במרבית התביעות בגין תאונות דרכים, הניזוק תובע פיצוי מהנהג הפוגע וחברת הביטוח שלו. במידה וזהות הנהג הפוגע אינה ידועה ולא ניתן לגלותה בשקידה סבירה, הניזוק זכאי לפיצוי מקרנית. זאת מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. יש לציין שבמידה ומוגשת תביעה מכוח חוק זה, הניזוק אינו יכול לתבוע בשנית את הנהג הפוגע בטענה של רשלנות או הפרת חובה חקוקה. עם זאת, ניתן להגיש תביעה נוספת נגד הנהג הפוגע במידה ולתובע נגרמו נזקים נוספים, לא במסגרת תאונת הדרכים. דוגמא לכך בפסק הדין דנא.
יש לכם שאלה?
פורום תאונות דרכים
פורום נזיקין
פורום כתב אישום
פורום רישום פלילי
פורום פלילי
במקרה דנן, לבית המשפט הוגשה תביעה לפיצוי התובע בגין הפסד השתכרות, עוגמת נפש והוצאות שנגרמו לו לאחר שהנתבע פגע בו עם מכוניתו. על פי עובדות המקרה, התובע נדרס על ידי הנתבע. לאחר הדריסה, הנתבע נמלט מהמקום ולא השאיר לתובע פרטים מזהים. אולם, התובע התחקה אחר זהות הנהג הפוגע וחיפש אותו באמצעות פרטים שונים שהיו לו כגון סוג המכונית, צבע וכו'. לאחר שהתובע מצא את זהות הנהג הפוגע, הוא הגיש תלונה במשטרה ונגד הנתבע נפתח הליך פלילי, בסיומו הוא הורשע. יש לציין שהנתבע לא ערער על פסק הדין והוא הפך לחלוט.
התובע הגיש תביעה זו לא מכוח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים. אלא, התובע טען שהוא נאלץ לעקוב אחר הנתבע, לאסוף עדויות וראיות ולהגיש תצהירים לידי המשטרה. זאת לאחר שנוכח לדעת שהתיק נגד הנתבע עמד להיסגר עקב חוסר ראיות והכחשת האחרון את קיומו של אירוע הדריסה, תוך הכפשת התובע עצמו. כתוצאה מאירועים אלו, התובע טען שנגרמו לו נזקים של אובדן השתכרות, בזבוז זמן ועוגמת נפש ולכן הוא תבע פיצוי מהנתבע.
מנגד, הנתבע הכחיש את קיומו של אירוע הדריסה וטען שהוא לא פגע מעולם בתובע. לא זו אף זו, הנתבע טען שהתובע הוא שפגע בו. בנוסף, נטען לקיומו של עקרון ייחוד העילה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. כלומר, שהתובע היה מנוע מלהגיש תביעה נגד הנתבע שלא מכוח חוק הפיצויים.
עקרון ייחוד העילה
בראשית הדיון, השופט דחה את טענת הנתבע לקיומו של עקרון ייחוד העילה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. שכן, עילת התביעה לא הייתה בגין אירוע הדריסה עצמו אלא התנהגותו של הנתבע לאחר מכן, עד להרשעתו בפלילים. לא זו אף זו, נפסק שהכחשותיו של הנתבע, הטלת הרפש בתובע והתנהגותו כלפיו היו בגדר מעשים שלא הייתה להם תרופה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. על כן, לתובע קמה עילת תביעה עצמאית.
לאחר מכן, נקבע שהתובע עמד בנטל השכנוע שהתקיימו כל העובדות שהוו את עילת התביעה. כלומר, התובע הוכיח לבית המשפט שהנתבע פגע בו עם רכבו, נסע מהמקום ולא הותיר פרטים מזהים. לפיכך, התובע נאלץ לבלוש אחר הנתבע, לחפש אחר הרכב שפגע בו ולפנות למשטרה באופן תדיר, על מנת לספק לה ראיות ועדויות, על בסיסם הוגש לבסוף כתב אישום.
באשר לראשי הנזק שנתבעו, נפסק שהתובע הוכיח בפני בית המשפט מה היו סכומי השכר אותם הרוויח טרם התאונה. הנתבע לא הפריך טענות אלו. עם זאת, הודגש שככלל, לא ניתן לתבוע פיצוי מכל נאשם במידה והקורבן נאלץ להגיש עדות זו או אחרת על חשבון שעות עבודתו. שכן, מצב זה עלול להביא לפגיעה קשה בזכויות הנאשמים להליך הוגן. אולם, נסיבות מקרה זה היו חריגות. זאת מאחר ובמקרה דנן, הנתבע פגע בהתנהגותו בתובע, עת הכחיש את שיוחס לו והכפיש אותו לאורך כל החקירה, ללא כל סיבה. בנוסף, התובע הוא שנאלץ לאסוף את הראיות ולהשקיע מזמנו ומרצו על מנת למנוע את סגירת התיק. לאור האמור לעיל, נקבע שהסכומים שנתבעו הן עבור הנזק הממוני והן עבור הנזק הלא ממוני היו סבירים ומוצדקים.
הוצאות משפט
באשר לראש הנזק של הוצאות משפט, סעד זה נתון לשיקול דעתו של בית המשפט כאשר ככלל, בהיעדר נסיבות המצדיקות זאת, אין לשלול מבעל הדין הזוכה את הוצאותיו. בנסיבות העניין, נקבע שהנתבע עשה כל שביכולתו לסרבל את ההליכים, להכפיש את התובע ולגרור את מתן פסק הדין. לעומת זאת, התובע פעל באופן אקטיבי לסיום ההליך ולבירור האמת. על כן, הוחלט לחייב את הנתבע בהוצאות משפט של התובע, לרבות שכר טרחת עורך דין. לסיכום, התביעה התקבלה במלואה.
