתיק ועל בסיס העדויות שנשמעו בבית המשפט. בנוסף, נעשה ניתוח של התסקירים שהוגשו בעניינם של ההורים. טרם החלטת השופטת במקרה דנן, הורה בית המשפט על הענקת משמורת זמנית לאב, עד לעריכת תהליך מסוגלות הורית ותוך שילוב הקטינה במעון יום וקיומם של הסדרי ראייה לאם. מהתסקירים השונים עלה כי האם פעלה באופן שעורר תהיות לגבי מידת ראייתה את צרכי וטבת הקטינה. אופי ההדרכה ההורית שהאם החליטה עליה, היה מנותק ושונה במכוון מהתפיסה שהייתה מקובלת דאז על פי שירותי הרווחה.
כלומר, למרות החלטה מפורשת של בית המשפט והמלצות וועדת התסקירים, האם סירבה לקבל הדרכה הורית. את המחיר על סירוב זה שילמה הקטינה. מנגד, האב קיים קשר קבוע עם מטפלת משפחתית שהדריכה אותו בסוגיות ההורות והיה ניכר מאמץ לשפר את הקשר עם הקטינה ולפעול לטובתה ולרווחתה. בית המשפט הזמין מומחית מטעמו שהעדיפה בסופו של דבר את האב כמשמורן. זאת הן לאור מבחני אישיות והן בשל הצורך של הקטינה ביציבות וקביעות, אותו מילא האב בצורה טובה יותר לעומת האם. לדעת המומחית, במידה ושני ההורים היו פונים לקבלת הדרכה הורית אצל גורם זהה, אשר היה יכול להכיר את הילדה, יתכן ובעתיד היה ניתן לשקול משמורת שוויונית יותר.
קרי, חלוקה יותר שווה של הימים. במהלך ניהול ההליך המשפטי, האם נמנעה מלסייע לבית המשפט לברר את יחסיה עם בתה ואם אבי הקטינה. היא נמנעה מלהגיע לפגישות שונות עם המומחית ודחתה אותן בטענות לא ברורות, תוך שהיא הסתמכה על חזקת הגיל הרך לשם קביעתה כהורה משמורן. אולם, השופטת סברה כי בהתנהגות זו היה קושי גדול מצד האם לראות את צרכי הקטינה ולהטיב עימם.
בנוסף, באשר לטענת חזקת הגיל הרך שהועלתה על ידי האם, השופטת ציינה כי חזקה זו הייתה רק שיקול אחד מתוך כלל השיקולים באשר לקביעת ההורה המשמורן. הצעת המשמורת המשותפת שהוצעה על ידי השופטת, נדחתה על ידי שני הצדדים. משכך, לאור מכלול הנסיבות, השופטת קבעה כי הכף נטתה לכיוונו של האב. כלומר, יכולתו לענות לצרכי הקטינה והעמדתם במקום הראשון, לרבות היכולת לתפקד תחת מצבי לחץ; לספק יציבות וקביעות לקטינה; ההכרה בדבר חשיבות ההדרכה ההורית; היכולת שלא לשלול את נוכחות האם בחיי הקטינה והמלצות גורמי הטיפול השונים ומומחית בית המשפט, הם שגרמו לשופטת להעניק את המשמורת לאב. במסגרת ההחלטה דנן, נקבעו אף הסדרי ראייה לאם.
לאחר מכן, השופטת עברה לדון בשאלת המזונות. השופטת קבעה כי לנתבע יש חבות במזונות אישה. משכך, נפסקו דמי מזונות מדור בסך 750 דולר וכן דמי אירוח בסך 1,000 ₪ לחודש.
עודכן ב: 24/10/2012
