בית משפט לענייני משפחה קיבל טענת הנתבעת והורה על העברת הדיון לבית הדין השרעי. השופטת קבעה כי במקרה זה, חל עקרון הסמכות הנמשכת לפיו הערכאה שקבעה את פסק הדין מלכתחילה, לה הייתה מסורה הסמכות לדון בכל שינוי, תיקון או ביטול בעניינו. אמנם, לכאורה, התובע הגיש תביעה חדשה שעניינה בסכסוך חדש. אולם בפועל, למרות כותרת כתב התביעה, משמעות בקשתו של התובע הייתה תיקון פסק הדין שניתן בעבר, בעת הליך הגירושין הראשון של הצדדים. לכן, השופטת בבית משפט לענייני משפחה קבעה כי לא הייתה מסורה לה הסמכות לדון בתיק.
יש לכם שאלה?
במקרה דנן, הייתה מחלוקת באשר לשאלה למי מסורה הסמכות לדון בתביעה – האם לבית משפט לענייני משפחה או לבית הדין השרעי. הסוגיה התעוררה בעקבות הליך גירושין של בני זוג מוסלמים. בני הזוג נישאו זה לזו פעמיים. בתקופה הראשונה, נולדו להם שלושה ילדים והם רכשו דירת מגורים. שלוש שנים לאחר הגירושין, הם נישאו בשנית. הסכם הגירושין הראשון אושר בבית הדין השרעי והוא כלל הסדרים לעניין הגירושין, רכוש, מזונות ומשמורת.
טיעוני הצדדים
במהלך הליך הגירושין השני, הגיש התובע תביעה בה טען לפירוק שיתוף ודרש סעדים מכוח סעיף 11 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג – 1973. לדידו, הנתבעת לא פעלה על פי הסכם הגירושין הראשון ולכן דינו היה בטלות. בנוסף, נטען כי במהלך החיים המשותפים, השניים רכשו רכוש רב אשר היה רשום על שם הנתבעת בלבד. לכן, הוא ביקש מבית המשפט להצהיר כי הגיעו לו מחצית מהכספים או הזכויות שנצברו במהלך חיי הנישואין ונרשמו על שם בת זוגתו.
מנגד, הנתבעת ביקשה למחוק או לדחות על הסף את התביעה מחמת היעדר עילה. לטענתה, התביעה הייתה קנטרנית וטורדנית. הנתבעת הוסיפה כי בית הדין השרעי קבע את אופן חלוקת הרכוש באופן מפורט בעבר וקביעה זו הייתה תקפה. לדידה, היא פעלה על פי ההסכם ולא היה מקום לבטלו. הנתבעת הוסיפה כי התנאים לנישואים השניים היו שהסכם הגירושין הראשון יישאר על כנו בכל הקשור לבעלותה על הדירה. לדידה, בית הדין השרעי הוא שהיה בעל הסמכות לדון בתביעה. שכן, בית הדין אישר את ההסכם הראשון בין הצדדים ונתן לו תוקף של פסק דין. כעת, התבקש שינוי או ביטול של ההחלטה הקודמת. משמע, התקיימו התנאים לרכישת סמכות נמשכת בעניין.
דיון והכרעה
השופטת ציינה כי את טענת חוסר הסמכות של בית הדין לענייני משפחה היה על הנתבעת להעלות בהזדמנות הראשונה ולא בישיבה המקדמית הראשונה שהתקיימה בעניין. עם זאת, היא החליטה לדון בעניין. המסגרת הנורמטיבית לדיון הייתה סעיף 25(ב) לחוק בתי המשפט למשפחה, תשנ"ה – 1955. על פי הסעיף, לבית הדין הדתי ולבית משפט לענייני משפחה סמכות מקבילה לדון בנושאים מסוימים. על מנת להכריע לאיזו ערכאה מסורה הסמכות, יש לבדוק האם חלה דוקטרינת הסמכות הנמשכת.
לטענת הנתבעת, הייתה תחולה לדוקטרינה במקרה דנן. לאחר בחינת טיב הסכסוך ומהותו ובירור נתונים שונים, השופטת קיבלה את טענת הנתבעת לעניין זה. נקבע כי כתב התביעה התייחס לדירת המגורים נשוא הסכם הגירושין הראשון שאושר בבית הדין השרעי, וקיבל תוקף של פס"ד. הזכויות בדירה הוכרעו בהליך זה, ובהליך הנוכחי התובע ביקש לשנות את חלוקת הזכויות. כך גם לעניין ההלוואות שבני הזוג נטלו במשותף בתקופת הנישואין הראשונה ושנקבעו על ידי בית הדין השרעי.
כלומר, גם התובע ראה את התביעה הנוכחית כמשנה את קביעות פסק הדין שניתן על ידי בית הדין השרעי. הפסיקה קבעה כי ערכאה שאישרה הסכם גירושין בין בני זוג כפסק דין, היא שהייתה מוסמכת לדון בתביעה לתיקון, שינוי או ביטול ההסכם. בנוסף, נקבע בפסיקה כי אופן ניסוח הסעד לא משפיע על הקביעה מיהו בית המשפט שמוסמך לדון בתביעה. לאור קביעות אלו, על רקע הנתונים העובדתיים שעמדו ברקע לסכסוך ועל פי טענות הצדדים, השופטת הגיעה למסקנה כי עניינה המהותי של התביעה היה ביטול ההסכם שאושר בבית הדין השרעי. כלומר, לא היה מדובר בעילת תובענה חדשה אלא שינוי החלטה שניתנה בעבר. משכך, לבית הדין השרעי הייתה מסורה הסמכות לדון בביטול ההסכם, היות שהוא אישר אותו מלכתחילה. קרי, עקרון הסמכות המתמשכת חל במקרה דנן.
עודכן ב: 18/10/2012